גולם, מלחמה התחילה,” נזף מישהו מהמדרכה, אנשים הביטו שם בשיירה, כמה זמן שמלחמות לא באו לתל-אביב ולא יצאו מתל-אביב, עיר שוקקת חיים, קופת-חולים, בית-קפה עם קרואסון, יום ראשון בבוקר, רוצים לדעת מה קרה, וזה שצעק, בן ארבעים אולי, נשען על מקל, גופו חסון, מתאמן במכון כושר, צולע אבל שרירי, מושך בכתפיו, אינו מתכוון אפילו להסביר את עצמו, כבר לא הולך למלחמות, אבל עוד כוחו בחזהו וגם מצליח לתת אי-אילו נהמות נזיפה, “גולם, מלחמה התחילה,” ואחרים מצטברים כבר בעקבות המצטברים אצל הצעקה, עומדים, מביטים במפלצות הענקיות שעלו מן הים, מוּטוֹת על פני העיר, מטילות צל גדול, מערבה, לפי שהשמש עוד במזרח, מסנוורת את חלון-הראווה, שקיא שיכורים ניתז עליו בלילה והוא מחכה לפועל הערבי שלו שיבוא כבר לנקותו, ארוכה נסיעתו בבוקר, ממרתפו בדרום העיר, עד בית-הקפה בצפון, ואחרי שמונה-עשרה שעות עבודה ישוב שמה, אולי יכתבו עליו פעם ספרות, ריאליזם ליברלי נניח, סופרת איטלקיה נניח, והקהל הולך ומתרבה, שקיקי התרופות בידיים, מישהו גם ירד מהתור למעבדה וגביע השתן בידו, מה איכפת לו שתן? טנקים, טנקים בתל-אביב, ומביטים פעם אליהן, אל המפלצות, ופעם אל האיש השעון על מקלו, סיכת נכה על דש הבגד, הצביעו, אחד לשכנו, על הסיכה, והינהנו, וזקן אחד, בלי זרוע ימין, גם לו סיכה, ניגש אל החסון על המקל, מצביע על דש בגדו-שלו, מי יודע מניין וממתי, אולי מיתלֶה, אולי פלוג’ה, אולי תאונת-דרכים ברשות הצבא, זכות קונים בייסורים, גם עולם-הזה, מול הטנקים הללו, והלה, על המקל, זה בדיוק מה שחסר לו, לפתוח מועדון נכים, ועוד איפה? ליד קופת-חולים, אבל הוא בקופת-חולים רק לוקח תרופה בשביל אשתו, פיו נטוי, חזהו מורם, נשען במין תענוג על המקל, וכבר מגיעים לפינה זו ממקומותיהם המרוחקים יותר, שם צפו בצמא במפלצות, שואלים את הצופים בצופים, בתנועות ידיים ובהרמות ראש זהירות, מה קרה שהוא צועק ככה, לא מראה של יום-יום הוא שאדם צועק על הצבא, כאילו אין לו מה להתעסק, כאילו לא עומדות כאן ארבע מפלצות, שבכוחן להחריב הכל, ואף-על-פי-כן, לרגע אחד, כל מה שמעניין הוא למה האיש עם המקל, עם הסיכה, צועק, ומן הצד השני לא ראו את הסיכה, ויש שגם אינם מבדילים בין סיכת נכים לסיכת הורים שכולים, וכבר השתתק, ומשיבים זה לזה בתנועת ראש של אי-ידיעה, כאילו סוקרטס עבר כאן ובילבל את דעתם, הוא נגד הטנקים, ופניו מראות טינת צעירים לזקנים, ובהמשך המדרכה, גם מן העבר השני של הרחוב, מחליטים למחוא כף, שמעו בבוקר על המלחמה ועכשיו הדאגה נפרקת והזיכרון הקולקטיווי מצמרר את הבשר, ושוב מנסים – אולי מעודדות אותם מחיאות הכפיים – מובילי הטנקים הענקיים, שארבעה טנקי ענק על גבם, לנוע, יוצאים שוב למסלול מפותל, רועמים, גורסים מכוניות וקטנועים לצד הדרך, שוברים עצי שדירה, מפריחים יוני בר, המלחמה התחילה, והוא עצמו, כלל אינו מיצר על כך שאין לוקחים אותו, בכיסו הוא ממשש את נרות הנַקְסִין לאשתו, ימהר להניח אותם במקרר, אחד תיקח תיכף, המסכנה, מלחמה בצפון, שלום בתל-אביב, ואת שלו עשה, רגלו פגועה, אשתו כותבת בשמו את המכתבים למחלקת הנכים, מתמקחת איתם על אחוזי הנכות הנמוכים שקצבו לו הזונות, וכיוון שמישהו שוב שואל אותו למה צעק, הוא מניף את ידו בביטול נרגן, ושמירת הסוד נותנת לו סיפוק עמום, בנוסף לסיפוק שזכה בו אחרי הצווחה על החייל, כל זמן שירותו בצבא לא זכה לצעוק על חייל כאילו הוא המפקד, ועכשיו, עם הנרות בכיס, עשה את זה, והחייל הנמצא במקום שאינו צריך להימצא, שמע, בטוח שמע, והרי טנקים לא אמורים להימצא בתל-אביב, אין סיבה להשתגע ככה כבר ביום הראשון של המלחמה.

מוותרים הקשישים, חלקם נשארים, היו רוצים לדעת, למרות הכל, מה לא בסדר, אם הצבא שלח את הטנקים לתל-אביב, בטח היתה סיבה, ומצד שני, אילמלא צעק, לא היה עולה על דעתם שמשהו בכלל לא בסדר, ואולי הוא עצמו לא בסדר. כך או כך, כזו תחילתו של הסיפור: מיפלצות יצאו מן הים, מישהו צעק, מישהו אחר ביקש לדעת מה הצעקה, הצועק רוצה להמשיך לדבר, אבל חונק את רצונו, גדול תענוג החניקה מתענוג הפחת האש, וגדול משניהם שילובם, מפיחים אש וחונקים אותה, בודים סיפור, כלומר מה שעכשיו קרה, בקיצור, או באריכות, תלוי אם יש אבא ואם יש סבלנות לדבר אתו, (או כבר איננו, אבל מתגעגעים לדבר אתו) ואם יש בן ופתאום הוא כבר גדול, ומספרים לו, כמה היה רוצה בן, בן גדול, אבל אשתו לא רצתה, אם בן, ניסע לחו”ל אמרה, וגם היא היתה יכולה להחזיק רב-מכר, עם העקשנות שלה והאהבה שלה אליו, והאהבה שלו אליה, כמה הם חיים רק אחד בשביל השניה, עובדים ועובדים, ובשביל מה הכל אם אין ילד?

החייל המרושל, שצעקו עליו, מבחין מצידו בהתקהלות, שומע את הצעקה, “טמבל, מלחמה התחילה,” יודע שהיא מכוּונת נגדו, מביט בהיסוס בעשרים החיילים היושבים על הטנקים ובתאי המובילים, צוחקים, מתבדחים, מתגרים בעוברים-ושבים, שורקים לכל שָד, לכל תחת, ובכל-זאת, למרות הצעקה “טמבל, מלחמה התחילה,” הוא ממשיך לחפש טלפון ציבורי תקין, כי טנקים יש לנו הכי מתקדמים, גם פצצות אטום, וגם בירה הייניקן מהחבית, אבל טלפונים ציבוריים פחות, ועיניו נופלות על בעל המקל שצעק עליו, רואה את פיו הפעור, נבהל, מתלבט אם לשוב לתוך מוביל הטנק המוליך, ואחר-כך מחליט שאין לו ברירה, יש לעשות את המעשה, כי באמת איננו גולם, ומלחמה באמת התחילה, או-אז קוראת לו מלצרית מתוך בית-הקפה, שם יושב הוועד הציבורי החדש נגד כפייה דתית, פלג פורש מהוועד הציבורי הוותיק נגד כפייה דתית, ומקימיו מנסחים גילוי-דעת, שעבר שינויים רבים בארבעת חודשי הפילוג, לידנטל מתרכז בניסיון לחפש ניסוח הולם, והמלצרית זמירה מעשנת לה מול הטנקים עוד סיגריה ואומרת לו: “בוא חייל, פה יש טלפון, חינם” ולבעל הקפה היא מבטיחה: “אני משלמת, קמצן,” והחייל מודה לה, בגלל אזרחים כמוה, עם לב טוב, יגיע למלחמה בזמן פחות או יותר, “תודה, גברת,” ועשרים ומשהו חיילים מביטים בו כשהוא מטלפן, מראים לו בתנועות מגונות שיביא אליהם את המלצרית, גם מראים בידיהם מה יעשו לה, כף יד פתוחה עוטפת בטפיחות אלימות את האגרוף הניצב, פָּקָה פָּקָה, ולא רק האיש עם המקל צעק עליו: גם בטלפון, אביו, כמו תמיד, מלגלג, ואין הוא יודע אם לטרוק לו את הטלפון באמצע המישפט, וללכת למות במלחמה, שימות אביו בעיצבונו, או להוכיח שיוכל להסתדר גם בלעדיו, וגם הוא יכול, ביסוריו המחוצ’קנים, להחזיק נובלה, בזכות האיפיון, כי מהי הדמות אם לא יצירה ספרותית, ומחוץ לספרות אין דמויות, אבל יותר מכל הוא רוצה את שני הדברים גם יחד, לבוא מת בלילות ולייסר בחיים את מצפון האב, לאיים עליו בלילות, ולשוב כל החיים צעיר וביישני, שואל שאלות תמימות, שישתגע האב מרוב רצון לשמוע עוד שאלות, לענות עליהן ברוך, לא לא, עכשיו אי אפשר לענות, אני כָּבֵה כמו זיקוק, די, אני אומר לו כמה מישפטים נחרצים והוא כל-כך יותר חכם ממני.

אז ארבעה מובילי טנקים צופרים בחוץ בצופריהם האיומים כאוניות בשער נמל, אוניות אחוזות דיבוק, מברכים את הטר”ש המדבר עם אביו, ומברכים את תל-אביב, זו העיר המאמצת את גייסות השריון ומציגה לראווה בכל פינותיה טנקים, טנקים, בואו ילדים, אמא מחכה למטה, מפהקת מיום העבודה הארוך במשרד-התחבורה, והילד, איזה גדי קטן, קורא לה ממרומי הצריח, “אמא תראי איך אני על הטנק,” כן יאבדו, בני היקר, כן יאבדו כל אויבינו, ואחר-כך הולכים לאכול המבורגר, הה אמא, אמא, כמה אני אוהב אותך. לטבוע בבשרך הטוב. כל חיי

הבוקר, כשבאה הפקודה להכניס את אלף הטנקים ללבנון, עמדו השוטרים הצבאיים בכניסה המזרחית והשוו מספרים באלחוט עם חבריהם בכניסה המערבית, ובכניסה המרכזית, וכל סיכום העלה אותו מספר, 996, רק 996 טנקים נכנסו, ועד מהרה הבינו שארבעה טנקים חסרים, ובתוך פחות משעה השכיל הצבא – בעזרת ראש עיריית תל-אביב, ובעזרת מחלקת התברואה שלו, ומנהלה המסור, מר ברנשטיין, שטיפס אל תפקידו החשוב בכוחות עצמו, אף שעברית רהוטה לא היתה שגורה על פיו אף-פעם, וקודם היה פועל ניקיון ואחר-כך חבר בוועד עובדים וחבר מרכז המפלגה ואחר-כך מנהל האגף – לאתר את הטנקים ואת מוביליהם: ליד חוף הים, בדרום תל-אביב נחו עשרים חיילים בערך, ספק משתזפים, ספק ממתינים לפקודת היציאה דרומה-דרומה, כמו שנסעו תמיד, כמו שמסופר בדברי-ימי המלחמות, וכאשר עשו כמצוות ראש העיר, שהגיע במכוניתו, מלווה במנהל מחלקת התברואה, זה ברנשטיין, שהיה מחבר חרוזי זימה עד שמונה מנהל, ופתחו את מכשירי הקשר בטנקים שלהם, שמעו (הבה נאמר, להפתעתם) כי מפקד הגדוד שב וצועק ‘אחרי!’, ומגדף אותם במלים שלא נאה להעלותן על הנייר, ומייד קמו וסגרו את המכשירים, ואז השתתק המפקד הכל-יכול, בלי לדעת שהוא שותק, בלי לדעת איפה הם, וחזרו לנוח, ספק יודעים שאי-שם צועק המפקד ‘אחרי, אחרי’, ספק אינם יודעים, כלומר גם זה וגם זה, נהנים מצעקותיו ומהשקט גם יחד, אבל הטר”ש גדי פתח אז על דעת עצמו את מכשיר הקשר ואמר לתוך הצעקות, “המפקד, המפקד,” ועוד זה צועק שם “אחרי!” משיב גדי “המפקד, כאן גדי,” והמפקד מבחין בסופו של דבר בלהבה הכחלחלה, כלומר בַּגימגום, ושואל: “בן זונה! מי זה גדי הבן זונה? תן לי את הקצין הבן זונה!,” וגדי אומר בזהירות: “כאן גדי, מש”ק ציונות וגיאוגרפיה” (רצה לומר ‘כאן גדי הבן זונה’, אבל נרתע) “אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך, איך אני יכול לעזור לך, המפקד?” אחרי מותו יבוא לאביו בחלום ויאמר: כאן גדי הבן זונה, הרגת אותי, אתה בן זונה בעצמך
– איך אתה יכול לעזור לי? מה בכלל הקשר בין ציונות וגיאוגרפיה? מה אתם בכלל חושבים לכם? זה הקרנבל בריו או מלחמה? חייל בן זונה, תביא לי מייד את האחראי הבן זונה שלך!
וגדי השאיר את מכשיר הקשר פתוח בכל הכוח (ככה שהעוברים-ושבים שמעו את הצעקות, התלבטו אם לעצור או להמשיך, כי הסודות הצבאיים אינם מקלים על נושאיהם, ופועלי הניקיון הערבים מיהרו להסתלק מחשש למעצר מיידי, והמפקד, בצד הנסתר של הקו האלחוטי, גם שיתף את סובביו בחוצפה הזאת, סיפר להם על בני הזונה הנחבאים, כאילו אין זו אשמתו) והלך (זה גדי, נושא הפיסקה הזאת) אל הקצין השרוע כדוֹד פוסידון הנואף על החוף, חולצתו פתוחה, מנסה לשלוף בשתי אצבעות פצע מוגלתי מאמצע חזהו לפני שיבואו הבנות, ואמר (פוסידון) לגדי המופתע, חשב שאין הוא נראה כלל, או משהו, בלי להפסיק לפוצץ את החשקון: “למה השארת את הקֶשֶר פתוח? לא יפה, חייל ציוני, לא יפה שיידעו בציבור איזה קצינים גסים יש לנו בצבא.” חזר אם כן גדי, נחוש בדעתו לתפוס את הפיקוד, באמת בלית ברירה, חזר למכשיר הקשר, שם עוד צעק לו המפקד כהנה וכהנה תלונות וגידופים וקרא אליו (גדי, נושא הפיסקה), “המפקד, זה אני, שוב, גדי, עכשיו אני האחראי כאן,” והמפקד נשמע מופתע, שָקט, אולי גרונו ניחר, ושאל: “מה פתאום אתה?”
– לי יש הדרגה הכי גבוהה כאן
– מה, מה הדרגה שלך?
– טר”ש
– טר”ש מה?
– טר”ש בן זונה
– טר”ש בן זונה מה?
– טר”ש בן זונה, המפקד
– איפה הסג”מ הבן זונה, איך קוראים לו?
– המפקד, הם ויתרו על הדרגות שלהם. אני לא ויתרתי, אבקש העלאה בדרגה
המפקד חשב לצעוק עוד קצת, אבל גרונו צרב, הלוא צעק לתוך מכשיר דוֹמֵם כבר הרבה זמן, שאם לא ישמעו אותו דרך המכשיר ישמעו אותו דרך ההרים והגיאיות, וגם לא היה לו מושג איפה הם נמצאים, ועכשיו יש לו אפשרות לדבר רק עם גדי זה או לא לדבר עם אף אחד, ולוותר על ארבעת הטנקים, או לדווח עליהם כאילו כבר הגיעו ונשרפו ונעדרו בקרב, אבל אין לו לב לעשות דבר כזה, כי יש להם הורים, ואם יודיע על מותם, ישלחו אל הוריהם את צוותי ההודעה על-מות, קצין, רופא, אחות, פסייכיאטר, ולפיכך הסתפק בכך שאמר: “איפה אתם נמצאים בדיוק?” וציפה לתשובה של קווי רוחב ואורך, אבל גדי היה מש”ק ציונות, ולכן שאל את החיילי, המחכים לחום הבוקר המאוחר כדי לרחוץ בים, “איפה אנחנו?,” והם אמרו לו: “מַנְשִיֶה,” אבל גדי היה מש”ק ציונות ולפיכך תירגם כמו לִמְפַקֵד: “גן צ’ארלס קלור, על יד רחוב הרברט סמואל,” והמפקד אמר: “בסדר, יש לכם בדיוק שעה להגיע לגבול לבנון.”
– שעה, המפקד?
– שעה פחות דקה, בן זונה. ותתביישו לכם, בני זונות. כבר נהרגו חיילים במלחמה הזאת, ואתם עושים חיים בים, בני זונות, בני זונות.
את כל בוזו שיקע באות ז’ הפותחת, ואחר-כך העלו בנסיעה לאחור ולפנים את הטנקים על מוביליהם, הרסו את הגינה על שם הנדבן היהודי הבריטי הידוע, חסמו את התנועה ברחוב שעל שם הנציב העליון היהודי הבריטי הידוע, וגדי חדר לתא הנהג המוביל את המובילים ואמר לנהג ליד ההגה, “סע,” הנהג הביט בו, חייך, ואמר: “איך נוסעים מפה, דרומה, צפונה, מזרחה, מערבה?,” וגדי עצמו אמר, “מערבה בטוח לא, כי זה הים. אבל חכה, אני כבר מסביר לך,” וירד, ורץ לחפש טלפון ציבורי, וכאשר מצא לבסוף טלפון ציבורי תקין, והרים טלפון לאביו בעבודה, היה יום ראשון, שוב רגז האב, מעט אירוני, סרקסטי אפילו, וגדי שכח כבר את הטנקים ואת מוביליהם ואת פקק התנועה הגדול, וכל כולו עסוק בניחוש, במהירות של חלום, מדוע כועס עליו אביו, והנה סינן האב, שלא ישמעו סביבו במשרד “גולם, מלחמה התחילה,” וכאשר התקדמו סוף-סוף, והבן, בטלפון השלישי או הרביעי הבוקר, אמר: “אבא, אנחנו ממש ממש בדרך למלחמה,” והאב שאל בקול, לאוזני הפקידות הבכירה במחלקה לסחר-חוץ, וגם הפקידות הזוטרה הצטרפה כבר ללובי, “יופי, איפה אתם?” וציפה לשמוע איזה שם ערבי מגַ’בְּל-אל-משהו עד בַּחְר-אל-משהו, כי המלחמה כבר נגמרת והבן שלו עוד משחק בקקה – שמע מבנו את מה שנגזר עליו תמיד לשמוע ממנו, “אבא, אנחנו במרכז תל-אביב, אתה מוכרח להסביר לי איך יוצאים מכאן צפונה,” ובאחת הפעמים שירד לטלפן בדרכים ממרכז העיר לצפונה, גם צעק עליו אותו נכה, וככתוב כרחם אב על בניו, אולי היו לו בנים סודיים, מהצד, ועליהם הוא כן ריחם, אבל על גדי אבא לא ריחם. בכלל לא רצה האב להיות מה שהוא, ואינו רוצה כלום, רק לצאת לחופשה. יכול היה להחזיק סיפור על משבר גיל העמידה. אופיו נוח. אנשים אוהבים את חברתו, גם סופרים וגם פילוסופים, ויטגנשטיין, שאותו הוא מכיר, וכו’.
עוד לפני כן טילפן הטר”ש גדי – בקשתו להעלאה בדרגה נדחתה – בפעם הרביעית לאביו, להוציא ממנו עוד קצת מידע על הדרך צפונה, לשימחתם של החיילים בטנקים ובמוביליהם, השָׂשִׂים על האיחור, ואם יצליחו להתעכב עוד כמה שעות תיגמר בוודאי מלחמת הבזק, יגיעו לרַצות את עונש המאסר שלהם בדיוק לקראת מישחקי גביע אירופה (וכבר אספו סיגריות תוצרת חוץ לשחד את הסוהרים כדי לראות טלוויזיה). אבל דווקא הבוקר אביו חסר סבלנות יותר מן הרגיל, ודווקא הפקידים בבנק ישראל מטכסים עצות, מפות של העיר תל-אביב נשלפו מגינזך הבנק, והבן אומר, מבוייש, מנסה לחייך, כל המחלקה מביטה בו ממרומי המיפלצות “לא לא, אנחנו רק בשדירות בן גוריון,” “בן גוריון, כן?” “בצפון תל-אביב, בינתיים,” והאב נוהם: “שדרות בן גוריון זה צפון תל-אביב? אתה נפלת על הראש?” ומחייך החייל, שיראו פקודיו מבעד לשמשת החלון באיזו קלילות הוא מנהל את שיחתו, ואביו אומר לו בשקט, שלא ישמע כל המישרד הממתין לתוצאות הניווּט, כמעט לוחש, פניו מסבירות פנים, לכן אוהבים אותו, אבל אל בנו הוא חסר סבלנות (אולי רק הבוקר): “זאת פעם אחרונה שאני מסביר לך, ואל תטלפן אלי יותר לפני שתגיע לראס אל-נאקורה (זה בגבול, אם אתה במיקרה עוד לא יודע). תסעו עכשיו שמאלה, אחר-כך, ברמזור השלישי, לא, לא, ברביעי – ימינה, ואחר-כך ישר, ושמאלה, עד הסוף, ורק בסוף – שמאלה, לא כמו קודם, כן? אחר-כך תפנו ימינה ואחר-כך שמאלה וכל הזמן ישר, ישר. קדימה, סע כבר למלחמה!” וכיוון שהפקידים האזינו, הוסיף טבלית ממתקת: “אם הצבא כולו כמוך, גדי’לה, המלחמה הזאת תימשך ארבע-עשרה שנים, לא ארבע-עשרה ימים,” אבל המזכירה הנידה בראשה – אשה טובת-לב היתה, וליוותה את משפחתו של הבוס כבר הרבה שנים, לה עצמה אין משפחה, מסיבות שיכולות להחזיק רב-מכר עצמאי, עם אהבה ופמיניזם חלוצי – ולכן התאמץ מאוד להעלות מתוכו תפקיד שהתקשה למלאו דווקא ברגע זה, וגדי כבר בלאו הכי עשה את דרכו באותם רגעים אל מושבו ליד הנהג המוביל, מעמיד פני חסון ושמח, מניע את ידיו כמו טחנת-רוח, אבל ליבו מחוץ/חמוץ בגלל התנהגות האב, שהחזיק בשפופרת המתה ואמר לפומית, לרווחתה של זמירה, מזכירתו הרווקה והפמיניסטית יחסית: “סע לשלום, בן, ותחזור לשלום, ותשמור על עצמך,” כמעט אמר גם ‘ישמור עליך אלוהים’, ולא ידע אם לסגור או לא לסגור, כי אם יסגור, אולי יצלצל הבן שוב, ועד שגמר לשקר, ועד שגמר להתלבט אם להודות ששיקר, ובאוזני מי להודות ששיקר, כל אחד הוא המלט קטן, היה הבן, עוזרו של הנהג הראשי, בדרך היציאה מתל-אביב, ושם, מעשה שטן, נתקעה השיירה, כבר צהרי יום א’, 6.6.82, בעיקבותיה של מכונית רֶנוֹ צבאית לבנה, ומדוע נעה מכונית הרנו במהירות של 10 קמ”ש, ומדוע לא עזרו צפירותיהם המחרידות של מובילי הטנקים, ומדוע הם משתעשעים, מתבדרים במכשירי הקשר הצבאיים שלהם, ומישהו מן העומדים בצד הדרך צועק לנהג הממושקף של הרֶנוֹ הצבאית, “גולם, מלחמה התחילה,” ובעוד מצלצל הטלפון בלישכתו של מר שייבר, הממונה על סחר-חוץ בבנק ישראל, אומר זה למזכירתו, זמירה: “אם זה הבן שלי, אני לא פה, אני לא פה!” אבל היא, שאין לה שום כוונה להפקיר את גדי, הרי הכירה אותו מאז היה בן חודשיים, אומרת: “זו אשתך, זה לא הבן שלך,” ושייבר, ידידם של כלכלנים, סופרים ופילוסופים (את ויטגנשטיין הוא מכיר), נוטל את הטלפון, מקשיב ומשיב: “בטח ששמעתי ממנו, כבר שש-שבע פעמים,” “איזה צפון הארץ? הוא בצפון תל-אביב,” “לא, אני לא מרוגז, אבל אני גם לא יכול לשבת כל היום ליד הטלפון, ולהסביר לבן שלי איך נוסעים למלחמה משפת הים של תל-אביב,” ואחר-כך נרגע, ואשתו אמרה לו: “תגיד לזמירה לא להעביר לך שיחות, אתה לא צריך להתרגז,” ואבא אמר לה בשקט, שלא יישמע במישרד: “איזו בושה, כזה גולם. מלחמה התחילה והוא מסתובב לו בכבישים.”

(ובאמת צריכים היינו להתחיל בסיפור הפרשה הזאת בדרך אחרת, בלזאקית-קצת: בצהרי יום ראשון, 6 ליוני, 1982, בשעה 12:30 בצהריים לערך, יצא אל הרחוב החם גבר גבוה, בגיל העמידה, כרסו עבה, צלקת מאחורי אוזנו, חולצת חאקי לגופו, מִפֶּתַח של בית בן ארבע קומות במרכז תל-אביב יצא, ניצב רגע תחת שיח הפיקוס ליד הבית, הביט כה וכה, ניסה לסגל את עיניו לאור הקייצי, הסיר את משקפיו לנקותם, האזין לרעש עמום של צופרים ורעש דק יותר של צפירת מכוניות מעבר לבתים – זה הפקק שסחנו בו – משך בכתפיו, כבר שמע דברים גרועים מרעש והמולה של אור יום, בחלום שמע ובהקיץ גם ראה, נשף בעדשות משני צידיהן, ניגבן בשולי חולצתו, לא הכניס את החולצה בחזרה לתוך המכנסים, הביט בעצמו, כמה מרושל היה, או שמן, או זר, העדיף לפרוע יותר, להוציא את יתר שולי החולצה מתוך המכנסיים, והמשיך ללכת מזרחה, חזר על עיקבותיו, כאילו טעה בצעד מחול שפתח בו, והלך מערבה, חצה את הכביש, רדף אחרי קצין צבא שפיזז בשימחה של ערב בכורה, עֲצָרוֹ ושאל אותו בהיסוס, אגלי זיעה שטפו כבר את מצחו וגם המשקפיים המהבילים טישטשו שוב את שדה-הראיה: “או-אולי א-אתה יו-יודע איך מ-מגיעים ל-לאוני-ניברסיטה?” והקצין אמר לו: “עם תעודת בגרות וכסף מאבא-אמא, אבל קוראים לך מלמעלה, קשישא.” האיש המבוגר אך במעט מהקצין התנצל קצת, דאג שלא יימָלא החכמולוג בחרטה: “ל-לא ח-חשוב, א-אני כ-כבר אמ-אמצא ל-לבד,” אבל הקצין נטל את ידו של האיש, חם היום, חשב לעצמו, וכמה קרה היד, והיד שלי? ידה של אמי היתה קרה עד שהגעתי, ואמר לו בקול רם, כאילו מדובר בחירש או בעולה חדש: “הנה, אתה לא מאמין? תסתכל למעלה, אתה רואה במירפסת? אשה עומדת שם, קוראת לך,” וכשהבחין שהאיש רואה, הוסיף גם דעת: “לא כדאי לברוח לאשה, אני בעצמי ברחתי פעם לאשה ולא סלחתי לעצמי, אף-פעם לא סלחתי לעצמי, כי מה שאני קיבלתי במקומה היה הרבה יותר גרוע,” והלך לדרכו, שמח וטוב-לב, כאילו הצטרף לאחים מארקס, במקום להגיד ‘אין לי מושג איפה האוניברסיטה’, והאיש המשיך ללכת אחרי הקצין, ופתאום מיגבעת הושלכה עליו כמו דיסקוס, מלמעלה, לכן עצר, או משום שמישהי צעקה: “שכחת את הכובע שלך, גולם,” והוא הביט למעלה, כבר שעת צהריים של יום ראשון, 6 ביוני, 1982, ועליו להגיע לאוניברסיטה, לרגעים נדמה היה לו, בעיקר כאשר ירד במדרגות, שאם יצליח להגשים תוכנית זו, להגיע לשם, למצוא את שפרה, להגיד לה, אני שלך, או מוטב יאמר לה, אני לשירותך, הרכוש שלי עובר אליך, מעכשיו, לרגעים נדמה לו, שהנה אין פשוט מהגשמה של תוכנית פשוטה, נוסעים, פוגשים, אומרים, התשוקה הזאת תלויה רק בו, שפרה רק תחתום, אם תרצה תיתן לי לגור כאן כשאבוא לעיר, בפינה, אני לא אפריע, אבוא בלילה, אישן, בבוקר אקח את הדברים, ואלך, אוכל גם לשמור על הילד שלך, כשתרצי לצאת בערב, קולה עוד מהדהד באוזניו, לכן דרך על המיגבעת, הביט למעלה ודרך, וכיוון שהדריכה היתה אלימה, הביטו בו העוברים-והשבים, רחוב של אנשים מאופקים היה זה, שלושה נמנו עם מנויי התזמורת הפילהרמונית, וחמישה הולכים להצגות החדשות של תיאטרון הבימה, או איך קוראים לתיאטרון שעל הבמה שלו עומדים ובאור החזק רואים את רסיסי הרוק כמו קורי עכביש, ובקיצור, אשה אחת ניגשה ואמרה לו: “אתה לא הבן של שרה?” והוא אמר בחיוך אדיב: “אי-איזה שׂ-שׂרה?” כמעט לא הכיר את קולו, והאשה ציינה בהתנצחות: “כן כן, אתה הבן של שרה. ואתה חי. אתה בחיים. כמה היא היתה שמחה,” אבל בלבה אמרה האשה, אם זה הבן של שרה טוב שהיא לא רואה אותו, איך שהוא נראה, מוזנח וחיוור וכמה הזדקן. “א-איך מ-מגיעים ל-לאוניברסיטה, את יו-יודעת?” החליט האיש במשקפיים לנצל את תשומת ליבה של השכנה מהפילהרמונית או מהתיאטרון, והאשה עשתה גם היא תנועה חשדנית בידה, כאילו הוזהרו תושבי העיר למן שעות הבוקר לא להשיב לשום שאלה בעניין האוניברסיטה, וגם היא הסתלקה משם, די לה בבעלה שמופיע מהקבר כל פעם שמתחשק לו, והבן של שרה נהרג באיזו מלחמה, ואפילו כתבו בעיתונים מה שהוא עשה במצרים או בסוריה, ואולי היא מתבלבלת בגלל המלחמה שהתחילה, הכל חוזר על עצמו וישר לחלומות, הכל. אחרי שהלכה, אמר האיש, לעצמו, במשיכת כתף: אני לא בן-אדם טוב, מיי אני נסגר, שומר על סודיות, מגיף תריסים בעיניים, איזה מין כישרון זה לכבות את האור בעיניים? עם שפרה אני אדבר אחרת, שפרה והילד שלה, גדי, שנעלם מהמעון, ויום אחד תעצור אותו אשה עם שמשיה צהובה ותגיד לו: אתה לא הבן של שפרה? כן כן, אתה הבן של שפרה, והילד יגיד: בוודאי, בוודאי, שלום לך, ומה יאמר אחרי זה? מה אומרים? מצד שני האיש במשקפיים הרי החליט לא לחטט בתוך נפשו והצליח. שנים שאינו מחטט, לתוך עצמו לא חיטט, כי חיטוט כזה הוא חטא, והזיכרון הוא מכשיר מכאיב ואולי גם לא מוסרי.
לפני שנרדם, חיפש את המשקפיים לצד המיטה, שייט בתוך מים, בשפה מתמוטטת מילמל: “אי-איבדתי ה-הכל. ג-גם מ-מה ש-שאי אפ-אפשר לק-לקנות אי-איבדתי. א-את מ-מבינה? ל-לא, א-אני ל-לא מ-מדבר, א-אני ל-לא,” “תישן, אל תדבר, בבוקר יהיה אור,” “אל תכ-תכעסי,” “אני לא כועסת,” “את ע-עייפה,” “לא, אני לא עייפה, אבל אתה צריך לנוח,” “נש-נשארנו ש-שניים, א-אחד נ-נהרג ו-והאחר ח-חי,” “כבר סיפרת לי,” “לוּ מ-מתִּי, ה-היה ה-הכל פ-פשוט מ-מאוד, א-אבל א-אני ח-חי את ה-החיים ש-שלו,” “אתה לא צריך להרגיש אשם,” “א-אני ל-לא ח-חי ב-בזכות ה-החיים ש-שלי, זה בכ-בכלל לא פ-פשוט,” “אבל ‘לו מַתִּי היה זה פשוט’, ככה אמרתָּ,” “ז-זו ה-השעה ש-שאני מ-מאבד את ה-השפה, שו-שוכח דק-דקדוק, את הז-הזמנים, ה-המלים מת-מתערבבות, פלס-פלסטלינה תי-תינוקות עור מת-מתקלף ה-הבשר נ-נעלם גח-גחלילית בו-בוערת, כ-ּבָה, מצ-מצטנן, הש-שפה ל-לא ש-שלי, את ל-לא מר-מרגישה? מ-מה א-אמרתְ לי קו-קודם?” “אני כבר לא זוכרת, אני עייפה,” “את כ-כן זו-זוכרת!” “אני לא זוכרת,” “את כ-כן זו-זוכרת, א-אמרתי!” “אמרתי, שאתה אמרת: לוּ מתתי היה זה פשוט,’“ “ו-ואם א-אני סו-סותר את עצ-עצמי, א-אני מ-משקר? ו-ואם א-אני מ-משקר, א-אני לא או-אומר את ה-האמת? אני ח-חי ב-במקום ש-שמישהו א-אחר מ-מת. א-אני צו-צועק?,” “לא, אני בקושי שומעת אותך, נרדמת כבר, למה התחלת לדבר עוד פעם? תישן,” “אני מ-מנסה ל-לצעוק,” “אני בקושי שומעת אותך,” “את מכירה את האנשים שמזלזלים ברגשי אשמה? אני שונא אותם. חושך, תמששי, צלקות, מה נשאר מהגוף של בנך, אמא’לה? הבשר? הנה, גזלתי את מנוחתך, בשביל מנוחתי, אבל גם אני לא מרגיש אשם,” (מה שעשית, אודיסיאוס, אנחנו יודעים מה שעשית, אור ניאון מלא, אישור יציאה מחיילת, מכונית רנו, אין חוץ זולת ההֵד, פְּנים בלי מעטפת עור, ריח של סבון, לאופניים אין אור בפנס, אי אפשר לחזור, הפְּנים הוא חוץ מתמוטט, הרֶנוֹ עוקפת, עוצרת, ארבעת נוסעיה, עורפיהם, להיכנס בלי אישור, השומר מניח לו להיכנס בחזרה, יותר לא ייצא, איפה להשתין, במיקלחת חיילים משחקים במי קרח, מכחילים, צורחים מתענוג, השיער רטוב, חיילות משחקות במי קרח, מכחילות, צורחות מתענוג, השיער לאחור, אלונקה, חיילת, הרגל עד לסנטר, פה פעור, שיער שחור, תחזור כשתוכל, תשמור על עצמך, מה שעשית, אודיסיאוס.) שלוש מישמרות הן הלילה ועל כל מִשְמָר וּמִשְמָר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר ‘ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נווהו,’ וסימן לדבר מישמרה ראשונה חמור נוער, שניה – כלבים צועקים, שלישית – תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

העיר נסתמה, וגם שמועות מיהרו להצטבר כמו מכוניות וסקרנים, ומקץ שעה, ועוד שעה, ועוד שעה, גדל הסיבוך והיה לתקרית כזאת, שגם הצנזורה הצבאית, שמשרתים בה בעיקר חיילים וחיילות מכורים ללעיסת מסטיק, לא עמדה בפיתוי, מיהרה להזהיר את צלמי העיתונות המנומנמים, ואת עורכיהם, שלא יפרסמו דבר על המתרחש ברחובותיה של צפון תל-אביב. מייד קפצו העיתונים ושלחו את צלמיהם לחפש מה קורה בצפון תל-אביב, אבל גם לא היתה זו אשמתו של גדי, שנטל על עצמו את משימת היציאה מלבירינט התנועה התל-אביבי, וכבר ספג עלבונות מעוברים-ושבים, ואת עלבונות אביו, וכבר שיער את הצטרפותה של אמו לעלבונות הללו, כי ככה הרי קרה בסכסוך שלו עם המורה להיסטוריה, או לביולוגיה, מייד עמדה אמו לצידה, כמה קינא בתלמידים שהאמהות שלהם היו בּוּרוֹת וטיפשות ועמדו לצד בניהן אפילו כשלא צדקו, וכבר ספג את עלבונות הנהג שלצידו, ישב ופיטפט במכשיר הקשר עם שלושת חבריו המשתרכים מאחוריו, וכינה אותו, את גדי, בשמות גנאיֹ, וליגלג עליו כאילו אינו נוכח בתא, ולא היתה זו בכלל אשמתו של גדי שדווקא כאשר מצאו הוא ואביו את הדרך החלה מכונית רנו צבאית לבנה וקטנה לקרטע באמצע הכביש, חסמה את דרכם, הפריעה להם לצאת, והמכונית, יהיו סיבותיה אשר יהיו, עיכבה אותם בכוונה, בטוח שבכוונה, והאזרחים? במקום שישלפו את הנהג מתוך הרנו, מחאו לה כפיים, כי הבינו שמדובר במעין מצעד לחיזוק העורף, והחיילים למעלה על הטנקים שעל המובילים, זרקו על אוהדיהם הרבים ניירות חתוכים, פתיתי נייר, לשעבר מפות של מידבר סיני, המידבר המצרי שפוּנָה לבלי חזור אליו עוד שנים רבות, ללמדך שהטנקים שלנו לעולם אינם נחים, ובהתחסל מקום מירעה אחד הם נודדים למקום מרעה חדש, ונהגי המובילים מנסים עכשיו, אחרי הוראתו של מנהיגם בקאבינה הראשונה, לבצע בצופריהם מנגינה ביחד, מתאמים באלחוט חזרה ראשונה “עכשיו אתה,” “עכשיו הוא,” “עכשיו אני,” וכיוון שיש להם רק ארבעה טונים, דו, מי, סול, ופָה-דְיֶז, אין בכוחם לאלתר באמת יותר מתיבה מוסיקלית אחת, ופיצוי הם מנסים לשאוב מאפשרויות הקצב שהצופר מעניק להם, והנה האזרחים נהנים, כי אינם בררנים מדי, אבל גדי, דימוי של טלפון עולה בתודעתו, מעניק לו פרומיל תענוג, ומייד הוא חונק את הדימוי, בפרומיל של תענוג אחר, ובלית ברירה הוא נכבש על-ידי דמות אביו היושב ומחכה לטלפון שלו; לא, לא, לא יתן לו את התענוג הזה, להיפך, הוא בכלל שמח שאני לא מטלפן, ואילמלא מכונית הרנו הזאת, כבר היו נחלצים ממנהרת הרפאים ומן הקהל המריע.

מי זה הגולם הנוהג במכונית הרנו הצבאית? ובכן, במכונית הרֶנוֹ הצבאית יושב איש ממושקף, לבוש חולצת חאקי גדולה ורחבה, צלקת לו מאחורי אוזנו והוא מחפש דרך לאוניברסיטה, נוסע לאט לאט. פעם אחת דרש מן הבחורה הצעירה שאסף בדרך להביט בשלטי תחנות האוטובוס, מיספר 25 נוסע לאוניברסיטה, אנחנו ניסע בעיקבות המסלול המפותל שלו, תעקבי בבקשה אחרי שלטי התחנות, והטרמפיסטית השתאתה. מאז הוא שותק, אינו מביט בה, נתון לכביש, כאילו צייד. למען האמת, כבר כשהציע לה טרמפ, לא עצר, פתח חלון וצעק אליה תוך כדי נהיגה, נהיגה איטית, בלי לעצור, שתעלה ותשב, כבר אז חשדה שמשהו כאן לא בסדר, הניח לה לרדוף אחרי המכונית הנוסעת, והתנצל, עוד לפני שהתיישבה, אני לא רוצה לעצור, הסביר ברוך, ואז עוד לא הזדנבו להם הטנקים הגבוהים מאחוריהם, ומכיוון שכבר רצה, פתחה דלת, נכנסה, התיישבה, סגרה דלת, היתה זו מכונית צבאית, מה כבר יכול לקרות, אמר לה בעדינות עד שבא לה למות, אף-פעם לא שמעה גבר מדבר ברכות כזאת: “או-אולי את מ-מכירה את ה-הדרך ל-לאוניברסיטה?” משהו בקולו היה עבה, נקי נקי ומבוייש כאילו ביקש סליחה על ניצול לרעה של ידיעתה, “ז-זאת או-אומרת, א-אני כבר אמ-אמצא את ה-הדרך, א-אבל ח-חשבתי”
– אני נוסעת לאוניברסיטה. אני סטודנטית, מה אתה יודע?
– את מ-מכּירה את ש-שפרה?
– מה היא לומדת?
– היא מ-מגדלת י-ילד, ל-לבדה, ו-והב-בעל ש-שלה ע-עזב או-אותה מז-מזמן, ו-והיא גם פ-פעילה פו-פוליטית. ב-בדיוק ה-היום ה-הילד ב-ברח מ-מהמעון. היא ל-לא מס-מסתדרת טוב ב-בחיים, א-אני רו-רוצה לז-לזרוק את ה-הדיירות מ-מהדירה ש-שלי, יש ל-לי די-דירה גדו-גדולה ב-במרכז ת-תל-אביב, ו-ולתת לה ל-לגור ב-במקומן, או-אולי יו-יותר מזה
– היא בטח יפה, אם אתה נותן לה ככה את הדירה שלך ועוד זורק דיירות בשביל זה
– יש ל-לה קול י-יפה. כש-כשהיא מ-מדברת על ה-הסבל ש-שלה, ה-הקול רו-רועד לה
ושוב שותקים ומזדחלים. הוא מנגב שוב את הזיעה, יד אחת אוחזת בהגה, אחר-כך היד האחרת אוחזת בהגה וכף היד מתייבשת על המכנס.
– אתה לא נשוי?
– אני א-את ה-הילד ש-שלי וגם את ה-האשה ש-שלי גי-גירשתי
– מה אתה עשית?
– אני מ-ממציא, מ-מדי פ-פעם א-אני מ-ממציא ד-דברים. ת-תחפשי את ה-התחנות ש-של ק-קו 25
הוא חיפש איזו שפרה. הוא נסע לאוניברסיטה כדי לחפש אחת שפרה, גם זה היה ברור. לא ברור למה הוא נוסע כל-כך לאט, אבל הוא איש תמים אם הוא חושב שככה יוכל למצוא את השפרה, ועוד בתוך הבלגן שהוא עושה, כי בדיוק, עכשיו יש לציין זאת, הופיעו בעורפם הטנקים המבהילים כשהם מוּנָחים על גבי מוביליהם הגבוהים, והוא השתדל למצוא את ההילוך השני, כדי למהר, אבל במכוניות מסוג רֶנו יש ידית הילוכים אופקית, ליד ההגה, שצריך לדחוף פנימה ולמשוך החוצה, ואולי משום כך אין הוא מצליח להעלות מראשון לשני, והוא מעדיף לנסוע בראשון, והיא מצידה דווקא מילאה את תפקידה, הוא הנהג והיא הנווטת, מנחה אותו לנוע בעיקבות תחנות האוטובוס, מכוּוֶצת בחלון, מנסה גם לקרוא את מיספרי הבתים, גם מיספרי קווים אחרים, כי הדרכים מובילות לעוד מקומות, בכל צומת אפשר להכריע לאינספור כיוונים, מקומות, יישובים, קשרים חדשים, חיים אחרים, אף כי הוא מחפש רק שפרה מסויימת, והיא מדווחת לו בדבקות של מי שנדרש למלא תפקיד ואינו שואל למה ועל מה, היא אינה מחטטת, “28 זה לא לאוניברסיטה, נכון?” הוא אינו משיב. פתאום הוא מחייך, הקצין שלה, בלי פשר הוא מחייך, מקפיד לא להפנות את ראשו, כאילו המכונית לחשה לו בדיחה מֵעֲבָרָם המשותף, אלא שבמראה נשקף חלק מהמפלצת הגדולה הרודפת אותם, מטפסת כזיאוס מתנפל על היפוליטוס, “מִנֵּד המים הענק שהתנפץ / הֵגִיחַ שוֹר, יְצוּר פרוע, מפלצתי, / שֶמִגְּעִיּותָיו מָלְאָה הָאֲדָמָה.” היא נעשתה קצרת רוח, אולי בשל כך שמישהו מהעומדים בצד המידרכה צעק להם “זוז כבר,” אולי משום כך אמרה בפחד, פחד איננה המלה, באי נוחות אמרה: “אתה עושה את זה בכוונה, נכון?”
– את מ-מה?
– מה אֶת מה? את השיירה הזאת, אתה מעכב בכוונה, כל העיר נסתמת בגללך
שעון על ההגה, כאילו מאלף חיה פראית, רגלו לוחצת על דוושת הגאז, אגזוזָם מעלה עשן לתוך האוויר, ובתגובה ממלא הנהג שמאחור את האוויר בעשן מארובתו הנטויה אל-על, פוּל גאז, חצי הילוך, וזה שמאחוריו אינו נשאר חייב, נוקט אותן שיטות, וכן הלאה, עד המשאית האחרונה, והאוויר נראה כמו עשן ביירות,בלי אש כמובן, ואז היא מציעה בזהירות, הטרמפיסטית המתולתלת,”אולי תנסה לזוז הצידה, שהטנקים יוכלו כבר לעבור?” והוא מביט במעבר- החציה שלפניהם, עליו לחצותו כאילו מדובר בנהר עמוק, רגליו רועדות, אינו יודע לעצור, מתלבט אם לדרוך עליו, דורס, עובר, נושם לרווחה, כמה שביר הכל, הפצע בידו מטפטף דם. “אם ל-לא ק-קשה לך, ת-תמשיכי ל-לחפש ת-תחנות ש-של 25, אין ל-לנו הר-הרבה ז-זמן.” כל הסבל ייעלם בבת-אחת. בבת-אחת ברור, שכל הסבל ייגמר, ייראה כמו אפיזודה, לא נבין איך סָבַלנו, נדע שסבלנו, כעובדה, אבל לא נבין איך סבלנו, לא נוכל אפילו לשחזר את הרגשות, כי זה הכי קשה, הילד יישכח, הילד המת יישכל, הילד החי יגדל, יירגע, והיא מביטה בשפתיו היבשות, המתנועעות, שפתיים ורודות היו לו, דווקא שפתיים ורודות לא אהבה, והציפורניים שלו היו מנוקדות כתמים לבנים. הביטה בו במעט חשש.
– אתה מדבר אל עצמך, אתה יודע?
– כ-כולם, לא?
– אתה נראה מוכָּר, אתה סופר או משהו?
– כ-כן
– איזה ספר כתבת? רק תזכיר לי
– ל-ל-א כ-כתבתי ס-ספר
כתבתי ספר אחד, גמרתי אותו, שנתיים עבודה, קראתי ולא הבנתי מה שהיה כתוב בו, אפילו כתב-היד שלי השתנה מאז, או אולי הספר השתנה, שום רגש אי אפשר לשַמֵר, רגש צריך להימחק כמו מיסמכים חסויים. קטנה, עגלגלה, חזה גדול, יחסית, תלתלים חפופים היטב, חומים, כמה תלתלים יש לך? עיניה ירוקות כאשר חייכה אבד הצבע סביב שפתיה, משהו העמיק בה, יחד עם הפחד, חיוורון הקיף את פיה כאשר חייכה, בלאו הכי אינו יכול לעצור, הטנק הגדול כמעט יושב עליהם, המידרכות מלאות בני-אדם חוגגים, אולי הוא אובד עצות, אף-על-פי שנראה לה חסר רגשות, אבל השתיקה הארוכה שלו והאדישות הגמורה למה שקרה ברחוב, כי לא רק תשואות היו ולא רק צווחות-זעם של “תזיז את התחת שלך כבר, גולם,” גם ילדים הלכו לאיבוד, אמהות צעקו מהמירפסות, ארבע קומות, לעלות הביתה, ומישהו גם אמר: “הפיכה צבאית, בטוח, פרס לא יכול לסבול מלחמה שעושה בגין. שנים הם עשו מלחמה ואנחנו הלכנו. פעם אחת אנחנו עושים מלחמה וכבר הם מקלקלים. הלכה המלחמה. הלכה הדמוקרטיה.” כלבים פחדו מהרעש, עמדו ויללו, סל קניות אחד נקרע וכל מוצרי החלב נשפכו. מה שעשית, אודיסאוס, אנחנו יודעים מה שעשית. אישור יציאה מחיילת, סמכותית, תודה לָךְ, לֵך מִפּה, מכונית רנו מחכה, ניאון שוטף, יום או לילה, אין חוץ זולת ההֵד, פְּנים בלי מעטפת עור, ריח של סבון, ולאופניים אין אור בפנס, גשם, שער, אי אפשר לחזור, הפְּנים הוא חוץ מתמוטט, הרֶנוֹ עוקפת, עוצרת, יכולה להתניע, להדליק אורות, ארבעת נוסעיה, גברים, עורפיהם, להיכנס בחזרה בלי אישור כניסה, לא ייצא, להכין שתיה ללילה, איפה להשתין, במיקלחת חיילים משחקים במי קרח, מכחילים, צורחים מתענוג, השיער רטוב, חיילות משחקות במי קרח, מכחילות, צורחות מתענוג, השיער לאחור, איפה להשתין, “מצלצלים, תפתחי את הדלת,” (אלונקה, חיילת, הרגל עד לסנטר, פה פעור, שיער שחור, The stone is alive in my hand, the crops / will be thick in my death-year, “תפתחי כבר את הדלת,” תחזור כשתוכל, “תפתחי את הדלת,” להשתין, מה שעשית אודיסיאוס, “תפתחי את הדלת, אמרתי לך,” זמזום, “בסדר, רק, רגע, רק רגע,” ער, או נרדם שוב, בחדר הסמוך שתי נשים, פולשות, אני גרתי פה, איך אעבור את החדר, זיקפה כזאת, שתן דוחק דם לאיבר ממולא, אני מכאיב לעצמי, “כן” שואלת זו שפתחה את הדלת, ומוסיפה מייד, “מי את, מה את רוצה כאן?”
– שמי שפרה. מי את?
– לא חשוב מי אני, זה סוד מי אני
– טוב, איפה סוניה?
– ללואיז כבר לא קוראים לואיז
ומבפנים צועקת, משתעלת, שיעול של מעשנים בבוקר, אותה אשה, לואיז/סוניה: “אלינור, מצלצלים, תפתחי את הדלת,” “אלינור,” צוהלת זו שרק הגיעה, שפרה זאת אומרת, וממשיכה לצלצל בדלת, “אלינור קוראים לך, שמעתי עליך, אז גם את כאן?” (שלוש נשים, כמה שמות?) “כן,” עונה ביובש אלינור שפתחה את הדלת “וכבר לא קוראים לי אלינור,” ואחרי שתיקה היא ממשיכה “ואת? גם את כאן?,” “כל הדרכים מובילות,” משיבה שפרה האורחת בעליצות, וזאת שהיתה אלינור (חלומי מתנדף, מה היו הריחות בחלום? סבון ריצפה, ריח המים במיקלחת, ובשירותים מה היה הריח הנעים) “לא, לא כל הדרכים מובילות לכאן, רק מי שמתעקשת לבוא.” האורחת, קולה עדיין מתחכם, בטוח בעצמו, כאילו הדירה דווקא שלה ולא של הנשים מן העבר האחר של הסף: “אבל אני בפתח, ואת, לעומת זאת, בפנים,” ומרחוק, מתוך הדירה, מצידו האחר של החדר, באה הצעקה: “אלינור, תפתחי כבר את הדלת, את לא שומעת שמצלצלים?” והאורחת העליזה, שפרה, שואלת בשקט בדלת, עודנה בחוץ, כנראה: “איפה היא?” ואין היא נענית, על כן שואלת היא שוב: “למה את לא עונה לה?” (אקח ברזל מלובן ואדחף לעצמי לעין. רעש משאיות עולה מבחוץ. צופרים. כמה פלישות. איפה מנגנים פרלוד של דביסי, הנערה עם שער פישתן, כמה הברות מושקעות בפיתוי אחד? רוק מצטמג ומצחין בקצות השפתיים מרוב תשוקה, הופך לזרע מצחין בצד השני של הגוף. אילו התחתנתי. מאוחר, אידיוט.) האשה בפתח, שפרה, זו שבאה מבחוץ, אמרה “איפה היא תקועה הגברת שלך? ולמה את לא עונה לה?”
– יש לך כזה פה גדול, תמיד נראית לי אשה מדוכדכת עם ילדה על הידיים, ציור של קֵטֶה קולוויץ, או משהו פשוט יותר
– גם בציורים של קולוויץ צעקו, אבל אתם לא שמעתם
האורחת התחרטה, אבל כבר אמרה ‘אתם’, ומבפנים, נרגזת, צעקה האשה הצרודה: “מצלצלים בדלת, אלינור, למה את לא יכולה לפתוח? הצילצול הזה לא משגע אותך?” והאורחת, זחוחה עוד יותר, אולי מעודדת מגערותיה של האשה הצרודה בתוך מעי הדג, מאיצה בצעירה: “תגידי לה שפתחת, תגידי לה שאת רק לא נותנת לי להיכנס”
– ואת, אולי את תפסיקי לצלצל כל הזמן?
– למה? אני דווקא נהנית לצלצל, תני להיכנס
– What have you done, Odysseus, / We know what you have done
“אני פנלופה,” אמרה האורחת בכאב אבל לא חדלה לצלצל עד שתיתן לה המנוולת להיכנס, כי מה כבר ביקשה, והוסיפה, למרות שגם על זה התחרטה (תמיד נפלטים לה מישפטים כאלה): “אני פנלופה, לכן את מרשה לעצמך להתעלל בי. די, חם לי ואני צמאה, תני להיכנס,” (יראו אותי אם אעבור לשירותים? למה אני לא מצליח להתגעגע? כמה מתוק כאב הגעגוע. מה לא ידעתי בחלום? למה רציתי לחזור לתוך הבסיס הסגור? מה נשאר מהגוף עם הַאֲפָלַת הזיכרון?), “חם בחוץ, אני מזיעה, העורף צורב לי מהליכה בשמש, למה את לא מכניסה אותי?” מי הניאגרה ירדו ברעש גדול, “לסביות מופרעות,” התלוננה הצרודה מתוך הדירה, “זה מה שאני מביאה הביתה.” הנערה בדלת אמרה: “עכשיו בוקר, עוד לא התרחצנו, עוד לא אכלנו, את לא יכולה סתם ככה להתפרץ לתוך החיים שלנו,” ופתאום התוודעה שפרה בקול נעלב: “בעלי מתחבא אצלכן!”
– לא, בעלך לא מתחבא כאן
– תני לראות
הצרודה מבפנים, לואיז, מבוגרת, משתעלת, מנסה לשאול שאלה, שוב משתעלת, ולבסוף מצליחה לומר: “אלינור, בסדר, אני יודעת שאני לא זוכרת את השם החדש שלך! סליחה, אני מבקשת סליחה. אבל תעני לי! מי זה מצלצל בדלת?” (אני לא מצליח לשרטט לי את כיווני השיחות, וכמו כן, כמה מהר נגוז החלום)

לקראת סוף רחוב יהודה המכבי, שעל שם יהודה המכבי, הצליחו הנהגים לחבר מיקצב אחד, מוביל טנקים מיספר 1 צפר את צלילי השאֵלה, ושלושת האחרים צפרו את צלילי התשובה. השימחה גברה עם הצטרפות האזרחים למיקצב החוזר על עצמו (מקור התענוג), הילד שאבד, נמצא, קיבל מכות על ישבנו, בכה, נדרש להפסיק לבכות, לא הפסיק לבכות, קיבל עוד שני פלאסקים, והקצב האחיד חנק את בכיו, ומה שנשאר לו מצהרי היום הראשון של המלחמה היה אף אדום, זב נזלת, צריבה על הישבן, והתרפקות חנפנית על אמא שהרביצה בעצבנות, אהבה גדולה עוד יותר הוא מבקש, הביט מלמטה למעלה אל אמו שסיפרה לאיזו שכנה מה בדיוק עבר עליה ברגעים שהילד נעדר. והרנו? הרנו זעה כיאה להובלת מיצעד צבאי, לצד הנהג יושבת בחורה, שתיקת הנהג מעיקה עליה, שוב היא מתחילה שיחה: “לא אמרת לי איך קוראים לך”
– א-אל ת-תתחילי לש-לשאול או-אותי שאלות על ז-זה. אין לי ש-שם.
– אתה לא נשוי, אני מתארת לעצמי
– ל-לא, ל-לא
וכבר היא מסתקרנת “לא רצית להביא ילדים?” לא, לא רציתי, אני אומר לך שלא רציתי. למה, יש לי הרבה תשובות. הן לא יענו את האמת. את לא זקוקה לאמת. את זקוקה לתשובה על שאלה. התשובה שלי לא מספיקה, גם לא לשאלה שלי. את מבינה? לא נדבר. פתאום אמרה (פחד עלה מקולה): “אתה מתנגד למלחמה, נכון?” הוא חשב רגע, אחר-כך אמר בנחרצות (מסויימת): “ב-בהחלט, א-אני מת-מתנגד ל-למל-מלחמה!” ולא ברור כבר מי מוליך את מי, הרנו את הטנקים, אולי הטנקים דוחקים ברנו. הילדים, מכל מקום, רצים ליד השיירה. גם הילד שקיבל מכות מאמו, סידר אותה שוב. שתלמד לקח, הזונה בת זונה. ואחרי שצפתה המתולתלת לאחור, אל המוביל הגדול, ואחר-כך פנתה אל צידה הימני, ובחנה את עיני האזרחים הנבוכים ואת עיני האזרחים הבטוחים ואת עיני האזרחים המתווכחים, פנתה בחדות והביטה בצדודיתו של הנהג, ואל שפתיו הנעות, ואמרה בבעתה: “אתה רציני, נכון?”
– מ-מה?
– אתה, עם כל הרַכּוּת שלך, עם הזיעה הזאת שאתה מכוסה בה כמו בתולה לפני שחודרים לה, אתה החלטת בכלל לפוצץ את העיר הזאת, נכון?
היא כעסה. פחדה. אי-הסדר הזה היה מופרז. אני לא רוצֶה לשכב עם בתולות. אם לא מצליחים, צריכים לנסות שוב ושוב, עוד פגישה ועוד פגישה, לפעמים זה נקרע בהדרגה, אחרי שלושה ניסיונות, שלושה שבועות רצופים, כל פעם קצת דם, מקווים שזהו, מעט דם וזהו, אבל זה לא זה, עד שבסוף כבר מצליחים וזה כואב לה, והיא מבקשת להפסיק באמצע, הטיפשה הקטנה, קודם רצתה ואחר-כך התחרטה, וההתכווצות שלה, המנוולת, אני לא מפסיק, תפסיק, אני מבקשת, מה פתאום שיפסיק, ואם זה לא ילך עם הזין, אני אעשה לך את זה עם מקל. “עכשיו תקשיב לי, סע ימינה, ועכשיו שמאלה,” דרך שני הרחובות הללו, שאומנם הרחיקוּם מעט מן האוניברסיטה, וכמובן גם משפרה של האוניברסיטה, כי החליטה הקטנה, שישבה על רגליה המשוכלות כדי לראות טוב יותר את הדרך, לחלץ אותם משיירת השריון, די חמד לו הדוד הזה לצון, עכשיו היא תוביל, והוא, להפתעתה, אבל תמיד היא מצליחה להחליט ולצוות, לא ברור לה איך, מילא אחרי הוראותיה. פתאום גם חייך אליה. “אתה מתוק,” ומאחור, החריש רעש את אוזניהם, גדר אבן בפינת הרחובות נדרסה, אבוי, הנהג המוליך את מובילי הטנקים, מסור וחד-חושים, המשיך לנסוע אחריהם לתוך הרחובות הקטנים, ובניגוד לנהג שלה, לא הצליחה לשמור על קור-רוח, נמלאה שימחה, הפחד אומנם לא עבר, אבל אין מה להשוות, אנחנו עמוק בתוך זה, אז שנשמח. בעצמה היתה כבר חיילת, הכינה קפה בבוקר לרב סרן שׂשׂפּוֹרְטַשׂ בבסיס האספקה ששלח מסננות ספגטי ודגלי לאום ואוּמים ופישתן לברזים, וטפסי 613 למשלוח חיילים לבית-סוהר, וטופסי 105 לבקשת הפלה, וחותמות גומי מכל מיני סוגים, וכריות דיו, ודיו, ואלפי עטים כדוריים, וגולות הקרויות גם בלורות לאליפות צה”ל בגולות, וגם הצליחה לשמור על בתוליה, לא כל-כך בגלל עקרונות דתיים, אלא משום שתמיד ידעה לומר: “חבל, בדיוק היום יש לי וסת, מצטערת,” וככה נחלצה, מפעפעת זיעה קרה, ורק פעם אחת נפלה לידיו של חייל רשע אחד, שגדולה היתה תשוקתו לזכות בבתוליה, ומה כבר ההבדל בין דם לדם, לא איכפת לו מה יש לה, ואז, ברגע האחרון, עשתה את מה שלא עשתה אף-פעם והניחה לשריר הטבעת לעשות את מה שהתאפקה זמן רב, וזה לא רק שמע את הקולות, אלא גם הֵרִיחַ, וגם חש בידיו את התועבה והיכה אותה, ואפה זב דם, אבל נחלצה, וכשהלכה למפקד וסיפרה לו, מקצת הפרטים, אמר לה רס”ן ששפורטש: “תראי, תמר,” והיא אמרה לו: “לא קוראים לי תמר, המפקד”
– לא חשוב, תראי, זאת הפעם החמישית שאת באה לספר לי על אלימות, ואני מוכן לטפל בהם בתנאי אחד: תפסיקי כבר לצאת עם בחורים. את יודעת שהבתולים שלך משגעים להם את השכל. את חושבת שלי הם לא משגעים את השכל? את יושבת כאן בלישכה וכל הזמן אני חושב עלייך כמו על איזה כספת, או אני לא יודע. חוץ מזה, אני גם לא מבין מה את עושה עניין גדול מזה, אני לא מסכים עם אף מלה שלך, אבל אני מוכן להילחם על זכותך לומר את זה, מי אמר את זה, גריבלדי, לא?
ובכן, ויתרה והפסיקה לצאת עם בחורים. הצפירות גברו. נהג הרנו ישב דרוך, התאמץ כאילו דחף במו רגליו את המכונית בפיתולי הרחובות הקטנים, לחץ על דוושת הגאז, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, ואז פרצה החיילת בצחוק, “תהרוג אותי, אבל איך נותנים לאנשים כמוך להיות קצינים, שאני אמות,” ואילמלא היתה צעירה כל-כך, היתה מחבקת אותו, לא חמלה דחפה אותה לחבקו כי אם תמימות, לא תמימותה, תמימותו, לא תמימותו, אבל תחושה של שוויון, אחי, לא, לא, הוציאה את הראש דרך החלון, בפעם הראשונה  בשמו של חברה למסע – עשתה תנועה לנהג מאחוריהם, שיעזוב אותם כבר, שיפנה לכביש אחר, והוא? הוא השיב לה בגעיית צופר, על כן השיבה לו בתנועה מגונה, אצבע אחת, אמצעית, כלפי מעלה, מרוצָה, חשבה אם הקצין שלה רואה, והנהג מאחור השיב בתנועה מגונה עוד יותר, יד שלמה מורמת כלפי מעלה, וצופרוֹ צווח ידידוּת. אולי בכלל היא הסיבה לכל הצרות, מאז שעלתה על המכונית, החלה ההמולה, ובמקום לחוש אשמה, החליפה את עמדתה, הנה מצא כל העניין חן בעיניה, צחקה צחוק גדול, גם טפחה לקצין שלה על הכתף (למה הוא לא לובש מדים של ממש?) ניסתה לנשקו, הוא נרתע, אבל היא לא נעלבה, התעלמה מהתנועה המעליבה שעשה, ואמרה לו, “אנחנו נַרְאֶה להם ולאמא שלהם ולאמא של האמא שלהם,” הוא לא ענה, אבל פתאום ביקש “ת-תנגבי לי ב-בבקשה את ה-המש-משקפיים, א-אני כבר ל-לא רו-רואה כ-כלום,” החשיבה על ההווייה מתרחקת מההווייה: לכן להיפצע, דם, להכאיב, במקום לחשוב. הסירה את משקפיו, נשענה על כתפו, גם כדי לגעת, צחקה ואמרה: “כמה שאתה חמוד,” אבל פניו לא הסגירו שום סימן להתרככות, גם לא קשיחות, אולי אדישות, אחרי הכל היה איש צבא, ולפי המכונית שלו, יותר מרב-סרן, והיא ניגבה את המשקפיים בחולצתה, השיבה אותם לפניו, באותו רוך שבו הסירה אותם, התרוממה ממושבה, ביקשה בפניו אות של חיבה, אפילו לא מודֶה לה על ניקוי המשקפיים, לבה, דווקא עכשיו, יוצא אליו, אחרי כל השנים האלו שהתנזרה מקשרים עם גברים, אולי בגלל העצה שנתן לה רס”ן ששפורטש, וזכרון המכות שקיבלה ומה שקדם למכות, והיא רוצה שיתעניין בה, שישאל אותה איך זה ששינתה פתאום את דעתה ובמקום להתרגז היא אוהדת את מעשהו, תומכת בו, מוכנה להוביל את הטור הזה לאמצע הגשר, ושם לעמוד, וכל מה שהיא אומרת זה “תדליק רדיו,” אבל הוא אינו מגיב, “תדליק רדיו, אולי מדברים עלינו,” והוא שואל: “י-יש ל-לך ש-שדיים י-יפים?” עליה לרדת בלי שום קשר להילולה הזאת, ימים כאלה גורמים לה אי-שקט, גם בלי שום קשר לשאלה הזאת. הוא מושיט יד מגששת, כמו משוש, מנסה לגעת לה בשדיים, היא זזה, ואומרת לו “אני לא רוצה,” והוא מחזיר את היד המזיעה להגה, “אתה לא צריך להיעלב,” היה נחמד עד עכשיו ופתאום הכל השתנה, השדיים שלי מזכירים לבני-אדם שיש להם צינור רעב. (אבל אווריפידס כתב: “גם אַתְּ לכי לָךְ לשלום, בתולה שמימית, / ניטשי ידיד יָשָן ללא כל מאמץ. / כרצונך לא אתקוטט עוד עם אבי, / גם בעבר הקשבתי לך בצייתנות.”)

הוי מתולתלת, בעצמה יכלה להחזיק רב-מכר על כתפיה הקטנות, מוקדם בבוקר קמה לעשות תרגילים, תמיד היא עושה תרגילים, בגלל נטייתה להשמנה, ושמעה ברדיו שיש מלחמה. השירים התחילו, כולם להרגיש אותו דבר, הגוש העמוק הזה של הפחד, מהעתיד, כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בסבל הזה, כי מה עוד יש באבל, כבר חשבה, הפחד מה יהיה יום אחד שאי אפשר יותר להשתגע מגעגועים, אז הולכים ודופקים כדור בראש, כמו זה, אבא של גדי, החבר של אחיה גדי, והאב ההוא לא החזיק מעמד ואחרי שנה, ביום הזיכרון, לפנות ערב, ישב על הקבר שלו וירה לעצמו כדור בראש. ברחה מהדירה, אין לה כוח לביקור של אמא שלה, מה אתה רציני כזה, לא נגעת לי בשדַיים, רצה לגעת לי בשדַיים, תיגע לי בשדַיים, בין כה וכה אני לא נהנית מהשדיים, נדיר-שְמָדִיר, אולי אין לי שם תאי חישה כמו לאחרות, אולי יש לי יותר מדי תאי חישה וזה מעצבן אותי, מעלה לי גוש כזה לגרון, כמעט בחילה, לא איכפת לי מתיאוריוֹת, אני לא נהנית שנוגעים לי, ואני לא חושבת שאתה צריך לגבות מחיר על הטרמפּ, וברחתי מהבית תיכף אחרי שגמרתי את התרגילים, בלי להתקלח, כי אמא תבוא להתלונן נגד אבא, משום שהתחילה מלחמה והוא יישב מול הטלוויזיה כל היום, לא יזוז ממנה, יגיד שוב ושוב, בכוונה כדי להרגיז את אמא, שגדי שלהם מת, למרות שאמא לא מרשה לו לדבר ככה, כי אין הוכחות, אפילו הרבנות הצבאית לא מכירה בזה שהוא מת, ואולי הוא בשבי, ואבא אומר: “שתמות הרבנות, שימותו כל הרבנים, כן, שימותו כל הרבנים, גם אם נפל בשבי כבר הרגו אותו,” אבל אולי הוא לא יודע איך להגיע הביתה, אומרת אמא, אולי איבד את הזיכרון, לא יכול לזכור את אמא ולא את אבא ולא את אחותו, אבל את עצמו, את גופו, הוא זוכר, אולי את החברים שלו הוא זוכר ואת עצמו לא, ואולי הוא הגיע לבתים של החברים, ואמא מטלפנת בזהירות, שאבא לא ישמע, למשפחות של החברים, לשאול אם גדי שלה חזר, ועד שמבינים מי מדברת לוקח להם זמן, ובשנה הראשונה הם נחמדים, אחר-כך הם מתחמקים, חלקם כבר החליפו מיספרי טלפונים, כי שבע שנים לקבל טלפונים כאלה זה כבר יותר מדי, ובימים כאלה אמא מפריזה, מטלפנת אליהם שוב ושוב, עד שהם עונים, אגואיסטים, הבנים שלהם חזרו, חיים או מתים, כמה היתה נותנת בשביל קבר למות עליו, כן כן, וכבר אין לה דמעות, והיא יכולה לספר, בלי להסתכל אפילו פעם אחת במחברת שלה, וכבר עברה עליה מאות פעמים, כמה שָקל כשנולד, וכמה קיבל במישקל בחודש הראשון, וכמה בחיסונים היה לו חום, ומתי עבר מבקבוק לבננה, ומה היתה המלה הראשונה שאמר, והשיניים, כמה כאבו לו השיניים שצמחו, ולשבת על סיר מתי עבר, הכל היא יכולה להגיד אם ישאלו אותה בשביל הזיהוי, אבל זיהוי לא עושים עם פרטים כאלה, כי הנעדר עצמו לא זוכר את הפרטים האלה, רק אמו, שהולכת, חוץ מזה, כל יום, שבע שנים, לדירה הישנה, ליד הים, שבכלל לא רצתה לעזוב, בגללו, ואבא רצה לעזוב בדיוק מאותה סיבה, כי הבן שלו מת, מת, מת, ואין הוא יכול לראות את החדר הריק, את המיטה המוצעת, את האנציקלופדיה לבני הנעורים, את התמונה מהטירונות, את שולחן-הכתיבה הישן, את התמונה של החברה שכבר התחתנה ולא קראה לבן שלה גדי, כי אולי הוא חי, או רק ככה אמרה, ובעלה רצה שהעניין הזה ייפסק, אי אפשר להיות נשוי לשני גברים, אחד ישנו ואחד איננו, אבל אמא מחפשת, מגיעה באוטובוס לבית הישן, מצביעים עליה מהמירפסת, לא איכפת לה בכלל, נכנסת לחצרות, לסימטאות שעל יד רחוב גאולה, אולי הוא תועה ברחובות, מנסה לחזור ואינו מצליח להיזכר בבית המדוייק, הרי הכל כבר השתנה, ומודעות האבל התחלפו, נמחו בגשם, ומודעות חדשות נתלו, וגדול זמרי הרוק, דֶמִיס רוֹסוֹס, כבר נשכח וכבר הוכתרו זמרי רוק חדשים ויובאו להופעה חד-פעמית כאן בארץ, ומודעות הפוספור שלהם כיסו על המודעות מפעם, ורק החדר של גדי בדירה החדשה דומה לחדר שהיה, שניהם, אבא ואמא, שומרים על זה, אבא בשבילה, שלא תסבול יותר מדי, והיא בשביל גדי, שיבוא וימצא הכל מוכן, גם קנתה כבר סדינים וציפות למיקרה שירצה להתחתן תיכף שיחזור, ואבא אומר לה ברגעי התוכניות, אולי בשביל לקרר את דעתה, שהצבא בעצמו יעצור את גדי אם יחזור, כדי לשטוף לו את המוח בחזרה משטיפת המוח שעשו לו הערבים בשבי, ואמא לא טיפשה, היא אומרת: “ואני אעשה לו שטיפת מוח מהשטיפת מוח של הצבא, כמה אני רוצה לחבק אותו,” והיא בוכה, פתאום היא שוב בוכה ואבא דורש ממנה להפסיק, וימי מלחמה הם הגרועים שבימים, בגלל שהכל חוזר, ורק היא, האחות הקטנה, יום אחד תשנה את שמה, אחרי שייוודע דבר מותו באופן רשמי, יביאו דיסקית, או תצלום שיניים, בינתיים פניו נשכחו ממנה, מלבד התמונה בחדרו, ובסאלון של ההורים, ליד הטלוויזיה, היא, כמו אמא, לא מאמינה שנהרג, אבל יש לה סיבות של ממש: הרי היה תמיד ערמומי, רצה לנסוע לחוץ-לארץ, חשב על עריקה, והיא מדברת אליו בלילות, בחלומות, רחובות פאריס, טור אייפל, אמפייר סטייט בילדינג, ויקטוריה סטיישן, מיקדש בתאילנד מהסרט, יול ברינר הוא המפקד, כן, זה היה חלום יפה, כי גדי לקח אותה ביד והוליך אותה לבניינים גדולים, כל הבניינים הגדולים, ואמר לה בחלום: “תשמחי, מצאנו את המינהרה הנכונה,” ופתאום היא צוהלת משימחה, נדמה לה שראתה את המפקד שלה בצבא בצד הדרך, ששפורטש, עשתה לו תנועה מגונה דרך החלון, קפה הבאתי לך, בוץ אני אדחף לך לפֶּה, אבל זה לא היה ששפורטש, כי ששפורטש עכשיו במלחמה עם כל השבט, והיא שמה את ידה על ידו הנוהגת של מיטיבה, וכיוון שאינו נרתע, אולי תקרית הסירוב חלפה, היא אומרת לו בקול דואג: “הי, אתה, עיכבנו אותם מספיק, לא? בוא, ננצל את ההזדמנות, רד מהכביש לשדה, שבור ימינה, נברח,” אבל הוא נוהג כאילו לא היתה שם. והיא דיברה, ודיברה, כדי לא להיעלב.

שפרה מוכנה היתה להסתלק, אבל מה תאמר לעצמה מרגע שתתחיל לרדת במדרגות? (ככה מתחילה ההשפלה.) וּמִמֵּעֵי הדירה עלה הקול הצרוד, מעורב בשיעול: “אני לא מתכוונת לטפטף דרך כל הבית כמו פועל גרמני בדרך מהקצב, תביאי לי טמפון.” אלינור נכנעה, הסירה את ידה מן הדלת, רק כדי לחפש טמפון בכיס מכנסיה, ובדיוק רגע זה פרצה שפרה פנימה, במקום לוותר ולהסתלק דווקא עכשיו, להניח אותה בדלת פתוחה וללכת, אבל כל-כך הרבה זמן היתה הדירה המוצלת חסומה בפניה, וזו, הכלבה, עומדת בפתח, עד שלא יכלה למנוע מעצמה את התענוג לפרוץ פנימה, חמקה פנימה כמו כלב שלשונו חרוצה, התרווחה על הכורסה היחידה, ואמרה: “התחילה מלחמה.”
– היית צריכה להתחתן עם אשה
– בטח, אתן בוגדות אחת בשניה כמו כלבות רחוב
– ומה נשאר לך? מיטה ריקה ואצבע
– בן אוהב, אם זה מעניין אותָך, בן אוהב מאוד, חוזר מהמעון, עובר בדירה, מתכופף, מציץ מתחת בית-שחיו, אומר ‘קוּ קוּ’, ניגש אלי כשאני יושבת בכורסה, מחבק אותי, מנשק אותי, מתרפק עלי, אומר לי: “אני תמיד הבן שלך,” למשל, עכשיו את יכולה להעליב
(אני ער. המרצפות דומות לחפיסת שוקולד גדולה. בארון הזה התחבאתי פעם. למעלה נשמעו צעדים. גרה שם אשה משוגעת. כמה אנשים גרו שם אחריה? אני לא יודע. לא חשוב לי. בבית ממול התחלפו אנשים. אף אחד אינו יכול לרשום את כל מי שחלף כאן. בבית-הקברות אפשר לחלוף על שם שהיה רשום על תיבת-דואר. זה כן.) “אלינור, האסלה מלאה דם, הידיים שלי מלאות דם, הכיור מלא דם.” שפרה עיוותה את פניה, חייכה, “תני לי כוס מים, בבקשה ממך,” “קחי לבד,” אבל שפרה חששה לקום, שמא תפסיד את מקום הישיבה הזה מול החלון, מול הרוח, ואחר-כך תצטרך שוב לבקש לשבת, ארור הקייץ, מלחמה פתאום, אין לה הרבה חברות, למדה לשבת ולהקשיב יפה-יפה לחברות שהתקדמו עם השנים, ולהכיר אנשים, ולא לקנא, וכשמספרים לה על מישהי שהצליחה בחיים בזכות יופיה, או בזכות הפרוטקציה שהיתה לה, או הקוס כמו זללן בלי תיאבון, היא מחייכת-מתנצלת, לא רוצה להתווכח, גם לא להשתתף בשיחות כאלו, למדה לשמוח בשימחת אחרים ואחרות, באמת לשמוח, גם בעלה עזב אותה כי הגיע לה מן הסתם, הרי אף אחד לא מלאך, קשה לה, זה נכון, רב-מכר על חייה יכלו לכתוב, ופיצוי יש לה גם בכך שהיא מכירה כמה חברות שהצליחו, התקדמו, ואילו רק העזה להתקרב יותר, היתה בוודאי פחות בודדה, אבל חֶבְרָה היא עניין יקר, בבית-קפה, למשל, צריך להזמין, אי אפשר לשבת ולהגיד בקול רם, ולא בשקט אפילו, ‘בשבילי רק מים’, אנשים מתעצבנים, וגם בפאב, אי אפשר להזמין תמיד רק קוקה-קולה, ותמיד יש מישהי שאומרת, ‘תזמיני לך, אני אשלם, שפרה’, אבל בדרך-כלל הן נעלמות, לא יכולות לסבול את רגש הרחמים, כולל השמאלניות, והכי גרוע זה לשבת כל הערב על כוס מיץ ולַבָּנֶה, ובסוף הן מחליטות לחלק בין כולן, שווה בשווה, כדי לא להיות קטנוניות, והלב נמחץ לה, כי הכל מחושב, למיקרה שצריך ללכת עם גדי לרופא פרטי, או לקחת מונית ולנסוע הלוך וחזור לחדר מיון, ולארוחות-ערב צריך להביא בקבוק יין, ותמיד לחשב אם היין הזה מספיק יקר, בשביל לא להיראות עלובה, ומתישהו צריך לבשל לאחרים ארוחת-ערב, אצלה בדירה, ומה כבר בדירה שלה יכול למצוא חן, לא יבואו, היא יודעת, ואלינור זאת לא ויתרה, “ואת, שפרה, מה אַתְּ שָׂנֵאת?”
– למה בלשון עבר? אותך אני שונאת
– ניטשה קרא לזה רה-סנטימנט, אבל תירגעי, אני עוד לא ירשתי את אבא שלי. הוא עוד יְנַפֵּחַ טוב-טוב את חדר-השינה שלו דרך הוונטיל שתקוע לו באמצע הפרצוף, והשערות באף שלו מגעילות אותי, אני אציץ עוד הרבה שנים בתיבת-הדואר לראות אם כבר הפסיק להוציא את המיכתבים, אבל אני מבטיחה לקנות לך מתנה, אולי טבעת, לאמא שלי לא הצליחו להוריד את הטבעת גם כשהיא מתה, התנפחו האצבעות עם החיים והטבעת נשארה קטנה על האצבע, עד שהמוות יפריד, בא המוות ולא הפריד, זאת אומרת הלך הזהב לאדמה, ובקיצור, את נַפָּח הַלַּילָה עוד לא השכיב מר מוות. אני מדברת הרבה, מה?
– יום אחד תביטי בתמונות של הוריך והלב ייסחט לך מגעגוע
– אני לא מתגעגעת לכלום.
גם זאת אפשרות. שפרה הכירה איש שלא התגעגע, רק לגופו הצעיר. אפילו תצלומים לא היו לו, והיא לא אומרת כלום. שקט בדירה. (ראשו כאב. כמה זמן ישן? למה הוא מסכים ליחס כזה? הרי הדירה שלו. הוא לא הֵפֵר שום הסכם. הרגתי ילד. יכול אדם להיעלם ולחזור ולבוא לכאן בכל סוף שבוע ולעזוב ביום ראשון בבוקר. שוב נרדם. את הסירה מקיפים דגים קטנים, דגיגים, מיליוני דגיגים, תן להם יד, כורתים לו יד, הדם מתרחב במים, בלאו הכי אין לכולם מקום על הסירה, תתחלף, אתה תרד למים, הוא יעלה, תן יד.) “סוניה, יש לך אורחת,” אמרה הצעירה, חולצה צהובה צרה, בלי שרוולים, כתוב באדום, בגדול, לרוחבה, VOTSE. “ תני לי מים, אני מרגישה רע,” “קחי לבד,” (אני צמא. יש לי חשק להכות, לפעמים אני מכה את עצמי, אני לא בטוח שעשינו נכון כשנפרדנו, את שבה ומדגישה שעשית נכון, אבל אני לא בטוח שככה את מרגישה, יש לי הרגשה שאת חסרה אותי כל חייך, רק ככה את חסרה לי, שלך, כמו תמיד, וכולי, הראש נשמט, נימנם בישיבה, אין סדין על המזרן, שוב הראש נשמט, הבטן רפויה, החזה מכווץ, צריך להשתין, אי אפשר לעבור, הן עוד שם. טלוויזיות צורחות, מי היה ראש-הממשלה הקודם? דם באסלה, יברח דרך החלון.)

“יום אחד הוא הלך. הילד היה חולה. חשבו שיש לו פיגור. אני גם אז לא התביישתי לדבר ככה, ובטח לא עכשיו, שהכל כבר הסתדר. היתה לי הרבה עבודה. הרבה השקעה, תשומת-לב, הרבה יותר מהרגיל, מישחקים, הפעלה, הרבה שעות, הרבה אהבה,” שתקה שפרה, מה עוד להגיד, ובקול נמוך יותר הוסיפה: “גברים, את יודעת, קשה להם עם סֵבֶל. ועוד יותר עם בושה.” טוב שהיא לא עונה לי, וזה בכלל לא מה שרציתי לסכם על השנים ההן, הפחד בלילה במיטה, בלי להירדם, הַקִּימה, ההתנודדות העייפה בדרך למיטתו, העתיד, לא, זה לא מה שרציתי להגיד, המלים כופתות אותי לזכרונות, הזכרונות נשארו בי כמו כתמים, אנחנו זוכרים מראות שהיו, מחשבות אחרות פורחות, תוכניות שלא התגשמו אין להן מראות, הן נשכחות, למה הזכרונות לא חולפים גם כן כמו עננים? לבטא את עצמי טוב יותר, היקיצות, למה הוא בוכה כל-כך הרבה חודשים, שנים? לא ככה. היו לי, יש לי, שני בנים, באחד הסתכלה בעת שישן, מלאת פחד, עצבנות, חמלה, ולא היה עם מי לדבר, המחשבות נרקבות כשאין עם מי לדבר, והבן השני נכנס לה לתוך החיק בלילה, נמלאת אהבה, אהבה גדולה, כן, אהבה פיזית, כמו כל אהבה, או להיפך, הנפש היא הדם, העור, הבשר של הידיים, מעל למרפקים, איפה לא, אחד נוכח בידיים, לאהבה, ואחד נוכח במחשבות, לדאגה, העולם שאשאיר בלעדי, איך יסתדר, מי ידאג לו אם יקרה לי משהו, אני הכנסתי אותו לכותונת שלי, כמו פג קולומביאני, מים, “גברים, קשה להם עם סבל של מישהו אחר, את יודעת, קשה להם עם סבל של מישהו אחר, או שהם צריכים לעזור, או שלא צריך להיות סבל, ועוד יותר קשה להם עם בושה”
– והוא לא מתבייש להגיד שהוא עזב אותך עם ילד חולה?
– הילד לא חולה
– לא חשוב, אני שואלת
שפרה השיבה לאט לאט: “מי יודע מה הוא מספר לעצמו, לאשתו, ליל… לילדים שלו. מה אני מבלבלת לך את המוח עם העבר שלי. תסתכלי לי כאן, בצוואר, את רואה את הדם רועד כמו דג בתוך הווריד? זו האהבה שלי. כשמתחילה מלחמה, אני חושבת איך להבריח את גדי מכאן. מה איכפת לי שהוא הלך, טוב שהוא הלך, בלאו הכי היה משגע לי את הילד עם הנוירוזות שלו, עם… עוד פעם אני מדברת עליו, אני כל-כך אוהבת את הילד שלי… אני לא יכולה לדבר עליו מרוב אושר” (אז אני מדברת על מה שאני יודעת לדבר מרוב מסכּנוּת, אבל אני לא מתכוונת, אני כל-כך מאושרת.) חייכה, עייפה מאוד, כמעט נרדמה, הפה שלה יבש, הרוק מצטמג לה סביב הפה (הכל יתפרק, אחלוף על פניהן, היא לא תסלח לי אם אתגלה, שלא תסלח, שתסתלק מהדירה הזאת, מישפט? שיהיה מישפט, אז אני חי, מי יוכיח שאני מת?) “אלינור,” קראה בעלת הדירה, (וכשבאתי, אמרה רק: “אה, זה אתה, חשבתי שאתה מת, יש שינויים במצבי, אני כבר לא גרה לבד, נו תיכנס, ביום ראשון בבוקר מוקדם אתה עוזב, איפה היית כל שנים הללו, לא חשוב, תלך להתקלח, אתה ממש מסריח מזיעה, כאילו התגלגלת בתוך רפת שלוש שנים,” אם אני רוצֶה את עפה מהדירה הזאת), ואלינור אמרה בשלוווה גמורה, “לואיז, אם לא תיזָכרי בשם שלי, לא תקבלי ממני כלום.” (אז לואיז היא סוניה) שפרה שאלה: “גם בה את מתעללת?”
– ממנה אני אבקש סליחה והיא תלטף לי את השערות כאילו אני הילד הקטן שלה. את בכלל לא אומרת כלום על התסרוקת החדשה שלי
– חם לי ואני צמאה. התסרוקת יפה מאוד
קמה אלינור וחיפשה כוס נקיה. הכיור מלא כלים מלוכלכים. צלחות מוכתמות, מזלגות שקורי בשר עם רוטב עגבניות יבשו על שיניהן, כפיות עם ריבה, ג’וק הלך בין הצלחות, נעצה בו מזלג, יש לה סוד אחד, ספר השירים שלה יופיע בקרוב, בשם בדוי של גבר, היא מנהלת התכתבות עם העורך דרך תא-דואר, בעצמה יכולה היתה לכתוב רומאן על חייה שעד כה, אביה, סוכן מוסד, העמדות פנים, דרכונים מזוייפים מטעם המדינה, רומאן רב-מכר, מחרמנת אותו במיכתבים ובטלפונים פתאומיים, מתנשפת לו עד שהוא מתעלף, אחרי שהודיע לה על התקבלותה לתור הארוך, ועל העברתה לראש התור, אחר-כך גם התחיל לכתוב לה, כפתה עליו לכתוב מיכתבים חרמנייים, קבעה לו פגישות בבתי-קפה, שם היא אורבת לו, בשולחן הסמוך, המלצרית זמירה ניגשת אליו בהדרת קודש, שואלת “מה להביא לאדוני הפרופסור?”, ולבחורה הגבוהה שקבעה אתו פגישה יש חזה גדול, שערה השחור ארוך, עורה חיוור, רק החלימה מתאונת-דרכים, תבוא עם מקל, בגלל צליעה קלה. הוא מביט ברחוב, בוחן, אף-פעם לא שם לב כמה הרבה אנשים צולעים עם מקל, וברגע האחרון קוראים לו לטלפון, “פרופסור, טלפון,” קוראת המלצרית זמירה, והיא, אלינור, הבלונדית, השזופה, נו, הכל הפוך, עם החזה הקטן, מתנצלת מהתא שמעבר לכביש, מצווה עליו למעוך את הציפורן האדומה שהורתה לו להביא לפגישה, והוא משקר שהוא מועך, והיא נהנית לראות איך הוא לא מועך, ובטלפון הוא מורה בהכנעה שהוא מועך, ובקול רך, כמה הוא רך, הוא אומר “ידעתי שלא תבואי,” נו כן, ידעת אבל חיכית, “אבל באמת התכוונתי לבוא, בפעם הבאה אבוא,” וגם העורך היה רוצה רומאן רב-מכר הכי טוב עליו, אבל תולדות חיים זה העיקר, זה מה שהולך, וזאת האמת, גם נגד התפוררות, הדמות והספרוּת נולדו תאומות כמו ישו והנצרות.
– תגידי, מה היה התירוץ שלו ללכת? מה הוא אמר כשהלך?
“כמו כולם, דיכאון נפשי. הסתובב בין הרגליים חודשים עם פרצוף של אֵבֶל, כאילו איבד משהו, הפסיק לדבר עם הילד, הפסיק לדבר אתי, חיכה שאוציא אותו מהבוץ, אני לא רוצה אפילו להתחיל להיזכר כמה התאמצתי,” באמת רק רצתה לדעת אם לואיז יודעת משהו על פעילות נגד המלחמה, הרי תמיד היא בעניינים, אמרה לה, בעוד זו, ליד הכיור, מביטה בג’וק המפרפר ושן של מזלג נעוצה בו “את צריכה לראות אותה מדברת בכנסים,” אמרה בהתפעלות, מה אני מתחנפת? אני לא מתחנפת, אני אף-פעם לא מדברת, זה לא נכון, אבל אני מוכנה גם לשמוע, כמה שיותר. בעלה, בכל מה שנגע לפוליטיקה, היה דווקא בסדר. האם היא אוהבת אותו? לא. לחיות בשלום עם הזכרונות. זה כן. ולמצוא סידור לעתיד. לעבור את השנים, שהילד יהיה מספיק גדול ויוכל לדאוג לעצמו אם יקרה לאמא שלו משהו. אבל היא מאושרת. הם הולכים לגינות אחרי הצהריים, כשקריר קצת, משחקים, יש לו הרבה חברים שאוהבים לבוא אליו הביתה. “הכי קל זה לזלזל, ולהגיד ‘נו כן, בפוליטיקה קל מאוד להיות צודק, ואת הילד ואותך הוא זרק’, ובכל-זאת גם בפוליטיקה זה לא קל, תפתחי את העיתון, קחי את שמואל בִּיט, חודשים כתב נגד המלחמה, והבוקר מה הוא כתב? מצד שני,” הפסיקה לחפש את הצד השני. אלינור שקעה בהירהורים, אולי חשבה שהידידות החדשה עם סוניה שלה מכניסה אותה לתוך עולם משעמם, נשים משעממות, מישמרות מחאה של נשים נטושות, אולי ניעור בה רגש הרחמים המיותר, אולי הג’וק מת כבר, אולי החליטה החלטה חשובה, אולי כוכב נפל, ומכל מקום, חברתה היפה של לואיז/סוניה לא ידעה כלום על מחאה מתארגנת נגד המלחמה, שטפה כוס אחת מהטינופת שדבקה בה, לאט לאט, כאילו מדובר בחומצה, בשתי אצבעות כף ימין תפסה את הכוס, ובשתי אצבעות כף שמאל תפסה את הספוג, אמרה שאין היא מכירה את בִּיט, כלומר מי לא שמע, בסדר, אבל היא לא קוראת טורים, דווקא משעשע אותה לקרוא אנשים שמשנים את דעתם, לא ידעה איך לנגב, סובבה את ראשה, שפרה נשענה על הכורסה, פיה פעור קצת, עיניה תקועות בתיקרה, נשימתה כבדה, הסכימה לדבר על עצמה ועל בעלה האבוד כדי להתארח, אתנן עסיסי, אולי לואיז מנסה לסלק אותה, היתה די לא-סבלנית בביקור הקודם, אולי נפגעה בגלל איזו הערה על לסביות-גבריות-מדי, אבל היא אף-פעם לא חשבה עליה בתור גברית-מדי, אולי בדיוק כשבאה, הן היו במיטה ועכשיו היא מתרחצת, ממה הן מתרחצות אחרי סקס? מה הן עושות זו לזו? מכניסות יד לתוך המיכנס, היא מעדיפה יד על המיכנס, תלוי, היא לא שוכבת, לא עם גברים ולא עם נשים, חוץ מזה שלפעמים הוא בא, עושה מה שעושה והולך, אולי פעם תישאר, ללילה, מתי היא משקרת לעצמה, עכשיו שהיא חושבת על זה, או בזמן שהוא מלטף לה את השיער ואת הגוף כולו, כן, זה הרגע שהגוף כולו מבקש רשות להתעייף, להתכווץ, להיות קטנה קטנה, עוד קצת, עוד ליטוף אחד, צָמָא, סוף-סוף הביאה לה כוס מים “תודה לך, כבר שכחתי,” הצמידה את הכוס הרטובה למצחה, לצווארה, נאנחה בהקלה, חייכה, ההיא ישבה מולה, מביטה בסנדלה, אצבעותיה, הבוהן ארוכה כל-כך ושאר האצבעות קטנות-קטנות, אבק מכסה אותן, הלכה בדרך עפר, אבנים נכנסו לה בין האצבעות, פתאום אלינור מרימה ראש, קורצת בגסות, שערה הצהוב האדים והתקצר בבת-אחת, שם חדש, זהו, אני בעניין של קוסים, היא רוצה להגיד, בא לה. (מי המיקלחת רעשו מעבר לקיר. אלך להשתין.) שפרה אמרה: “את בטוחה שבאוניברסיטה?”
– בטוחה לא, אבל מנסחים שם עצומה נגד המלחמה. אולי גם בעד. הייתי נותנת הרבה בשביל לפגוש את האיש שיכתוב שתי עצומות, אחת בעד ואחת נגד, מתוך שמחה
אם אומַר ‘ומי שהמלחמה באה אל ביתו, אין לך רחמים אפילו עליו?’, היא תענה, ‘שייסע לחוץ-לארץ’, “בלילה הלכנו לפאב, והבאנו משם גבר, גבר כפול, צעיר-צעיר, בשבילי, אינטלקטואל, עם משקפיים, כמו שרצתה פעם סוניה, כשעוד רצתה,” צחקה, שכחה כבר את המתיחה שהכינה, אבל שפרה לגמה עכשיו מן המים (אני בת-זוג של סוניה, אוהב אותה, עם הזמן אוהב אותה, למרות שאינני אוהבת את ריח הגוף שלה, אף-פעם לא הודתה בכך, עד שלא הביטה באצבעות של שפרה, והיא גם לומדת לפחוד ממנה, קשה לה, אמרו שאין לה שום סיכוי אצל לואיז עם החוצפה והגסות שלה, אז פעם תתכופף, הסכימו לשנות את השמות, הניחה לה לסַפְּרָהּ, לגזוז לה את התלתלים, והעמידה פני בוכה, אהההה, אההה, סוניה אמרה לה לא לבכות, כי כולן גוזזות את התלתלים אצלה, שיקרה כמובן, אבל לא הבחינה בכך, כל-כך התרגשה כשעמדה וגזזה, ולשניה אחת נשבעה אלינור קצוצת השיער לנקום על התלתלים), ושפרה לקחה שלוק גדול מהמים, ירקה, קמה, הסמיקה, לא יכלה לדבר מרוב כעס, איזה מין בדיחה זאת, לשים לי מלח? “אחחח, ירקת עלי, מכשפה! הרטבת לי עם הרוק שלך את החולצה הכי יפה שלי,” טרקה שפרה את הדלת בכוח רב, וזו אחריה, פותחת את הדלת לתוך חדר-המדרגות, אינה יכולה להיות אשמה, רק כועסים עליה ומייד היא קופצת להחריף את מה שהחלה: “ואם ינסחו עצומה תקיפה, ממש תקיפה, אז אולי גם אנחנו נחתום, ביחד, ועוד דבר אחד שפרה,” הגבירה את קולה, שפרה עצרה, ניסתה לרדת, האשה מהמיקלחת שוב מתערבת, רוצה לדעת מי באה, מי הלכה, הכל בוקע מאותו פתח, נהר של קולות וריחות, ודלתות אחרות מביאות את מינחתן לקונצרט, בצל מטוגן, פאלש פילה במרגרינה, גבעטרון של יום ראשון למלחמה, עמוק עמוק העצב בעיניים, הרצל בשמיים עם יהלומים, הערב יורד עלי אופק מזריק, האש בפינג’ן מלקקת, “תביאי לי מגבת וטמפון, נמאסת עלי,” ואלינור התעקשה דווקא להמשיך לצעוק (אחרי שפרה, אבל גם באוזני שכנה שיצאה אל הדלת הסמוכה עם מגבת כלים), “עוד דבר אחד, שפרה, הבעל שלך לא יחזור, תפסיקי לדבר עליו. הוא נסע לחופשה, נכון? נסע לחופשה, את מימנת לו את החופשה, וביום הראשון הוא טילפן אליך כל שעתיים, נכון? וביום השלישי את כבר טילפנת אליו, ואחר-כך הוא נעלם, נכון? ככה זה, החיים הטובים הם חיים של נדודים, חופש,” החולצה שלה רטובה מרוק ומים, וגם על הפנים יש לה רוק, זה הרגיז אותה יותר מהחולצה. שפרה עמדה ברחוב ובזעם קרעה לגזרים נייר, אולי לקחה להן מיכתב מתיבת-הדואר, אולי היה זה נוסח של עצומה שניסחה בבית והחליטה לבדוק אותו קודם-כל עם לואיז, ופנתה לצעוק לעבר הקומה השלישית, בלי לראות אל מי היא צועקת, כי השמש סינוורה והיא שמה יד על העיניים, ומהמירפסות הציצו שכנים איטלקים, קצת לדירה של הלסבִּיקוֹת, קצת לאשה הבוכיה “וחוץ מזה, הלוואי שתצטרכי לרוץ פעם בלילה לבדֵךְ לחפש רופא בשביל הילד ולא יהיה לך איפה להשאיר אותו,” כבר הרבה זמן לא בכתה, ולבכות בגלל לסבית אחת, נֵכָה נפשית, קורי עכביש בנשמה, כמו בית עזוב הרחם שלה, ומה יש לי ברחם, אפשר לחשוב, קש, רקוב ממוגלה של אורח לשעה, מתי שהוא רוצה הוא בא, שואל בטלפון אם יש לה מחזור, ואם אין לה, הוא בא תיכף, כי הוא בסביבה, והיא לא מעזה להגיד לו כלום חוץ מ’זה בסדר’, רפה, פעם אחת התכוונה לסדר אותו, אבל לא ידעה מתי בדיוק תגלה לו, אחרי שיתחיל הכל, פחדה להפסיק באמצע, לא נעים, יום אחד תגיד לו, ובינתיים, נגעלה מהגסות, אולי לא זה, אבל אין לה מלים, ואולי היא שמחה שיבוא ומה איכפת לה, ומה איכפת לה מלואיז? איכפת לה רק בגלל הבן שלה. היא מרמה כרגיל את עצמה, ולפעמים היא מחפשת שעות את האמת שבה אינה מרמה את עצמה, ובסוף היא נשארת ריקה ומטומטמת, אבל הבן שלה באמת אהב לבוא לכאן ולשמוע מוסיקה, ולואיז שיחקה אתו, כשאף אחת לא שיחקה אתו, כשכולם חשבו שיש לה ילד נכה, לבדה נלחמה, והילד התקשר אל לואיז, עד שהרגישה שהוא מיותר כאן, כי לא למד לדבר כל-כך טוב, ולואיז השתעממה, אולי בגלל זה זרקה לה מישפט מעליב על לסביוֹת גבריוֹת, והרגישה אחר-כך אשמה, אבל גברים באמת אין להם סבלנות לילדים לפני שהם לומדים לדבר, ולואיז, לה לא היתה סבלנות לגפף ולנשק ולגנוח ולעשות קולות של פרה ושל כלב ושל חתול, כמו ששפרה עושה לו בלילה כשהוא בא ומטפס אל המיטה שלה, מבקש שתרכיב את המשקפיים שלה, כי הוא לא מכיר אותה בלי משקפיים, אולי, ולמה היא בוכה? בגלל המלחמה? בגלל החום, אני שונאת את הקייץ, והמעון שעוד מעט נסגר למשך כל הקייץ וצריך למצוא סידור, כל החיים תספר לו איזה אבא בן-זונה היה לו, כי בשום מקום לא כתוב, שילד מוכרח אבא, אמא הוא מוכרח, אבא שלה היה איש נפלא, והדמעות רצו לה, בלי רעש, בלי למשוך באף, אמצע הרחוב, כמו פנינים קטנות של גשם, חשב בחדרו, אולי של טל, עיני מלאות חושך, אישונַי תפורים, אצא, אינן יודעות שאני כאן, חמק לשירותים, משתין בישיבה, לא לטפטף, קם, אין דם, ישב, נאנח בזהירות, קם, טיפטף על הריצפה, And he, Louis, was not at ease in that town, / And was not at ease by Jordan מה איכפת לי? ואם זה ביתי ויש בו נשים? ואם אין זה ביתי? אילוּ היו לו גרביים, או נעלי-בית, ומה איכפת לנגב עם כפות הרגליים, דורך, מורח, הכל נמרח עוד יותר, עוד, עוד, גם עם הידיים, הנה הוו הישן על החלון בבית השימוש, פצע עצמו, משך את אמתו על הוו, בכוח, דם פרץ מהיד, כאב לו, טיפטף לאורך הדירה. “סוניה, זאת היתה שפרה, אני אומרת לך.
– אבל למה לא נתת לה להיכנס?
– קינאתי
– אוח, תפסיקי, שבועיים לסבית וכבר מתנהגת כמו הומו קטן. מה היא רצתה?
– היא סובלת, הילד שלה מנוזל, הבעל ברח עם האוֹפֶּר. מה עוד? כן, יש מלחמה
– אמרו לי שאת רעה
– מה עוד אמרו?
– לא אגיד לך
– תגידי, תגיד, תגידי
– תסתמי את הפה, אין לי שום חשק לריב אתך, את נבלה לא קטנה אם לא נתת לה להיכנס
– “My lady of Ventadour / is shut by Eblis in / and will not hawk nor hunt / nor get her free in the air”
גבוהה היתה סוניה, כמעט יפה, כמעט בת חמישים, אם היתה לה באמת וסת, אולי זו האחרונה, שערה אסוף (בדרך-כלל) בגומיה, זנב-סוס, או איך קוראים לזה היום, עיניה כחולות מאוד, סביב העיניים התקמט לה כבר העור, קצת, וכשקראה הרכיבה משקפיים. פעם היתה דיילת, אמרו עליה שעזבה בעל, בית וילדים, כי לא היה לה סיכוי לנצח בקרב ברבנות, או מי יודע למה ויתרה, ומאז לא ראתה אותם, הם בחוץ-לארץ, מישהו רצה לכתוב עליה רומאן, גירשה אותו, אני לא נושא לרב-מכר, אמרה לו, סירבה לדבר על כל זה, מצד שני גם סיפרו שמזמן עיקרה את עצמה כדי לא להרות,ואף-פעם לא ילדה. גרה בדירה של אחיה הנעדר. או של בעלה. עזב מרצונו. הירשתה לו לישון בסופי שבוע בחדר הישן שלו. בית הוריו, או קרובים אחרים שלו. היא לא צחקה הרבה. מאוד כיבדו אותה בכל מקום שבו הלכה לדבר. אפילו הופיעה בטלוויזיה ודיברה על פורנוגרפיה. גם חתכה, בשקט, בפנים רציניות, את המנחה ולמרצה הצעיר לספרות אמרה: “אתה ממש מילון מהלך של כל עמדות השעה הנוחות,” היתה עדינה וקרה, וכיוון שהבנות ראו את זה בשידור המוקלט, ביחד, התאהבה בה הנערה, או החליטה לצוד אותה, וכשמחאו לה כפיים בסוף הצפיה, אמרה לואיז/סוניה/נאווה: “לא רע, נכון?” והנערה ניגשה אליה, ונתנה לה נשיקה גדולה, וגם הצליחה לפעפע שתי עיניים רטובות, “עכשיו ברצינות, באמת זאת היתה שפרה?”
– סנדלים תנ”כיים, שתי בהונות ארוכות, אצבעות רגליים קצרות ומלוכלכות
– כן, זאת היא. איך את עושה דבר כזה? שפרה ואני חברות טובות כל-כך הרבה שנים. את באמת חושבת שאת יכולה לשנות לי את החיים? מה אמרת לה?
– את האמת, אני תמיד אומרת את האמת, אני אוהבת את האמת. רק את המוות אני אוהבת יותר
סוניה רתחה. פעם אחת הלכה עד לטלפון, חשבה לטלפן, חזרה, “אמרתי לה שהבאנו גבר משובח, עם זין רך ועדין כמו פיטמה,” צחקה אלינור, וסוניה לא התרצתה, להיפך, בדיוק לסביות כאלה עיצבנו אותה, “יש לך פה גדול, פה גדול, ומוח קטן.”
– וחוץ מזה היא עושה איזו עצומה
– מה קרה?
– אני לא יודעת. מי יודע, אולי מלחמה? שלחתי אותה לאוניברסיטה.
אלינור הסכימה להיקרא שוב אלינור, אבל שוב רצתה לדעת מה אמרו עליה, ומה ידעה עליה אהובתה לפני שהכירו, שימחה גדולה הציפה אותה פתאום, אינה יודעת למה, אפילו שלסוניה/לואיז יש כאבים חזקים והיא כועסת בגלל שפרה ולא בא לה להתרצות, ופתאום סוניה יודעת שהיא חסרת-אונים, חם בחוץ, המיקלחת היתה טובה והילדה כל-כך יפה, לכן גם לא סיפרה לה מה ידעה עליה קודם ומה סיפרו לה, זה העונש, כן, יש משהו מושחת שהיא לא יכולה להשלים אתו, אבל היא משלימה, גם לא רצתה להודות ששיקרה, ולמען האמת אמרו לה שמדובר בפִּישֶרית היסטרית, יפה, עסוקה בתפקיד,femme fatale “שנים שהיא באה לכאן, כשקשה לה, אפילו אם אין לה מה להגיד, או לי אין מה להגיד, היא יושבת בכורסה הזאת, ואני מכינה לה תה, והיא מביטה באלבום של מאטיס ומספרת על הבעל שלה.”
– כן, היא סיפרה לי עליו
– איסמעיל? היא סיפרה לך עליו?
– ערבי?
– מה את כל-כך מזועזעת? אבא’לה לא אוהב ערבים?
– אל תדברי אלי ככה. איפה הוא?
 בכפר שלו, משפחה, ילדים, ועשה גם ילד קטן פה, לפעמים הוא בא לראות את הילד שיודע לא לדבר על זה מגיל אפס
אלינור מילמלה, כמעט צעקה בלי קול: “אני שונאת עליבוּת, אני שונאת עליבוּת, אני שונאת עליבוּת,” אולי עוד כמה פעמים, והיא ישבה והביטה בילדה במבט משועשע. אהבה שוטפת אותי? עוד לא. טוב שהיא צווחת. זה מזכיר את מה שסיפרו עליה, “את בחורה עצבנית.” הטלפון צילצל והיא קמה. הקשיבה. אמרה: “איפה? מה? איך?” וסגרה. פנתה אל אהובתה ואמרה לה: “הילד של שפרה ברח מהמעון.”
– טלמאכוס הלך לחפש את אבא?
– אני אגרש אותך מפה, את מבינה?
– אל תצעקי עלי
הצעירה שתקה. לא הגירוש הפחיד אותה, אלא הכוח המְדַמֶּה. אולי. אחר-כך צילצל הטלפון, ולואיז/סוניה שבה וזינקה אליו, “שפרה, טוב שאת מצלצלת, כבר לקחת את הילד מהמעון?” “אני מבינה, אז לאן את הולכת עכשיו?” “אבל למה לך ללכת לאוניברסיטה?” (שפרה שמעבר לקו חשדה שלואיז כבר אדישה למלחמה, כבר נתנה לדקדנטית הקטנה להשפיע עליה, ולכן נפגעה, כי תמיד האמינה בלואיז, מה מהר מעכל הכוח המדמה דראמות איטיות). לואיז, בתמורה, חשבה ששפרה אשמה בבריחת הילד. “תקשיבי לי, בואי לכאן, תנוחי, נדבר,” “לא, היא לא תהיה כאן, כשאת תבואי,” “תעשי מה שאת רוצה,” וכששבה לשולחן במרכז החדר והשתרעה על כורסתה הגדולה, התחרטה: “כל העניין עם הערבי, שלא תעיזי לספר למישהו, אני בעצמי לא בטוחה בזה,” גם לא ידעה מה קרה כאן כשלא היתה, איך אפשר לדעת משהו, שערה היה רטוב, מסורק לאחור, חלוק גדול לבשה, ריח של סבון הדיפה, ומובן שגם לא רצתה להשליך מהבית את החברה החדשה והכי יפה שהיתה לה אי פעם, איך אפשר לאהוב בחורה רעה כל-כך, אחר-כך תחבה לעצמה, על הכורסה, נקסין, אמרה לא להסתכל, אבל ההיא הסתכלה, ובמקום כאב הבטן הנורא שֶיִשְכַּךְ מייד, צריך לשלם בצריבה חזקה, והיא לא חשבה על זה, אחרת לא היתה דוחפת לעצמה את הנר, מתפתלת, חונקת צעקה, רואה את חיוכה של הקטנה, צווחת, וזו צווחת איתה, ושתיהן פורצות בצחוק, ושוב צווחות, כמה היא אוהבת את הצעירה הזאת, כן, ובאה גם ההתפייסות הסופית: “את לא בסדר, היא חברה טובה שלי, ויש לה חיים קשים. את צעירונת חצופה, עכשיו אני צריכה להתאפק ולא לרוץ ולשלשל, כי אז הנר ייצא,” ואחר-כך טילפנה לואיז שוב למעון ואמרה שהיא רוצה לדבר עם המנהלת, והמנהלת רצתה לדעת מי מדברת והיא אמרה לה שהיא המטפלת של שפרה, והיא רוצה להבין מה בדיוק קרה עם הילד גדי, והמנהלת סיפרה לה איך הילד שמע שיש מלחמה, ונבהל, כנראה אמו מדברת קצת יותר מדי נגד מלחמות בבית, והוא יצא לחפש אותה, אחרת לאן יכול היה ללכת? ושפרה אמרה לה: “אני מבינה ממך שיש לילד רק אמא-אבא ופחד,” והמנהלת אמרה שלא זה מה שהתכוונה, ומכל מקום, הם כבר התקשרו למישטרה, ואין צורך לבוא כרגע, כי תיכף שפרה תבוא לקחת את הילד ואז יספרו לה, “היא עוד לא יודעת?” המנהלת מניחה שהיא יודעת, אבל אין היא בטוחה, ובאמת קשה להודיע לה, ככה שאם תוכל הגברת הפסיכולוגית להודיע לה לבוא למעון, יהיה זה מועיל, וסוניה סגרה, סיננה קללה, חזרה לכורסה שלה, ישבה בשקט, לא אמרה מלה, הביטה בילדה, הילדה חייכה אליה, “היא משלמת לך על כל השיחות?”
– רק כשיש לה, היא חייבת לי די הרבה. מה היא אמרה המנהלת שיש מלחמה. איפה יש מלחמה?
ידה של אחת בתוך החלוק, השניה החזיקה יד על הג’ינס. לא גמרה באמת, כמו ליצנית עשתה אההה אההה, אחר-כך אחת פיטפטה והצחיקה, ומדי פעם בחנה את פני חברתה הבוגרת, לראות אם נשבתה כבר בקסמיה, חשוב לבדוק בזמן ההריון, להיפטר מכל התינוק, אם אי אפשר להיפטר מהפגמים, למה לאמלל אנשים מסביב, אהבה קשורה ביופי, להיפטר מתינוק מכוער גם? לא, אבל איך אפשר לאהוב תינוק פגום, הרי הוא שלך, יש לי הרבה דברים שאני לא אוהבת, למשל את איבר המין שלי אני לא אוהבת. (הוא עבר כמו חתול. מביטים בי, אינני מביט. הייתי כאן ולא ראתי אתכן. לואיז אמרה לו פתאום: “אתה תבוא בעוד שלוש שנים או כמה?” ואלינור אמרה: “אז זה הבעל שלך?” והוא אמר במחאה: “א-אני ל-לא ה-הבעל ש-שלה.” ולואיז אמרה: “הלוואי שהיה יודע מה הוא.” הוא חזר כנמיה מבויישת לחדרו, ארז דברים בתיק, ה-Cantos של פאונד, צלאן, אווריפידס, סופוקלס, כמה בגדים, טוב שהתרחץ אתמול. יצא) סוניה אמרה לאלינור: “אני אסע למעון, אם היא תבוא, אני אעזור לה, אחרת היא תתמוטט, זה נורא, למרות שבטח הכל יסתדר.”
– בחום הזה?
– זו החובה שלי

צריך לדרדר את המכונית אל צד הדרך, אמרה המתולתלת מנהיגת הרנו, וכשהיסס, הדפה את ההגה בפתאומיות, כמעט בפראות, לחמוק מהובלת השיירה הגדולה. הוא נבהל. לרגע עצרו ארבע המיפלצות והריעו להם. הוא שאל אותה: “א-א-נחנו ב-בדרך ל-ל-או-ני-ני-בר-סיטה?” פרצה בצחוק. משני צידיה של המכונית תקועים היו המוני בני-אדם בהמוני כלי-רכב, חלקם מזיעים, חלקם מחפשים תחנת רדיו שתסביר להם לאן הם נוסעים ומה עתיד להתרחש, יוני, יום ראשון, 27 מעלות, שתיים בצהריים. נתקעו בשיירה.
– כמה זמן אתה חושב זה יקח?
– הר-בה ש-נים
– מה אתה מבלבל את המוח? מתי היתה מלחמה שארכה שנים?
“ה-ה-טנק ה-הגדול ת-תקוע ע-עמוק. אין לו מו-מוצא, ל-לטנק ה-הגדול. תק-תקשיבי, או-אולי ת-תביני. את יו-יודעת לנ-לנהוג?,” “כן,” ענתה, “יש לי רישיון, וְלְךָ יש?” והוא דיבר ודיבר, בלי להביט בה, כמו אוטומט, ובסופו של דבר גם אמר: “אל תפ-תפריעי לי, את מ-מבינה, המ-המדינה הז-הזאת היא כ-כמו ט-טנק ג-גדול ש-שאין לו ש-שום אפ-אפשרות ל-לנוע הצ-הצידה, ל-לחזור על עיק-עיקבותיו, ש-שום ד-דבר, מ-מדי פ-פעם, כש-כשהוא שו-שוקע ע-עמוק ב-בבוץ, ה-הם מח-מחליטים ל-לצאת מ-מהבוץ, א-איך?” השיחה לא היתה נעימה. הוא עשה לה טובה גדולה שהסביר לה דברים חכמים שחשב עליהם הרבה מאוד. לא נותנים להם והם מזלזלים. בכלל לא נשמע חכם כזה גדול. המכונית השתעלה. צפרו להם. עקפו אותם. גידפו אותם. הוא היה אדיש. אני טובה רק בתור אחות קטנה, לרוץ אחרי הבנים, אתה יודע למה אני מתכוונת, מלאכים קטנים בלי זין, בלי כלום, לכן נהניתי כל-כך מהנסיעה, אבל דפקת הכל, מה איכפת לי, גע לי בשדיים, אם אתה רוצה, תלוש אותם, פלסטלינה, אם אתה רוצה, בצק, אם אתה רוצה, אני לא מרגישה, אני גם לא סטודנטית, סתם שיקרתי, אני מזכירה.
בראש השיירה נסע מוביל הטנק הראשון, יקבע עכשיו הוא את הקצב, פעם פוער פער גדול ופעם מֵאֵט, עוצר, ההגה בידיו והגמד פוחד, בקול רועד הוא אומר לנהג: “אתה מנסה… אתה מנסה לשבור שיאים בנהיגה חכמה?” אביו, שייבר, בבנק ישראל, היה אומר כבר משהו. הנהג אינו עשיר יותר במושגים: “כבר דפקו אותך פעם בתחת?” גדי שייבר מסרב לענות, והנהג עונה לו במקומו, “לא, לא דפקו אותך,” ומביט בו, “אז תשתוק” וגדי הטוב, אל-נא תרחמו עליו, מלשין לא קטן, כבר הכניס כמה מהם לבית-הסוהר, הם לא יודעים, מבין שאין לו שום סיכוי להגיע בזמן, שותק. “היית פעם בכלא?” גדי מעמיד פני לא שומע, עופרת קרה, מכאיבה, יורדת לו בגרון לתוך החזה והעיניים מעורפלות, הוא עוצם אותן, אבל דימעה וחצי ירדו לו, מושך את האף, בדיוק זה מה שחסר לו, “הייתְ בכלא?” “לא, לא הייתְ בכלא, טוב, אז תשמעי מה שאני אומֵר לָךְ! אבל תשמעי טוב! אנחנו, הנהגים של המובילי טנקים, נכנסים לכלא כל שלושה חודשים בערך. אתה רוצה לדעת בגלל מה? אני אגיד לָךְ בגלל מה. מהירות מופרזת, איחורים, תאונות, תחזוקה מחפפת, רשלנות. אתה מחצת פעם מכונית של סגן-אלוף?” מה יסביר לבּבּון? שמכונית של סגן-אלוף עולָה הרבה כסף למשלם המיסים? “אני מחצתי. אני מחצתי. לגמרי. ברוורס, בלי לשים חצי זין. עכשיו, מה אומר לי השופט? השופט אומר לי שמכונית של סגן-אלוף עולה הרבה מאוד כסף למשלם המיסים. מה אני אומֵר לו? אני אומר לו קודם כל, ‘מה הדרגה שלָךְ, סליחה, שֶלְךָ, אדוני השופט?’ שמְתְ לב לטעות, פליטת פה, והוא כבר מתחמם, אבל זה לא הכל, חכי, אני הרי מבין בדרגות ואני אומר לו: ‘נכון יש לך מכונית בדיוק כזאת כמו שמחצתי?’ והוא לא עונה לי, כי הוא מזלזל בשכל שלי, בַּבּוּן, כן? אז אני אומר לו: ‘בסדר, טעיתי קראתי לְךָ לָךְ, זה לא סיבה לגזור את הדין לפני שאני משמיע את הטענות, אדוני השופט לא צריך להיות כל-כך רגיש לעניין המיני,’ והוא מסתכל עלי, לא יודע מה לעשות, תאמין לי, הם לא יודעים מאיפה הפה שלנו מוציא להם דברים כאלה חכמים, ואני אומֵר לו, תשמעי טוב: ‘שני דברים, ראשית כל שים במקומך שופט משלנו, נהג של מוביל טנקים, ונראה אם הוא ירשיע אותי, כי אתה מסתכל על זה מנקודת ראות של נהג רנו, ואני זכאי למישפט הוגן, כן? אתה לא עונה לי, אז תשמע טוב דבר שני, וגם בזה אתה לא אובייקטיבי, אבל אני אומר לך את זה בשביל הפרוטוקול, תרשום טוב, בשביל מה סגן-אלוף צריך מכונית? איפה כתוב שסגן-אלוף צריך מכונית?’ קיבלתי שלושה חודשים בפנים. כמה זמן ישבתי? שלושה ימים בדיוק,” ידי הטר”ש רעדו, רצה לשרוט את הנהג, לא שרט, לפעמים עצר הנהג, הביט במראה שלצד החלון ובחן את גודל השיירה, המשיך, מרוצה, “תביני, הם צריכים אותנו, לכן הם מכניסים אותנו לכלא ומחזירים אותנו להוביל טנקים לצפון, טנקים לדרום, טנקים לצפון, טנקים לדרום, אתה לא יכול להפחיד את הערבים בלעדינו. את מבינה? עכשיו, מי יותר חופשי? אני או את? בטח אני. מי יותר חופשי, אני או המפקד שלי?” גדי לא ענה. שוב הביט הנהג במראה הצדדית, משך בצופר הגדול שליד הדלת וצווח מאושר, “את יודעת מה התענוג הכי גדול בכלא? טוב, די עם ה’את יודעת’, אתה יודע מה התענוג הכי גדול בכלא? ללכת לצינוק, לשמוע את הסוהר מלגלג על התחת שלך בצינוק. תבין, קשה להסתובב שם, אז שוכבים על הבטן, אבל מרימים את התחת, כי הריצפה קרה, שלא יתקרר הזין, אתה מבין? ואז, עוד לא הספקת לשבת שלוש שעות בצינוק, בא הסוהר, הפָּנים שלו כמו לָקֶרדָה, כמו קוס זקן, והוא אומר: ‘אתה משתחרר,’ ‘מה פתאום אני משתחרר?’ ‘אתה משתחרר, יש פקודה,’ ‘אני רוצה צינוק,’ בצחוק, אתה מבין, פינוקיו, בצחוק.” פעם אחת ביקש גדי להגיד לו ‘מוחמד, מה כואב לך, מוחמד?’ אבל ידע שיקבל מכות, ולכן הסתפק בכך שאמר: “זה אני שסידרתי לך את הכלא אחרי שהרסת את ההאנגר בצאלים.” הנהג הסתכל עליו משועשע, אף-פעם לא הרס שום האנגר בצאלים, אפילו את הרנו, שסיפר קודם על דריסתו, לא דרס. הנהג הפעיל את מכשיר הקשר ואמר: “הלו, מ1 למ2, מ1 למ2?” ומ2 השיב “מ2 שומע, מה הסיפור שלך, מ1?” ומ 1 אמר: “מכיר את המש”ק הקטן שיושב על-ידי?” ומ2 ענה: “זה שֶרָץ לטלפן?”
– אל תגיד לו בבקשה
– מה זה?
– אל תגיד לו, בבקשה
תחינתו של גדי נגעה ללבו של הנהג, והוא אמר: “טוב לא חשוב, אני סוגר עכשיו,” גדי אמר לו: “תודה,” והנהג הביט בו, לא היו בו רחמים על השטינקר הקטן, אבל לא היה לו כוח להיכנס עכשיו לפרטים, ובלילה, כשיישנו, אפשר יהיה לתת לו חבטה חזקה בראש, אחרי שיירדם. גם הוא הלשין, וגם מ3 הלשין, וגם אני הלשנתי, לך תדע, איזה עולם

פחדה לטעות. ככה זה תמיד בסוף. כל הביטחון העצמי והאושר נעלמים, ובסוף יושבים ליד החבר הכי טוב כאילו יושבים אצל מנהל בית-הספר. הוא דיבר איתה כאילו היתה מבוגרת. לא זאת היתה הבעיה. דיבורו היה קר. עצוב. היא אמרה: “אתה הולך איתם, לא?” הקור פינה את מקומו לדיקלום פאתטי. הוא ניבל את הפה. ברמה של אידיוט. ואולי באמת הוא מפגר? שוב ושוב דיבר על הקוס שלה, בלי להביט בה, ואם הביט, חייך חיוך לעגני. לא, לא הנאה הסב לו הדיבור. העלבון הסב לו הנאה. היה לו קול קר. היא אף-פעם לא פגשה קצינים כאלה. ואולי הוא באמת סופר ולא קצין. “ת-תפתחי את ה-הריץ’-רץ’ ש-שלך.” אני אתעלם מזה. “כן, אם לחזור לנושא הקודם,” אמרה לו וחייכה, “אחי לא בחורה והוא ברח להם. מבלה לו טוב-טוב בחוץ-לארץ.”
– תפ-תפתחי את ה-הריץ’-רץ’ ש-של ה-המכנסיים
– באמצע פקק תנועה עם מבטים של מיליון בני-אדם?
– ז-זה י-יכול ל-להיות נח-נחמד מ-מאוד
– לא לי. אם תמשיך לדבר ככה, אני יורדת
הוא שתק. חצי שעה שתק. הפקק נע באיטיות. אילו ניסה לפחות לחבק אותה, לנשק, היתה מרשה לו. אבל הוא שתק. התיישבה שוב על ישבנה. אולי ככה לא יראו אותה מבחוץ. שתיקתו הכניעה אותה. כמה אני תלויה בתשומת-לבו. פתחה את הרוכסן. הוא שמע את הרחש המתכתי. הביט אל מיפשעתה. החזיר את ראשו אל הדרך. חייך. אחר-כך שוב הרצין. שוב נסעו. מימינם נסעה מכונית. משום מה חשבה שרואים את רוכסנה הפתוח, הסתירה אותו בשתי ידיה. כאילו יצאה עכשיו מהשירותים. “אני יכולה לסגור את הריץ’-רץ’ שלי?” לא ענה. משהו שבוי בתוכו מַכֶּה בחוֹמָה גבוהה. חשב לבקש ממנה שתאונן, אבל שתק. אולי התבייש. הביט ברוכסן הפתוח שלה וגם היא הביטה, הכפתור אחז בשני כנפי המכנסיים מתחת לבטנה, אם תפתח את הכפתור ייקל עליו לתחוב את ידו אל בין רגליה. צחק. חשבה שהוא צוחק על המראה המגוחך שלה. צחקה גם. “אם ה-היתה ל-לך ח-חצאית, ה-הייתי או-אומר לך ל-לשבת בלי תח-תחתונים”
– והייתי מסכימה, נכון?
– ב-בטוח.
דמעות ניקוו בעיניה. הוא הסתגר בכלוב הסחטני שלו. את מי הוא מענה? הרי יכלו לשוחח. ממה הוא נהנה? “אני לא יודעת מה אתה חושב עלי, אבל – ”
– רק ל-לא ז-זה, ב-בבקשה מ-ממך, ר-רק ל-לא הק-הקשקוש ה-הזה. א-אני יו-יודע ש-שאת ל-לא ר-רגילה ל-לעשות דב-דברים כ-כאלה ואף פ-פעם ל-לא ע-עשית דב-דברים כ-כאלה. א-אני ב-בטוח. א-אבל א-אני לא מת-מתעניין ב-בעבר. אם יש מ-משהו ש-שמחזיק או-אותי ב-בחיים, זה ה-היכולת ל-לבודד את ה-הרגעים ה-היחידים ש-ששווים מ-משהו ב-בהווה, הצגה קט-קטנה, ה-הנה את על הב-הבמה עם ח-חצאית, ב-בלי תח-תחתונים, רג-רגליים מ-מפושקות, א-אני או-אומר לך לפ-לפתוח את ה-הרגליים, א-אני מ-מביט, נו-נוהג ו-ומביט, ל-לא נו-נוגע, א-אני רו-רואה הצגה, בלי ע-עבר, בלי ע-עתיד –
– אני רוצה לרדת.
– ר-רטוב לָךְ כ-כְּבר?
– ואתה חושב שהגסות הזאת מעוררת בי משהו?
היא לא דאגה. הם היו מוקפים מכוניות. אחר-כך עבר לו כנראה הריגוש הזה. הוא היה ענייני, ביקש להיפטר ממנה, אמר לה: “א-את ר-רצית ל-לרדת, ל-לא?” והיא אמרה: “ואתה? לאן אתה מתכוון להמשיך? לא רצית לחפש אחת עופרה?”
– ש-שפרה.
– כן, שפרה.
– תס-תסגרי את ה-הריץ’-רץ’.
– אתה אותו אדם שקודם הייתי כל-כך שמחה אתו, קשה לי, אני ארד. אתה הולך למלחמה? שמור על עצמך. יכולתי לאהוב אותך. אל תהיה רשע כזה. שלום.
היא ירדה והוא נעלם. לאן ממשיכים?

אולי היא ירדה והסתלקה והוא השיג אותה במרחק ריצה. רמקולים של המישטרה הכניסו סדר באנרכיה על הכביש. עמדו שניהם בפתחו של שדה בור. העשב יבש כבר, כי ככה יוּנִי אצלנו. הוא הביט סביבו. למטה התפתל נהר הירקון, כחול כמו הדנובה. היא הביטה בו. אם ידפוק על דלתי, אתן לו מחסה? נתנה לו יד: “בוא, נלך,” והוא התפתה, מיהר אחריה, הלכו, כפה לחצה את כפו, לא הגיב. אחר-כך ניתק את ידו מידה. היא המשיכה ללכת. הוא עצר. היא חזרה: “עשיתי משהו לא בסדר?” משכה בכתפיה. “אתה מכאיב לי, לאט לאט,” והוא הביט בה ואמר: “א-אני ל-לא מכ-מכאיב, א-אני לא בי-ביקשתי כ-כלום, רק ל-להגיע ל-לאוניברסיטה,” בלעה את רוקה. היה לה חיוך יפה. הוא חנק את ההתפעמות מהחיוך הזה. באמצע השדה עמד עץ, ועל העץ רבו שתי ציפורים. מתחת לעץ עמד ילד, ניסה להפריד ביניהן, כשעברו לידו הוא אמר: “הגדול אכזרי.”
– ו-ואתה ל-לא מצ-מצליח ל-להפריד?
– לא, הם לא שומעים בקולי
– א-אני אז-אזרוק ע-עליהם א-אבן
חיפש אבן ומצא רק רגב, נדקר מקוץ, והשליך את הרגב על העץ, עפר נזרה בעיניהם, למטה. העופות המזדווגים ניתרו בבהלה. הילד הודה לו, התרשם מאוד מהמעוף הפתאומי, ניסה להצטרף אל בני הזוג, אבל היא אמרה לילד: “אל תבוא איתנו, בסדר?” הוא פנה אל הילד ואמר לו: “א-איך קו-קוראים ל-לאמא ש-שלך?” הילד אמר: “אין לי אמא, אמא שלי מתה.”
– כ-כן, כ-כן, א-אבל איך קר-קראו לה?
– אבא שלי התחתן עם אשה חדשה. אנחנו נעבור לגור בבית שלה.
לא רצתה לבקש עוד פעם מן הילד להתרחק מהם, אבל נטלה את ידו של הנמלט והחישה את צעדיהם. הילד ניסה להדביקם, אחר-כך נשאר מאחור. “אני יודע מי אתה. אני יודע מי אתה,” הוא קרא. גופה היה קרוב מאוד עכשיו. הוא נדחק קצת קרוב יותר אליה. כרך את זרועו סביב גווה. הסיר את הזרוע. גופה רעד קצת. הלכו בשביל המוליך מהשדה. הסתובבה וראתה את הילד מביט בהם. מכנסיו הגיעו עד ברכיו. פלג גופו העליון היה עירום. הוא היה רזה, וכשראה אותה מסתובבת, רקד ריקוד משונה במקום. סובבה את ראשה. “איך קוראים לְךָ?” הוא לא ענה. והיא אמרה: “לפחות גם אתה לא יודע איך קוראים לי.” עצר, תפס בשדהּ, בכל הכוח תפס, תחילה בבסיס, והכף סובבה כמו סליל עד ששתי האצבעות תפסו בפיטמה ומחצו אותה. כאילו לא שכח את תביעתו מקודם, או פרע את חובה, או מה. היא נשמה עמוק, לא השמיעה קול. “את נ-נהנית?”
– עכשיו כבר לא
– מה פ-פירוש?
– שאלתָּ, עניתי
אבל הוא המשיך, והכאיב לה עוד, היא התקפלה. יכול להיות שכאן צריך להכניס סקס. אין טעם לתאר תיאור מדוייק איך זה קרה. שמץ צעקה, כיפוף, גניחה, חרטה, בקשה לחדול, פחד, כאב, ניסיון ליהנות. תמיד יהיה זה מחוץ להקשר הסביר. לא בגלל מעשה הספרות. בגלל המעשה. ניסה לחייך. הוא הרים אותה, נתן לה את כף ידו, והיא לחצה אותה בחום. הלכו ושתקו, מאחור זרמה השיירה, בזכות המישטרה והרמקולים שלה, בקצב משביע רצון. אולי אחרי שתיקה ארוכה אמרה: “זה מצחיק לחשוב איך שאספת אותי למכונית, לפני שעה-שעתיים, וכמה עבר עלינו.” הוא לא ענה, והיא סיפרה לו על מסעם, ואיך נראה, וכמה היה יפה, כמה פחד היה בה לאבד הכל, עם השתיקה והקור שלו, ניסתה להחיות את הרגעים המתרחקים הללו. הוא הביט בה. שיעשעה אותו כשחיקתה את האזרחים בצד הדרך. איך הספיקה להביט בהם בזמן הנסיעה? דיקלם לה:
Winter and summer I sing of her grace,
As the rose is fair, so fair is her face,
Both Summer and Winter I sing of her,
The snow makyth me to remember her

וכשנשקה לו, רצה לחבק אותה, להגיד יַשְני אותי, וחשב, הייתי דוחף לך אצבע, אבל במקום זה אמר: “אל ת-תנשקי או-אותי, א-אני גם לא א-אנשק או-אותך.” אולי היו אלה דברי פרידה והיא לא הבינה כל-כך טוב ולא הסתלקה לה, ומשום שלא הסתלקה, החלה לעצבן אותו, כי ככה זה שמישהו רוצה פתאום להיות לבדו ואינו משיג את זה. ובתוך השיכון המוצל, פרחים עוד פרחו בגינות, רק בשדות יבשו החרציות והפרגים התפוררו והדרדרים בדיוק הפכו לקוצים, אבל בגינות – אנשים השקו את הערוגות, יחפים ובגופיות, וילד קטן צעק, “מים, מים,” ואמו צעקה אליו מהמירפסת, “אל תרטיב את המכנסיים, אנחנו הולכים לסבא וסבתא לשתות אייס-קפה,” ובדיוק אז עצרה ליד הבית מכונית, וירד ממנה חייל שבדק את מיספר הבית בזהירות, כמו מרגל, ואחריו ירד קצין בדרגת סגן-אלוף, וביחד עימו ירדה קצינה בדרגת סרן-ומשהו. הממושקף לא אמר כלום, אבל היא ראתה שהוא עוצר וגם היא עצרה, התיישבה מתחת לעץ, כאב לה ומשום מה פחדה מזיהום, לכן קמה ועמדה, שעונה על רגל שמאל ואחר-כך נשענה על רגל ימין וחשבה לעצמה, ‘שלא ילך ממני אף-פעם,’ כי היה כמו חבר מחוץ-לארץ, לפני הטיסה בחזרה. היה חם מאוד. “מי אלה?” היא שאלה. עוד מכונית באה, מונית, ירד ממנה איש, ואתו אחות בחלוק לבן. האנשים נבלעו בתוך הבלוק. עלו במדרגות. הוא אמר לה: “ה-הם ב-באו ל-להודיע.” בהתחלה לא הבינה ואחר-כך פרצה בבכי. ‘סרבליהם זפת וכיסתה האש פניהם למען יגמול אלוהים כל נפש כפועלה, כי אלוהים מהיר חשבון’. הלכו משם. מרחוק בקע בכי של גבר. ככה נראה המוות? “אני רוצה לספר לך על אחי.”
– א-אני ל-לא רו-רוצה לש-לשמוע.
היא הביטה בו בהשתאות, מדדה אותו, ואמרה: “אתה ערבי, נכון?” האמת היא כמו גוש של דבש קפוא, בתוך החזה. התכופף, נשק לה ואמר: “א-אני א-אלך ל-לחפש א-את שפ-שפרה.”
– מה שאני כבר קרה לי בחצי יום
ניסתה לנער את סנדליה מהאבנים והעפר, “אתה מסתכל על האצבעות שלי, אני יודעת שיש לי אצבעות מצחיקות, הבהונות ארוכות, ויתר האצבעות קצרצרות, אז מה?” סבלנותו פקעה. כשיצא מן הבית, חשב שהיום יהיה רצוף, לא ייתקע, ישלים פעולה. הירהור עלה בו, הנה היא מלאך, תיקח אותו הביתה, תפרוק את התיק, תוציא את המאכלים הרקובים מהמקרר ותשליך, תאוורר, תנקה, תרד להביא גבינה ולחמניות, וכשתשוב, יעלה ריח הלחמניות מחדר המדרגות, והקפה מהמיטבח המואר יכריז גם הוא ‘רגע’, תיגש אליו, תגיד לו ‘רגע’, הוא ישכב במיטה, יחייך ויאמר ‘רגע’, היא תעצום את עיניו ותלך משם, תכבה את האור, הרגע נגמר, היא תיקח את נשמתו כמו כפתור מוּתָךְ. נכנסו לאוניברסיטה, נסחבת אחריו בשבילים, אולי רק עכשיו ולא בשדה התיישב (על המדרגות) והושיבה עליו, לא, כן, מה זה משנה, בכל מקום פורץ המין מתוך החיים כמו צעקה לא נכונה. Save in my absence, Madame הוא התרחק, הפך לזיכרון עצוב. עמדה בפתח אחד הבניינים וצעקה: “חכה לי, אני צריכה להגיד לך עוד משהו.” הסתובב וראה אותה בכל יופיה, גם זכר איך היטתה את ההגה בכוח לעבר השדה, וגם את הצחוק שלה, ואמר בקול לעצמו: “לך, לך מכאן,” ומיהר להיבלע בבניין, תחילה לא היה לבניין פְּנים, ואחר-כך לא היה לו חוץ.

עלה לקומה החמישית, תעה, חזר, פתח דלתות, התנצל, אולי היה זה מוסד אחר, לפעמים מילמל: “א-אני הן מ-מחפש א-את שפ-שפרה, א-אני.” קולות של חדר אחד התערבו בקולותיו של חדר שכן. לא היו הרבה סתירות בין מה שנאמר במקום אחד למה שנאמר במקום אחר. הודות לדקארט הצלחנו ליישב הכל: קודם אנחנו, אחר-כך העולם, המוכיח שאנחנו קודם, כי הוא העולם. בקומה העליונה, בחדר בקצה, עמד גבר כפוף, ישבנו תקוע בחלל כמו קרש גיהוץ, פרצופו בחור המנעול, שמע צעדים, התרומם, הביט, גבו נשאר כפוף, נראה כי היה כפוף גם בעת שלא הציץ, חשב להסתלק, אחר-כך הציע: “בוא, בוא.” האיש הממושקף נעתר. התכופף. אילו יכולתי לנוח, לא לרצות כלום, למה לא הניח למתולתלת לספר לו על פגישתם הפתאומית בבוקר. בחדר עמד גבר רזה מאוד, שעיר, שער שיבה עיטר את גופו, איבר-המין שלו היה בידיה של אשה מבוגרת שישבה על כיסא בחלוק לבן, ואז ניסתה למצוץ לו, אחר-כך השתעלה והפסיקה. “יפה, נכון?” שאל הכרטיסן והוסיף ברוחב-לב, “כמה שאתה רוצה,” שפירושו תיהנה כמה שאתה רוצה. סירב להמשיך. “אם אתה רוצה לגרש אותם, תנסה, אני לא הצלחתי.”
– ל-לא, ל-לא
חזר המציץ אל החור והוא עמד לידו. “א-אתה יו-יודע אי-איפה מת-מתכנסים ב-בעניין ה-העצומה?” בלי להרים את ראשו השיב המציץ: “חדר 321.” ירד שתי קומות, החיבוק שחיבק אותה בשדה לא נמחה. החבר שלה יבוא. אני אבוא רק פעם בשבוע, אישן, בלי זיון, תלטף אותי עד שאירדם, בלי אהבה, בבוקר היא תביא לחמניות חמות, תכין לי קפה, ואני אלך. יספר על עצמו משהו. נמלא כעס, אין לו מה לומר על עצמו. ליד חדר 321 עמדו כמה זקנים, שתו קפה, מישהו מחא כף: “רבותי, אנחנו כבר מאחרים,” הלך בעיקבותהם, אחד-עשר בני-אדם, עוד אחד ישב על הקתדרה, ואיש אחר עמד ליד הדוכן וקרא מנייר שכנראה לא הוא כתב, לפי שהתקשה להבין את הכתב, באנגלית קרא, ידיו רעדו, אולי התרגש למרות הוותק, הירבה בשבחיו של האיש היושב לפנינו ומחלק מבטים מחייכים לקהל, שהינהן מצידו בראשיו, כי החדר היה מלא כיסאות, האורח אינו נפגע ממיעוט המשתתפים, די לו שמומנו נסיעתו ומלונו, מחר יוּסע לים המלח, אחר-כך ל”יד ושם,” ארץ קטנה, קרא עליה במטוס, לחדר פורצת אשה וצועקת: “מה אתם יושבים ככה? אתם לא יודעים שיש מלחמה?” האורח אינו יודע עברית, ולכן הוא ממשיך להנהן בראשו באדיבות, משער שהיא מברכת אותו בשפתה, ‘ברוך הבא לארצנו, מלומד צנוע’, מחייך באדיבות, ותשעה מהנוכחים מסובבים את ראשיהם ואומרים לה לשתוק, “יש מלחמה, יש מלחמה!” והמרצה מסביר לאורח: “She is very excited because of the political events in the region “ האורח ממשיך לחייך ולהנהן, ומוסיף: “אה, יָה יָה; אה, יָה יָה,” אחר-כך היא הולכת משם, איש אחד ממהר בעיקבותיה, היא מנסה לחמוק במבוך, אפורת שיער, מיוזעת, שמנה, בידיה סוודר, לא הניח לה, הסתובבה בעצבנות, אמרה לו: “אתה יכול להגיש נגדי תלונה. מצידי, שיעמידו אותי לדין. אני אהפוך את זה למישפט נגד הממשלה. יש אנשים שקורים להם דברים הרבה יותר מזעזעים היום.” פניה היו חרושי קמטים.
– ל-לא, ל-לא.
– מה אתה מסתכל? אתה שב”כ?
– ל-לא, ל-לא.
– מה ‘לא לא’? תוקע עיניים, הנה תסתכל, לא ראית חזה של אשה?
– א-איך קו-קוראים ל-לך?
– שפרה, שפרה קוראים לי
– ה-הילד ש-שלך ב-ברח מ-מהמ-מעון?
– אין לי ילד. מה אתה רוצה ממני?
הוא שתק. רצה להתנצל, אבל היא המשיכה מייד לדבר, למה להתנצל: “שָבוּעוֹת שכל שמוק כתב: תהיה מלחמה, ראו הוזהרתם! והנה יש מלחמה, ועכשיו שהמלחמה מתחילה, אף אחד מהם לא מזיז את התחת שלו. להיפך, כבר יש להם הצעות איך לגמור מהר, איך לנצח, איך להפיק את מירב התועלת.” עכשיו נשמה עמוק. הוא הקשיב. היא אמרה בקול קצת יותר רגוע: “על פשע קטן יותר אומרים שצריך לדאוג לא לתת פרס לפושעים, אבל מלחמה היא לא פשע, נכון? יש כבר הצעות איך להפיק ממנה רווחים. להקיא, כן להקיא.” הוא היה גבוה ממנה והיא לא הרימה את ראשה, “ז-זה ד-דווקא מ-מעניין אותי.” הביטה בו, אחר-כך נרתעה ואמרה במרירות: “אני, אני לא יכולה יותר. אתה מבין? משהו נורא, משהו חונק, כאן,” והיא תפסה בחזה ומייד העדיפה לתפוס בגרונה, כי בלאו הכי שדיה איימו לברוח מחזייתה הזולה, “אני לא יכולה לקרוא לזה בשם, מין אמת, זוועה, ילדים קטנים מתים, אמהות בורחות עם הילדים. אומרים לי: תשמחי שאת לא מתה, ומה אני? תשמחי שההורים שלך לא מתים, ומה הם? שאֶת העיר שלך לא מפציצים, ומה עשו לעיר שלי? שאת לא צריכה לברוח מהבית, ומה אני עשיתי? שאת לא צריכה לארוז את הילדים ולברוח. ואיך לקחו אותי?” הוא תמה: “ז-זה נש-נשמע נו-נורא מ-מה ש-שאת או-אומרת.” היא הלכה לדרכה, אין לה כוח לתמימים היום, עשרים שנה אין לה כוח לתמימים, תמיד מתברר שהם מיתממים, והוא מיהר אחריה, אף כי חשב כבר לוותר. צלעה. פועלת ערביה בחלוק תכול כרעה על הריצפה וניגבה ליד השירותים. הזקנה אמרה לה בערבית: “פִלְיַסְקוּט אִלְאִיחְתִילָאל“ והאשה נאנחה בשקט והשיבה בלי להרים את ראשה, “אינשאללה,” וניקתה גם את עיקבות שניהם. “א-את ע-ערביה?”
– הלוואי.
מתנשפת טיפסה לקומה הבאה. והוא עלה בעיקבותיה. נכנסה לאולם הרצאות גדול, ירדה במדרגות האודיטוריום, התייצבה לצד המרצה, ולפני שפתחה את פיה, אמר לה המרצה: “איחרת.”
– אני מצטערת.
– תצטערי בחוץ, עכשיו תצאי.
חזרה כלעומת שבאה. בחוץ ניגש אליה הממושקף. “מה אתה מסתכל? אתה בכלל יודע מי זה הפרופסור הזה?” והיא נעלמה בבניין. לא המשיך לחפש. בלאו הכי נפשו יצאה אל המתולתלת הקטנה שלו. עלה בו החיוך שלה, כשראתה את מוביל הטנקים נדחק מאחוריהם, או התגעגע אל הרגע שבו החזיק בה, לך תדע. בקצה אחד המסדרונות עמדה אשה ודיברה בטלפון. הוא קרא לה: “ת-תמר, ת-תמר,” כבר הרבה זמן שלא שמח כל-כך. אבל הבחורה אמרה בטלפון: “סליחה, רק רגע,” והסתובבה אליו, ואמרה: “מה אתה רוצה ממני?” איך קראו למתולתלת, וכבר שוטטותו משכה תשומת-לב. עובד של הבניין אמר לו: “תגיד, אתה באת מכוכב אחר?” והוא השיב בחיוך: “כ-כן,” “אה, קומה שניה, מסדרון שלישי מהמדרגות, עד הסוף, אחר-כך ימינה, מחכים לך כבר הרבה זמן.” הלך עד שהגיע לחוג לאסטרופיסיקה. אמר לפקידה: “א-אני מ-מכו-כוכב א-אחר.” היא כעסה עליו. “הראיון נקבע לארבע, עכשיו כבר חמש. איך אתם מאחרים ככה?” הוא משך בכתפיו, התנצל. “פרופסור גונן יקבל אותך מיד, אבל הראיון יהיה קצר, קצת נימוס לא יזיק לכם, עיתונאים, כאילו העולם שלכם,” ארזה את חפציה בכעס והלכה. אין לה סידור לנכדים. בתה ובעלה גויסו למלחמה. הבוס לא הרשה לה ללכת עד בואו של הכתב, אין מזכירת חוג אחת שלא הולכת כבר בצהריים הביתה. דפק בדלת חדרו של פרופ’ גונן והאיש הביט בו, החוויר, חייך, קם, נשען על השולחן, ואחר-כך יצא אליו ואמר: “אתה חי?” הוא לא ענה. גונן שוב הביט בו, ואחר-כך הפטיר, בלי הרבה שמחה: “אני כל-כך שמח, שבאת.”
– הת-התאהבתי. ש-שנים ש-שלא ק-קרה ל-לי ד-דבר כ-כזה. הת-התאהבתי.
ומיכאל גונן אמר: “התאהבת?” שניהם שתקו. מיכאל התעצבן: “מה הלאה?” האורח הלא-קרוא משך בכתפיו. ומיכאל אמר את מה שסייע לו להשתחרר קצת מעצבנותו, הרי צריך ללכת מכאן מהר, “מלחמה, מה?”

ויכול להיות שמה שנראָה כפקק תנועה, בגלל טעות של אחד גדי, מש”ק ציונות ביחידת טנקים, במבואות תל-אביב, נפתר בעזרת שלושה רמקולי מישטרה, שהיטיבו למסוך ביטחון לתודעה הנעה צפונה, “להמשיך לנסוע, לא לעצור, להמשיך לנסוע, לא לעצור, הכל בסדר, הכל בסדר,” ואם עצר מישהו, בגלל סתימת דלק או קלאץ’ שרוף, השׂכִּילו חברים למסע להדוף את רכבו אל צד הדרך, ולאסוף את הנהג אובד העצות לתוך כלי רכבם, שם ישבו והיטיבו את ליבם בסיפורי מעשיות מן העבר, על העבר, ‘אני זוכר’ היא הערובה לאמיתוּת הגבבה, כמו בספרות, ‘אני זוכר איך פעם, בשנת …195,’ וכן הלאה, ומדי פעם, עם כל זה שהביטחון העצמי חזר ומילא את מבוכי הדרך המפוּקֶקֶת ואת מחילות המוח העייף, נטל לו אחד השוטרים את המיקרופון ושר שירים מדרבנים כמו ההימנון הלאומי, שירים על התגשמות חלום הדורות, לשבת לבטח בין הים לירדן (אף כי לא נסעו כלל לא לכיוון הים וגם לא לכיוון הירדן), וקולו השתפך בערגה, ולא רק עמד בניגוד מוזר לפקודות שהשמיע, “להזדרז, הי אתה שם, עם הפולקסוואגן הכחולה, סע סע,” אלא אף נשמע בעת השירה, בניגוד לפקודות, מקצה השיירה עד קצה, שימשת המכונית מזדגגת לו בעיניים, לשוטר הרצל, שאחרי הכל, הוא וחבריו – “להמשיך לנסוע, לא לעצור, להמשיך לנסוע, לא לעצור, הכל בסדר, הכל בסדר” – אבל בעיקר הוא, הפכו את פקק התנועה הזה לסיפור הצלחה, טנקים, מובילי טנקים, משאיות, מוניות, קטנועים, אוטובוסים – הכל נוסעים ללבנון, ובצידי הדרך עיתונאים מדווחים לעיתוניהם, רגש יש לייצר, כמו אבק שריפה, משאיות מרצדס-בנץ כבדות, אוטובוסי ווֹלבוֹ שוודיים, גם אוטובוסים מובילי תיירים שהובטח להם לראות את הארץ המובטחת ממש בעת התרווחותה והתרחבותה, ומכוניות פיאט אדמדמות עם נקודות שחורות על כנפיהן, מכוניות רנו לבנות עם אבקנים צהובים, ופעמוני אופניים בצוואר הרכוּבים, כפעמוני העדר, וגם עדר עיזים או כבשים, שנשחט בחניון הראשון, לאכול הרי צריך, גם לישון צריך, והכל הצטרפו לפיזום “י-רו-ש-ל-ים, י-רו-ש-ל-ים,” גם האתיופים, והמישטרה הצבאית הצליחה לחַיֵל בואכה ראס-אל-נאקורה את אחרוני האזרחים שכשלו לחמוק מן הטור, ואם צעקו או התייפחו, או אמרו, “אני התעוררתי, התעוררתי, מים,” הובטחה להם מלחמה קצרצרה ושָלל כלשהו – אות בצבע אדום, עם פסי אורך לבנים וכחולים, ותעודה בחתימת רא”ל רפאל איתן, שאך זה למד לכתוב, במיוחד לרגל חלוקת התעודות, ואולי, אם ימהרו, ישיגו גם מכשיר וידיאו-טייפ (באורח לא רשמי נלחש מפה לאוזן, כי אותו פלא אלקטרוני יקר-מציאות מצוי בהמוניו בלבנון, ארץ משוללת מכס וכבוד מינימאלי לרכוש הפרט: מתחיילים, כך הובטח, נוסעים, בוזזים, הולכים), ובקיצור, מלחמת לבנון התחילה בשיירה שאיש לא השכיל לעצרהּ, ולעד תעמוד התעלומה איך זה שאי אפשר היה לעצרה בעת שנסעה, ואחר-כך התחננו נוסעיה, מוביליה, סייריה, נווטיה, מפקדיה, על נפשם, “הביתה, הביתה,” כילדים שהשאירום כעונש בגן-הילדים עם המנקה העצבנית משום שלא ישבו בזמן בשקט לאכול מהשקיק שלהם.

הטלפון צילצל בחדר המזכירה, איש לא ענה, הצילצול התעקש, ורק אחרי דקות ארוכות גווע. שניהם המתינו לצילצול שיחדל. אני מביט בך, אני זבוב מביט בך, חיי חסרי זמן, הַכְאב לי, אור הניאון מרגיע אותי, אחר-כך צילצל הטלפון על שולחנו של גונן. “אני שומע, אני שומע,” “בסדר, מה את עוד רוצה להגיד? בסדר, אני לא אפסיק אותָךְ,” אחרי זמן מה אמר בשקט: “אני באמת עסוק כרגע,” “את רוצה שלמרות זה אני אדבר אתך ברצינות, אז אני אגיד לך: אני נשבע לך שישנתי כאן , כן, כאן במחלקה, במיטה שסידרתי לי,” שוב הקשיב ולא השמיע הגה, הינהן בראשו, לא העז להביט באורחו שבהה בו בלא נימוס, ואחרי שהקשיב ברוב-טעם, אמר בשקט: “אני נשבע לָךְ שוב, לא הלכתי לזונה כבר חמש שנים. מה אני עוד יכול לעשות בשביל שתאמיני לי?” שוב הקשיב ושוב דיבר: “כשאני ישן בבית?” “או קיי. להזכיר לך איך את מתעוררת בבוקר?” ואולי קיווה שתוותר על חובת ההוכחה, אבל אחר-כך אמר: “אני לא לבד, אבל את מבקשת, אז אני מדבר  מה הדבר הראשון שאת אומרת בבוקר?” “לא, לא בדיוק” “דבר ראשון את שואלת: ‘הייתָ כל הלילה כאן?’ ותרשי לי להוסיף – בבהלה את שואלת,” ושוב הקשיב ברוב נימוס, אולי רצה להביך את אורחו, לסלקו מעל פניו, לא היה לו כוח לשיחות עם מתים, הוא אמר: “נכון, זאת אשמתי, זה נכון, אבל על זה כבר הסכמנו,” וחיכה, ואחר-כך תקף: “אני לא יכול לשלם כל החיים על זה שאמרתי לך את האמת,” “לא, אני לא הלכתי לשום זונה, בכלל לא,” “כן, אני מבין, באמת שאני מבין, את לא יכולה לשכב אתי בגלל הזונות ההן, אין לי טענות.” עכשיו אשתו דיברה, והגונן הזה הקשיב (הזיכרון הכי חם שיש לי, המתולתלת שברחה, הפצע נעים, למה אני נכנע לזכרונות?) “אני מבין, נכון, ולפני הזונות, לא יכולת לשכב אתי בגלל מה? בגלל מה לפני הזונות לא יכולת לשכב אתי?” עכשיו נפנה אל אורחו. הוא סתם את השפופרת ואמר למפקד בלחש: “היא בוכה, אני מצטער, זה לוקח לפעמים זמן,” ושוב דיבר אל הטלפון, “את צודקת, הלכתי לזונה כי היתה לי סטיה כזאת, לא להכיר את האשה שאני דופק,” “אני מבקש סליחה, אני מתכוון שוכב,” “תראי, יש בזה, אני מתכוון היה בזה, משהו מענג, לא להיות חייב שום דבר, חוץ מכסף,” “עבדתי שעות נוספות, זה לא היה הכסף שלך. זה לא היה הכסף שלך. זה לא היה הכסף שלך,” ושוב סתם את הפומית ואמר למפקדו: “לא תהיה לי ברירה אלא להודות בסוף שזה היה הכסף שלה,” “בסדר, זה היה הכסף שלך, אבל נגמלתי,” “ואני גם לא בוגד בך,” “לא, למרות שאת לא שוכבת אתי,” “זה נכון, אני אוהב אותך, כן יקירתי, אני אוהב אותך, תלכי לישון.” הוא לא התכוון להפוך את השיחה להטחת האשמות. לא. אשתו, חנה, אשה שבירה מאוד. מעולם לא הלך לזונות אמר אחר-כך להגנתו, והודה מה שהודה רק כדי להעניק לפחדים שלה מקבילה בעולם הממשי. אם יש זונות, היא לא משוגעת, אלא פגועה. אני בטוח שאתה מבין למה אני מתכוון. אני אתן לך דוגמא מהעולם המקצועי שלנו בשביל הקוראים שלך: תאר לך אדם מתבונן שנים בטלסקופ ולא רואה כלום, לעומת אדם שמסתכל בטלסקופ ורואה כוכב, אפילו פנס, או זוג מתנשק בחדר בהילטון. האורח אמר: “ז-זה הס-הסבר א-אחד, יש ב-בוודאי עוד הס-הסברים”
– כן, כן, יש עוד הסברים, ההסברים שלה, שמשתנים כל יום. ההסבר שלי יציב, בגלל שהמצאתי אותו אחת ולתמיד, ואני נצמד אליו. תגיד לי מה אתה עושה כאן?
והם דיברו מעט מאוד, ישבו בחדר, אחד חושב איך לסלק את אורחו, האורח חושב מה לעשות הלאה, איך להכאיב לעצמו שוב ושוב כדי להיות כרגע כאן ולא לחשוב על מה שהיה או על מה שיהיה, ומקץ שלושה ימים הגיעה השיירה לגבול הלבנוני, המלחמה לא נגמרה, חלק מנהגי המובילים ומהשריונאים נידונו למאסר, ושוחררו תיכף כדי להילחם, חלקם לא נידונו למאסר כיוון שיחידותיהם נזקקו להם ולטנקים שלהם תיכף ומייד. אף-פעם לא ידעו את שמותיהם המלאים של חבריהם למסע הזה, הראוי בוודאי לסיפור נפרד, רב-מכר. עוד ליד עתלית, בחצי הדרך, השתינו, כולם ביחד, ואחד מהם צילם את כל האחרים, גדי לא רצה להצטלם, אבל הנהג שלידו הניפו למעלה למעלה ואמר לצלם: “צלמיקו, צלם עכשיו, ג’פטו ופינוקיו נוסעים למלחמה.” התמונה נשארה בערימת אשפה גדולה ליד המימשל הצבאי של צור, כשנסוג הצבא במהירות מסיבות שאין לפרטן כאן. מש”ק הציונות, גדי, נשאר ליד הגבול. יחידתו, היחידה להגברת המודעות, רוכזה לקראת סיבוב הרצאות לפני חיילים, וגדי איחר אך במעט להרצאתו הביקורתית למדי של הסופר הביקורתי למדי ששמו נשכח ממנו, “המלחמה פרצה, נגמרה, מה הלאה?” היה שם ההרצאה ועיקר דבריה, והיה כבר 8.6.82 אחרי הצהריים, השמש חישבה לטבול בים העמוק. על הקרקעית נחות עתיקות צידוניות, ספינה מוליכת ארזים, עצמות של ארנבת פרה-היסטורית, פחית של קוקה קולה, אצות, שירי ערש, שירי פרידה באלפי שפות, כולם באים לנוח באותו מקום. השותפים האחרים למסע הקונדסי התפזרו. חלקם בוודאי נהרג, חלקם נשרף, ממשיך לעבור ניתוחים פלסטיים עד עצם היום הזה, גדי הפסיק להלשין, התבגר, רב עם אביו, השלים עימו, כתב סיפורים, היה לשליח עליה, למד לומר קדיש, לכל מיקרה, היה נספח תרבות, מנהל טלוויזיה, רב רפורמי, וכולי.

(וכאשר שבה השיירה מן הצפון, מקץ שנים, התפזרה למוסכיה, להאנגרים הקרירים בלב האדמה, לחיק הפיקוד העליון, המצוּוה להכין כבר את המלחמה הבאה, נדמֵינוּ לילדים חוזרים מטיול, עייפים, תמיד חיכו לכמה מאיתנו ההורים ליד חצר בית-הספר, מרחוק שָמְעוּ את “י-רו-ש-ל-ים, י-רו-ש-ל-ים,” ירדנו מהמשאית, מחבקים את אבא-אמא, גם האח הקטן בא, הנה הוא, שם, יורד, מסריח, מבוייש, רועד, והרוב בכלל הלך לבד, לא חיכה לו אף אחד, מקשיב ברדיו-טרנזיסטור לחדשות, או לחדשות הטלוויזיה העולות מן המירפסות, גיאוגרפיה, היסטוריה, תפילה בציבור, ועדת חקירה, ממשלה חדשה, מפקד הגיזרה ילך לפוליטיקה, נצביע בעדו, צבע הסדין, ריח כפות הרגליים שגרביים דבקו בהם לשבועות, טיפול חינם מובטח לכפות שהסירחון דבק בהם, מה נספר לחברים, חוויות, מסקנות, לישון, ליפול לה על הרגליים, שוטפת כלים, לנשק אותה, את הירכיים העבות, הצמודות, אמא אמא, הגוף שלי מסריח, תרמילינו מלוכלכים, שמו של מישהו אחֵר רשום על גב תיקי, אולי לא אני נושא את תרמילי, איבדתי את שמי, אני לא זוכר איפה הבית שלי, הרגליים כבדות, ידינו מגואלות בדם, הציפורניים מלאות בדם קרוש, ובוץ, חבר שנישא על כתף, כמו בשירים, ודם הקורבנות, שלא נכתב בשירים, מכונית תופת אחת שהתפוצצה ופיזרה את חברינו ואספה אותם לכדי כמה גופות מאולתרים, יד מזה ורגל מזה, וגם החיים ככה, שֵם מִפּה, כתובת מפה, מיספר אישי מפה, זיכרון מפה ומשם. כך צריך היה לסיים את הרומאן הזה, אילמלא עסק בעניינים זעירים יותר ממלחמה אחת: טור המסע הגדול צפונה היה סיבת המלחמה – לא תוצאה שלה. מוטב לזכור זאת, כאשר רואים טור צבאי, למען לא נטעה שוב בהבנת המסעות שיוצאים אליהם בלי דעת מתי נשוב, גם אם כולנו מצטרפים לשיר “י-רו-ש-ל-ים, י-רו-ש-ל-ים” בקריאות, לפעמים מתוך שינה, לפעמים בחלום, בתוך כלוב, הגוף נקרע לגזרים, מחכה שיאַחוהו שוב, וּמְאַלְּפֵי הנמרים מורים לחדול, השוט מצליף וניעור המבוּתר משנתו, אבל הצליפות אינן צליפות שוט אלא צליפות מקלע, ונחבא לו – יחידתו הלכה, אולי לא היתה, אולי לא שומעים את קולו, זה המחבוא שלי, אני לא רוצה למות בגללכם, מה צבע הפרח על הספל שנשאר מהסרוויס של החתונה, מה צבע הסדין על המיטה, הסדין שהשארת לי, כשהלכת, איפה נשארו הסדינים שלנו כשחזרת, מה התקליט שנשאר על הפטפון כשיצאתי מהבית, כל-כך הרבה זמן שלא הקשבתי למוסיקה, איך שורקים את הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט, למה רב עם אמו, מה אמר לה בחריפות גדולה כל-כך שפרצה בבכי, הרי היה כבר בן 21, אז, עכשיו הוא בן 36, והיא כבר איננה, אולי ייפגש איתה, רק יחטוף עוד כדור, בבטן הפעם, קר לו, הרגליים כבדות, הדם חם, הנעליים מלאות בוץ, אין אומץ להביט בנעליים, לא כואב אֵב אֵב אֵב, הייתי תלמיד טוב בכיתה ב’, בגלל המורָה, היה לה חיוך טוב לב לב לב – ניסה להסתתר מתחת לעץ האלון לצד הבית, קודם חבש לעצמו פצע אחד בזרוע, נשרט מוו ליד החלון, הכדור בין הירכיים, אולי בכלל רימון, קרע לו, והוא חובש פצע ביד, שימלה שקרע מגוף בובה, קשר את השימלה הקרועה סביב הפצע, רובה ביד אחת, וביד השניה בובה קטנה ועירומה, טמבולינה, עיניה נפקחות, משכיב אותה ומקימה, כחולות העיניים עם שחור באמצע, ריסים גדולים, בד אדום, הדם ממשיך לזרום או לא, הנעליים דביקות לו, או בִּיצָה צה צה, קר לו, הבובה אומרת משהו בכל פעם שהוא מרים אותה, לא אעזוב אותָךְ, על הראש יש להגן, “י-רו-ש-ל-ים,” הקסדה אבדה, את מכשיר הקשר עזב, אין לי מזל, אשתי עזבה אותי, חזרה אלי, עכשיו תקבל קיצבה, איך אתה מדבר, היא תגיד גיד גיד, איפה כל חלקי הגוף, הנמרים קרעו אותו, תחת האלון, ליד שיח צהוב מאוד, מה שֵם הפרחים האלו בלבנון, “י-רו-ש-ל-ים, י-רו-ש-ל-ים,” שוב אש, 0.3, מסננת יעשה ממך, אולי מבקש להרקיד אותי, אין לי כוח לרקוד, באמת אין לי כוח לרקוד קוד קוד, מה את מסתכלת בי, עיניים כחולות כחולות, ריסים שחורים שחורים? אני יודע שדם, כשיימלאו הנעליים דם, העורקים יתרוקנו, מה אני הכי אוהב? כלום, אולי את אמי, לא, לא איכפת לי, אני עייף יף יף יף, קולו מסגירו לידי הצלף, אין הוא יכול לחדול ממילמול, אולי ייצא, ייכנע, למה לא רזיתי? איזו כרס מכוערת, כל הארוחות בלילה לפני השינה, יצליח להרוג את המקלען, או אני או הוא, אני. מת. צלם עבר כאן, צילמוֹ עם הבובה ביד, הפך לשער בעיתון סוף שבוע, היה התלמיד הכי טוב בכיתה ד’, כן, רוב האברים בסדר, המת אינו משאיר את המחשבות האחרונות, המפקד אומר ‘חבריך, אשתך, לא הספקת להקים משפחה, אבל אנחנו משפחתך, ביום הזיכרון נזכור אותך,’ ומי שלא מאמין לִצְמרמורת הצפירה ביום הזיכרון, לא מבין שום דבר, חיילים עם כרס מסתכלים במכוניות החולפות, כל עֵלי של פריחה בעצים המלבלבים הוא אישון, חזן צבאי יאמר עכשיו אל מלא רחמים, איך קראו לָאבא, כן, מי אומר קדיש? עכשיו, כן, מה אתה שלו? אין לך הורים, כן? תגיד, לא חשוב, תגיד, הנה, יתגדל ויתקדש שמיה