מיהרה המורה לביולוגיה לביתה להשמיד את השיר שכתבה לזכר תלמידה היקר גדי, כי הוא לא מת והימים חלפו, שאלות כמו ‘מה עם גדי?’ טבעו בתוך שאלות אחרות, ובינתיים היו עוד הלוויות, וכשיבוא גדי רטנר מבית-החולים, זה גדי של המחזור מעלינו, צריך יהיה לבקר אותו ועד שלמדנו לנחם אבלים, להיכנס ל’שבעה’, לחבק את החֲבֵרָה, לבכות קצת, אם בוכים, או דווקא אם אין בוכים, הריקוּת המפחידה, וללחוץ בשקט את ידי היושבים בשקט, ועד שלמדנו את כל זה, איך נבקר אחד כזה כמו גדי, מה נגיד לו שיזכור אותנו? מה נגיד לו על עצמנו שיזהה אותנו על המסך הפנימי שלו, אם יש לו מסך פנימי (או איך נראית המחשבה, סתם בלי קשר לתוכנה, יש לה צורה למחשבה בלי קשר לתוכנה?), ‘אנחנו למדנו אתך בכיתה’, ‘בכיתה מתחתיך’, איזה סימנים ניתן והרי שום דבר כנראה לא חשוב באמת, אם אומַר לו, אני זרקתי פעם סנדוויץ’ לפח ואתה שאלת אותי למה אתה זורק סנדוויץ’ ואני אמרתי לך זה לא הסנדוויץ’ שלי וצחקתי ואתה לא צחקת, סיפור שלם, חוכמה גדולה, בכלל לא דיברנו אף-פעם, אבל אני יכול להמציא סיפור ואתה תלמד לזוכרו, אחרי פעמיים-שלוש-ארבע הוא יהיה הסיפור שלך

“אין בשיר בכלל שם פרטי,” אומר ניסים היושב במרתפו וקורא בו ומחייך, “לא כדאי לקונן, צריך לקווֹת,” רק אל תתחיל לדבר אתי על אמנות, אני כל-כך שונאת את עצמי כשאתה מתחיל לחשוב על עצמך כבן-שיח. כמה היא שונאת את האופוריה שלו. “העינייים שלָךְ מלאות עצבנות, זה לא טוב, צריך להירגע,” הוא אומר לה, ועיניה הקרות נמלאות לדעתו פחד ולא משטמה, אולי חוסר-ביטחון, אולי זילזול בהשכלתו, והוא מחליט לומר משהו על ההיסטוריה, “ביחס לתולדות החיים האורגניים על פני האדמה מהוות חמש ריבבות השנים העלובות של ההומו סאפיינס כשתי שניות בסופו של יום בן עשרים-וארבע שעות,” ואף-על-פי-כן נמאס לה, ומה פתאום היא לבושה מכנסי-התעמלות עם גומיות בירכיים, הירכיים לבנות וכלי-הדם מציירים מַפָּה, מפה כחלחלה, והתלמידים קוראים לה מתרוממת, אבל כלום היא לא עושה, הרי אביה עוד חי והיא הולכת אליו מדי ערב, ואם אינה יכולה להגיע, היא מטלפנת, ואם אינו עונה, היא מטלפנת שוב, וכשהוא משיב לבסוף, היא צועקת עליו למה לא ענה, והוא עונה בשקט, צרוד ואולי בכלל מתבדח, בגילו מותר גם עצירוּת, ואין לו טלפון בבית שימוש, הכל סידַרְתְ שם, גם ידיות על הקיר, ורמקול בשביל מוסיקה, אבל לא טלפון. היא מתנצלת, רמקול הרי סידרה בגלל עצמה, לא בגללו, את זה היא לא אומרת, כמובן, לא יכולה לשמוע את הרעש משם, חולשה שלה, איך תחיה עם מישהו, והיא מתביישת לעשות את צרכיה אם שומעים, והיא מביאה לו סיר עם אוכל, או מבשלת אצלו במיטבח, את אמא היא לא יכולה כרגע לזכור, צריך לסדר את התקליטים בעטיפות שלהם, הולכת ביניהם ואוספת קודם את העטיפות ואחר-כך את התקליטים, מערבבת בין עטיפות לתקליטים, שכחה את המשקפיים, התעייפה מהרצון לתת סדר יסודי, וביום ששי אף-פעם אינה משאירה אותו לבדו, מה הנרות הללו שאת מדליקה, בתי? אני עוד לא הולך, אולי הוא מתבדח, ומי עוד יש להם באוקיינוס הענק? כולם התחתנו, למיפגש המחזור לא הלכה, הלכה אבל הביטה בהם מבעד לחלון, מישהו הבחין בה, צעק “מי שם?” מישהו אמר “מה נבהלתָ? צל” ככה היא מדמה את הפגישות הללו, אבל אולי כבר לא זוכרים, גם לה קרה שלא זכרה מישהו, הביטה בתמונה מהצבא ובשום אופן לא הצליחה לזכור מי הבחורה המצולמת מחובקת איתה, זה לא עניין של זיקנה אלא של זמן, של אוקיינוס רגעים, שאין בו זיזים להישען, אולי כן זיקנה, ופעם אחת, כבר מלחמת לבנון השתוללה, שאלה את אבא מול הטלוויזיה: “אתה לא מצטער, אבא, שבאנו לכאן?” “אני באתי לחוד, ואמא שלך באה לחוד,” לחוד באו, במיקרה נפגשו, “אם לא היינו באים, את לא היית נולֶדֶת,” “בשביל מה הייתי צריכה להיוולד?” והוא אומר לה שלא תדבר ככה, והיא צוחקת, מין שיחה כזאת, בערב, ליד הטלוויזיה, “כל העניין עם הערבים, הצדק לא היה אף-פעם איתנו, או שֶכֵּן?” והוא צועק: “שודדים, גנבים, רוצחים,” “הם לא רוצחים, אבא, אני מכירה כמה,” “הם? שטויות,” פניו מאדימות, בעריסה הוא שוכב, היא אומרת לו ‘תעשה גרפס,’ הוא מנענע את הרגליים באוויר, כמו חיפושית הפוכה, “אנחנו הגנבים, הרוצחים, השודדים,” ואילו התעניינה, היתה מגלה שאביה היה קומוניסט פעם, אולי רצה להיות? אולי נזכר בפרט, ברצון, בשביל סיפור, אולי אמרו עליו שהיה קומוניסט פעם ועכשיו נזכר? רדיו צועק אצל השכנים, היא מתרגזת, “איזה בני-אדם?” הוא שקט, שינגנו, ככה זה. אחר-כך היא עוזרת לו להיכנס לאמבטיה, דימעה גדולה על לחיו, מפשילה את השרוולים ומסבנת, הוא בן-אדם טוב, טוב אלַי, ואחר-כך הם יושבים בסאלון, כמעט חמישים שנים ביחד, מעודדת אותו בעת שהיא מלבישה לו את חולצת הפיג’מה, “יופי, אבא,” הזכרונות הטובים יבואו, אבל לרגעים דווקא זכרונות רעים, מגרשת אותם, איך השנים חלפו, אי אפשר להבין את זה במונחים של זמן, הזמן לא נשבר (ניסים אומר, מה הוא אומר על הזמן, תמיד על הזמן וההיסטוריה). כל הזמן היא לצד אבא ואבא לצידה, הוא מזדקן בהדרגה, יום אחר יום, אין היא זוכרת איך נראָה קודם, והיא? כל הזמן אותו דבר, ומתי יבוא הרגע שבו תאמר כמוהו, “אני לא אני”? וכל מה שהיא יכולה לענות לו זה: “אבא, אף אחד לא הוא.” משהו מתחוור בקצה התודעה, כמו הוורוד לפנות בוקר כשהרקיע חוזר לחיים, “כל אחד אומר בדרך כזאת או אחרת ‘אני לא אני’,” הוא מחייך ונרדם, תנשום, תנשום עמוק, אל תנחר, זה לא טוב בשבילך. (אני לא ממש השם שלי, הבא תמיד מבחוץ, כל החיים אני לא אוהבת אותו, ואני לא המקצוע שלי, ואני לא הגוף שלי, אני לא האשה של ניסים, אני הרבה מאוד ‘לא-אני’. לכן תתחתן בוודאי עם ניסים, כי מה איכפת לה, בלאו הכי היא נשארת מחוץ לשידוך הזה אתו, ורק עוד פעם אחת תלך לבדוק אם חזר המורה החדש, עוברת שם, שוב הזקנה בין העצים, והיא חולפת על פני הבית, תשאל אותו בפעם האחת והיחידה אם הוא מוכן להינשא לה, למה היא מבקשת להינשא לו אם ניסים הציע לה נישואים? שוב היא חולפת על פני הבית, עד לדלת, דופקת בזהירות, מקשיבה, מישהו פותח את הדלת, אין היא מכירה אותו, שואלת משהו, אחר-כך מסתלקת. האיש שהיה שם כבר איננו, כמה אנשים הסתלקו מחייהָ עד שהעזה לדפוק על הדלת, אחרי שהלכה וחזרה והלכה וחזרה?) היא שואלת את אבא אם הוא צריך משהו שתביא לו מחר, והוא אומר: “אני מבקש סליחה אם פגעתי בך, אבל פרץ, או איך קראו לו, שהיה בא אתך לכאן, הוא לא היה בשבילך,” ונרדם. היא משכיבה אותו במיטה, בידיה, ושמה את “בחזרה לסורנטו” על הפטיפון, שיירדם בשקט. ‘אני לא אני’, משהו נשבר, אינו יכול לומר לעצמו אני לא מכיר את עצמי. לפעמים ממלמל הוא לפני הירדמו את שמו של אחיה שנהרג בקרב ב-1962, לפני יותר מעשרים שנים, אז זה היה סוריה, איבדו אותו, עכשיו זה כבר ישראל, אבל לא מצאו, והוא, כאילו חיכה כל היום לפגישה המתוקה עם שמו של הבן, ואם אבא ימות, אף אחד כבר לא יזכור אותו, התמונה שלו עומדת ליד הטלוויזיה, היא יוצאת בשקט. קבר אין לו, מצד שני, כבר אמרה לאבא כמה פעמים: אפשר לנסוע, אבל הוא לא רוצה לנסוע, הרוח תפיל אותו, הוא כל-כך קטן, בדיחות כאלו, אינו ממורמר ואינו שמח, ככה החיים עוברים עליו עם התמונה, ומה הרגיש קודם? אינה זוכרת איך התאבל, איך התרגל, איך הפסיק למלמל, והיא עצמה דווקא נסעה, אולי משום שאינה זוכרת כלום, במציבה שהקימו חיילי היחידה מוזכר אחיה, לא מצאו אותו, היו צריכים לסגת, היא לא כועסת, לפעמים היא מנסה להיזכר בחייו, אבל זוכרת מעט, את בכי האם, אולי. פעם אחת היכה אותה, כי רצה אחרי החברים שלו, דמותו מתערבבת בדמות ילד אחר מהכיתה.

היא יוצאת בשקט, נועלת אחריה את הדלת, למה היא נועלת אותו, העריסה, הַכּילה, בקבוק החלב, מתאפרת בחדר המדרגות, מול המראָה ליד תיבות-הדואר, חתול מפרכס, ריר יוצא לו מהפה, אחר-כך דם, עיניו נעלמות, רק לובן העין נראה, והיא נלכדת בתוך הלובן, מוצפת ריר, דם, ולפני שאמרה מבועתת ‘אני אציל אותך’, נפח חתולם של השכנים את נשמתו, ובמקום לחזור אל אביה ולצעוק, ‘אבא, החתול של השכנים מת’, ברחה, קנתה בקיוסק הפתוח גם בערב חפיסת סיגריות, בנוכחות אבא היא פוחדת לעשן, ועישנה סיגריה ותיכף עוד סיגריה. בקרן הרחוב קנו אנשים עיתון, מהדורת לילה מיוחדת, ראש-הממשלה התאבד, באמצע הכיכר של תל-אביב, עירום, רזה כמו אסיר מבוכנוואלד, השאיר מיכתב: “טעיתי, עמי היקר והחביב, הובלתי אתכם בדרך זרועת מוקשים, בין הבתרים והפגרים, אבל עכשיו אני מסתלק לי, חיזרו לבדכם, אולי לאירופה, או לאן תחזרו, שלכם באהבה,” ואיך יחזרו הזוגות המעורבים, האם נולדה בעיראק והאב נולד ברומניה, לאן יחזרו? והילדים? רצה כל הדרך לביתו של המורה, דפקה חזק על הדלת, מישהו צעק: “לך מכאן, אני לא רוצה לעבוד בשבילכם, לך מכאן,” אחר-כך פתח לה איש צעיר, הביטה בו, “מי אתה?” והוא אמר: “מי את?” והיא אמרה: “בשביל מי אתה לא רוצה לעבוד?”
– הם רוצים שאני אסגיר את השרת בבית-הספר
– ולמה אתה עירום?
הוא ליטף את חזהו ואמר: “גם את רוצה להיות ערומה, אבל את לא מעיזה, נכון?”
– לא, אני לא אוהבת שרואים אותי
סחב אותה פנימה. “מה את דופקת לי כל לילה על הדלת?” היא יכלה לומר, ‘אני לא דופקת כל לילה, זו לא אני שדופקת כל לילה’, וגם לשאול, ‘כל לילה אתה צועק ככה שדופקים על הדלת שלך?’ היא לא היתה פחדנית, היא יכלה לומר, ‘אתה תהיה למטה ואני למעלה’, הוא שכב על הגב, היא הסירה את התחתונים, אבל לא עמד לו, וכל-כך נבהלה, הוא אמר “תעזרי לי, בבקשה.” אני לא יכולה לעזור. בבית-הספר לא דיברו, אבל מדי פעם באה, ובכל פעם יצאה בלי שקרה משהו ממשי. הוא אמר: “תעזרי לי,” ובסוף היא אמרה בגרון נשנק, “איך אני יכולה לעזור לך?” התבייש לבקש, כי היה צעיר, אבל הם למדו, שכב על הגב, וכשאחז באברו, אמרה לו להסתובב, אבל הוא לא רצה להסתובב, כי רצה לראות אותה מסירה את התחתונים, בעמידה, מסתרבלת, התחתון נתקל בנעל, עומדת על רגל אחת, ואחר-כך על רגל שניה. אמר לה להסתובב, וכשהסתובבה וחשבה לעצמה שעכשיו הוא משפשף, אמר פתאום: “תרימי את החצאית,” והיא היססה אבל הרימה, והוא אמר לה בגרון עתיר ליחה: “את יודעת שיש לך תחת יפֶה?” לא ידעה מה להגיד, כי אף אחד בעולם לא אמר לה אף-פעם שיש לה משהו יפה, אולי אביה אמר לה אבל היא היתה ילדה קטנה וחמודה, וכשראה שהיא מאריכה לעמוד עם החצאית מופשלת, פחד, אבל אמר לה, עוד פעם בגרון חנוק, “תתכופפי קצת,” והיא אמרה לו “תפסיק,” אבל הוא התעקש והיא התכופפה, ואחר-כך הוא ביקש, “תפתחי קצת את התחת,” והיא פיסקה את הרגליים, והוא בכלל התכוון שתעשה את זה עם הידיים, ובינתיים כבר יצא לו, ועוד פעם היא הלכה הביתה מבויישת, לא יודעת מה היא בכלל צריכה לבוא לכאן, ובלבה קיננה המחשבה שכבר לא תגרה אף גבר בעולם, ושוב בא עניין הנישואים לניסים, והצרות שיש לו עם המישטרה, המטרידה אותו בלילות, כי רצו שיעבוד בשבילם ויסגיר ערבים, שוטר אחד עמד בחלון ואמר: “אוהב ערבים,” ושוטר אחר דפק בדלת, ואמר: “חכה, חכה.” וניסים אמר לה: “שקט, שלא יידעו שאת פה, לטובתך.” היא פוחדת מהרוע שלהם. “הם לא רעים,” אומר ניסים, “הם כמו ילדים, עוד לא מבינים.” כמה היא שונאת את אהבת האדם שלו. מין טקסט גרוע. ואחר-כך הוא מצטט בצרפתית מיכתבי המהפכנים הצרפתים. זה יותר יפה משירה, הוא אומר. היא גם לא אוהבת שירה, “אבל רובספייר,” הוא אומר, תשמעי, “מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? טובת-הנאה שלווה מן החופש והשוויון; שלטונו של אותו צדק נצחי, אשר חוקיו חרותים לא בשיש ואבן אלא בלבות כל בני האדם, אפילו בלב העבד השוכח אותם,“ וכן הלאה.

תלמידים שלה מול בית אחד, נרות בידיהם, מזמזמים בלי להפסיק, שכחה את המשקפיים, כדרך שעשו בשיעורים שלה. “מה אתם עושים כאן?” והם אמרו ביחד, בקול של סיפור: “מחפשים מישהו שילך לשבת על-יד המיטה שלו, כשהוא יחזור, כי הוא לא מת, תעזרי לנו בבקשה, את הרי יודעת לטפל בחולים.” “אני כבר לא מסוגלת,” אמרה המורה. “למה?” שאלה רוחמה, “למה אותי יכולים לאנוס מתי שרק מתחשק להם, ואת לא יכולה לנסוע לבית-חולים לשבת ליד גדי שנפל על הגנת המולדת?” פתאום הבחינה המורה בבטנה השמנה, והביטה אל המותן, גם המותן מתקפל כמו חזירה, מי השליכהּ ככה עירומה אל הרחוב, “אני לא יכולה כבר, אני לא יכולה לשבת על יד אנשים ולספר להם סיפורים. וחוץ מזה, אחר-כך הוא ישב על כיסא-גלגלים כל החיים? ומישהו יחליף לו את הבגדים?” ואחד התלמידים אמר ברוך: “אבל את כל-כך בכית כשהוא נפצע.” היא אמרה: “אני בוכה כל הזמן, אתם לא שומעים את הבכי שלי, פשוט כי אני בוכה כל הזמן.” והם אמרו: “החיים שלנו יהיו הרבה יותר יפים מהחיים שלך, כי אנחנו נמות, וכשירחצו את הגוויה שלנו, יגידו איזה גוף צעיר, איזה פטמות בהירות, איזה עור חלק.” ואחרי זה רצה להציל את ניסים, כי מחפשים אותו ובדרך פגשה את הצעיר שגר בבית של המורה, והוא אמר לה: “חיפשתי אותך בכל העיר, בבקשה, אל תגלי לניסים שמחפשים אותו, אני התחייבתי לא לגלות. אני רוצה לעבוד באל-על, איש ביטחון, אולי אפילו בשגרירות שלנו בבון.” למה בבון, היא רוצה לשאול, ואחר-כך היא אומרת: “אתה לא יודע איפה האיש שגר קודם בבית שלך?” “לא,” הוא אומר, “אבל זה הוא שמנהל את החיפושים אחרי ניסים השרת.” למה אמרתי שלא אסע לגדי, אני אסע, בוודאי שאני אסע. הוא שאל שאלות בשקט, הצביע וחיכה לתורו, איך זה שאני זוכרת אותו לטובה כי חיכה לתורו בשקט, איך קיבל את הכדור בראש? בשקט? שום דבר לא מסתדר. מלמדים ילדים לסדר פאזל. למה צריך את זה? איזו הולכת-שולל.

אחרי שכבר כרו את קברו של גדי רטנר שלנו, כיסו מהר, ובכל-זאת לא החזירו את הכסף לאביו שהזמין בחברה- קדישא ארבע חלקות מחוץ לחלקה הצבאית, וגם שלחו לו קבלה, והוא הסתיר את הקבלה מפני אשתו ומפני וילי, כי יש משהו מקומם ברכישת קבר לבן- זוג או לבת-זוג, אולי בכלל בן (בת) הזוג ירצה (תרצה) להתחתן מתישהו, אחרי קבורת המת/ה, ומי אמר שלא ירצה/תרצה להיקבר עם החתן הבא או עם הכלה הבאה (בהתאמה)? גדי, בכל אופן, התנפח במשך החודשים הרבים שהיה מחובר למכונת לב-ריאות, וכבר הפסיקו השכנים להתעניין בשלומו, אולי מוטב כבר המוות, יום זיכרון, יום שנה, יום שנה למלחמה, יום הולדת, בן עשרים, בן עשרים-ואחת, בן עשרים-וחמש, אבל אותה תמונה, לעד. ואף-על-פי-כן, גדי רטנר, בזכות הוריו שישבו לידו בתורנות, שמונה שעות אמא, שמונה שעות אבא, שמונה שעות וילי, לא נותק מן המכונה, וכדי לא להירדם, שמא יבוא רופא רציונאלי, וינתק פתאום את המכונה, המשיכו השלושה לדבר אליו ולשיר לו ולהישבע לעצמם שהרטנרית צודקת ושהוא באמת שומע (ולא שספקות לא כירסמו בה, אבל היא חשה צורך להישבע להם באותות ובמופתים שהוא שומע), וכבר לא עניין את אמא-רטנר שום סוד מפני אף אחד, מי האבא ומי הדוד, שום דבר לא עניין אותה, וגם לא הרכילות, וגם אותם לא, למען האמת, כי רצו שהילד המתנפח עד-בלי-הכר, יחיה, יחיה, יחזור הביתה, יקנו לו כיסא-גלגלים חשמלי, ילכו, יוליכו, יסיעו אותו לטייל בשדירת הדקלים לפנות-ערב, ואמא רטנר אמרה להם שוב ושוב שהוא שומע, היא יודעת שהוא שומע, איך היא יודעת? היא יודעת כי יש דברים שרק אמא יודעת.
אלוף פיקוד-הצפון, ההולך כסוס פוני בין האלונקות, כבר התמנה לרמטכ”ל, ואלוף חדש בא במקומו אל פיקוד-הצפון, וגם הוא עבר כמו סוס פוני בין הפצועים, לטפוח על שכמם ולשמוע על הקרב שהסתיים לפעמים בנצחוננו, שני הרוגים לנו, ארבעה להם, הנה אלוף הפיקוד החדש, פוסח על חדרם, ולמען האמת, הרבה מחזורים של פצועים עברו כאן, מתו, או החלימו, וחלקם אף חזרו ליחידותיהם, או הועברו למרכזי-השיקום, ושם טיפלו בהם קצינים זוטרים יותר, אבל בית-החולים רמב”ם על שם הפילוסוף היהודי הגדול, שהאמין באמונה שלמה בתחיית- המתים, היה מקום הומה, וגדי שכב לו בחדר נפרד והתנפח, ומכונת ההנשמה ציפצפה, פיפ פיפ פיפ פיפ, ואלוף הפיקוד לא רק שלא היה לו מה להגיד להורים, שֶתָּלו בו עיניים מצפות כאילו הוא מנתח מוח שווייצרי, אלא שלא יכול היה לשאת מונוטוניות, וגם סטאטיות, נשבע להעביר את המלחמה אל שטח האוייב, על כל הרוג שלנו יהיו להם ארבעה, נשבע בהדלפה לכתבנו הצבאי, וגם לא יכול היה לסבול את הפיפ פיפ פיפ הזה. גם הרופאים שנאו אותם, ובכל ישיבות הצוות סוכם שצריך לנתק את המכונה, אבל אף אחד לא הצליח להערים על שלושת ההורים, שאפילו להשתין לא הלכו בלי מחליף, כי הם הגנו על משהו יקר להם, משהו שלהם, על עצמם הגנו.
ד”ר הולצשוואנץ, זימנם יחד, את כל השלושה, לשיחה, אבל הם אמרו לו שאינם יכולים לבוא ביחד, והוא דיבר עם שניים ואחר-כך אמר אותם דברים לשלישי, כי שלושה אנשים שהתגלגלו עד כאן, לארצנו המקולפת שכבות שכבות מגופות בניה, איך אפשר לסדר אותם, לנתק להם את הבן מהמכונה בערמומיות? הרי רק שמירת ההריון של הרטנרית היתה מיבצע מסובך כל-כך, שבו לא ירדה מהמיטה, אפילו לעשות את צרכיה לא ירדה, היה זה סיכוי אחרון להביא ילד לעולם, ועכשיו הם רוצים לנתק לה אותו מהמכונה כאילו באמת יש אדם אחד בעולם שיכול להיות תחליף לבן-אדם אחר, לא, אין היא מצליחה להסביר את עצמה, כאילו יש אדם אחד ששווה בעיניה יותר מבנה, לא, לא, גם לא זה, רק שיחיה וזהו, ובשיחה השניה, עם השלישי, שסיכמה את השיחה הראשונה עם השניים, אמר הולצשוואנץ: “אתם מבינים עברית? כן, טוב אז אני רציתי להגיד לכם, יש משהו לא הוגן בהתנהגות שלכם. אף אחד עוד לא התלונן על ההתנהגות שלנו. תסתכלו על הקירות, כמה מיכתבי תודה של אלמנות ויתומים ונכים יש לנו.” על הקירות לא היה כלום. הוא התכוון לקירות חדרו, שם שוחח עם ההורים, אבל על הקיר בחדר של גדי, שם שוחח עם הדוד וילי, היו שקעים של חמצן ומכונות שונות, הרבה שקעים. לווילי לא היתה מחלבה אוטומטית, הוא לא יוותר על חליבת יד. בעיקר התפאר שוואנצהולץ במיכתב שקיבל הבוקר ממרכז לוינשטיין לשיחזור המוח הפגוע, ושם, בפסטל כתום, צוייר חייל עם מקל או רובה, וחייל מת, שעיניו עצומות, ומפיו בוקעת בועה, ובתוכה כתוב “שלום,” וזבוב גדול, אולי פרפר, עומד לו על הראש, ופרחים, שניים-שלושה פרחים, גם הם צוירו בעפרונות פסטל, עיטרו את הדף ולמטה כתוב, “לד”ר הולצשוואנץ מערן, שהיה רב-סרן צנחן גיבור, ועחשב מברי קמו גיבור.”
הרופא החזיר את המיכתב לתיק הרפואי שאחז בידיים רועדות, זה היה כתב-ההגנה המשכנע ביותר שקיבל נגד כל ההאשמות על המתים שהתפלקו להם מהידיים בלילות הארוכים של המלחמה, מלחמה מזויינת, כן, זה מה שיש לו להגיד עליה, כי הוא היה בעד משא-ומתן עם ערפאת, אחד הבודדים בבית-החולים, לא רק משום שהיו לו קביעות והצעת עבודה מאמריקה, אלא גם משום שהיו לו הורים הגונים, שאף-פעם לא שכחו את השכנים הערבים שלהם, גם כשגירשו אותם, וביום-העצמאות, בסתר, כל יום-עצמאות, שמו תמונה של השכנים שלהם ושל הילדים שלהם על כוננית הספרים, בהחלט היה יכול לשמש נושא לרומאן עיצוב על זהות וכל זה. לא, הם לא היו קומוניסטים, אבל הם היו אנשים נאמנים מאוד, ולכן הוא לא התווכח הרבה עם כל החכמולוגים שתמיד ידעו מה צריך לעשות ומה ההבדלים בין השמאל לימין, ורק כשפרצה המלחמה המזויינת בלבנון, כן מזויינת, ככה הוא קרא לה, נמאס לו להסתתר, והוא התפרץ ואמר להם את מה שהוא חושב עליהם, כולל האלופים שהסתובבו כאילו בית-החולים שלהם, ושוב שלף את המיכתב היפה והביט בגדי המכוער, כל יום יותר מכוער: “האיש הזה היה כבר מת באופן קליני, ואנחנו טיפלנו בו והצלנו אותו.” וילי חייך, “אבל מי מאיתנו התלונן?” שאל הדוד, ופרופ’ הולצשוואנץ אמר: “עוקבים אחרינו, המבטים האלה, לא נעים לעצור, לעבור, לעבוד, להחליף אינפוזיה, אפילו האחיות הכי פשוטות לא אוהבות להחליף כאן אינפוזיה בגלל המבט. אתם מפקחים עלינו. איפה נשמע דבר כזה? יש לכם עוד ילדים, לכו לטפל בהם.”
– לא, לא, לנו אין
אולי חלפה בו מחשבה על מחלקת הפוריות, אולי שביתת האחיות, עובדי הניקיון, אולי בנו, המודיע יום-יום שיתחתן עם בת כיתתו הצ’רקסית, בתו הלא מוצלחת מבקשת להמשיך בהריון, לך תדע מה עובר בראשו של ראש מחלקה שלא מדבר עם אף אחד אף-פעם, ובכלל לא איכפת לה, לבתו של מנהל המחלקה, כי אמא יש רק אחת, היא אומרת, והאיש ממשיך (אולי משום שווילי חייך חיוך מריר): “למשל, תמיד אתם בודקים אם האינפוזיה ריקה כבר, תמיד קוראים לאחות, אף-פעם אתם לא מחכים לראות אולי האחות תבוא לבדה. “
– כן, אבל כשהאינפוזיה ריקה צריך להחליף
– כן, כן, צריך להחליף, אבל יש לנו עוד חולים ועוד שקיות. ומה פתאום שאבא יסתכל איך רוחצים את הגוף של הבן הגדול שלו? אתם בטוחים שהוא היה מסכים שאבא שלו יראה לו ככה? מי האבא? אתה או ההוא? ו-EKG, ו-EEG, ו-KGB, ו-AEG, ומה לא עשינו? הנה, כל הדיאגרמות כאן, מה המקצוע שלך? (סופוקלס כתב, כידוע לנו: “זה שאינו מסתפק במיכסת החיים הרגילה, ותאב לגדולה ממנה, בעינַי ייחשב לטיפש, מכיוון שהימים הרבים מזמנים בעיקר מיני צער.”)

אם היה זה מנהל בית-החולים, ולא חולה מן המחלקה הפסיכיאטרית (ועניין זה יש לשמור תמיד על לוח הלב, התמונה, ופרשנותה הנפרדת, אף כי סופרינו נוטים לפעמים לטשטש הפרדה זו, מסיבות של נאמנות לבניין הארץ, או אובססיה נוירוטית אחרת) – ובכן אם היה זה אכן המנהל, מה נואש היה. הכישלון דיבר מגרונו. איש המדע, הרוצה להצליח בכל מחיר, דיבר מגרונו, רופא המבקש להציל את הפציינט ואת כבוד המקצוע, דיבר מגרונו. מנהל של בית-חולים, הכורע תחת נטל הטיפולים הלא ריווחיים, דיבר מגרונו. “תמיד זוג עיניים מבקש תשובה, מבקש עזרה. אין לנו תשובה, אין לנו עזרה, אין לנו, אין לנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות, אנחנו חסרי תשובה, ואילו הייתי איש דתי, הייתי מתפלל לאלוהים שיעשה משהו, שהילד שלכם יחיה או ימות, אבל ככה אי אפשר. הוא מתנפח כל יום, כל לילה צריך להחליף לו את התחבושות כי הם לוחצות לו על הפרקים. מה אני רציתי להגיד בכלל? כן, מבחינה רציונאלית, אין שום טעם להמשיך עם זה, כי אפילו אם הוא יחיה,” אמר הולצשוואנץ, נשם עמוק, ופלט את מה שנח לו הרבה זמן על לוח הלב, כי גם בנו הרי ילך לצנחנים, אידיוטים לא חסרים אצלנו, כל כמה שהליקופטרים פורקים על גג בית-החולים שגיאות טאקטיות של מפקדים, ככה גם מתרבים אלה המבקשים לתקן את השגיאות, כאילו היו עפרונות לשרטוט מפות – “ומי יטפל בו כשאתם כבר לא תחיו, או כשתהיו זקנים?” הוא הביט בתיק.
היה לווילי עגל, ככה הוא אמר לרופא, עגל צעיר, שאהב לרוץ, עגל יפה. “היה לי עגל, עגל צעיר, עגל שאהב לרוץ, אתה יודע? הוא היה יפה. היה לו כתם לבן באמצע המצח. יום אחד הוא ברח לי, העגל. אתה יודע לאן הוא ברח?” מנהל בית-החולים לא שאל לאן ברח העגל, כי גם ההורים של גדי נראו לו מתנפחים כמו גדי, עיניו היו עייפות, והיו הרבה פצועים חדשים באותו יום, איזה קרב לא ברור למטרה לא ברורה, שרק השר אבריאל דֶה-שרון הבין, או ככה חשבו במטכ”ל, או מי היה כבר שר-הביטחון, הרי לא רק האלופים מתחלפים, ולא רק הפצועים במיטות מתחלפים, אפילו שרי-הביטחון, רק גדי נשאר שם, ובאמת הרופאים לא יכלו לעמוד על הרגליים מרוב ריצות, וכמה מהם תרמו בעצמם דם, בגלל מחסור במנות דם חדשות, כי מלחמת לבנון היתה באמת משהו מיוחד, אם מודדים את כל הדם שנשפך מצד אחד, ואת כל הדם שנשאב מזרועות חשופים מצד שני, והרי אפשר היה להשאיר את הדם בכליו, ואת המחטים והשקיות לעירוי בארונות – ווילי המשיך, עיניו עקבו אחרי המוניטור, לא זז לרגע מהמיטה, דיבר אל המנהל בלי להביט בו, וגם כשהמנהל דיבר, המשיך לשמור על המוניטור כמצוות האם ואמר לו מדי פעם בנימוס יחסי: “תדבר, תדבר, אני מביט במכונה, אבל תמשיך לדבר,” כי לא היתה לו שום כוונה לנטוש את החדר, ידע טוב מאוד שעלול הוא לחזור מהשירותים ולראות איך אחות ממלאת-פקודות מגלגלת את הקאבל החשמלי על הזרוע כמו קאבל מאריך של מגהץ, ואומרת לו ברמקול: ‘לא להיכנס בבקשה, אני מבקשת מכל האורחים לצאת’ – ואחר-כך הוא המשיך לספר, לאט לאט, מפסיק מדי פעם כדי לראות אם הנקודה הבהירה חוזרת למסך, פיפ פיפ פיפ: “העגל ברח למקום שבו נולד, בדיוק באותו שדה. אתה מתאר לעצמך את זה? איך הוא זכר את הדרך?” המנהל הלך, באמצע הסיפור הלך, ווילי המשיך לספר את הסיפור לגדי. עד עכשיו לא ממש הצליח לדבר אליו, בניגוד לשני האחרים, היתה בו מבוכה כלשהי, דווקא משום שדיבר אתו כל-כך הרבה עד שהתגייס. אח, על מה לא דיברו אז? כמעט על הכל, ולכן סיפר עכשיו את סיפור העגל האבוד, האריך בפרטים, אולי גם כדי לא להירדם, שלוש לפנות בוקר עכשיו, העגל שנמצא באותו כר דשא שבו המליטה אותו אמו, כר דשא מלא כוכבניות קטנטנטות, מרוב צינה הכחילו עלי הכותרת של הכוכבניות, ותורמוסים פרחו, אח, איזה תורמוסים, “גדי, אתה זוכר, איך התלהבת כשראית בפעם הראשונה תורמוסים צהובים? ואני אמרתי לך שיש גם כחולים, לא, לא, נכון, זה אתה אמרת שיש גם כחולים, ואני אמרתי, נו, מה אני סוטה מהעיקר, כרכומים גם היו שם, בתוך הפרדס של ויינטראוב, פעם עמד שם בית-אריזה ישן, אחר-כך פירקו את בית האריזה ונשארה קרחת שטופת שמש בימי שמש, מוצפת מים בימי גשם” (סופוקלס כתב: “רווה טל שמיים, מדי יום פוקח את גביעיו יפים הנרקיס, זה הנזר הקדום למצח צמד האלות הגדולות ומזהיב הכרכום“ ואת התורמוסים לא הכיר, אבל הנה דווקא התורמוסים הלבנים, כרגליים של אשה שלא הספיק לה הזמן להשתזף וכבר הכחילו כלי הדם מתחת לעור, ככה יפה הוא פרח התורמוס הלבן, אבל סופוקלס לא כתב על זה),”והעגל ברח לשם, גדי, אכל עשב, אתה זוכר, כשהוא נולד, עזרת לי למשוך, אני אמרתי לך שלא כדאי לך להסתכל איך השליה יוצאת, אבל אתה רצית לראות, דם של לידה כל-כך יותר יפה מדם של מוות, מה אני מתחיל עם שמאלץ? שום מוות, בינתיים, כן כן, האמא של העגל, אתה יודע? לא סיפרתי לך? נו, היא כבר גמרה לתת חלב, וכבר אכלו אותה מזמן בסטקיות של הסביבה,” ווילי דיבר ודיבר, ועבר לדבר על סטייקים, כי גדי והוא נסעו בלילות לאכול סטייקים בלי לספר לרטנרים מלה.

ומה סיפר לגדי אביו ליד המיטה? לרגע רצה לספר לו את האמת על משפחתם המשונה, כמה שנים שהחזיק את המחשבה שהמשפחה שלהם משונה בסף הכרתו, או איך קוראים לפסיחה על פני המחשבה בגלל חוסר זמן וריצות ועיסוקים ועסקים ואהבה לאשה ואהבה לילד, ומצד שני חשב שגדי לא ירצה להתעורר אם ידע את כל האמת, ולא היה לו מושג שגדי יודע אמת אחרת מן האמת שאביו ידע, ואחרת מן האמת שאביו חשב שידע. בכלל, הוא הכין טוב-טוב את שיחותיו, קרא לפני כן הרבה חומר, ובמשך שמונה שעות המשמרת דיבר אתו על תערוכות ציור ברחבי העולם, עשה מינוי על Artforum מאמריקה וקרא לו ביקורות וסקירות. כתבו שם על רוי ליכטנשטיין ועל תערוכתו החדשה בגוגנהיים, ועל פיסול רך שנגמרה התקופה שלו, ועל לורי אנדרסון, שצירפו גם תקליטון שלה, כי היא הפסיקה להיות אמנית של Performance Art והפכה למוסיקאית, ורטנר לא ידע איך לתרגם לעברית חלק מהמלים והמושגים, כי אף-פעם לא קרא דברים ב-Readers’ Digest, ובקיצור, רטנר לא הבין הרבה מהחומר הזה, ובכל-זאת תירגם לקול הפיפ פיפ פיפ של המכונה, וקולו הסביר איך המודרנה הסתיימה, לדעת רבים, גם קאסטלי מציג בכל מיני מקומות, וכשתבריא, גדי שלי, אני נשבע לך למכור הכל, ואנחנו ניסע לראות הכל, הכל, אולי גם להציג. הליקופטר נחת, הגג רעד, הביאו פצועים, רופאים רצו במסדרון, חיילות התעוררו משנת התורנות, איפה יש טופס 712 (תעודת-פטירה צבאית) וטופס 1201 (הסכמה לניתוח), חיפשה אותה חיילת עצמה, הכל הולך לאיבוד בלילות הללו, צעקות עלו מגג בית-החולים (המנהל לא התעניין בעגל משום שקראו לו למינחת כבר כאשר ההליקופטר והפצועים גנחו מעל מחנות הפליטים של דרום-לבנון), וכשמת חייל, גם אז צריך לנתח אותו (טופס 3002), וצדק מי שאמר כי אין לנו לסמוך אלא על עצמנו; התחברנו לשיעים נגד המארונים, התחברנו למארונים נגד הסונים, התחברנו לסונים נגד היוונים-אורתודקסים, ומה יצא לנו מזה? כולם הרגו בנו, כאילו היינו אמריקאים בווייטנאם ולא ניצולי שואה מדור שני ושלישי.

וגם גברת רטנר אמרה שאין לנו לסמוך אלא על עצמנו, מייד כאשר חשדה שרוצים לנתק את גדי מהמכונה, והיא הרי הכירה את שנתו העמוקה, כמה קשה היה לו להתעורר תמיד, תמיד הגיע באיחור לגן-הילדים, התעורר בקושי ורצה להישאר איתה עוד קצת בבית, שיקע את ראשו בירכיה, ונשק לה ואמר, “לא רוצה גן, רוצה אמא,” וכשהביאה אותו לגן, בערך בתשע או בעשר בבוקר, נזפה בה הגננת, וגברת רטנר, לפני שנים, אולי לפני ארבע-עשרה שנים, אמרה פעם לגננת, בלי לדעת דבר וחצי דבר על העתיד, כי מה כבר אפשר לדעת: “כמה שנים יש לאמא להיות עם הבן ביחד?” ודווקא היא התקשתה למצוא נושאים לשיחה, אף שהתעקשה להשגיח ששני הגברים במשפחה ישננו היטב את נושאי השיחה לקראת כל מישמרת, ולמרות שבעבר היה ביניהם הרבה מאוד חום, קשה היה לה לשחזרו עכשיו, אולי משום שגדי הקטן שלה גדול כל-כך על המיטה, ורגליו השעירות יוצאות מתוך החלוק, והקטטר שלו זב קצת דם לפעמים, והיא מדמה אותו בחושך איך הוא קטן, שואל שאלות מצחיקות, יושב בהוֹל, בחורף, מחכה שתחזור מהקניות על אופניה, מצייר בעפרונות שלו, עונה תשובות קצרות לשאלותיה, ממשיך לצייר את החמור שעיניו רושפות אש, מבקש ממנה לחם מטוגן בביצים, וכשנדלק האור, כי באה האחות, הוא נראה כזה גדול ונפוח, ואולי נרדמה לרגע, היא ממהרת להביט אם לא עשו לו שום נזק, ואולי התקשתה לדבר משום שיותר מכל קשר ביניהם סוד, ורטנר לא ידע שום דבר על הסוד הזה, ווילי לא ידע שהיא סיפרה לבנה את הסוד הזה, ובכלל לא ברור אם הסוד הזה היה אמת, או שמא היה שקר שכיסה על סוד אחר (יותר מכל אהבה לשיר לו את השירים ששרה לו כשהיה קטן מאוד, וגם נזכרה בעוד ועוד הברות, קולות, גרגורים, שהשמיע לפני שלמד לדבר, “אנה” [מפתח], “ברררר” [מכונית], “המהמ” [חלב], “מנה” [מזלג], “זזזזז” [סכין], הה-הה [כלב], וכן הלאה). ופעם אחת נכנסה המורה לביולוגיה לחדר והביטה באם המדברת אל עוללה המתוק ואמרה לעצמה: כמה מכוער הוא הרגש המוסרי, לבוא עד חיפה בשביל לבקר חולה, רק כדי שיגידו, היא באה לבקר, את שוכחת כמה מיותרת את, הוא לא צריך אותי, היא לא צריכה אותי, כמה מיותרת אני, כמה אני מידרדרת שאני חושבת על מיותרותי, “מי את?” שאלה האם, “אני המורה,” “אה,” ענתה האם, “את ראית אולי את נאילה, היא הבטיחה להביא לי משהו לאכול.” ושוב פנתה לגדי והשפיעה עליו מלות חיבה. המורה לא ידעה אף-פעם איך להשפיע מלות חיבה על תינוקות של חברותיה. לאט לאט גדלו הילדים של חברותיה, וגם הם הלכו לצבא, חזרו שזופים, עייפים, גסים, עם הווי מטומטם של בדיחות ז’רגון, הברות-הברות, לשון פרטית, יבשה-יבשה.

אולי היה זה בעת שרחצה אותו ואמרה לו, “הנה ספוג, תנקה למטה, יופי, יופי, אבאל’ה,” אולי אז אמר לה אביה: “בכלל את תתחתני עם ערבי, הוא יהיה בעל טוב וישמור עלייך כשאני כבר לא אהיה, כי הרי אני לא אהיה כאן לשמור עלייך לנצח.” היא ניגבה אותו, הוא רעד, רוח באה מהחלון, והיא התכופפה והגישה לו את נעלי-הבית, אחר-כך סגרה את החלון, לא ידעה אם הוא צוחק לה, ואולי ידע ששידוכים תמיד היו בעולם, כמו כל מיסחר. ומה הוא? גוץ, ורְזוֹנוֹ, ובורותו – מה כבר הביאו לו בתור אשה? ולמה לא מצא כלום אחר-כך בתור אלמן? בגלל זה. אבל הוא אהב את אשתו כמעט מאז הנישואים, וחייהם ביחד היו חיים מאושרים, והזכרונות שיש לו הפריעו לו להתחתן עם נשים אחרות, אבל גם לא איכפת לו, כי רק הנישואים האלה יהיה במרכז החיים שלו, וכמה מרכזים יש כבר בחיים, גם כמעט אמר לשפרה שאהב את אמה, למרות שלא היתה יפה (ואולי כל זה בכלל לא עלה על דעתו, רק אנחנו מניסים לפענח את מראה שפרה מורתנו נושאת את אביה על כפיה לכורסה בסאלון ומנגבת לו היטב את שער ראשו, כי היתה גם כאן רוח [נעימה] מן החלון, אבל עכשיו כבר היה לבוש, ואולי רץ לה בראש מראה המדריך הצעיר לחינוך טרום-צבאי מבית-הספר, שאינו מצליח לשכב איתה ואף-על-פי-כן היא מתרגשת מאוד ממה שהוא מלמד אותה בגרונו החנוק והנבוך, מי יודע), ואבא אמר: “שתדעי לך, ערבים הם יותר בני-אדם מיהודים. כל השנים שאני כאן, אני עוד לא פגשתי ערבי שהוא לא יותר בן-אדם מיהודי, בן-אדם, הולך לשוק בשביל למכור את העיניים שלו כדי להביא לילד שלו מישחק, וגם עדות המזרח ככה, אין הבדל.” כל-כך רווח לו שבתו אינה מתייפחת ואינה מגדפת ואינה טורקת את הדלת, כי הרבה זמן יעד לה שידוך עם ערבי אחד, היה מביא לו תמונות של חללים ישראליים שנהרגו במשך השנים הארוכות ומקום קבורתם לא נודע, ותמונותיהם בכל-זאת מופצות בכל מיני שווקים ערבים, והוא משלם לו הרבה, שיביא לו עוד תמונות, אולי ימצא את בנו, והכל בלי לומר דבר לבתו המורה, למה להרגיז אותה, הרי גם הוא עצמו לא בטוח שזה נורמלי, מצד שני חשב שאולי יאות האיש הזה לשאת את בתו, כי אצלם מותר להתחתן גם עם שתי נשים, ומה יכול כבר לקרות אם בתו תהיה האשה השניה, המשכילה, היא מאוד משכילה, ואשתו הראשונה של מוכר התמונות בטח כבר זקנה, וגם שב והעלה את כל מכריו הערבים בזיכרון, חוץ מרוכל התמונות שהגיע בלילות, אחרי שבתו הלכה (ומה היתה אמא אומרת, אם שפרה תתחתן עם ערבי? בכלל לא חשוב לו, כי אמא שלך מתה לפני שלושים שנים. והקרובים? מי מהם בכלל עוד חי? ועם מי יש לו קשר? ואיפה הם בכלל היו כל השנים האלו, מאז שאמא שלנו מתה? מי שמע משהו מהם? אפילו פעם אחת הם לא עלו אתו לקבר ביום-השנה, והבת אומרת לו שלא צריך לכעוס עליהם, כי גם הוא לא הולך לאזכרות שלהם, ככה זה, אנשים מתים מתפוררים כמו עלעלים, ככה אומרת הבת. ומה יגידו השכנים אם תתחתן עם ערבי? הלוואי שהשכנים היו חצי מהערבים, או לפחות מדברים עם דלת סגורה).

לפני שהלכה, מהמיטה אמר לה, היא כבר חשבה שנרדם, הטנור שר על סורנטו, הלב נסחט מהחזרה לסורנטו, אוהב אבא להירדם עם השיר על סורנטו, ופעם אפילו אמר, “אני הייתי בסורנטו, את יודעת שאני הייתי בסורנטו?” ונרדם, אבל אז, באותה פעם, אחרי שכיסתה אותו ואמרה “עכשיו תישן,” אמר, “אז מה? אני אף-פעם כבר לא אהיה בסורנטו, אבל את תתחתני עם ערבי ותסעו ביחד לגור בסורנטו, כי פה לא יתנו לזוגות מעורבים לחיות בשלום, גזענות, כן כן, או שאל תתחתני עם ערבי, תתחתני עם כל מי שיוכל לדאוג לך, שפרה, את חושבת שאני אשאר תמיד כאן בשביל לשמור עלייך?”

השכם בבוקר – אומרים על מוקדם מאוד, גם אם לא ישנת כל הלילה – השכם בבוקר חזר, בין אפור לתכול עמד גוש כהה, העצים, כתמים בהירים בתוכם כפתיתים, או טישטוש של ראיה, תלויים היו נורות או אשכוליות, או כתמים. פתח את הדלת וראה אשה עומדת עם התחת גלוי, במיטה היה מישהו שהחזיק את אברו השמוט. אור הבוקר הכחלחל שיווה מראה של סטודיו-לציור לַסקס הזה. הוא זה אני, הוא? אני כאן. אולי לא. שניה אחת. אבל זה הבית שלי? יצא בשקט, כנראה מחמת הבושה. מחוץ לדלת נערמו חפציו, ניירות, מזוודה ריקה, ספרים, פאונד שלו, ניטשה, וכלב שחור התעורר, ילל, כמו חתול, קימר את הגב, ריחרח, ליקק את רגליו, בחן בסקרנות את הזר, לא מכיר אותי, אני לא מכיר אותו, עיניו מבחינות בי, אני לא מבחין בעיניו, ככה הסוף, כלב גדול מלקק אותי, מתפורר. התכופף, הגב כאב, מעטפות מלאות, מעטפות ריקות, ידו רעדה, השליכה מה שהעלתה, שְלִיָה של ניירות, אור הבוקר המווריד מאחוריו, עוד מיכתבים, תצלומים, שלושה ספרים מתחת לדפי חשבון הבנק, שתי חולצות, אחת אדומה דהויה, “קוקה קולה טעם החיים,” ארבעה תקליטים, פיירוז, רביעיות מיתר של בארטוק, פרלודים של דביסי, אני רוצה לשמוע צליל פסנתר, La fille aux cheveux de lin, התיישר, כלום היה זה שָם במיטה, גדי רטנר, התלמיד, והמורה שאהבה אותו כל-כך וניסתה ללמד אותו סקס? ובבת-אחת (מה אין בערימה?) הלם בראשו: מישהו אחר גר במקום שבו גר, השליך את דבריו, חי במקומי. בני חזר. רצה להציע לאפרים לפוצץ מכונית תופת בביירות, והוא יפוצץ מכונית תופת בתל-אביב, באותה שעה, לפוצץ שתי מכוניות תופת באותה שעה בשתי ערים, לבד אני לא יכול לעשות את זה, אם ימות שם ולא פה, אם ימות פה ולא שם, הבלים, אמר אפרים, כל צד מפוצץ בצד האחר, זהו, לי אין רגשי אשמה, היו לי פעם אחת, ירינו לתוך בית, שמענו אמא צועקת “איבּנִי איבּנִי,” אבל שכחתי, המלים נשמעות כמו סרט, אני רואה הרבה טלוויזיה, אני חי את הפעולה במסך בפנים, ובחוץ? בחוץ חתכתי את הביצים, גידלתי שדיים, אני מערים על מפקדי ועל פקודי, אתה היית תמיד כזה שקרן, מה רצית להיות כשהגעת בפעם הראשונה אלינו הביתה? אתה זוכר? אני לא זוכר. אני אגיד לך, רצית לצאת מהר מהר, כי אחותי היתה בת חמש-עשרה, התביישת שיש לך חברה קטנה, אחותי, הצוציקית, אבל אני דווקא קינאתי בך. מישהו נעל פתאום את הדלת מבפנים. אני לא רוצה לראות מי גר במקומי.

הנה פנקס הכתובות. מי זו מיקה? למה רק חמש סְפָרוֹת? בניו-יורק? אהבתי אותה? לילה? שבועיים? מי זה מודיע א’? אנשי שמאל שהשתרבבתי ביניהם. למה שוטטתי בפגישות שלהם כל-כך הרבה עד שחשדו בי שבאתי לרגל? לא באתי לרגל. באתי להמיר. את מה באתי להמיר? ויינטראוב אמרה מתוך חלונה – כאילו חיכתה עד שישוב כדי לדבר, עד שיגמור לחטט, כאילו חיכתה עד שילך, חשב לרגע ללכת, מה יעשה כאן – “חשבתי שלא תחזור,” והשתעלה. על ברכיו חיטט בניירות. מי זה יגאל? מי זו שפרה? (וכמה אנשים שקעו בשיכחה? יכולנו להיות חברים, לשוחח, לא זכרונות, סתם, הפריחה בסוף החורף, הקרקאל בנגב, משולש שחור בראשו, מהאף אל המצח, נרקיסים באדמה השחורה, הכבדה, הנעליים שוקעות בבוץ, יוצאות בקושי, יקב מדיף ריח רקב של יין, “”Pearl, great sphere, and hollow, / Mist over lake, full of sunlight, מעולם לא יָקרו לו כל-כך. קל להשמיד, ביעילות, מישהו אסף בעבורו הכל, פִּינת זיכרון לאפרו, אף-פעם לא היתה לו סבלנות למיין, דברים יקרים הערב, אצבעות מלטפות מתכת, “אני בנאפולי, עכשיו אני מבינה כמה אהבתָ את העיר הזאת, תודה שהצעת לי לנסוע. הייתי גם בפינת הדייגים הקטנה, שם מכרו תמנונים, בדיוק כמו שסיפרת, על מאזניים ישנים, שוקלים, מרוקנים ממים ומוכרים, לוּ היית כאן, הייתי נהנית, לא, לא הייתי נהנית, טוב שנסעתי לבדי.”

לפעמים שרף ספר, מיכתב מכאיב, אף-פעם לא הצטער יותר מדקה, לפעמים התעקש לשמור. שום שיטה. מיכתב מ-1970. חלחלה. למה חזרתי לשירות-הביטחון? למה כתב מיכתב לאשה בשם אלינור? לאירוח יפה זכה בזכותה, והערב היה ערב מעניין, אנשים נחמדים, לא ידע אף-פעם שיש עוד כאלה אנשים מעניינים בארץ, ומדוע לא שלח את המיכתב? מי זו אורלי שכתבה לו ב-1969, וכלום באמת אף-פעם לא קרא את המיכתב שלה? למה אינו יכול לזכור? “יכולת להכיר קצת יותר טוב את הסביבה שנסעת אליה, יכולת גם לשאול אם קיבלתי מחזור. אם לא קיבלתי, הרי אתה צריך לדאוג, לפחות כמוני. אילו הבנת את הפחד, לא הגרידה, אלא הצורך להחליט, עכשיו אני יכולה לספר לך שהריתי ונשאתי ששה שבועות ילד שלך, והלכתי לגרידה כאילו לא אתעורר אף-פעם, והכְאב,” אין לו מושג מי היתה, אולי קרא ושכח, אולי לא נכתבו הדברים אליו.
אמר לוויינטראוב, ידע שהיא מביטה בו: “א-איפה ה-התמונה ש-של א-אמא?” היא לא ענתה, אחר-כך ענתה: “בטח היתה במגירה עם כל התמונות האחרות. כל מיני חיילים, כולם דומים, כמה מתים, כמה חיים.” סוף-סוף איבד את הסבלנות. “א-איפה ה-התמונה ש-של א-אמא ש-שאלתי או-אותך.” הדייר החדש לקח אותה, שם אותה על השידה שלו, הדליק לה נר נשמה באחד הימים. ברור שהיא לא מדייקת. “חשבתי שמתְתָּ. אנשים כמוך מתים בדרכים. אדם לא יכול להתחרט כל הזמן,” אנשים שמתחרטים כל הזמן מסרסים את היכולת שלהם לחיות טוב, לחיות בכלל. הוא נשאר רכון על ערימת חפציו, דימה לשמוע בקולה זַחַל לילי. “א-אני לא מת-מתחרט ע-על כ-כלום,” אמר לה וניסה לקרוא מיכתב עד הסוף. אף מיכתב לא קרא עד הסוף. קיווה שתניח לו להישאר כאן. המשיכה לדבר מתוך חשכת החלון. היתה בה עליזות. אני אוהב אותה כי אין לה דרישות. דיפדף. “And then went down to the ship, / Set keel to breakers, forth on the godly sea.”
– מה תעשה עכשיו?
לא ענה. היא שאלה שוב, וככל שהשאלה חזרה על עצמה, התחדד הכאב, וככל שהתחדד הכאב, רווח לו, לא היתה לו תשובה, הכל בהיר. היא שאלה שוב, ושוב לא ענה, ושוב שאלה, כי אף-פעם לא האמינה לשתיקות הנשאלים, ידעה שיש להם תשובות, חושבים על שקר, ובאמת רצה לומר: חשבתי שתשאירי לי את הבית הקטן הזה. “מה תעשה עכשיו?” על שפת הנחל, ומחכָה ומחכָה. למי? בתוך ביתו, בתוך הבית שהיה ביתו, מישהו צעק, “שקט, תן לישון.” ויינטראוב צחקה, השתעלה, המשיכה לדבר, לא בשביל שיסתמו לה את הפה היא משכירה את הבית. החשיכה התנדפה לתוך הבתים, לצמרות העצים, לחתולים, לכלב הכהה. המורה החדש היה עייף. גירד בלחיו. זקנו צימח. “ח-חשבתי ש-שלפחות א-את ה-הבית ה-הזה תש-תשאירי ל-לי.” היא כעסה, “באמת זה מה שחשבת? אחרי כל השנים שלא הייתם כאן?” לא ענה, משום שהשתעלה, משום שעייפותו יבשה לו את החיך, משום שהיכולת לחשב בדייקנות מה חשב על כוונותיה – יבשה גם היא. חשבתי שתתני לגור כאן עד שאמות. “אמרתי לך שאני רוצה כסף. זה הקשר היחיד בינינו. אחרי כל השנים, אני לא יודעת מה אפשר להגיד חוץ מ’שלם לי’. אתה לא מתחרט על כלום,” המשיכה בניחותא כאילו סוכם כבר הכל בעניין הרכוש שלה, ובני משפחתה, “ואם אתה לא מתחרט על כלום, למה מחפש אותך שירות-הביטחון? למה הצבא מחפש אותך? למה הם באים לחוד, פעם אלו ופעם אלו, ו… כן, שאני לא אשכח,” היא ירקה, סוף-סוף הצליחה לשחרר משהו שצבט לה את הסימפונות, עכשיו תירק שוב, לא ירקה, אולי בלעה, “היתה כאן כמה פעמים המורה לביולוגיה, גם השאירה מיכתב.” בכלל שכח את המורה. עכשיו נזכר. זו האשה שעמדה בחצאית מורמת ותחת כמו שדיים של זמרת במחוך מול בנו המאונן במיטה. המראות צפים כמו שברי ספינה. מה שלא יצוף עד המוות יישכח באמת. את זו שכתבה לו מיכתב על הריון קצרצר לא זכר. היה הריון ונגמר. היה מיכתב ונשכח. אולי נועד המיכתב למישהו אחר. הזקנה ירקה בעד החלון. בשלג, בלילה, כבשים רועות כהות בשדה. זָכַר שלג. זָכַר כבשים. לילה. כף גדולה מונחת עליו. אני רועד. בוקר לח מלקק לי את הגוף. מיטה עם סדינים. “השאירה מיכתב, את המעטפה הכניסה לתוך מעטפה, וסגרה בנייר דבק. חשבתי שלא תחזור. חיכתה לך וחיכתה לך וחיכתה לך, אבל החיים קצרים, היא כתבה, חוכמה של מורה,” היתה מרוצה ממרירותה. “מה עוד כתבה? כן, שתשמיד את המיכתב אחרי הקריאה. אז אני כבר השמדתי. היא תתחתן עם ניסים. קראה לו מנהל טכני. היו לו הרבה מאוד סודות, לבעלה החדש, אבל את רובם גילה לה, כי זה היה התנאי שלה, חוץ מסוד אחד, והיא רוצה שאתה תעזור לה לפענח את הסוד. למה לה? תגיד, למה אנשים מתחילים את חייהם המשותפים עם הרצון להרוס את הצד השני?” בגלל טענות אירוניות כאלה אהב את סבתא. היא לא התכוונה לרגע לדברים שאמרה. התכוונה, אבל אחרת. רצתה שהמלים יהדהדו בלי שתהיה להן תשובה.
הפסיקה להתבדח: “קח את הסוד מאדם ולקחת ממנו את המעט שיש לו באמת, חוץ מכל הווידויים וההפרשות האחרות.” רצתה לספר לו שוב על המאהב שלה, אבל ויתרה. “מה עוד כתבה? כן, זה היה התנאי שלה להתחתן אתו, את זה כבר אמרתי. היא יודעת שהוא לא גבר נאה, אולי גם לא מושך, אבל הוא איש טוב. ככה הם תמיד כותבות כשהם מתחתנות בלי אהבה, בלי רצון, בלי ברירה. גם כן מחמאה. אני מקווה בשביל הערבי שלא קרא את זה, שלא אמרה לו את זה בליל ההפרשות שלהם.” השתעלה, אחר-כך נשמה בזהירות, הדייר צעק שוב “שקט, אני עוד צריך לעבוד היום.”
– שיצעק. אין לך סיגריות?
כמה מיהרתי לחזור למיטה שלי. הגוף עייף. לאן אלך? “בליל החתונה היא היתה פה, עד החתונה היא היתה פה כל לילה, הסתובבה בכביש, רואה אותי בין העצים, הולכת לה הלאה, בין העשבים, כאילו מחפשת מקום להשתין, וחוזרת רק כשהתחבאתי לה. וכשהבינה שאתה לא כאן, התחילה לבוא פעמיים-שלוש ביום, באמת היתה מאוהבת בך, מה עשית לה שהיא ככה התאהבה בך, שבר-כלי שכמוך? כמו אבא שלכם, שום סקס-אפיל – ונשים רצו אחריו, דפק ודפק ודפק, ילדים כמו גרעינים של אסקידיניות הוא השאיר, אבל יש נשים כאלה, אני היכרתי אשה אחת, וגם גבר אחד היכרתי, הוא היה עוד יותר מיסכן, בליל החתונה, שעה אחרי החופה, תפסו אותו במישרד עורכי-דין, נכנס במפתח-גנבים שהכין, מטלפן לאהובה שלו באמריקה, עזבה אותו, שנים, כן כן, בדקו את חשבונות הטלפון, ובזמן הזה גם התאהב בכלה, וגם התחתן איתה. לך תבין. אז מה? ביטלו את החתונה? לא. הכלה דווקא רצתה לבטל. אבל המשפחה לא הרשתה והיא ויתרה.” שוב נשמה הסבתא בכבדות.
מדי פעם הוסיפה המורה לבוא, עד שהשאירה לזקנה את המיכתב הזה בידיים רועדות. “אתה מתאר לעצמך? אשה מתחתנת סוף-סוף, שנים לוקח לה להתחתן, ומה היא עושה בלילה של החתונה? רצה לכאן. כן כן. אולי להספיק עוד להשיג משהו יותר טוב, אפילו הבורסה נסגרת מתישהו, אין לי שום ביקורת, ניסים באמת חושב שלא יודעים שהוא ערבי?”
– כ-כנראה
– ו-וזה לא מצחיק?
– ל-לא. סו-סודות ה-הם ד-דבר ח-חשוב מ-מאוד, ס-סבתא, ל-לכן ל-לא ה-היית צ-צריכה לפ-לפתוח את ה-המיכתב
– אני חשבתי שאתה כבר לא תחזור אף-פעם… בעיתונים כתבו שנהרגת. והגיס שלך נהרג. אתה יודע שהגיס שלך נהרג? ומיכתב צריך להגיע לכתובת כלשהי. לא?
– ל-לא, ס-סבתא. ב-בשום או-אופן ל-לא.
– אתה כועס בגלל הבית או בגלל המיכתב?
– מ-מצאתי נ-נחל. נ-נחל י-יפה. ב-בין ה-העצים. א-אף א-אחד ל-לא יו-יודע ע-עליו. (“היתה דממה, ופתע מישהו בקול שאג אליו, עד שמפחד פתאומי וחִיל על ראש כולנו השיער סמר. ‘הי, אדיפוס, מה מעכב אותנו עוד מלכת? כבר התמהמהת למכביר?'”.)
השמש כבר זרחה. הוא רצה לישון. הדייר החדש צעק עוד פעם או פעמיים “שקט”, והזקנה השתתקה, אולי בגלל העייפות. לא יהרגו אותו. את התענוג הזה לא ייתנו לו. ואולי כן? מכונית תדרוס אותו. יתלו אותו, כאילו התאבד. “ס-סבתא,” אמר. היא ענתה לו מיד. “ח-חשבתי ש-שנרדמְתְּ.”
– לא, מה אתה רוצה?
רצה לישון. “ל-לחייג מיס-מיספרים. י-יש ל-לי פ-פנקס כ-כתובות, ש-שאני ל-לא זו-זוכר מי ה-האנשים בו. א-אני רו-רוצה ל-לטלפן ולש-ולשאול אם זו-זוכרים או-אותי, ו-ומה זו-זוכרים ע-עלי, ש-שיספרו לי.” הזקנה אמרה: “לא מהטלפון שלי.” אבידות לא כואבות, ניסה לסכם (פתאום?), אבידות לא כואבות אם אין סיכוי להחזיר אותן. יפה, מה? נו, גם כן הָגִיג. מתי חונקים לנחקר את התקווה? אף-פעם. אין שום סיכוי להשיג ממנו משהו, אם לא תישאר לו תקווה לעבור את הלילה, לראות את ילדיו בבוקר, או בבוקר הבא, או בבוקר שאחרי הבוקר הבא. תבוא אמו לביקור, ישב החוקר וישגיח עליהם בלי לומר מלה, ופתאום ישאל אותו: “איסמעיל, זו אמך?” והוא יאמר, שפל רוח: “כן, זאת היא אמא שלי, אדוני, היא אשה טובה מאוד, אדוני, מבשלת טוב מאוד, אדוני, מגדלת את הילדים שלי, אדוני, עד שאני אשתחרר, אדוני,” ואז תדע אמו שמשהו קרה לבנה, שהוא עונה להם ככה, כמו לולב, ולבה יישבר, גם תבכה, והבן יחזור לתא החקירה להשלים את מה שלא הושלם בלילה האחרון. התיישב המורה החדש מתחת לעץ האשכולית. אדמה רטובה. הגב נשרט. תרדמה נפלה עליו. עטלפי חלומות. התעורר. היה קר. הדייר החדש יצא, השתין בחצר, אחר-כך הבחין בו. “השיחות הליליות שלך עם הזקנה לא יכלו לחכות עוד שעה-שעתיים?” חייך אליו ונרדם שוב. הצעיר טילטל אותו, אולי היה זה שעה אחר-כך: “ותיקח את ערימת האשפה הזאת.”
– א-אתה י-יכול ל-לשרוף, א-את ה-הספרים תי-תיקח. א-אם תו-תוכל ל-לחכות ע-עד ש-שיהיה ל-לי מ-מקום, א-אני א-אקח או-אותם, ג-גם א-אשלם ל-לך. א-אני מו-מוכרח ל-למצוא ל-לי מ-מקום.
נבוך הצעיר. “לא נורא,” אמר, “עוד שבוע-שבועיים, תמצא מקום, תבוא לקחת. אני אשמור. רק התעצבנתי שהערתם אותי. אני עייף מהעבודה.” בחלומו הובילו אותו בניו, שני נערים חסונים, אחר-כך רק אחד, ילד קטן, אל מקום מותו, הפצירו בו לא ללכת, אבל הוא אמר להם: “עכשיו בלב אמיץ ונעלה, צאו מן המקום, ואל תרצו לראות את האסור.” חיבק את בנו ואמר לו, השמש חיממה אותו, גבו כאב: “הייתי אבא לא טוב. לא השארתי לכם כלום. אבל זיכרוּני לטובה.” החלום, כדרכו, שמר על השינה מפני אוייביה: הגוף, השכנים, הציפורים חסרות הכישרון המוסיקלי. הזקנה אמרה לו בשקט, שהדייר לא ישמע: “הוא חושב שאני רוצָה לשכב אתו. הוא בורח ממני. הוא עובד קשה. מה עוד כתבה לך המורה לביולוגיה? כן, שאף-פעם לא תשכח אותך, אז איך אתה יכול להגיד שמיכתבים לא צריכים להגיע לתעודתם? היא אמרה שאף-פעם לא תשכח אותך, כל חייה תחשוב שקראת את זה.” הוא לא השיב. בשקט, בעת שעיניו מיצמצו, יצאה המורה מחלון ביתו של הצעיר. זה היה מצחיק. שימלתה נתפסה במשקוף. מיהר אחריה. היא הלכה לעבר בית-הספר. מוקדם. הלכה למרתף השרת. הביטה לאחור. לא הבחינה בו. אבל ניסים, שקיבל את פניה, בחיוך קיבל את פניה, הבחין בו, ולא אמר דבר.

(אגב, ניסים היה אדם מקובל אצלנו. בכל מקום שאפשר לשבת, לשתות כוס תה, או צלחת מרק, אפילו שעה וחצי על אותה שלולית בצלחת, היה יושב, לא מקמצנות. רק משכורתו הדלה הכריחה אותו לחשב היטב כל הוצאה מהוצאות היום, ושם הגנאי ‘קמצן’ שכינוהו, נולד בגלל פקידת הבנק שגילתה לשכניה כי בחשבונו יש כסף רב. הגזימה, כמובן. מוכן היה להקשיב לכל אדם, לרשום עדויות, להאזין למתוודים, לוחמים בדימוס, משתתפי קרבות בעבר, ניצולי שואה, נשים שנאנסו, ילדים שגנבו במכולת, רושם מדי פעם שורה, מלה, מיספר, מסכם התרשמות נחרצת, מכסה בכף ידו הצנומה על הדף, תאריכים, שמות, מפות-דרכים זעירות, ודווקא לפנות ערב, דווקא כאשר בני-אדם ממהרים לביתם, נהיה יוצא ממרתף בית-הספר, הולך ברגל לצד הכביש, ואם היתה מכונית צופרת לו שייזהר, הניף הוא את ידו, מחזיר שלום בשימחה, מרחיב ריאותיו, ומרגיש שכאן, באמצע העולם, ביתו, וההיסטוריה, אין לה שמיים למדוד את גובהה, ואין מד עומק למוד את עומקה. וכאשר המורה לביולוגיה מביעה ספקות באמונתו הגדולה והלוהטת בהיסטוריה, הוא משיב לה בסלחנות: “בלי המהפכה הצרפתית, איפה היינו כולנו? את ואני ואבותינו, עבדים נבערים, אפסים לא נחשבים,” וממהר לצטט את מישלֶה, או את באבף בכבודו ובעצמו. ערב חורף עכשיו, בית-הקפה רחב וקר, טיפות גדולות של גשם נמרחות בחלון כמו תותים שיורקות ציפורים, ניסים אינו מזמין תה – לרוגזו של בעל-הקפה, המבקש כבר בפעם העשירית להשליך אותו מהמקום, אבל אינו יודע אם יש לאיש הזה קשרים במישטרה, כמו שאומר מפקד המישטרה, הממשיך לפרסם ברבים – ניסים הוא סוכן סמוי שלו, וניסים יודע כמה מחושב הוא המהלך הזה, להכריחו לעבוד בשירותם, ושותק, כי יודע הוא לקרוא מהלכים מראש, מחשב את מהלכיו, אינו יכול לחשוב תמיד רק על חורשי הרעה, אל לו לאדם לחשוב על חורשי הרעה, ובעל-הקפה בעצמו נכנע כבר לתוכניות להפוך את המקום לסופרמרקט, איזה מין עולם זה שאין בו בתי-קפה שקטים, שניים שלושה אנשים שותים ואוכלים ומדברים בשקט, איזה מין עולם.)

אחרי שראה אותו ניסים, בלי שום ספק ראה אותו – הלך המורה לבית-הקברות. במרכז המיסחרי בירכוהו כמה אנשים לשלום. אחרים לא זיהו אותו. אולי התעלמו ממנו. אדם הרי לא הולך עירום באמצע הרחוב ואינו יודע איך הגיע לאמצע הרחוב עירום, מחפש מחסה, מבושיו מטרידים אותו אבל אין לו במה להתכסות, בושה אוחזת בו אבל גם תענוג. אנשי צבא עברו במרכז, ארבעה. למה אתם לא מדברים? המכולת השכונתית סגורה. ארגזים חסמו את שימשתה הפרוצה. מרחוק הבחין ברב הישיש שהתרוצץ הלוך-ושוב ליד חלון הבנק. לרגע, רק לרגע, השעין לבן-הזקן את מצחו על השימשה הצוננת. אשתו של הרב עזבה אותו. הלכה לגור עם שלומית ועם אמה ועם הפעוט שגדל. מעין מטפלת. לפעמים היא יושבת עם ניסים בבית-הקפה ומספרת לו את תולדותיה,וניסים רושם הערות. ניסים רושם רק את העיקר. היא שומרת על עוד סוד אחד, קלף אחרון נגד בעלה שאיננו בעלה. אולי תציע לניים לשאתה לאשה, אם יסכים לקחת את הילד הקטן, שהוא ילדה-שלה, זה סוד אחד שהיא מוכנה לספר לו. ניסים רואה בה יופי שאחרים אינם רואים. יש לה חזה קטן, אבל העור שלה עדין. הוא רוצה לשאול לצבע הפטמות, אבל יש לו זמן. בבוא הרגע, יראה בעצמו ויידע.

היתה שערוריה. שלומית כתבה לעיתון שפרופ’ חנן בלאס איננו אביה, וכי למרות שהוא יודע על כך כבר שנים, הוא מתכחש לעובדה הניצחת. עוד בטרם אבד העניין בשניהם, ביטל הפרופסור את הוראת-הקבע לתשלום המזונות לאמה של שלומית, ששה חודשים לפני שהגיעה הבת לגיל גיוס. בתגובה כתבה אמה לאותו עיתון כי לא זו בלבד שפרופ’ בלאס הוא אביה של שלומית, ומי כמוה להעיד על כך, אלא שהפרופסור המלומד הוא גם אביו של בן זקוניה הפעוט, גדי, זה שנולד לעת בלותה, אחרי שנות בדידות ארוכות, וכל אלה שטענו כי הם עצמם אבותיו של הילד – שיקרו, היטעו או הוטעו. בתגובה חידש בלאס את הוראת-הקבע (אבל על הילד הקטן סירב לשלם מזונות),ובתגובה כתבה שלומית עוד מיכתב לעיתון,והודיעה כי אכן טעתה או הוטעתה, ובלאס הוא באמת אביה, אבל אמו של הילד הקטן גדי איננה אמה שפרה, אלא היא עצמה אמו, ואילמלא בא מיכתב זה כתגובה לשורה ארוכה של התכתבויות, שלקחו בה חלק גם מרצים בכירים, שהכחישו מתוך סולידריות כל מה שאפשר היה להכחיש, ואף הזהירו מפני פגיעה בחופש האקדמי – היה תופס הגילוי הזה בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית מקום נרחב יותר משתפס, אולי גם זוכה להמחזה או לרומאן, אבל שלומית איבדה בשלב ההוא את אמינותה, וכאבה הלך לאיבוד בים הקולות, וגם במקומנו הקט העדיפו לקבל את הדימוי שנקבע לה בעיתון הארצי ובעיתון הארצי המתחרה, במקום לזהות את שלומית הנפלאה, הצוחקת, המחייכת, ואהבתה הגדולה אל אחיה נבלעה בתוך דעת הקהל, וכששמעה אשת הרב את הדברים הללו, לא עמד לה כוחה, ובלי לכתוב מיכתבים לשום עיתון, כי לא ידעה לכתוב, אולי, אלא תוך כדי עמידה במרכז המושבה, גילתה את אוזני כולנו, שהיא-היא האם, ואילמלא טוּב-לבה של שפרה, שהיא אשה קדושה, הכל היה מתחרבן והילד היה בוודאי נשאר בעריסה על שפת הנחל, וכיוון שלא היתה לה ברירה אלא לגלות את האמת, נאלץ הרב הישיש לגרשה, כי בלאו הכי לא היתה אשתו, אלא בת של חבר מהעיירה שלו, וכל מה שרצה הרב – אמר בווידוי באוזני ראש-המועצה, לוי כהן – היה להגן עליה, ולהתחתן איתה, כדי שלא תיפול טרף לתאוות של כל מיני אנשים רעים, והיא מצידה אמרה, בנענעה את עגלת הילד הקטן, “איזה מין הגנה זאת?” ומי האב בסופו של דבר לא ידעו, וכשניסה הרב להשיבה לביתו, איימה לספר במרכז המושבה שהוא בכלל לא נימול, ושהוא איננו הרב הלא-נימול היחיד, כי משלוח שלם של רבנים לא-נימולים הופץ בארץ אחרי המלחמה, ולא עזר לו כלום (למרות שטען כי נימול גם נימול, איך יוכיח?) והפשרה היתה פשרה כמו כל הפשרות אצלנו: השערוריה החזיקה מעמד בערך שבוע, ואחר-כך נמחקה מהתודעה. לא נימול? אז לא נימול. והיא הלכה מדי פעם בחזרה לביתו, לדאוג לו, כי הוא היה איש זקן, ובין אם היה בעלה, או אביה המאמץ, או אדונה, אי אפשר שימות כמו כלב זקן, אבל עם המורה לא רצה הרב לדבר, שנא אותו, בלי סיבה, בלי סיבה ידועה.

וכשהגיע המורה לבית-הקברות, עבדו בתוך קבר עמוק שני קברנים והוציאו עפר אדום בשני אתי חפירה, ובחלום נכנסתי על קביים לצריף, ביקשתי מים, אשה ביקשה מאיש חבוש רגליים, תחבושות-תחבושות, להביא לי מים, הלכתי משם, היו לה ציפורניים ארוכות, אדם הראשון נולד מצופה ציפורן, אבל הכל גזוּז, אדמת הבוֹר חמה, אם יבטיחו לא לכסות אותי, אשכב לנוח, חיפש את מנהל-החברה קדישא, הכירוֹ, בירכו לשלום, הציע לו להתלבש, אולי הוא מברך את הכל לשלום, איפה קבר אמי? קבר אמך על-יד קבר אביך, כמובן, ומקום בשבילך כבר אין, הוסיף וחייך, עד מאה-ועשרים. שוטט בין הקברים. העשב התייבש. חלקתנו הצבאית גדלה. ממול, מעבר לגבעה, קברו חללים פלסטינים בלי שמות, לפעמים ביצבצו יד או רגל, ענן זבובים עמד באוויר. אבל הכל היה מסודר גם שם, מיספרים סידוריים ותאריכים, בלי שמות, אולי לא ידעו את השמות, אולי אשמתם של הנופלים, אם הם נופלים בלי שמות, אולי מתקשה התעתיק העברי למסור שמות ערבים. לשם לא ילך.
התיישב ליד קבר שכתובתו נמחקה. היו כאלה גם אצלנו. ילדים תימנים שמתו בשנות החמישים, זקֵנים ממחנה-העולים הגדול. רצה לבכות. לא יצא לו. בשביל בכי צריך מבט. שום מבט לא עטף אותו. “השדות הנעלמים לקחוהו כחתף ובחידלון מיסתורי. אבוי לי! ליל מוות יורד על עפעפינו, כי איך מעתה ננדוד לארץ רחוקה או על גלי הים לקבץ את מחייתנו הזעומה?“

אי-אז לפני שנתיים, בדרכם המבוהלת לחיפה, לבית-החולים (אמא רטנר כבר נסעה עם אנשי הצבא), ישבו וילי וגיסו רטנר במכונית ושתקו. רטנר נהג. וילי שיחק בידית החלון. רטנר התפלל בלבו שהמשחק הזה לא יביא בעיקבותיו שיחה מלב אל לב. שנים שאין להם מה לומר זה לזה. ארוחות-הערב המשיכו להיות משותפות לכל הארבעה. וילי בא בכל ערב בשעה שבע-וחצי, והרטנרית קיבלה את פניו בחום, הוא התכופף לנשיקות, כי היה גבוה מאוד, והיא היתה עגלגלה ונמוכה, וגם יפה בעצם. וילי ישב במקומו הקבוע, מול גדי. גדי אהב אותו מאוד. עם גדי דיברו כולם. אבל גדי לא ידע מה לעשות עם כולם יחד, ומצידו אפשר היה לפרק את ארוחות-הערב, או לצמצמן לפעם בשבוע, ובכל-זאת, כיוון שלא עשו זאת, לא העז להחמיץ אפילו ארוחת-ערב אחת, מרוב פחד מה יעשו שלושת המבוגרים הללו בלעדיו. אולי פחד איננה המלה הנכונה, אבל חשש שבלעדיו ישבו שם שותקים, כל אחד ידבר עם אמו, ואמו לא תשכיל לשבור את הנתק בין שניהם. אבא עקץ את וילי, וילי שתק, למרות שהיתה לו לשון חריפה, אולי משום שתחת קורת גג ביתו אכל, ואולי משום שגדי אהב את אבא ווילי לא רצה לפגוע בגדי, ואולי משום שאמא ישבה תמיד עצבנית, שמא יקרה משהו.
שתק אז וילי. שתק אז רטנר. ורק כשנכנסה המכונית לחיפה, אמר וילי: “אני לא מבין, הרי הוא היה ברבנות-הצבאית,” ורטנר אמר כמעט בכעס: “שטויות, שטויות,” ואחר-כך – אחרי זמן מה, אפשר היה לחשוב שכבר התעסק במשהו אחר – המשיך: “אתה באמת האמנת שגדי ילך לרבנות הצבאית?” וילי רצה לצחקק, אבל שיחק בידית החלון. פעם היה להם חזיר ברפת, נגד החוק. גדי אהב את החזיר. הֶרֶנְפוֹלק קראו לו. החזיר מת. קברו אותו בלילה, כדי לא להיקנס. ארבעתם. איסמעיל הרעיל אותו, חשב וילי. לא היה דתי, אבל גם לרגשות שלו היה גבול. איפה ימצא את איסמעיל כדי לספר לו שגדי מת? אבל גדי לא מת. וילי רק הכין את עצמו, כל הדרך אמר לעצמו אין גדי אין גדי, אין וילי אין וילי. אין לי שום דבר בעולם. הרמזורים של חיפה יפים. הכביש שטוף אורות אדומים. רמזורים ופניסים אחוריים של מכוניות גם הם מציפים את הכביש באדום. לימינם הכרמל, אורות תלויים כאשכולות, ולשמאלם נוהם הים, וריחו החריף בעד החלון עם הרוח הטובה. וילי רצה להגיד הרבה דברים, אבל גדי עוד היה בחיים ואי אפשר היה לומר שום דבר, לא דבר טריוויאלי ולא דבר דרמאטי. רק לפני שבע שעות היה הקרב, לפני שמונה שעות היה הכל אחרת, ועכשיו התחיל פרק חדש בחיים. עוד לא יודעים על הפרק הזה כלום. אחד מצץ את מקטרתו. האחר בלע את גרוגרתו כאילו בדיל קר, שחזר והתפורר בפה, והתגבש וירד כמו גוש, וחזר לפה. על אהבתם המשותפת לא דיברו אף-פעם. וכשהאורות התחלפו לירוק, נסעו שוב. לאט. משאית צפרה מאחוריהם. הנהג לא ידע שהם פוחדים להגיע לבית-החולים. (אומץ שיש לאשה אין לגברים: לרוץ אל הילד המתבוסס בדמו ולא לעשות כלום, כלום, רק להיות שם.) מניין לנהג הצופר לדעת? לו עצמו צפרו משאיות עם טנקים מאחור, התבדחו קצת הנהגים-חיילים, הפחידו את האזרחים. על גג בית-החולים נחת הליקופטר כמו צלחת מעופפת בקולנוע. וילי רצה לדעת למה לא אמרו לו שגדי לא משרת ברבנות-הצבאית. רטנר רצה להסביר לווילי שגם הוא לא ידע עד לא מזמן. אבל משהו עצר בעדו. טינה ארוכת ימים, או המשאית הזאת שרודפת אותו מאחור והוא לא יודע אם למהר או לפנות את הכביש. לאן יפנה? איש הביטחון בכניסה לבית-החולים ביקש לבדוק את מטענם. חשש ממטעני חבלה. היו להם הרבה ביצים שלא נפרקו. מי איכפת לו עכשיו הביצים. נתנו לו קרטון אחד. וילי אמר לרטנר: “תן לו,” ורטנר אמר לאיש “קח, קח,” והשומר הודה להם בשימחה, מיהר לטלפן לאשתו, מהביקתה, קרטון ביצים בחינם קיבל, “כמה זה עולה?” שאל בטלפון, והיא חישבה, הסכום איכזב אותו, והוא אמר לה: “תמיד את לא מרוצה. זה שווה הרבה יותר, בטוח,” והיא ויתרה. למה לא? אולי הייתי צריך לבקש עוד אחד? ובמוחו של אבא רטנר ניקרה אותה נסיעה לבסיס-הקליטה עם הילד, לא חדל אז לדבר על אביו, הקבור בגרמניה, בחלק שהפך לברית-המועצות, ולפני כן, או אחרי כן, ליטא, ואם נשארה מציבה היא בוודאי מכורסמת, אף אחד לא פוקד אותה. אולי בנו עליה משהו. היה בו אי-אמון כלפי האלופים של צבאנו. מלחמה מוצלחת, סבר, מולידה אחריה מלחמה קטנה יותר, המולידה מלחמה קטנה עוד יותר, עד שהמלחמה דועכת והכל נשכח. והנה, מלחמותינו גדלות כל הזמן, כמו שריפה שמניסים לכבותה בבנזין. אבל בנסיעה אמר לבנו: “אם אתה מרגיש שאתה חייב להיות חייל קרבי, אל תהיה משגיח-כשרות.” עכשיו, ליד המיטה, מוכן היה האב לשמוע האשמה מפיו של הבן, חי, שמן, נפוח, זב רוק, יתעורר איך שיתעורר, ובלבד שיתעורר.

פעם אחת, לפני שנים, חלם גדי בהקיץ על משפחה שתהיה לו, זו של אשתו, שתאסוף אותו לחיקה ולא תדבר אף-פעם על המקום שממנו בא ועל המקום שאליו לעולם לא ילך. המחשבה הזאת הרעידה אותו והוא פרץ בבכי, במיטה, בן חמש-עשרה היה, התבייש בהזיה הזאת על ניתוק מוחלט ממשפחתו. זהו כמובן סיכום לא הוגן לחיים מורכבים יותר, חיים מאושרים. במקומנו, שהיה מקום קטן כאשר כבה מוחו של גדי, ואם יתעורר אי פעם יראה כי המקום הוא כבר עיר שוקקת וראש-המועצה הוא כבר ראש-עיר – במקומנו, אף-אחד לא קיבל אהבה כמו האהבה שקיבל גדי. שום נזיפה ושום צעקה, אף-פעם, רק נשיקות. וגם כששכב נפוח, ומחטים הכחילו את זרועותיו, והאחיות חיפשו מתוך מחאה מקומות שעוד אפשר לתקוע בו מחטים, כאילו חייו של אדם נקצבו לו על-פי המקום שאפשר עוד לתחוב מחטים, וכאשר מסתיים המקום הזה, די – גם כששכב שם, נישקה אותו אמו, בין אם היתה באמת אמו, בין אם נולד למשפחה הרבה יותר טובה ורק החליפו אותו, נישקה אותו, כמה נישקה אותו ליד המיטה בבית-החולים רמב”ם, וכשדיברה הרטנרית באחד הלילות, ושיחזרה אחת מחזרותיו מבית-הספר, צעקה לו כביכול מקצה הרחוב, “גדי, גדי’לה שלי, איך היה בבית-ספר?” חצות לילה, רק המוניטורים פיפ פיפ פיפ, גם בחדרים אחרים, ומכונות הלב-ריאה חרררר חררר חררר, השיב פתאום גדי הכמעט-פגר, לילה, אי-אז בסוף 1983 או 1984, במילמול השיב לה: “היה טוב, מאמא, אבל הפסדנו 3:0,” ואולי גם הוסיף איכשהו: “אני קיבלתי שני גולים, אז הוציאו אותי,” ונרדם. הרופאים סירבו להאמין, אבל הפצועים בחדר השני שמעו, ערים מכאבים, או ממתח, רגע לפני כן ליגלגו על אמא של גדי, בגלל ההזיות שלה, ופתאום נדמו, שמעו בחצות הליל את גדי משיב לה, ואחד מהם נעמד ליד מיטתו, רועד כולו, ואמר: “שמעתם?” והאחרים היסו אותו, כי גדי אמר עוד משהו על המישחק העלוב ההוא, שבו הניחו לו להיות שוער אבל הודח בגלל שלושה גולים שספג מרוב פחד מכדור, הו זיכרון נפלא, והחייל ששמע והשתכנע אמר: “אלוהינו ואלוהי אבותינו, תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו, שאין אנחנו עזי-פנים וקשי- עורף לומר לפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל אנחנו ואבותינו חטאנו,” ואף שהוציאו לו כדור מהצוואר, התעקש אחרי שהחלים להמשיך ולהילחם, כי אמר לעצמו, אם אני כאן, מישהו אחר שם, נהרג במקומי, והיה אצלנו אחד, עודד סגל, שהלך בערב של קרב שיגרתי למגוריו בפלוגה, ובא מולו אחד אחר, שחגר כבר חגוֹר קרב, והצטייד בתחמושת הדרושה, וגם סידר כבר את המחסניות, נותב, רגיל, נותב, רגיל, אבל היתה לו דלקת אוזניים, והוא קדח מחום ומילמל לעצמו, “אני מרגיש לא טוב,” ועודד שלנו, עודד סגל, אמר לו: “אני אחליף אותך, אתה תחליף אותי בפעם אחרת,” אבל לא היתה פעם אחרת, כי עודד נהרג מרימון שנזרק עליו מטווח קצר מאוד, בדיוק בסיור ההוא, שבו מילא את מקומו של החולה, וזה עם דלקת האוזניים נשאר בחיים, ומה יכול היה לעשות? הרי כל מי שיודע מה זאת דלקת אוזניים, יודע כמה קשה להסתובב בהרים עם חום גבוה. ורק לפעמים לפעמים, כשחיבק את ילדו בלילה (קרא לו עודד, כמובן, ולא הסכים עם שם-החיבה שנתנה לילד הגננת, דדי כנראה קראה לו, לא הסכים, וגם לא סיפר לאשתו מדוע קרא לילד עודד, פחד שתתבעת), כשהילד ישן, ניסה לחוש רגש אשמה, אבל רגש האשמה גז, ונשארה בו שימחת החיים, בעיקר כאשר חיבק את ילדו, כאשר נשם את בשרו, את ניחוח הבשר החי, וכאשר אמר לעצמו: ‘הילד שלי ילך לצבא?’ פרץ פעם בבכי, כי התשובה “כן” נראתה לו ברברית, והתשובה “לא” נראתה לו גם ברברית, הרי הוא חי בגלל עודד. ואולי יש מקום שבו אוספים את מי שמתו בטרם עת ומחבקים אותם ואומרים להם: “חבל, חבל,” כי אוצר-המלים למעלה מצומצם מאוד, כדרוש, לא שֵם, לא דרגה, רק מלה אחת שמבטאת הכל, את כל החיים, אולי, ושני האוייבים שנהרגו והרגו באותו קרב קצר גם הם נאספים אל חיקו של אותו אַין גדול, ועליהם נאמר “חראם,” כי מי אם לא האַין ידבר בשפתם של הכל. אבל המתים כבר לא מרגישים.

עוד שנה עברה, הפרות נמכרו במחיר אפסי, התרנגולות נשחטו, החצר קמלה, אבל הבן התעורר. לפני שדיבר על הכדורגל, את זה הלוא כבר מסרנו, לחצה פעם אמא את ידו והוא השיב לה לחיצה, נשבעה שהשיב לחיצה, אבל חששה להרעיש עולמות, לא אמרה דבר לרטנר שבא להחליפה, אבל הבן פקח זוג עיניים, הביט בה, וסימן שהוא שומע, שהוא רוצה הביתה, אושר כזה, שימחה כזאת. וגברת רטנר הבטיחה לו שאבא יישאר על-ידו, והוא הסכים בלחיצת יד, ובמקום ללכת לרופאים, הלכה לבכות בפינת המסדרון, כן, היא, מרוב התרגשות (אף-פעם לא בכתה, לא בפומבי, גם כל הזמן הזה, ששפעה פקודות לשני הגברים), ונאילה, המנקה, שהביאה לה מדי פעם סנדוויץ’ מהקיוסק למטה, כדי שלא תצטרך לזוז מהמיטה, נישקה אותה ליד השירותים, כי שם בדיוק היתה על הריצפה, ניקתה שם, וקמה ואמרה לה: “הכל יהיה בסדר, גברת, הכל יהיה בסדר”, ולה, רק לה, סיפרה שקרה הנס, משום שהתפללה כל יום בשבילו, במיסגד, או בכנסיה, או מה הדת שלה, לא ידעה הרטנרית.

ערב יורד. חורף כבר. המלחמה נמשכת בטלוויזיה ובבתים המודאגים. ויש פער הולך ומעמיק בין הבתים המבוהלים לבתים המודאגים. כי המודאגים מגרשים את הדאגות, והמבוהלים לא יכולים לגרש את הבהלה. כל הליקופטר במרום, כל שיר עצוב ברדיו, כל קריין חדשות קודר מדי בקולו, כל ידיעה על קרבות בלי נפגעים. חיינו נמשכו. זיג זג איננו טריק של מספר. חיינו מקופלים כמו מוח או מעיים. ואי אפשר באמת לפרושׂ אותם. איש לא מגולח, צבי קוראים לו כבר הרבה שנים, ניסים שואל אותו לדעתו על הסנדיניסטים, רק לבחינה, והוא אינו משיב. עוד מעט יהפוך הקפה לסופרמרקט או לחנות רהיטים עם אולם תצוגה גדול. ניסים מעריץ את הסנדיניסטים. הם למדו משגיאות העבר, נזהרים מפשעי הסטאליניזם, משתדלים להרחיב את הדמוקרטיה, לא לצמצמה. צבי אינו יודע מיהם הסנדיניסטים, וכותב מיכתב לאחיו הרחוק, ג’ון: “יוהאן היקר, בכל פעם שאנחנו מחליפים כתובת, אני כותב לך, ואני מקווה שאתה מקבל את המיכתבים שלי ושתדע לאן לפנות, אם תצטרך אותי, כי מחר, אני והילד הקטן ואשתי השניה, אנחנו שוב עוברים דירה, ועבודה חדשה אני מתחיל, ואולי יהיה לנו סוף-סוף יותר קל. מכיוון שעד היום הדואר לא החזיר אף מיכתב, אני מבין שאתה מקבל את המיכתבים שלי, ולמרות שאנחנו עוברים הרבה מאוד מקומות, הקפדתי תמיד להודיע לך על כל כתובת חדשה. החיים לא קשים, אבל גם לא כל-כך קלים. החי מביט במת ומתבייש, כי המת הרי מביט בחי, העין של הגוויה היא העונש. אני לא מבין בענייני צבא ואין לי שום קשר עם הדברים שעושים כאן, אבל כמו שקארל מארקס כתב לרוגֶה: ‘בושה היא מין רוגז מופנה כלפי עצמו. ולו התביישה אוּמה שלמה, כי אז היתה כמו אריה מוכן לזינוק.’ גם אני מתבייש בתמונות שהטלוויזיה מראה מלבנון, איזה עם ברברי שאנחנו הפכנו. אתה בכלל עוד קורא מארקס? אני אף-פעם לא קראתי, אבל אני שומר את הספר שנתת לי, מנסה ככה להתחבב עליך, אולי תענה לי, כל-כך גדול הגעגוע שלי הלילה, לפני שאנחנו עוזבים. כל פעם שאנחנו עוזבים, אני מתגעגע דווקא אליך, כאילו כאן התחלתי את חיי וכאילו כאן הייתי צריך לסיים אותם, אבל אסור לאדם, אומרת אשתי השניה, לגמור את החיים שלו במקום שהתחיל. כל-כך גדול הגעגוע, שאני יושב בקפה ומקשקש ומוחק. שלח לי בבקשה תמונה שלך (אני כמו אידיוט מבקש את זה בכל מיכתב, אני כמו אידיוט מסתכל בתמונה הישנה שלך, ילד יפה עם משקפיים). אני לא זוכר מה כתבתי לך ומה לא כתבתי לך. לפעמים אתה כל-כך רחוק, לפעמים אתה קרוב (אולי מרוב געגועים). האמת היא שהבן הגדול היה השמחה הכי גדולה שלי. לפעמים אני מנסה למצוא בתמונה שלך את אבא. אחר-כך את אמא. אחר-כך את הבן הגדול שלי. אולי בכלל קורא במיכתבים שלי מי שגר במקומך, ולכן הדואר לא מחזיר. אבל זה לא הגיוני. הילד הקטן הולך כבר לבית-ספר תיכון. זכותנו לא לתת לו ללכת ליחידה קרבית. אבל מה אני יכול להגיד? שלא אתן לו ללכת? ומה יהיה אם יתאבד בשביל להעניש אותי? גם זה קרה כאן. כן כן. מצד שני, הוא דומה לאמא שלו, אשתי השניה. גם בהתנהגות, נוח מאוד לאנשים סביבו. מדבר אלי בנימוס. אבל חוץ מהשם, אין לו שום קשר למשפחה שלנו, זאת אומרת שלך ושלי. בבית הכל ארוז. אני יושב בקפה. אשתי השניה השאירה מחוץ לארגזים רק את הכלים לארוחת בוקר. היא הלכה לישון. גם הבן הקטן הלך לישון. הוא כועס על המעבר. כאן כל החברים שלו. אבל הוא לא מתווכח. אחר-כך ניסע. יוהאן היקר, אמא ואבא רצו שנחיה בשלום בינינו. באמת אף-פעם לא נתראה? הבן הגדול דָמָה לאבא, ובלילה בחלום, הוא צועק עלי בקול שלך למה נסעת לשם, למה נתת לו ללכת לצבא, למה נתת לו למות, אבל המתים מתים, וחבל שהחיים לא מתים איתם. איך יכלו אמא ואבא לתאר לעצמם שנחיה רחוקים כל-כך? אני שואל את עצמי אם אתה אומר קדיש. אני אומר קדיש על הבן הגדול בבית הקברות הצבאי שלו. אבל אתה אף-פעם לא היית דתי. גם אני לא. אבל אומרים שם קדיש. אתה מלומד? אני הייתי האח הגדול, אבל אתה מתנהג כאילו אני תינוק. לא אכתוב יותר, אם לא תענה לי, שלך, הרמן.” אחר-כך מקמט האיש את המיכתב וזורקו למאפרה, שאותה מילא קודם בבדלים, ושוב פורש את כדור הנייר, וקורא בו, ומבקש לתקן, על הדף המקומט, קשה לתקן על הדף המקומט ולמה לו לתקן את הדף המקומט, ובכל-זאת הוא מתקן ומתקן, ואחר-כך קורע בלב שלם את המיכתב לגזרים, ועוד גזרים ועוד גזרים, קונפטי, מעשן סיגריה וקם והולך, אבל בעל-הבית מורה למלצר לרדוף אחריו, והמלצר רודף אחריו, בצעדים איטיים, “הי,” הוא אומר לו בקול נמוך, והאיש שב, מתנצל בתנועה של רקדן, ובעל-הקפה משתעל, צועק כמעט בלי קול מן הפינה שבה הוא יושב, למלצר הוא צועק: “לא חשוב, לא חשוב, שיפסיק להתנצל, שישלם וזהו, ושילך,” ושב להשתעל, והאיש יוצא אל הגשם, אין לו אף אחד בעולם. ניסים, הוא לא מתערב. (כתוב: “בִּזְמן שאדם עשיר – יש לו פנים שמחים לראות את חבירו; ובזמן שאדם עני – אין לו פנים לראות, מפני שהוא מתבייש מחבירו”.)

הגירוי בתחתית הגרון של בעל-הקפה התגבר, וגם השיעול התגבר, ולפיכך השתעל עוד קצת, חשב שהנה השיעול הזה הוא השיעול האחרון, וכמעט הופתע איך זה מצית שורה של שיעולים, ניסה לטמון את עצמו בתוך המימחטה, צווארו מתלהט, ושוב השתעל, גופו רעד, עיניו האדימו, כמעט חישבו לצאת מחוריהן, ובסופו של דבר, כשהתגבר על שיעולו, אמר למלצר שהמתין לידו (המתין עד שהשיעול יירגע): “סלק גם את הקמצן הזה ונסגור,” כי ניסים, הערב, אפילו תה לא רצה להזמין, ובעודו נשען על הדף הכי חשוב לו במחברת העבה, אמר למלצר, “תיכף אני הולך,” והמלצר חייך (כידוע, ניסה המלצר, שהיה יפה כמו נערה, חולצתו קשורה על מותניו, ושערו אסוף בגומיה, להבין מניין נבעו תולדות האנשים בחלל הזה, תולדות השולחנות, תולדות המאוורר במרכז התיקרה, תולדות המקרר הגרמני, תולדות הפסנתר שאיש לא ניגן בו שנים רבות, ולהקיף במבט אחד את כל בית-הקפה הזה בתוך החלל, להיות מאושר, מתוך שהכל התחוור לו כהבל גדול, כי אין לו דבר אחד להיאחז בו בעולם, ולפיכך הוא מאושר, גם אני, אומר הוא לעצמו, גם אני, כמו כל הדברים כאן, כמו כוכבים, כמו ספוטניקים, מעופפים, מדברים, נשרפים, והקפה הזה ילך, ותולדות כל הדברים נאבדים, ואף שיש להם ראשית, אין לראשית הזאת דבר אחד להיאחז בו זולת הידיעה שהכל נובע, מה נובע? שופע), משתעל-נחנק-פולט: “ותאסוף את כל העיתונים, ותסדר אותם לפי העמודים ולפי העיתונים, ואל תערבב, אנשים לא אוהבים לקרוא עיתונים מעורבבים,” ושוב הצטרד לעבר שולחן מיספר 3, שם מילאו טופס של טוטו-כדורגל (בטופס רשומים משחקי הליגה הלאומית של סוף-השבוע הקרוב),ובעל-הבית כבר ניחש, אבל לא איכפת לו לעזור גם להם, אלא שאלה מניסים את כוחם, וחשדנותם מפילה אותם בפח, לא ידעו דבר וחצי דבר, יצאו מן הבית כדי להעניק לילדם כיבוד של בית-קפה, ונקרעו בין רצונם להקשיב לעצותיו של בעל-הבית לבין רצונו של הילד לנחש לבד, כי לכבודו היה הניחוש. 25 לדצמבר 1984.
אבא קרא בזהירות, כאילו אף-פעם לא שמע את השמות המפורסמים האלה, אפילו כל ערבי מכיר, “מכבי תל-אביב נגד הפועל פתח-תקווה,” ואמא אמרה בשמחה, כאילו התחוור לה בבת-אחת איזה סוד “אחד,” היא אמרה, ואבא אמר “אולי נכתוב שתיים?” והילד פסק שוב “איקס,” ובעל-הבית, ממקומו בפינה, קצת המום, אמר “איזה איקס? איזה איקס? מה הוא מבין?” והאב הביט במצוקה לעבר בעל-הקפה, כי אולי יכולים הם ללמוד ממנו משהו, מנסיונו, ומכל מקום, העט בידיו של האב, ועיניו נעות בין עיני האם לפניו המבוצקות של בעל-הקפה, וכיוון שהאם נבוכה מנעימתו התקיפה של בעל-הקפה, היא מושכת בכתפיה ומביטה בילד, אולי יתפשרו בין תקיפותו לתקיפות בעל המקום. אבל הילד, הוא השגיח, ודאי הכיר את הוריו, ועוד רגע התחבט האב מה לרשום, אבל כאשר המשיך הילד לצוות “איקס! איקס אמרתי” רשם האב שוב איקס. האם ניסתה ללחוש לילד משהו, אולי יאות להתפשר עם תחזיותיו של בעל בית-הקפה, שהמשיך בשלו, “תשמעו לי, תרשמו: אחד, שתייים, איקס, אחד, אחד, איקס, שתיים, אחד, אחד, איקס, איקס, שתיים,” אבל הילד הורה לאב לרשום איקס, הכל איקס, בקול זך וצלול, ואביו חייך אל בעל-הקפה, משך בכתפיו, גמר בדעתו לעשות את רצון ילדו, ושוב אמר בעל-הקפה לאב אשר על העט, מנסה לקשור קשר נגד הילד: “מכבי תל-אביב ינצחו, תשמעו לי,” והילד פעה במעט דאגה, שמא יכנע אביו, “איקס,” והאב דווקא נהנה להיכנע לילדו, כאילו בנו רק בן שלוש, ולא בן 12, ואך זה ללמד לצוות, או כאילו הוא גאון, ובין כה וכה ניחוש הטוטו תם ובעל בית-הקפה כעס על המשפחה שנתנה לו לבזבז חצי שעה, שבסופה ממילא רשם הילד X על הכל. שלושה אייס-קפה שתו. שלוש עוגות אכלו. אמרו שהעוגות טובות. מטומטמים. הוא הרי יודע איזה עוגות אופה אשתו, רקובת-העין.
אבא שילם מהארנק שבכיס מעילו. אמא ניגבה לילד את קצות הפה. בעל המקום, ממושבו ליד הקופה, החזיר לאבא עודף, לאט לאט. תמיד הוא מחשב, בלילה אינו נרדם אם טעה בעודף, ולמה תמיד הוא טועה לטובת הלקוחות, ואולי חישב כמה זמן ישבו, ומה שתו במשך כל הזמן הזה, אין סיכוי, אין סיכוי לבתי-קפה גדולים וריקים מאדם, כמו בחוץ-לארץ. הילד עומד. אמא חובשת לו את הכובע ומכסה על אוזניו, חוששת מדלקות אוזניים שתוקפות אותו כל חורף. מזדקפת. הוא מגיע לה עד הכתפיים. היא נמוכה מאוד. אבא אומר: “עכשיו נלך לשלוח את הטופס,” ובעל-הקפה אומר: “איזה בני-אדם אלה? איפה תמצאו תחנה פתוחה עכשיו? תלכו מחר בבוקר,” ואמא אומרת, הטיפשה: “נתעשר? אז נתעשר. לא נתעשר? לא נתעשר,” כאילו דיברה על גשם. ואחר-כך מתנצלת שוב במשיכת כתפיים, הכתפיים ששימשוה לתקשורת האפולוגטית שלה. לפני מי היא מתנצלת? “איפה אתה עובד?” שואל בעל המקום, מתכוון לחסל את התקרית בלב פנימה, “אה, אנחנו לא מפה. באנו לבקר.”
– את מי?
– מישהו שהיה עם הילד בבית-חולים. אבל לא מצאנו את הכתובת.
– איך קוראים להם?
– עכשיו זה כבר לא משנה. מאוחר והאוטובוס תיכף יוצא. תלבש, הרמן, את המעיל, קר בחוץ. הוא לא אוהב את המעיל שלו. אבל קר בחוץ
– מאיפה אתם?
– נו מאיפה? מאיפה כולם? מתל-אביב.
– לא. אנחנו כאן לא מתל-אביב.
– אני יודע. צחקתי. תלבשי גם את, אמא’לה, את המעיל.
תיכף היא תקרא לו אבא’לה. “אז באתם כל הדרך לבקר את הילד הזה וזהו?” מנחשי הטוטו גמרו להתעטף במעיליהם, ובעל-המקום השתעל, והאם סוככה על בנה שלא יידבק משיעולו של האיש הזה, “זה לא ילד. זאת ילדה. הם שכבו יחד במחלקת-ילדים, עוד כשנולדו. ומאז הם מתכתבים. בהתחלה אנחנו כתבנו, אחר-כך הוא למד לכתוב. עכשיו באנו לבקר. אין בכלל כתובת כזאת. אף אחד לא מכיר. חיפשנו שעה. אף אחד לא שמע.”
– צריך לשאול בדואר. אולי טעיתם ביישוב. הרבה טועים. בדואר יודעים.
– עכשיו כבר מאוחר.
מה הכעיס את בעל-הקפה לא ידע גם הוא עצמו. גם כשהלכו השלושה לתוך הגשם, וחיבקו זה את זה כמו בשרשרת, האב את האם והאם את האב, והילד באמצע, עד שנעלמו בין עצי השדירה, גם אז לא מחל להם. על מה? צבע האוויר כחול. הם שיקרו אותי. בשביל מה דיברתי איתם על כדורגל? אשה קטנה כל-כך. איזה מין מחלקה זאת שילדים שוכבים עם ילדות? איזה מין בית-חולים?
ניסים, מצידו, התכוון לבקש מהמלצר סרגל, אבל המלצר, עם שובו, אמר לניסים: “הוא אומר שאתה חייב להזמין, או שתלך מכאן, ‘לעזאזל, תלך מכאן,’ ככה הוא אמר לי להגיד.” הגשם התגבר. שלושה דברים שקולין זה כזה: ארץ, אדם, מטר. אנשים רצו. עציו של גן הזיכרון שחו. חלון בית-הקפה נרטב. בעל-הבית הורה למלצרו הדקיק להכניס פנימה כיסא יתום שנשאר במירפסת, חזר המלצר עם הכיסא וניער עצמו מן הגשם. הצביע על ניסים ושאל בתנועת יד את בעל-הבית אם יוכל ללכת אליו, בעל-הבית השיב בתנועת יד מבטלת. חרפתו, חרפת כישלון בית-הקפה, מורכבת בדיוק מאנשים כאלה. ניסים רצה לבקש עט אחר, שלו פתאום לא כותב. 1965, ומוסיף ‘חברי הדגול ECG, נתת לי מפתח לאמונה. כשהרגו אותך בבוליביה, שנתיים אחר-כך, לא בכיתי, חברי הדגול, אבל עמדתי דום, בשקט, בחדרי, קומפניֶירוֹ ארנסטו’. ניסים אינו מסגיר סודות, אבל באחרונה הוא מתגרה בגורלו, בגלל המורה לביולוגיה, בגלל המיתקפה על הסנדיניסטים, בגלל כיבוש גרֶנאָדָה – האם צדק דווקא לנין? האם באמת אין שום סיכוי לעמים להשתחרר בלי להילחם בכוח רב נגד האימפריאליזם ולבנות מנגנוני דיכוי פנימיים? האם באמת הכל יישטף בתוך הים האמריקאי? –בגלל הגשם הזה, שהפניסים מעירים את טיפותיו כאילו היו שברי זכוכיות מהשמיים. חיי אדם, אם אינם מתלכדים עם חיי העולם בנקודות המכריעות של חיי העולם, אינם ראויים לסיפור. אולי כן. קקאו חם, כן, אבל לא רישום (ומה על הוורד הרועד בחוץ, בכיכר, באמצע הדשא, מתחת לפנס, ליד טבלת הזיכרון?). הוא רושם את זיכרונותיו, ומגיע עד לעמוד הריק, ושם, בעמוד הריק, אין הוא רושם מלה, פוסח עליו, אלף-תשע-מאות-ששים-וחמש, וזהו, ועכשיו, אולי בגלל הטבעת המתהדקת סביבו כותב הוא קומפניירו ארנסטו, ועוד שנים יעברו עד שיתפענח השם הזה.

זו התמונה: בפנים אור מנורה, כמו צל גדול של מטוס – עש הלילה הקטן. בחוץ לילה, מעונן, לפעמים יורד גשם. יש בלבו מראה ישן, הוא אינו רושם אותו, אולי יספר אותו לאשה שיחלוק איתה את ערוב ימיו. בין העצים, התייעצות לפני קרב. המורדים מבקשים עצה מזרים. מפקד הזרים, גם הוא שחור, ניגש לאיש אחר, בצד. האיש משתעל. מעשן ומשתעל. המורדים אינם מבינים מדוע ניגשים הכל לאיש העומד בצד, הרי אין הוא המפקד כאן. ניסים יאמר למורה לביולוגיה: אני לא יכול להגיד לך מי היה האיש. אני יכול רק למסור לך את המראֶה. המורדים יושבים ומעשנים. בלילה חלק מהם ייהרגו. היועצים ייצאו איתם לקרב. אני לא יכול להגיד לך מניין באו היועצים, אבל הם היו אנשים אמיצים, והאיש בפינה לא היה המפקד. שמו היה חסוי. תמונותיו בתעודות היו מזוייפות. הוא היה היושר בהתגלמותו. כן כן. את יכולה להאמין לי. לעולם לא אספר לך מי היה. ECG, בסדר? ככה נקרא לו. אילמלא האמין בהיסטוריה, לא היה מייחס ל-1965 חשיבות גדולה כל-כך. ואולי הוא מייחס חשיבות ל-1965 משום שהזדמן לו להיות שם, ודווקא שם נכשלה המהפכה? ובכן, קשה לו לענות על השאלה הראשונה, כיוון שאיש לא שאל אותה, לבטח לא הוא. ואשר לכישלון? אל תאמר אף-פעם כישלון. הנה ימים באים והגיצים יהיו שוב ללהבה.

בעל-הקפה רוצה לסגור. המלצר רוצה ללכת. ברדיו מדובר באירוע חשוב. ניסים משתדל לא לשמוע. חלונות-ראווה פעורים בתוך ניאון, כמו ניאוף: בטן החנות הפעורה, וב’קפה יוהאן’ – חלונותיו הארוכים מביטים כשברי אגם בעוברים ושבים, ככה הולך סיפורנו – יושב השרת, ומשקיפים (החלונות) בעצב חסר רחמים על רוכבות אופניים בגיל העמידה, סלי קניות עמוסי לחם, גבינה, צנונית ובצל ירוק, והסלים יושבים להם כזוג ירכיים בלי גוף משני צידי המושב, ככתוב: “מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, כך אשה.” “אני חושב,” משתעל בעל-הבית, “אני חושב, שזה לא היה בטעות, לא טעות. הרגו אותם בכוונה, אבל אומרים שזה היה בטעות בגלל אמריקה,” והמלצר משיב: “וזה צודק?” “איזה מין שאלות יש לך? הרגו, כי היה צריך להרוג,” “גם את הילדים,” “הילדים? היו ילדים,” “כל הכפר נהרג,” “אם היו ילדים, זו היתה בטח טעות,” המלצר חותם: “אז כן היתה טעות או לא היתה טעות?” ניסים יודע לשתוק. לבו – ליחת דם. “אולי הם לא מתו, אולי הם רק שוכבים כמו מתים, צבועים בצבעי דם ואדמה?” הוא אומר. שוב לא דיברו אליו. אולי קולו נחלש. המלצר שאל את בעל-הקפה: “אתה מרגיש יותר טוב?” ובעל-הבית משיבו ברוגז: “אני מרגיש בסדר גמור, זה רק העישון.”
כאילו היה בעצמו חלון עגמומי, מביט ניסים בכיכר, ונוגע לרגע קט בשפמו. אני לא אני. חיוך מתפשט מדי פעם על פניו בעת שהוא רושם, כל-כך משובח היה זכרונו, תמונות, שמות, מושגים, דימויים, מלים, סיפורים מכווצים נפרשים במהירות, שוב מתכוווצים כדי לנוח בתוכו כנחש, עד שיחפוץ הזוכר, או הזיכרון עצמו, לך תדע, וכל פרט כזה, אלים כמו מטיאוריט, מתנגש בפרט אחר, פוער מייד את ריקמותיו הפצועות, ושוב בוקעים מהר-הגעש של הזיכרון גיצים בוערים של מראות, תמונות, קולות, מחמאות, ואחר-כך, כיוון שהכיר את הסכנה הגלומה במהירות כזאת, מהירות התנועה, שלא אדם אחד ולא שניים נכנעו לה, ונדרסו, זאת אומרת, נרגמו בשלל זכרונותיהם שאין לשלוט בהתרבותם, מיהר לדבר אל עצמו בקול, לא חשוב מה יאמר, לכן אמר: “1965 אני לא רושם,” ואחרי שאמר שוב, פעמיים או שלוש, כדי להרגיע את הר-הגעש הזה: “1965 אני לא רושם,” ורשם תאריך אחר, כדי לעצור את השטף, רשם 1986 ו-1996, וגם 1999, כי העתיד נקי ממראות וממחשבות, לבד מהציפיה לגאולה שתבוא בצורה שאיננו מכירים עדיין. שקט ירד עליו בבת-אחת. הביט כה וכה. אף אחד לא הבחין במאבק הזה שניהל, כאילו הציל את סירתו הקטנה מטביעה, עליו להירגע, פיו יבש. כשנעלם מחיינו, שכחנו אותו, כמו כל שערוריה. גם הקצב, שניסים הקשיב לצרותיו מדי ערב, אחרי שזה סגר את האיטליז, נאנח וויתר.

בבוקר קדרו השמיים כמו זיקית גדולה (פעורת-פה-ורוד היא בקצה מערב, בסוף היום), ורפי, מדריך האימונים הטרום-צבאיים של בית-ספרנו, דיירה הבודד של ויינטראוב, עמד בחצר, ולידו עשרות זוגות של אופניים, עמד אסוף בתוך מעיל שגנב מן הצבא, כפוף כמו חמנית, נוהם בשקט כלפי הכיתה היוצאת בהמולה מחדרה בקומה השלישית, ממשיך לרטון, למטה במיתקן האימונים, “אתם עוד לא כאן? ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?” וככל שאיחרו, הנמיך את קולו, כמעט לחש, והגביר אך מעט את תדהמתו, “אתם עוד לא כאן? ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?” ואחרי שאמר את מה שאמר כמה פעמים, וצירף את זעם עיניו למסר החד-משמעי, ידיו על מותניו, ראשו שפוף, הגיעו שלושים הנערים והסתדרו מולו, אבל הוא המשיך לרטון באותה נעימה, “אתם עוד לא כאן? ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?” ועוד הם צוחקים, ומחייכים, ומשתתקים איש-איש בתורו, ממשיך זה לרטון, “אתם עוד לא כאן? ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?” ובסופו של דבר מוכיחה התמדתו את עצמה, כי הנה, בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת, ובלי לשנות את יציבתו, וגם בלי לשנות את הבעת פניו, ניצבת הכיתה מולו, שקטה כצללים, והוא נהנה, זה שכרו, למלמל, “אתם עוד לא כאן? ‘חת-שתיים, אתם עוד לא כאן?” ולראות איך הם מסתדרים, מבוהלים קצת, תמימים, משתדלים להשביע את רצונו, מפסיקים ללעוס ולצרוח. כמה אהב אותם, כמה אהב את תלמידיו (וכמה התפלל שלא יצטרך להיות פתאום מדריך לריקודי-עם, ככתוב בסעיף קטן 2ב של חוזהו, ושלא יוטל עליו להכין הצגה לכבוד סוף השנה ככתוב באותו סעיף). האביב יגיע, העננים יסגרו על השמש מלמעלה, ינפחו את ענפי העצים מלמטה, כאילו זכוכית, והענפים מעלים בליטות ירקרקות.
רפי גם שם על מותניו מעין אקדח. הם הצטרכו ללמוד להרביץ זה לזו. הסתדרו בשתי שורות. בנים מול בנות. אז הגיע איש עם משקפיים, עטור זקן, מעבר בית-הקברות. “מי האיש הזה?” שאל תלמיד אחד בלחש. מישהו אחר אמר, “זה המורה שנעלם.” התרגשות אחזה בהם. היו בשנתם הראשונה בבית-הספר כשבא והיה לשיחת היום. המורה שנעלם והופיע פתאום, עמד, נבוך, התקרב אליהם ואמר: “ל-למה ל-לכם ה-האמונים ה-האלו י-ילדים?” המדריך כעס. התלמידים סבבו את האיש. המדריך חשב לעמוד ולמלמל את מלות הקשיחות שלו, אבל ויתר. אולי ניסה וויתר. במקום זה נגרר גם הוא להביט באיש הגדול. “צ-צמח בל-בלתי מ-מנוצח, נו-נוצר מ-מעצמו, מב-מבעית ח-חניתות אוי-אוייבים, המשגשג ב-בעיקר ב-בארצנו – ה-הזית א-אפור ה-העלים, מ-מכלכל י-ילדינו.” “זה יפה,” אמר אחד הילדים. “אבל מה זה קשור לשיעור?” אמר המדריך בקול מהסס, והאיש גירד את זיפיו, ניקה את שערו הדליל מחתיכות קש שדבקו בו, והחל לשרוק. הוא שרק יפה. הם הפסיקו לצחוק. פיו הפך לחור כהה ושורק. “מה עוד יקרה כאן?” שאלה אורלי, כמו נציגה, והמדריך אמר לה, כאילו רק שניהם שם, “אני אספר לך אחר-כך מי זה, אני גר בבית שהוא גר קודם, הכי טוב לקרוא למישטרה.” האיש המשיך לשרוק. שריקה יפה כזאת לא שמענו בחיים שלנו. אחר-כך התחיל ללכת לכיוון הנחל. הלכנו אחריו. אורלי והמדריך נשארו מאחור ואחר-כך אורלי הדביקה אותנו, אולי התביישה להישאר עם המדריך. אחר-כך גם המדריך הלך, מתוך אחריות. אף אחד לא ידע למה ללכת, אבל כולם הלכו בגלל האחרים. ככה תמיד הולכים. והוא המשיך לשרוק. עברנו את השדות. הוא חשב לעצור ולדבר על עזרא הסופר, שהיה איש אכזר והוריש ליהודים מורשת מכוערת, אבל לא היה לו כוח. מלאי חִיּות היו הילדים מאחוריו. רצינו ללכת לצבא לא בגלל שהיינו מטומטמים, אלא משום שככה צריך לעשות. זו דרך העולם. הוא לא עצר, הלך מהר, חצה את השדה הרחב, וכשהגענו לנחל גדול שאף-פעם לא ראינו, הלכנו לאורך הגדה. ברווז השמיע קירקור עד למרחקים, ככה ברווזים, הלך לתוך המים, ושרק. המדריך אמר בקול רועד: “לא נלך אחריו.” צייתנו כי רצינו לחיות. האיש נכנס למים. הוא המשיך לשרוק, שריקתו רעדה, אולי מקור, נופף לנו לשלום בלי להסתובב אלינו. אף-פעם לא שמענו עליו אחרי זה. “אנא, מוות, צאצא אדמה וטרטרוס, אכוף על כלבך להסתלק מדרכו של ההלך היורד אל שדה המתים שבתחתיות. שמעני, אתה המרדים לנצח!” ככה נעלם יצחק קומר. אם באמת קראו לו ככה, או מוטב לומר, ככה רצה מאוד להיעלם, הרי כל אדם רוצה היה לגמור עם החיים שלו גם ככה, להיעלם לתוך השדות הירוקים, מעבר לגדת הנחל, שיצביעו לשם בבוקר אוהבים מטיילים ואחד יאמר: “הנה שם, את רואה את האלון העבה?” ובת-הזוג תאמר: “זה מימין?” “לא, קצת מאחורי זה, יש עץ ליבנה, האמצעי, שם,” “המוכסף?,” “כן, בדיוק שם.” הוא חצה את הנחל, תחילה חשבו שטבע, אחר-כך עלה, נוטף מים, בעברו האחר, כר דשא רחב, דרורים ניתרו בו, שיחרור התחרה בלכידת זרדים, כאילו מישהו התחרה בו. אולי בקרחת היער הזאת נולד פעם עגל. סוף הסיפור. אפשר לחדול לקרוא כאן.

(המחבר משתחווה ויוצא, חבריו הטובים נשארים, בראבו, כ-11 עמודים, תשואות הברים נדיבות, חלום של התקבלות, אהבת החברים מפעם, נאמנות.)

המורה החדש נעלם בתוך חורשת האלונים. פעם עמד שם בית-קברות קטן. אחר-כך הפכוהו לשמורת טבע בגלל עתיקוּת העצים. העצים, אגב, סייעו לקבוע את עתיקות בית-הקברות. מאתיים שנים, בממוצע. ליד כל קבר ניטע אלון. את הקברים ניתצו. גם את הבתים. יושבי הבתים בלאו-הכי נפוצו לכל עבר. על האלונים שמרו. החיים חזקים מן המוות. ואז הם קמו, ילדי המסע, מדי פעם חנו בצד הדרך, נמלטים לתוך הפרדסים להתחבא, אחר-כך המשיכו הלאה, והוא ביניהם, מגושם, גדול מדי, אינו רוצה להוביל, רוצה להיות אחד מהם, מזדנב אחריהם, הם מצביעים עליו, מתלחשים, וכשצריך לברוח שוב אל העצים – חלקם מטפסים על העצים ושניים צוחקים לו, מסתודדים וצוחקים. ילדה קטנה אחת בחולצה אדומה מגדפת, כבר ביקשתי סליחה, אל תקללי אותי, בבקשה, מי מוביל אותם? מי מקימם על רגליהם? מי משקה אותם מים? מי שומר עליהם בשעה שהם ישנים? שוב אתה שואל שאלות ואנחנו צריכים לענות? אני מבקש סליחה גם על השאלות הללו, אני לא יכול לשאול יותר שאלות, גם על עצמי, ואיך זה שילדים מוותרים ככה על אמותיהם, ויוצאים לחפש את אבא? הם אינם משיבים. הם הולכים, כאילו אינם שומעים אותו, כאילו אין הוא ביניהם. חודשים חולפים, אבק הנעליים מלבין את השיער, או להיפך. השאלה ברורה מדי, אין צורך לשאול שאלות ברורות מדי, רק בסיפורים שואלים שאלות ברורות מדי, וגם אז רק המכשפות שואלות. לך מכאן, חוקר שין-בית, או שתביא לנו את הקטלוג הגדול. אין קטלוג, לכו לאורך הצברים, לאורך התאנים, לאורך החורבות, לאורך הסלעים המסותתים. בשביל הקוד תביא קטלוג. אבל אני באמת כבר לא מכיר את הקוד, וכשהוא אומר את המלה ‘באמת’ הם קמים, מסתדרים, עומסים את תרמיליהם, אחד ממושקף וקטן, עייף מאוד, אחותו אוחזת בידו, ואחד מתבדח, צוחק לי, בגלל גודלי, בגלל שאני עירום, את הקטלוג, אומר הילד ההולך בראש, לא אתן לך יד, אם לא תיתן לי את הקטלוג, אין לי קטלוג. הילד נעתר ונותן לו יד, ידו חמה, כמה מעט אני צריך בשביל לנוח. עוד לא הגיעה העת! מי אתה שתגיד לנו שעוד לא הגיעה העת? מתי תגיע העת? וכשתגיע העת, תגיד לנו? הנח לנו את ההיסטוריה שלנו. מה אתה מחפש? את האמת. ואנחנו מחפשים מקום. ידו של הילד חמה, אבל הוא שותק, אולי רוצה את אביו, מסתפק בי. אני הרגתי את אביך? הנה מוכר גלידה, תן להם גלידה על חשבוני. מוכר הגלידה פותח את הארגז ומראה: הכל נמס, שלולית מיץ התות. הם מוותרים. הולכים. למה הם לא יכולים לצעוק ביחד, כמו מקהלה גדולה, אנחנו מחפשים את אבא? אבל אם כל אחד מחפש את אבא שלו, למה אתם הולכים ביחד? משום שכולנו איבדנו אבות, גם אלו שעינית. אני עיניתי? הוא מוליך אותם, שוב הוא, למה אינו מניח להם לטעות? צללים, ובשדה סביב האלון, ליד בית האריזה הישן, קרחת גדולה של יער, “רווה טל שמיים, מדי יום פוקח את גביעיו יפים הנרקיס, זה הנזר הקדום למצח צמד האלות הגדולות ומזהיב הכרכום,“ היער נגדע, מבצבצת יד אחת מקולפת, בשר מתוך האדמה, זבובים רוחשים. הוא הולך בין התלוליות. חכו לי כאן, אני אחזור. הם לא מאמינים לו אבל יושבים. לא אברח הפעם, אבל כבר ברחת לנו כל-כך הרבה פעמים, הכל מסומן, לא הכפרים, הקברים, ציפור מנקרת את בטנו, וֶרָה העורבת, לכו הביתה, אנחנו תלוליות ממוספרות, כל תלולית מיספר ותאריך, קרש שחור וספרות לבנות, איפה השמות של המספרים? זה הקטלוג שהם מחפשים? שיירה גדולה גדולה, אין גדרות, רק שומר ישן, זבוב מציק לו בשינה, הוא מזיז אותו בידו וממשיך לישון, שוב מציק לו הזבוב, הילדים פורצים בצחוק, לשונו של השומר מלקקת חלום מתוק על דבש וחלב, לא תוכלו להתיישב על האדמה הזאת, יותר מדי מתים שוכבים מתחתיה. מה אתה אומר לנו לא לשבת כאן? אבותינו קבורים כאן, במאות, אלפים. אני אהיה אבא שלכם, אתה לא אבא שלנו, אתה יהודי, אני לא יהודי, אני אדם, אנחנו ערבים.

רץ עירום, דרך העיר. אילו רק מצאתי משהו ללבוש, הייתי שב לחיים, אני רוצה לשוב לחיים. הירהור עלה בו, שהנה היא מלאך, והיא תיקח אותו הביתה, תפרוק את תרמילו, תשליך את המאכלים הרקובים מהמקרר, תאוורר, תנקה, תרד להביא גבינה ולחמניות, וכשתשוב, יעלה ריח הלחמניות מחדר-המדרגות, והקפה מהמיטבח המואר יכריז גם הוא ‘רגע’, תיגש אליו, תגיד לו ‘רגע’, הוא ישכב במיטה, יחייך ויאמר ‘רגע’, היא תעצום את עיניו ותלך משם, תכבה את האור, הרגע נגמר, היא תיקח את נשמתו כמו כפתור מוּתָךְ. סוף הסיפור. אפשר לחדול לקרוא גם כאן.

אדם שמעניש את עצמו באמת אינו רוצה למות בקלות כזאת, כאילו אהובתו האבודה מחכה לו מתה בתוך יער, ליד עץ שצבע כסף עולה ממנו כל היום, ולפנות ערב הוא מחזיר יהלום רקיע ורוד לבורא, מפחם שורשיו, שילומים על היום היפה, ולכן נשאר האיש בכל-זאת בינינו לראות ולהיראות עוד פעם אחת, או מוטב לומר: ככה, לתוך האביב הבוער והשקט, נעלם מעינינו, ולא נעלם מעיני עצמו, וכל כמה שביקש להימנע מחשיבה על חשיבתו, ולהיות גוף כואב, מתרפה, חדֵל, הנה כאשר באו לעצור דווקא את ניסים, שרת בית-ספרנו המצטט לעייפה מכיתבי המהפכה, מעצר אחרון, יותר לא יראה את אור השמש, אמרו לו עוצריו, בעצמם מחזאים לא רעים, דאגו שניסים יראה את המורה החדש מרחוק כבבואה, או שלפוחית צבעונית דהה, וגם אמרו לו: “אתה רואה אותו? הוא שלח אותנו אליך,” וניסים מסר להם בלי לומר מלה את המחברת שאותה חיפשו, ואמר: “יש עמוד ריק אחד, 1965, לעולם לא תוציאו ממני מה עשיתי ב-1965 או איפה זה היה מה שעשיתי,” כי זה מה שעשה אותו חזק, העמוד הריק, וודרך אגב גם שאל אותם, אם יוכל לקחת את ‘מלחמת המעמדות בצרפת’ ואת ‘ה-18 בברימייר של לואי נפוליאון,’ והם חזרו ואמרו, שני הממושקפים, הם חזרו ואמרו, כאילו לא שמעו, פעם זה דיבר ופעם זה דיבר, בהברות קצובות כמו שמלמדים לדבר בקורס מם כפים: “א-תה רו-אה את זה שם בש-ביל, זה ש-מ-ד-בר עם ה-בוס ש-ל-נו? הוא הו-ביל או-ת-נו א-לי-ך,” אבל ניסים לא היה טיפש, לא לא, יכול היה באותו רגע לצטט את באבף, או את מארא, או דמולן, או דווקא את סן ז’יסט (“אלה שעושים מהפכות לחצאין אינם אלא כּוֹרֵי קבר”), ואולי בכלל לא ידע על מה הם מדברים, ואולי, מצד שני, המשיך להתחזות, לא להסגיר סימן אחד מכל הסימנים שכל-כך רצו ממנו ושמעולם לא נתן להם, כי ניסים דיבר יותר משפה אחת, בעת ובעונה אחת, יכול להיות, ופירושו של דבר שידע תמיד אילו סימנים אסור לו לגלות, כי דובריה של יותר משפה אחת נחלקים לשניים: אלה המפגינים את ריבוי השפות שלהם, ואלו המסתירים אותו. בין כך ובין כך אמר ניסים פתאום (אולי זמם בריחה, אולי היה נאמן להבטחתו?): “אני הבטחתי לתרום דם עוד הבוקר, לפצועים של הפיגוע,” ואחד משני הבחורים שעצרו אותו כעס, כי הרי עצרו אותו בגלל הפיגוע, והשני לא כעס, אלא שאל, זחוח לגמרי: “דם ל-י-הו-די או ל-ע-ר-בי?” והראשון פסק, כאילו ניסים לא היה שם: “אל תי-ג-רר ל-וי-כו-חים אי-תו, הוא י-סו-בב אות-ך על ה-אצ-בע, ש-מ-עת מה ש-אמ-רו ל-נו, לא?” ניסים, מצידו, שוב הקפיד לא להבין, או להתעלם מהמחמאה, כי היה איש חכם, או צנוע, ואולי באמת הירהר באותם רגעים על עניינים אחרים, על התינוקות הנולדים בשעת בוקר מוקדמת זו בבתי-היולדות בארץ, בחדרי-ההמתנה מעשנים אבות ודודים, ובחדרי-הלידה מגדפות היולדות, והרופאים אוכלים ארוחת-בוקר, והמיילדת זמירה, זמירה הגדולה, האחת והיחידה, אולי צריך היה להקדיש לה את הספר, סובבת בין היולדות, מדי פעם יוצאת לחדר ההמתנה וקוראת בשמו של האב ומראה לו תינוק רך, אדום, מקומט, מצופה נוזל לבן, ואב אחד בוכה, משימחה, כן כן, חושב על אביו, מה היה אומר, ואחר-כך מראים את התינוק לאם, והיא מזיעה, שפתיה יבשות, הכאב עוד לא עבר, אבל גם היא קצת בוכה ואומרת: “בתי, בתי,” ואומרים לה: “זה בן, אלינור,” והדמעות שוטפות כך או כך, כי יום חדש החל, לא רק שָם, אלא בכל-כך הרבה בתי-יולדות, גם במחנות-הפליטים, בארצות השכנות, באפריקה, כמה מהם ימשיכו לחיות כדי לבנות עולם טוב יותר, כן כן, בצריחה הזאת של תינוקות בידי מילדות, שמע ניסים תמיד סבל ואומץ רב, וגם תקווה ללכת הלאה, ואילמלא הכליה שצריך להחליף לו (המורה החדש הבטיח לו לתרום לו כליה), היה בוודאי מחיש את צעדיו, אבל כואב לו פתאום והוא הולך לאט. וכאשר עבר על פני שורת המכוניות – שמכשירי הקשר שלהן ציפצפו, כאילו פורק זה עתה, עם המעצר המיוחל הזה, מיטען חבלה גדול, אף כי המורה השמן והרטוב ממים, שב וטען באוזני הממונה כי הוא-הוא זה אשר הכין את מטען החבלה הגדול – הנה, כאשר עבר ניסים על פניהם, השתתק המורה, הפסיק להתחנן על חירותו של האיש מהמרתף, וניסה תחת זאת לומר לו משהו, ראה את פניו האדישות והשתתק, ביקש לעזוב הכל, להתכחש לכל מה שאמר ועשה אי פעם, לשרוף את עצמו ליד ניסים, כן כן, לנשקו, ליפול לרגליו ולהתחנן שיסלח לו, שלא הוא הביא אותם, ואם עקבו אחריו, לא ידע שעקבו אחריו, ואולי זו בכלל עוד סטיה סאדיסטית שלהם, לתת לניסים ללכת עם מראהו, מראה יהודה איש קריות, ואין שחר לפרשנות המראה הזה, האמן לי, איסמעיל שלי, אני נשבע לך, במיקרה אני כאן, במיקרה הביאו אותי לכאן, כי הלכו לעצור אותך, אבל המורה הרועד ראה רק את עורפו החרוש קמטים, ארבעה תלמים פוגשים זה את זה בדיוק באמצע, כמו שרידים של מאובן עתיק בסלע, ומן הצד האחר של הראש לא ראה כלום.
ובמקום לבקש סליחה, להתנפל על הממונה על שירותי-הביטחון, ולבצע בו את מה שהצדק הטבעי – אם קיים או לא קיים – דורש, שוב לא עשה דבר, אלא נמלא גאווה, אולי הערצה, כמו שגבר מעריץ את אביו הזקן בהיזכרו בו בשעה שהוא מסיע את בנו במכונית, לא משום שניסים שיחרר אותו מאחריותו, להיפך, אשמתו מקועקעת עכשיו כמו ברית-מילה, לעולם לא ייפרד מן העולם בלי המבט החסר הזה. ואולי דווקא לא הכירו ניסים זה. איננו יודעים אם ניסים הוא-הוא אחיו הנרדף של המורה שלנו. גם איננו מודים. בהיותנו נאמנים רק למראה (ולא לפירושו המודח חדשות לבקרים), אנחנו מציינים שהשרת דיבר עם המורה תמיד כאילו אף-פעם לפני כן לא נפגשו, והמורה – זה העניין החשוב לנו – שב והתפעם. משך כל הזמן שהיה פה, לרגע לא התנהג אליו ניסים כאילו היה אוייב, או אח אבוד, אלא עזר לו, נתן לו גירים, שמר בעבורו את יומן הנוכחות, חילק לו עצות מעשיות ביחס למס-הכנסה, ביחס למורים אחרים. ואם ניסים היה האיש שאותו חיפש המורה, מדוע העריצו כל-כך? אם נכון כל מה שנאמר על שרת בית-הספר שלנו, ואפילו אם רק אחת הגירסאות נכונה, והוא פוצץ את הבנק שלנו, או נטש את משפחתו, את אשתו ואת שלושת ילדיו, אחד מהם גם נהרג אחר-כך, והאחר אבד בחיפושיו אחרי אביו, כי אז אין לנו מחמאות בשבילו. אבל המורה החדש לא חשב על ניסים מחשבות נלוזות כאלה, ניסה רק לנחש אם הכירו, ולמה הוא מצטט כל הזמן, ולמה אינו אומר משהו על העבר, מלה אחת, רמז, אביהם, אמותיהם. בין שיחי התירס החל שוב הכל: לא נפגשו מעולם, לא הכירו מעולם, לא זכרו דבר.
מה עוד? כן, כשהובל ניסים אל המכונית, ביקש לחזור עוד רגע למרתפו, שנחתם כבר. שני מוביליו נעתרו. אולי יגלו עוד משהו שלא גילו. אבל הוא לא לקח מפות ולא רשימת שמות. לקח סיכה עם סמל אדום (איפה קיבל אותה?), ובדרך למכונית, הרים את שתי ידיו הכבולות באזיקים ותקע בדש חולצתו את הסיכה. בשמש החורפית נצצה הסיכה לרגע. ובדרך למכונית הלבנה, בין שדירות התירס, משהו בכל-זאת התכופף בתוכו. אולי האזיקים על-ידיו כופפוהו, אולי האזיקים לרגליו. אולי התכופף כדי להיכנס למכונית הלבנה. וילדי בית-הספר עמדו וצפו בהם בשקט, קיבלו את הדין, כי מה כבר אפשר לומר על האחראי לפיצוץ הקטלני ליד הקולנוע, וזה בדיוק מה שעבר במוחו של השופט כאשר הראו לו את המיסמכים, המזוייפים והאמיתיים, מה כבר אפשר להגיד, והשופט ביקש רק לדעת דבר אחד, דרש אפילו מאנשי השב”כ לצאת מהאולם (עורך-דין לא היה לניסים), ואז אמר לניסים: “מה שמך האמיתי, אם רק תגלה לי מה שמך האמיתי, אוכל לשקול שיחרור,” אבל החשוד הביט בשופט, ושניהם כאילו חיכו לצילצול סמוי. החשוד לא השיב. היו לו עשר תעודות-זהות במרתפו, ואף אחת לא היתה אמיתית. היו לו ארבעה או חמישה דרכונים ואף אחד לא היה אמיתי. אולי שמו לו את התעודות שם בעת שלא היה שם. אם עושים דברים כאלה בשביל לפוצץ בית, למה לא לעשות את זה בשביל לעצור חשוד? ומכל מקום, אף שֵם משמותיו לא היה אמיתי. הם לא ידעו אפילו תחת איזה שם לעוצרו. ניסים לא אישר ולא הכחיש. העלה במוחו המדמה את שדה-התעופה הקטן בדאר א-סלאם, בקייץ של 1965, צ’ה ירד מהמטוס, מחופש. הם חיכו לו במשאית מחוץ לנמל-התעופה. כמה חודשים לא ידע עם מי הוא לוחם ביערות של אפריקה. גם כשחצו את אגם טנגניקה לתוך קונגו לא ידע מי האיש. וכשידע, צ’ה עזב כבר, ואת כל המראות צריך היה לשחזר רק אחר-כך, כשנודע שלחם לצידו של ארנסטו צ’ה גווארה, היועץ מן הצד, המעשן ומשתעל (האם היה זה באמת צ’ה? לא שאל, האמין שכן, בחלוף השנים גברה אמונתו, אהבתו, גאוותו). “איזו משמעות יש לשייכות הלאומית?” שאל את השופט. והשופט, שופט ערבי, יש לומר, דיווח לאנשי השב”כ מה ענה לו החשוד, והוסיף: “לדעתי, אם תסלחו לי, רק יהודי יכול לדבר ככה,” אבל אנשי השב”כ אמרו לשופט שגם ערבי-מתחזה-ליהודי יכול לדבר ככה, וזה די נכון, חשב לעצמו השופט, ושאל אותם אם אין בדעתם להגיש תלונה על התחזות ליהודי (“לא ישתמש אדם בשום התחפשות בשום נסיבות שבהן עלול השימוש בהתחפשות לפגוע, או להיעשות פוגע, בשלום הציבור או בהגנתה של ישראל או בקיום הסדר הציבורי. הענשה: מאסר שלא יעלה על שלוש שנים”[1]), והם – מצויידים בהנחיות הממונים עליהם – אמרו כי אינם יודעים, כל חייהם הם מתחזים, לטובת המדינה כמובן, אבל הסעיף הזה פחות יעיל ממעצר מינהלי, שאפשר להאריכו מדי חצי שנה עד שיעלה בידם סעיף אישום רציני יותר, ואולי מדובר בכלל גם באישום של אונס, משום שהחשוד שכב עם נשים יהודיות תוך כדי התחזותו ליהודי, ובהחלט אפשר לראות עניין זה כאונס, ולא רק השגת דבר מיני במירמה. השופט הסמיק ואמר שפרשנות כזאת נשמעת לו מוזרה, אבל היועץ המישפטי של שירותי הביטחון, איש נעים הליכות – אינך יכול להאמין כמה בני-אדם יושבים בבתי-הסוהר בלי שום מישפט הודות להתערבותו המהירה אצל שופטים ידועי שם, כולל נשיא-בית-המישפט-העליון – היועץ הינהן בראשו, אפשר גם אפשר, והשופט משך בכתפיו, שוכח הוא לפעמים את עליונות החוק, שוכח את מדי פעם עליונותו, אולי שוכח את היוצא-מן-הכלל.
ואף-על-פי-כן לא ויתר בקלות. מאוד לא רצה להושיב יהודי חף-מפשע בבית-סוהר. הרי גם הוא קיווה להיות שופט-עליון יום אחד. וגם ערבי חף-מפשע לא רצה להושיב בבית-סוהר, אבל אם ניסים ערבי, כי אז אין הוא חף לפחות מפשע ההתחזות, ומכל מקום, העד המרכזי בפרשה אינו יכול להופיע בבית-המישפט מסיבות ידועות, אף שהכין את התיק העבה הזה, והקדיש שנים למעקב אחרי האיש הזה, ככה אמרו לשופט, והשופט שאל אם יכול הוא לדעת מי האיש, אבל הם סירבו מסיבות מובנות, או מסיבות לא מובנות, כי הרי העד הזה נעלם כאשר טבע בנהר הגדול ליד חורשת האלונים. ובסופו של דבר החליף רַשָּם בית המישפט את האולם שבו נדון התיק הסודי, והתיק הועבר לאולם אחר, ושופט אחר ויתר על הדרישה לדבר עם הסוכן הסודי. העניין דלף לכתבנו לענייני צבא, והובא אל חדר העורך. העורך גירד את ראשו בעצבנות, למה לו כל העניין הזה? הצנזורה תפסול, הוסיף הכתב, ולפיכך הרים העורך טלפון לילי אל ראש מערכת החדשות, בני אללוף, שיתרונו הגדול בקשריו עם ראש השב”כ, ואללוף חזר אל העורך ואמר לו, כי בפגישה שהיתה לו עם ראש השב”כ אמר לו ראש השב”כ שמעולם לא שמע על ראש אגף, או ראש חוליה, או סוכן, בשם יצחק קומר, וכל העניין נשמע לו מצוץ מן האצבע (אבל בתמורה לאמון שרחש לו ראש מחלקת החדשות, גלה ראש השב”כ את אוזנו בעניין פרשה [“אחרת לגמרי”] של הסתננות מודיע ערבי לשורות השירות. הסוכן המציא לעצמו כינוי, בנה רשת שלמה של מפעילים שלא היו ולא נבראו, סיפק מידע שלא היה ולא נברא, בנה חשודים שלא היו ולא נבראו, ובעיקר הריץ את שירות הביטחון הכללי כולו בעיקבות גבר אחד שלא עשה דבר, אלא התחזה לסוכן שב”כ). העורך שאל אללוף אם האמין להכחשתו של ראש השב”כ, ואללוף, פוזל היה, אבל השתדל תמיד לחייך, אמר שלא האמין לו לאף מלה, (אבל את עניין העסק הביש, אותה פרשת התחזות, שמר מכל משמר, ולא גילה לעורך ובמקום זאת שאל את עצמו בקול, בנוכחות העורך הספקן, למה לו לשקר לי, הרי גילה לי סודות אחרים, חמורים עוד יותר). והנה, במיסגרת הסוף-הטוב, גם הכתב הבדאי לא פוטר. פוטרה המשכתבת שטעתה בשמו הפרטי של שר התחבורה. שנה אחרי כן התאבדה, אבל כאשר ההתאבדות מתרחשת שנה אחרי הפיטורים אין למפטרים יסורי מצפון. כך נקבע בחוזה האישי. ואללוף דיבר על כל זה עם אשתו בארוחת-הבוקר והיא אמרה לו שהוא גאון, ממש גאון. היא באמת חשבה שהוא גאון. (פעם אחת חשב לעצמו שאברו קטן, משום שאביו צבט לו מרוב חיבה באיבר הזה, ואולי קודם באו המחשבות על גודל האיבר, ורק אחר כך באו הסיבות, כי ככה הם הסיפורים: גבר מנסה לנשק לאברו: מתקפל ואינו יודע מה קודם למה – הראש לאיבר, או האיבר לראש.)
קומר התכוון לכתוב עוד מיכתב ארוך אחד לאשה שסירבה לדבר אתו. לרגעים היה מר מאוד, וחשב לבוא איתה חשבון, ואחר-כך התחרט ואמר לעצמו, אם אעזוב, למה אהיה נוכח אם אין לי כוונה להיות נוכח, ובסופו של דבר סיים עם כל זה בלי לחשוב בכלל. אין למוות שום שחר. אז הוא מת. וניסים נעלם בקרביו של בית-סוהר, מרוחק מאסירים בעלי זהות לאומית ברורה, המשיך לקרוא ספרי היסטוריה ולדעת כי עליו לאמץ היטב את שרירי רגליו אם גם הן דומות לרגליים זעירות של חרק, מנקודת הראות של הענק המהלך על גבותינו קדימה.

סיפורים הם סיפורים. אנחנו מודים, בשם ההוצאה, העורכים, השותפים האחרים, שניסים יכול היה להיות נושא לרומאן בפני עצמו. אבל גם ההליכים המישפטיים אינם יכולים להגיע אל חקר האמת, ומידת הצדק או הרחמים באמת אינן רלוואנטיות, כאשר מדובר בשורש ההווייה: השתייכות או אי השתייכות של אדם לאומה. תארו לעצמכם שאנשים היו בוחרים להם שייכויות כאלה ככה סתם. גרוע מזה, תארו לכם שאנשים היו מתכחשים לשייכויות כאלה ככה סתם. זהו סוף הסיפור. סוף טוב. ניסים עומד ליד המכונית האזרחית. אחד מאנשי השב”כ טופח על עורפו, זו הטפיחה המכאיבה המבהירה לעציר שזקיפות קומתו הסתיימה והכניסה למכונית איננה רק התכופפות רגעית, אלא הרבה יותר מזה. צ’בחה קוראים לזה בצבא. הערך ‘כאב’ במילון הגבריות הוא הערך הקצר ביותר. אין לו הסבר. חלל לבן כמו מחיקה של צנזורה במיכתבי אסירים מזמינה את הקורא לשתוק. מכאן רק מראות משוערים: תא מעצר, חברים-לתא, חשדנים. כל אחד מהם מצוייד במידע שונה על זהותו של האיש. במזוודתו הקטנה נח כרך מכתביו של הגנרל נֶגויֶאן ואן גיָאפ הווייטנאמי, שהביס את צרפת ואת ארה”ב, מיליוני לוחמי חופש הוביל אל הניצחון ומיליון מתים קבר. תחילה ביקש מפקד הכלא לפסול את הספר, אבל הספר ראה אור בהצאת מישרד-הביטחון שלנו. טרוצקי אושר, בגלל יהדותו, אולי. רשימות שרשם לעצמו ניסים אושרו. ציטוטים שהעתיק מספרים שונים גם הם אושרו. ביקוריה של המורה לביולוגיה אושרו. ביקוריה של שלומית אושרו, ביקוריה של אשת הרב אושרו, עם בנו, זה בנן של שלוש הנשים אשר מרט לניסים בשפם ואמר לו: “ערבוש, ערבוש.” ניסים לא כעס. זה בנו. הוא ילמד. בכניסה לכלא החרימו לו את הסיכה. למה? שאל המכונֶה-ניסים. עם סיכות אפשר לחפור מנהרות, אמר מפקד הכלא, וניסים רשם לעצמו מאוחר יותר פתק על העניין הזה, וניסה להרחיב את הדימוי: כמה סיכות, רשם, דרושות, כדי לחפור מינהרה אחת? הרבה מאוד, ולכן יש לחכות בסבלנות. נולדתי בארץ, אמר לשופט, ב-1932, אבל מה לו ולסנדיניסטים, שמפה במרתפו הראתה את מוקדי כוחם? (הם התקווה הגדולה ביותר של חיינו, אמר לאסירים בתא, והם ליגלגו: איזו תקווה, בן-אדם, לא נצא מכאן.) הרבה בקשות שלו נדחו, גם תמונתו של צ’ה הוחרמה, ניסים לא התווכח, השתעל ושתק. (צ’ה היה מחייך, מעשן סיגר, משתעל ועובר לסדר היום.) ביקש לתלות את תמונתה של רוזה לוקסמבורג. המפקד לקח את התמונה ואמר שיחליט. יום-יום שאל אותו ניסים מה עם התמונה, עד שהמפקד אמר לו: “מי זאת הרוזה הזאת?” וניסים אמר: “אמי,” וכאשר בירר המפקד עם המלשין של התא, אמר לו המלשין שרוזה לוקסמבורג קבעה כי ההמונים הם הסוביייקט של המהפכה, או משהו כזה. בינתיים חיפש השב”כ במרשם התושבים ולא מצא שום רוזה לוקסמבורג. לפיכך עבר התצלום אל סוכני המוסד. עד היום מחפשים אותה. אפילו חטיפתו של ואנונו לא הפסיקה את החיפושים הללו. ניסים עבר לסדר היום, רשם לעצמו כמה ציטוטים, ואחר-כך הוגלה למקום אחר. תעלומתו היתה זעירה מכדי להעסיק פילוסופים המאמינים ביכולת להגיע לחקר האמת. אפילו חוקרי השב”כ יודעים שאין אמת אלא אם אפשר להחתים עליה בקצה העמוד, בקצה הלילה, בקצה האצבע המדממת, את האיש השומר על סודו.
אולי באמת נראית ההיסטוריה כענק יפה שרירים, גדול כל-כך עד שאי אפשר לראות את דמותו, אבל לדעת אפשר – בלכתך כפוף תחתיו, בשורה ארוכה, כבול לשכניך – שהוא מתקדם, משתפר כל העת, ואנחנו יכולים להיות רגליו הזעירות, שערות דקות, ריסים, לחשוב, ללמד, ללמוד, וכל כמה שאנחנו מדמים את כוחנו למה שיש ברגלינו העומדות, מתכופפות, נפשקות, הנה אין לנו יותר מהכוח להסתדר בשורות, בבוקר, בדרך לחדר-האוכל, בערב, בספירה לפני סגירת התאים. בית-סוהר אינו מקום נורא כל-כך, אם חושבים על מאות אלפי האסירים העושים אותם דברים בדיוק בשעה זו בבתי סוהר אחרים, וחופרים, זאת אומרת מוחם חופר, את הדרך אל החופש, אל המקום שבו אין דבר מחוץ לעולם, זולת העולם הזה בכל יופיו.

העתיד פתוח. לו רק ידעה גברת רטנר (זו הממהרת הביתה למסיבת יום-ההולדת התשיעי של בנה, מרוב אהבה לבנה היא ממהרת, בנה היושב בהוֹל שחלונות רבים לו, מאזין לגשם, מצייר בשתיקה), שבנה ייפצע אנושות בעוד עשר שנים. בכל יום-הולדת היא מתרגשת מחדש. והוא רץ לקראתה ברחוב ומדמה עצמו לציפור צבעונית, שועל כסף, צליל של מיתר, ערדליים, שמיים, עטיני פרה, אהבה לאמא, ספר ילדים שנשמר, קציר במגל, פציעה ברגל, אהבה לוורודת הפטמות, הכל יקרה בעתיד, גם השיכחה, עוד מעט תשוב אמא להכין את פרוסות הלחם בביצים. אין אמהות ממהרות הביתה ביום-ההולדת של בנן, וחושבות על העתיד הנורא הצפוי לבן. וגדי? כאשר היה בן תשע היטיב לאחוז בירק הרטוב, ביד אחת, בין השורש לקצה הגבעול, ולהכות במגל באיבחה אחת בין היד לאדמה, ווילי מראה לו את ההרים: בבוקר, בימים בהירים של החורף, רואים מרחוק מאוד את החרמון, זה החרמון הלבן, שעל מורדותיו יאבד את עתידו יום אחד גדי שלנו, בן תשע-עשרה. אבל זה היה מזמן. הערב – ערב גשום, יום הולדת 20 חוגגים לו, אין לדעת אם הוא יודע משהו, כי הוא מניע את פיו לאט לאט ואינו אומר דבר, מעט הברות וריר, גניחות, אולי הוא מביט בגשם, בזכוכית היורדת סילונים ומרסקת את העולם. חורף קר עוטה העולם, כמו עלוקה גדולה ולחה נאחזת בצוואר. ובתוך האוויר שצבעו בּשַׂר חֲמַצְמָץ שהמתין כיומיים-שלושה באוויר בטרם ינתן בסיר, בוהקים אורות זעירים, אולי מחציבה רחוקה, ופנס אופניים רועד כשיכור רוכב, דינאמו מתחכך בגלגל, רוחש, מדליק פנס כעששית, רטנר ממהרת הביתה, גופה נחלש, לספקות אין היא מניחה להסתנון, הרי היא מחזיקה את הבית וילדה הקטן על כיסא-גלגלים.
מתרוקן הרחוב, חושך מחליף את המראות. יום-הולדתו של גדי’לה. ישוב הוא בכיסא-גלגלים, מניע את ידו המצלצלת בפעמון (ומזעיק את וילי או את רטנר או את אמא, בכוונה? בלי כוונה?), וגם בני כיתתו לשעבר, עכשיו הם כבר אחרי צבא, שניים מהם נהרגו, דווקא לא במלחמה, אלא בפיצוץ ליד הקולנוע (חזרו לחופשה ומתו ביחד עם עוד שמונה אזרחים) באים לשבת, רואים טלוויזיה ומדי פעם מציצים לעברו, מין גולם כזה, ראשו תלוי על צידו, עיניו מגולגלות, וכאשר רוצה הוא לומר דבר מה, מנסה את מיתרי גרונו, הם מביאים בתורם דברים שאולי הוא רוצה, והוא מניד בראשו בקושי לשלילה, עד שהניחוש מצליח, או אולי הוא מוותר ומסתפק במה שהביאו לו, כי איך אפשר לדעת מה תואם באמת את הרצון, המלים אינן מספיקות. והשיחה קולחת, מבלים כאן, סביבו, ועמוק בתוך מוחו אולי רצות מלות תודה על שאין הוא לבדו. וכלום אפשר היה להתכונן לעתיד כזה? או שמא מוטב לנצל את הרגעים הספורים שבהם אמא מנשקת אותנו, מדגדגת אותנו באמבט הקטן, עושה קולות ופרצופים מצחיקים, ואנחנו צוחקים, מתגלגלים מצחוק, גדי, אמא, יָאמָא, יזיד, יָאמָא, אמא.

ובחצר הכלא, במדיו של שירות בתי הסוהר, יושב ניסים בלב מעגל גדול של אסירים, פליליים ופוליטיים וגם סוהרים, ובחלוף שעת השיחה שהתיר לו מפקד בית-הסוהר לערוך מדי שבוע לשותפים – רק ספרות, הוא מצווה עליו – קורא להם ניסים מתוך ‘כלילה ודימנה’: “ויהי כי התבוננתי אל העולם הזה ואל-עלילותיו, וארא כי בחיר-היצורים הוא האדם אשר נברא בצלם אלוהים, אך דמיונו כאיש אשר בהימלטו מפחד פיל משוגע, הדולק אחריו, נפל בתוך באר וייתלה בשני ענפים ורגליו נגעו בזיז יוצא מקירות הבאר. פתאום ראה והנה ארבעה צפעונים גדולים הוציאו את ראשיהם ממאורתם, ובהוסיפו להתבונן עוד, וירא בקרקע הבאר תנין נורא פוער פה כזומם לבולעו חיים, ויישא האיש את-עיניו אל ענפי-העץ אשר הוא תלוי בהם וירא והנה שני עכברים גדולים, אחד שחור ואחד לבן, מכרסמים בלי חָשָׂך את-שורשי הענפים. עוד האיש מבקש תחבולות בלבבו, לדעת מה יעשה להציל את נפשו מן המוות הנכון לו, וירא בקרבתו כוורת-דבורים מלאה דבש, ויטעם ממנו וינעם לחיכו מאוד, וישכיחהו המתק את כל הסכנה, ויחדל מבקש עצות לתשועתו, ולא זכר כי רגליו עומדות על ארבעה נחשים-צפעונים האומרים לבולעו חיים, וכי שני העכברים מכרסמות את שרשי הענפים, אשר בהיעקרם ונפל מהרה אל פי התנין הפעור, ולא חדל מהתענג על הדבש עד אשר ניתקו הענפים וייפול בפי התנין וייבלע חיים.”

אגב, בסופו של אותו שבוע חורפי (מתי היה זה?) התבטלו כל מישחקי הליגה, בגלל הגשמים הכבדים. אבא, אמא והרמן הקטן לא ידעו על כך דבר עד יום ראשון בבוקר, כי לא פתחו רדיו בשבת. אבל טופס הניחוש הנכון היה 14 איקסים, ורק הרמן ניחש, בכל רחבי ישראל, ושלושת בני המשפחה זכו ביחד בפרס ענק, ונעשו מיליונרים. ובאותה שבת ממש, כשהגשם שטף והמישחקים בוטלו בלא ידיעתם, זכה הילד גדי-הרמן לשיר את “שיר הכבוד” ליד ארון-הקודש הפתוח, אחרי שזמן רב מאוד ייחלו לכך הוריו ובעיקבותיהם גם הוא, והוא הסיר את הברט השחור שלו, ונשאר עם כיפה לבנה, והיה קולו דק כקול הזמיר, “דימוּ אוֹתְךָ וְלא כְּפי יֶשְךָ,” מה יפה היה הקול כשרינן מיתרו “אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ ולא יְדַעֲתִיךָ,” ולא רק אמא מחתה דמעה, אלא גם אבא, ואולי גם כל בני משפחתם שאינם, כי אולי מסביב לכל משפחה בת שניים-שלושה בני-אדם, יש עוד אנשים שמשגיחים עליהם ואוהבים אותם, הרי בין החיים לאַין מפריד קרום דק, ויש לשמור על הגוף הפועם כמו על תינוק רך, כמו על וריד.

31.5.97

 

[1] תקנה 63 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.