באמצע הכביש אשה זחלה לעבר התעלה בכוחות עצמה, ירך פצועה – ומנגד, ריצה כמו חבטה של חוגלה מתוך הפרדס, חיפוש ביד חמה אחרי דופק, נשימה, בִּתָּהּ יושבת על ידה ובולשת סביב, אם תמות, עלֶיהַ לקוברה במקום סתר, עד שיבוא אבא. כמה זכרה האשה מן הפרטים שבשביל לזוכרם צריך היררכיה כלשהי? אבל הנחקר, בראשית החקירה, עודנו מֶרְכָּז, עד שמתישים אותו, ועד שלא תאמר ‘איך שתגידּו – ככה קוראים לי,’ לא ימשיכו, וכשימשיכו, היא כבר אומרת כל מה שירצו לשמוע – מחליטים ללמדו (או ללמדה, פעם כך ופעם אחרת כך) שהוא המרכז, שעל פיו יקום וייפול הכל, חייו ומותו, וחיי ילדיו ובני ביתו, וחבריו, ואוייביו, אַתְּ גבר, אני גבר, לא, את אשה, טוב אני אשה, את זונה, לא אני לא זונה, את זונה, את זונה, אני לא זונה, את זונה, כן, אני זונה. לישון, והחוקר עצמו, שבמרכז, מי הוא באמת, איך אזכור אותו, לא אזכור, לא אעבור את הלילה הזה, מתי לילה, מתי יום, מתי הם מתחלפים, “והוא המעביר את הלילה מפני היום ואת היום מפני הלילה, וגם השמש והירח משרתים אתכם במועדים קבועים.” אני כלום, זולתי הכל, מה סיבה ומה מסובב, מי גדול ומי קטן, מהו הנצחי ומהו החולף, מי במרכז, מי אינו במרכז, מי חזק ממי, מי חשוב ממי, מי חלש ממי, מי מעמיד פני חזק ממי, מי סולח ומי אינו יכול לסלוח, מי משליט חוק, ומי חזק מן החוק, ומי אינו יכול להשליט שום חוק, אפילו ששלו הזכות, אילו ידעה את הדברים הללו, כי אז היתה ניצלת, אולי. “איסמעיל?” “איפה הוא?” “אל תדברי, תנוחי, אמא, אמא,” והיא לא ידעה, לא הבינה, אם לשפוט על פי מה שאנחנו ידענו, כי גם אנחנו לא ידענו ולא הבנו מי חזק ממי. אבל כל זה היה כבר בקייץ 1982 ולמה נקדים את המאוחר?

יום שישי, 6.3.81, בוקר אביבי, 8:05, כְּחוֹל שמיים, עננה משייטת חֶרֶש כמיפרשית ריגול, וכבר הציפה השמש את המיזבלה מחוץ לדיר אל בלח, מחנה הפליטים, דשא חרציות מרפד את האדמה, מעל לוואדי, בתוכו, עד תחתיתו ירוק העשב, והאוויר מוצף פריחת תפוז, גם פָּרְחָה בוורוד החוּבֶּזָה, ועולש פקח עיניים תכולות אל הרקיע שממנו נגזר, ובתוך החרציות גם הסמיקו פרגים, ככתוב: “הנה אלוהים, הפולח את גרעין הזרע ואת חרצן התמר, יוציא את החי מן המת, והוציא את המת מן החי,” ושלושה מן הילדים, חולצתו הדהויה של האחד, הלוא הוא יזיד בן החמש, גדולה מכפי גופו הזעיר, וכתוב עליה בעברית “קוקה קולה – טעם החיים,” וחולצת האחר, גם היא דהויה, אבל צהובה, זו חולצתו של מרואן, בן השמונה, כתוב עליה “י. ברונצצקי – זיפות גגות,” ודומה היא מאוד לחולצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, שאוהב מָרוּאָן לראות בטלוויזיה אצל אבו-לוע’וד הזקן והרחוק מהעולם הזה – והוא בצעירותו אהב רק אשה אחת, נוצריה, אומרים, וכל מה שאמרו לו תתחתן כבר עם מי שתתחתן, לא שמע להם, ובינתיים באה המלחמה ואמרו מהצבא לעזוב מייד, לקחת שמן או זרדים, ואמהות בחרו לקחת ילדים, ונשאר לבדו, נפוצו אנשי דיר ג’מאל לכל עבר, וכבר לא זכר את פני האשה, אף שיחלום עליה תכופות ברחובות ביירות, ביקש את שאהבה נפשו, ואין איפה לברר, כי אין ממשלה שיהיו לה כל השמות של המתים ושל החיים, ויום אחד עשה מישהו צחוק: “הוי אבו-לוע’וד, מצאנו את האשה שאהבת, וחיה היא לא בדמשק ולא בג’רש ולא בעין אל חילווה, אלא בגִ’ילָזוּן, מעבר לנהר הגנוב,” (זה המחנה על-יד רמאללה), ועוד הוסיף הליצן: “נשואה המיסכנה, ואין לה ילדים ויש לה צלקת בפנים,” אולי חשב הליצן שאבו-לוע’וד יסע עד ג’ילזון – אף-פעם לא יצא מהמחנה הזה – אבל פחד אבו-לוע’וד ללכת לראותה, לא בגלל הצלקת, כי אלוהים מטביע צלקות בבני-אדם, מי בפנים ומי בחוץ, אלא מפני הפחד לראות אשה מפעם, כמו הפחד להסתכל במראָה אחרי לילה ארוך של עֵרוּת, ואחר-כך מישהו אמר לו, שלא בג’ילזון היא חיה בגפה, אבל תחכה לו במחנה אירביד, מעבר לירדן, ואבו-לוע’וד לא האמין לו, כי אשה יפה כל-כך לא תחכה לו כל חייה, ואחר-כך, כדי להרגיעו – היה מסתובב ברחובות דיר אל בלח, בוכה כמו ילד על החיים שהחמיץ (הוי פליט מסכן, טיפש, אמרו לו, הלכה האדמה, ולא בכיתָ, הלכו הזיתים ולא בכית, הלכה העז שליקקה אותך כשנולדת, ולא בכית, הלכו פרחי הפישתן ליד הבית, ולא בכית, עכשיו אתה נזכר לבכות על החיים שאבדו?) אבל עקשן היה, וגם בכה – עד שאמרו לו ברצינות שמתה מזמן בבורג’ אל בראג’נה (על יד ביירות, הסבירו לו, כי לא ידע איפה בורג’ אל בראג’נה), וככה עמד בפינת הרחוב וחיכה להם, שיעברו הצעירים, לא הבדיל ביניהם, מעוורון או מזיקנה, וביקש להגיד לו ממה מתה, אולי יכול היה לתרום לה כליה, ככתוב בעיתונים שאפשר, ואין לו קרובים בכל העולם, אף קרוב, ולא נרגע עד שאמרו לו שמתה בלידה, אבל מעשה שטן, שוב היה עומד בפינת אותו רחוב, ליד ביקתתו, מתעקש לדעת היכן התינוקת, אולי נשארה במחנה, אולי יצאה והיא חיה עכשיו באחת מערי המזרח, ולבסוף הלך לאונרר”א, שהם מעין ממשלה, ומדברים בלי פחד עם הצבא, לדעת מה שֵם הבת, ישלח לה מתנה, ובדמיונו חיתה דווקא בבית שבו חי הוא, מה איכפת לו, לדמיון, שמתעלל בנושאו כעקרב בתוך הראש, סככת גפן דימה, ודלעות צהובות בחצר בקיץ (כמה יפה פריחת הדלעות, פריחת האבטיח, פריחת המלפפון, פעם שאל את אביו איך זה שכל הפריחות הללו דומות, לא זכר מה שהשיב אביו, אבל זכר את השאלה, אולי מישהו אחר שאל), ובנה של הבת קוראים לו לוע’וד (דימה), ולא היה מנוס משגעונו של הזקן, עד ששיקרו לו, כדי להחזירו למוטב (ואולי היתה זו בכלל האמת לאמיתה), ומצאו בשבילו שם וכתובת במחנה הפליטים חאן עאשייה, על יד דמשק, חיה ונשואה ומאושרת, כלומר האשה שאהב, נשואה למנהיג ותיק בחזית העממית, ולכן מוטב לו, ככה אמרו, לא להתעניין מחשש השַנְבּוּתִים (שהוא כינויָם של אנשי השין-בית, על מישקל שַרְמוּטִים, והמציא כפל לשון זה הסופר הקומוניסטי אמיל חביבי). נרגע הזקן, רחוקה דמשק ואהובתו מאושרת, יישמר בעלה מכל רע, מן הסורים ומן היהודים, ומן המלך חוסיין, ומן הנשיא האגואיסט סאדאת, ומאמריקה השותה את הנפט עם דמנו, והוא יתפלל לשלומה ולשלום בעלה הבָּדוּי, או האמיתי, והוא, אפשר לו לחזור אל חייו, איש שקט אבו-לוע’וד, לא צוחק ולא בוכה, אילו נולד לו בן, היה קוראו לוע’וד, אבל הלכו החיים, נשאר השם, וטלוויזיה יש לו, לידה הוא יושב ורואה חדשות (ולכן נזכרנו בו ובחייו הארוכים והיציבים) – ומרואן הולך לראות את מישחקי הכדורסל של מכבי אצל אבו-לוע’וד, שמח בניצחון המכבים, ואם יאמרו לו “מרואן, אלה יהודים משחקים נגד רוסיה, מה יש לך, אתה?” לא יתבלבל, כי כבר לימְדוֹ אבו-לוע’וד שתי תשובות: “כמה מהם יהודים ועוד יותר מהם לא יהודים, אלא שחורים, מאמריקה, מוסלמים” (ועל התשובה האחרת, השניה, אין מרואן חוזר, כי חזקה עליו מיצוות אמא לא לדבר פוליטיקה).
ושלישית בין החרציות המסנוורות והפרגים והחובזות והעולש, אחותם ג’מילה בת השתים-עשרה, חולצתה אדומה וחדשה, שרווליה ארוכים, מתרחבים בפרקי היד, קנתה אותה אמה בשוק של עזה, אחרי העבודה, וכל השלושה, המשחקים להם בנפרד, הם ילדיו של איסמעיל, הלוא הוא אבו-מרואן, וכבר הלך איסמעיל לכוויית להרוויח בשבילנו כסף, ואם ירצה אלוהים, יוציא אותנו מכאן, ומוגנים הם עכשיו רק בגופה החם של אמם, ככתוב בקוראן: “אמְךָ הרתה וילדה אותךָ בחבלי לידה וכאבים, וטיפלה בךָ ובחולשותיךָ שנתיים ימים, עד שגמלה אותך,” ומצאה אום-מרואן עבודה, שתאכיל ותלביש את ילדיה, וגם הדפה שמועות על קשריה עם הצבא או החיילים, כי קשים אצלנו חייה של אשה שנסע בעלה למקום אחר, ויש שעליה לעבוד בניקיון במימשל הצבאי, בשביל הלחם, לעבוד שם ולא לשמוע את דברי החיילים, ולא את צעקות האסירים, וגם להיזהר מן הבקשות של אירגון השיחרור, שחשוב לו העם, זה נכון, אבל מה איכפת לו משלושת ילדיה, וגם הזהירו אותה, פעם ופעמיים, מפני קשריה עם אותו ממושקף, אבל עליה להגן על הילדים ממחסור, ומשמועות, ומהתנכלויות, והילדים עצמם, בין ידעו, בין לא ידעו, על לשונות רעות, על רוע לב, קינאה, שינאה, התרחקו מן הילדים האחרים, והחיים הלוא על העתיד ייבנו, זאת אומרת על דמיונות העתיד, ומסיבה זו נשכה אום-מרואן את שפתיה היבשות, והתמידה בפרנסת ילדיה, עד שאביכם יצלח בעבודתו שם, בעזרת אלוהים, ורק לפעמים בלילה אינה יכולה להירדם מרוב פחד, שימצא לו אשה אחרת וישכח אותם, ומיכתב היא קוראת לילדיה, במיטה, שלושתם יחד, מלא אהבה, פעם בחודש היא קוראת, רק המיכתב שהיא קוראת מרגיעהּ, ויגידו מה שיגידו הולכי רכיל, לא יפחידוה (“אם לא יפסיקו הצבועים ואלה אשר חולי בלבם להפיץ את דיבותיהם בעיר, נעודד אותךָ לפגוע בהם,” כתב לה), ואיומי הנביא נותנים לו כוח, עטו מתגבר, היא מראה לילדים, בכותבו את איומי הנביא, ובמיכתב גם דברי אהבה מאופקים, אינם לבד במיכתב, העתיד צופן הבטחות, אפילו שהיה איסמעיל בדרכים שנים הרבה, ואיש אינו יודע איפה היה, אומרים פאריס, אומרים מוסקווה, אומרים בגדאד, אבל היא אינה יודעת. ולקח אביכם, גוזלי היקרים, את גורלכם בידיו ונסע לעבוד במידבר הנפט, וגם היא מתרחקת מן הפוליטיקה ומן הציבור. הוא עצמו, הרי ידע כמה תסתכן בלשון הרע, כי אין לו הורים ואין לו אחים, ואחותו נסעה ללבנון ואין יודעים מה אתה עכשיו, הרבה בעיות יש שם, ובעלה נסע עוד קודם, וכשלקחו את אביכם לחקירה, אמר להם שלא שמע מאחותו ומבעלה שום דבר כבר הרבה שנים, ואחר-כך, אחרי שלושה ימים שלא ישן, נכנס לחקירה, ישב מולו ההוא, יחרב ביתו, חייך, כאילו אני מכיר אותו, כאילו אנחנו חברים, ככה אמר לה איסמעיל, ואז הודה שאין לו אחות, ולא אמר זאת אף-פעם אפילו לשכניו, וסוף-סוף ירדה לו מהלב אבן, כשהודה לפני חוקרו המחייך, כי ככה אדם בעולם הזה, שומר סוד משך שנים, כמו אבן טובה שקיבל מאמו, ובסוף איפה פורק הוא אותו? במקום היחיד שאין לפרוק בו שום סוד. והשַנְבּוּת אמר בערבית: “זה בסדר, דַבֵּר, יהיה לך יותר טוב,” ולא צריך היה לגלות בכלל את עניין אחותו-לא-אחותו, והשַנְבּוּת עם המשקפיים, אבו-ארבע, אמר שוב בערבית: “למי אתה חושב שאתה מספר שהיא אחותך? לי? כמה זמן תתעלם ממני? כמה זמן תעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי? למה אתה מעמיד פנים כאילו אני אוויר?” והוא שתק (כמו פושע החזיקו אותו, בליכלוך, בסירחון, באמצע הצעקות, וקיללו גם). פעם אחת שאל פקידה אחת, חיילת, בעברית שאל, כי ידע אביכם עברית, מתי יוכל כבר ללכת הביתה, עמד בדלת של המישרד, אבל היא לא הרימה את הראש מהנייר, ומישהו בתא (מהכפר שלו)) אמר לו אחר-כך: “אנחנו כמו אוויר בשבילם, לא רואים אוויר” (מלכודת גדולה היא כפר המוצא; תמיד מגיע לתא המעצר מישהו שהכיר את אביך, את אחי אביך, ובסוף הוא בכלל משלהם, מחטט בפצע בשביל להוציא זיכרון שלא היה ולא נברא, להיזהר מהכוח המדמה כמו מעקרב), אבל באמת רק פחד על ילדיו. כָּבֵד, בלילה, נוחת לתוך העיניים, עטלף הפחד.

כאשר נולד יזיד, והוא לא בא לעבודה אצל בעל-הבית בתל-אביב, אחרי עשר שנים שעֲבַדוֹ כמשרת, ובן הכלב פיטרוֹ – כבר אז חשב ללכת מכאן; ואחרי המעצר, בגלל אחותו, שהיא לא אחותו ורק שָׂמוּ אותה על-ידיו כשברחו, כי הוריה מתו, ואמרו לו תחזיק חזק את התינוקת שלא תיפול לך, אלוהים יעניש אותך אם לא תחזיק חזק – רק אז החליט לנסוע, כל כמה שכאב לו להיפרד, בעיקר מיזיד שעיניו שחורות ונוצצות. שבוע הלך בין סימטאות, אדם שעקרו לו שן בלי הרדמה, יזיד בידיו, כמו שמיכה חמה החזיק בו, נהם באוזניו, בני, בני, כמה אוהב אותך אביך, אל תפחד, “אמור: אלוהים הוא אחד, אלוהים הוא אל נצחי, הוא לא הוליד ולא נולד, ואין דומה לו,” והקטן נרדם בידיו (ופתאום הקִיץ, שאל אם אלוהים הוא עץ הלימון, ואביו צחק ואמר “כן, אלוהים הוא פרח הלימון,” אף שידע כי כפירה לומר כך, ואולי שמח לשמוע דברי כפירה מילדו). רק מבהלה נסע. פחד אבו-מרואן, שלא יוכל להגן על ילדיו, ובעיקר על יזיד, שנולד קטן מאוד, חודש לפני הזמן, ואשתו יודעת, שהפחד להגן על הקטן בתוך התוהו ובוהו הזה, היה מדיר שינה מעיניו. לפעמים היו שוכבים שניהם ערים, אחד רואה את רעהו ער ומעמיד פני ישן, ולהיפך, ואין הם רוצים להעביר מדאגתם לילדים הנמים מעבר לפרגוד. אבל אשה צריכה לשבת בְּשקט בַּפַּחד, וגבר צריך שיעשה מעשה, ומה יכול גבר לעשות, אם אינו יכול לעשות כלום? לשבת בחדר בשקט, עם בניו, כשבחוץ הצבא? להציץ מבעד לחלון כשיצעקו ‘הי ווּסְחְ[1], זוז מהחלון’? לפתוח את הדלת כשייכנסו? ואיפה לעמוד כשהם בפנים? ולעמוד כשיאמרו לו לעמוד? יזיד היה שמחתו של אבו-מרואן, כמו פצע שותת דם, מלא חיים, כל כולו הווה, אני לא יכול להיות לא-גבר, מסתכל על הילד הקטן הישן בשקט, את שנתת לו חיים, את גמלת אותו, ועכשיו בא תורי, ואני לא יודע איך לתת לו חיים, אני צריך ללכת, את מבינה?

(בלילה כבש האביב את האדמה, גהר כקדוש על פני הצומח, על פני הרמשים הנודדים בהמוניהם מפרדס לבית עזוב, שביל החול מכוסה בזחלים – מה להם ינדדו כך מן הפרדס אל הבית העזוב? – כמו עשן עלה הָרֵיח, עיני הפרחים נפקחו באפילה, ניצנים הפציעו מן הענפים, אבקנים ביצבצו, גם כיוון הרוח השתנה, וריחות ההדר מילאו את הנחיריים, באב אל ואד עמדה בפריחות כמו כלה נרגשת, וראש-הממשלה רצה לדעת, כך גם אמר בנימוס רב לראש אגף המודיעין, אמ”ן, בפגישתם באפריל 1982, 11 לאפריל [יום ראשון היה זה, שנה אחרי כל מה שאנחנו מדברים עליו בפרק הזה, חודשיים לפני המלחמה, שסיפרנו חושף בראשונה את סודותיה הכמוסים, חרציות עלו בגבעות, כאמור]: “אמור נא לי אלופי, כלום זה הנביא… מה שמו?” וראש אמ”ן חזר בפעם הרביעית, “אדוני, מהדי מוחמד באשי אוטראק,” [האלוף אינו אוהב את הזלזול הנשזר בקולו של ראש-הממשלה, צריך כבוד לאוייב, אחרת מי אנו, מה כוחנו] “ובכן,” המשיך ראש-הממשלה: “כלום נביא זה כבר הוליד בנים?” וראש אמ”ן דיפדף באוגדן וקרא מן הכתב בקצב הכתבה: “הוא נשוי בשלישית, ואנחנו יודעים שבשתי הנשים הראשונות לא נגע ובשלישית נגע רק אחרי זמן ניכר.” בגין הפסיק את הקצין הישוב עמוק-עמוק בתוך הכורסה ושאל בפראות, שלא תאמה את גופו הקטן ואת אצבעתיו הוורודות, ביקש לדעת אם אין חשש שבמקום הנביא המחוסל, יצוצו עוד הרבה באשים אוטראקים, כי בשנה האחרונה, מאז הופיע, ידע ראש-הממשלה, כי מלחמה אשר תשים קץ לנדידה הפלסטינית בחזרה אל מולדתנו שלנו, ממנה נוקו רק לפני דור, היא בלתי נמנעת. אבל אנחנו עוד במארס 1981, וכלום יכולים היינו לדעת מה מרה תהיה אחרית הדברים? איננו יכולים ולפיכך אנו נהנים מההשתהות, חסד הקוראים התמימים, עוד המתים חיים, עוד אמהות מתכננות מסיבות יום הולדת לבניהן בטרם גיוס או נפילה בקרב.)

לפני משחקה של מכבי תל-אביב עם וָארֶזֶה מאיטליה, שאל מרואן את אבו-לוע’וד לדעתו על שֵדים. אמר אבו-לוע’וד, שלא ראה כבר להבדיל בין לילה לשחר “מה יש לך?” והשיב מרואן “נדבר, סתם, נעביר את הזמן עד שייגמרו החדשות,” אמר אבו-לוע’וד “אביך הוא הקמיע שלכם, אל תפחד,” אבל מרואן פחד מדברי הנבואה שהזקן פיטפט. אולי רווק זקן וערירי באמת אינו מוכשר לבלות ערבים ארוכים בחברת ילד בן שמונה, ואולי התרוצץ בזקן פחד לשלומם של בני המשפחה הקטנה, שנדדה ממחנה פליטים למחנה פליטים כתרנגולת מנודה שמעבירים אותה מלול ללול, ואולי ידע משהו על מעלליו של איסמעיל ודאגה ממלאת אותו, כי ככה בני-אדם, מדברים בשביל להירגע, ובשביל לפחוד גם, ומשחקים בַּפחד וּבָרגיעה כמו במחרוזת תפילה, ומרואן שתק, פחד, חשב על אבא, חשב על אבא מחזיק ביזיד, נמלא אומץ, ושוב התעקש לדעת מה חושב אבו-לוע’וד על השדים הטובים, ואם יש באפשרות השדים הטובים לבנות בית ממרגליות, בן-לילה, ולהעבירו מארץ לארץ, כי מרואן רוצה לבנות כאן את יפו בן-לילה, ואחר-כך, במיבצע בזק, להעבירה למקומה ההרוס. אחר-כך רצה לדעת מה דעתו של אבו-לוע’וד על הסגפנים, בגלל המהדי שצם שבוע שלם, וטובל לו בלילה בים הקר, ולא חס מרואן על זיקנתו של אבו-לוע’וד, כי היה מלא גאווה שככה יושב הוא עם הזקן הנכבד, המרשה לו לעשן וגם שומר בשבילו את הסיגריות [“טיים”]. “והאשה שאהבת, אבו-לוע’וד, היא היתה אשה יהודיה, נכון?”
– לא
– כן, כן. ובגלל זה חיכית וחיכית
“לא, היא לא היתה יהודיה,” נאנח הזקן. אינו רוצה להרהר שוב באהבתו. מה יש בתוכניות לעתיד, אם אין עתיד, וגם את העבר מחקנו. “ואם היתה יהודיה, היית הולך אחריה?” ומשבוששה התשובה לבוא, אמר בן השמונה: “כשאהיה גדול, אגור ביפו, אתחתן עם יהודיה”.

היה במחנה שלנו אחד זוהייר, שגר על יד תל-אביב, וקרא לעצמו זוהר, מצליחן גדול אצל נשים יהודיות, אבל תענוגו הגדול היה לגלות להן, אחרי שישכב איתן, שהוא ערבי, ותמיד היה הבכי הגדול של קורבנותיו נותן לו סיפוק גדול עוד יותר, עד שהואשם באונס, ולא משום שהיה ערבי הואשם, אלא מכיוון שהשיג יחסי מין במירמה, והתפרסם בעניין זה גם איש אחר, יהודי, ששכב עם נשים מכיוון שסיפר להן שהוא טייס, וגם כאן התבררה התחזותו, וגם הוא הורשע באונס, ונפגשו לרגע קט בחצר בית הכלא, אבל לא הכירו איש את אחיו, וגם הנשים ששכבו עימן היו שונות: אלה אהבו גברים בעלי חזות מזרחית, ואלה אהבו טייסים. “אסור להתחתן עם יהודיות,” אמר הזקן, “ואם אשחק במכבי תל-אביב,” התעקש מרואן, שכוחו המדמה התעלל בו, לא הניחו להיכנע לחייו הטובים מול הטלוויזיה, “ערבי לא יכול לשחק במכבי תל-אביב,” אמר הזקן. ומרואן חשב להתראות יהודי, והזקן אמר למרואן: “הוי מרואן, בנה אביכם האמיץ משפחה, ובעזרת האל, יהיו לו עוד בנים ובנות, ואחר-כך נכדים ונכדות, במקום כל מה שאיבד בחייו הקצרים עד עכשיו,” והילד פחד לדעת מה איבד אביו ואיך איבד, ומיהם האחים שלא הכיר, ואף שרצה משפחה גדולה, ובת-דוד יפה, זה רצה יותר מכל – בת-דוד יפה, היה בו פחד שלאביו יש בנים אחרים, מתים או חיים, ועוד יותר חשש לאמו, שאולי מצביעים עליה מאחורי גבה, אבל הזקן פקח את עיניו הכבדות והמשיך: “ואיך תתחתן עם יהודיה ותוליד בנים יהודים, שילכו לצבא ויבואו לכאן, אלינו…,” והשתתק כי אולי גם הדיבור על המעשים הללו קשה עליו. נגמרו החדשות, מרואן השתתק, איך אפשר לדעת מה בליבו של ילד קטן, יהיה קאדי, יהיה לוחם שיחרור, יהיה שחקן מכבי תל-אביב, יהיה רופא. מעשן “טיים” מרואן, מגלגל טבעות עשן, ואומר לזקן המנמנם: “שמעתי שוודי אלן הוא גם שחור וגם יהודי.” והזקן אומר: “מי זה וודי אלן?” ונרדם לגמרי, אבל מרואן אומר: “זה הגבוה שקולע הכי טוב ובא לכאן מחוץ-לארץ.”

עיניה נמלאו דמעות. בטח הבינה את איסמעיל, שהביא ילדים לעולם, ומרוב אהבה השתגע מפחד ונסע. יום אחד מחליט שייקח אותם לכוויית, יום אחד – ליפו, יום אחד – לגרמניה, וכל תוכנית נסתמת כמו שביל תקוע בחומה בלי שער. כמה רקיעים יש לשחף? ארז חפצים, ונסע לפנות בוקר אחד. גם היא פוחדת, אפילו שאשה אמיצה היא אום-מרואן, יודעת לעמוד כשאומרים לעמוד, ויודעת לפתוח כשאומרים לפתוח, ויודעת למחוק כתובות מהקירות גם באמצע הלילה, ולא להשיב לגידופי החיילים. אבל יש שנשארות נשים לבדן, מחכות לבעל שלא חזר, וסבל רב סבלו, וגם אירגון השיחרור, כאמור, לא חס עליה, אבל נזהרו מאבו-מרואן, שאמר לה: “לא יגעו בך לרעה. אני נשבע לך,” ובאישון לילה לקח אותה שתראה במו עיניה, הילדים ישנו, יזיד נאנח אנחה דקה מתוך שנתו (תמיד הצחיקו אנחותיו את אביו), ובחוץ הוציא מכלוב התרנגולות הריק – נחש, והוליכהּ אחריו ביד אחת וביד האחרת – הנחש, ונכנס לביקתה אחת, בלי לדפוק נכנס, העלה אור כמו חייל, ושלף אותו, את הגבר ההואֹ, מן המיטה, והראה לו את הנחש, ואמר לו: “תסתכל,” והאיש, הוּצא ממיטתו בפיג’מה, נבהל, וגם ילדיו נבהלו (היא התביישה מאוד), וכשצעק, כי לא היה פחדן, נשך אימסעיל את הנחש בצווארו, ועל הריצפה ירק את מה שיצא מן הצוואר, ואמר לו: “אם שערה משערות ילדַי תיפול, אם שערה משערות אשתי תיפול, אני אוכַל לך את הלב. אתה אחראי לשלומם, מובן?,” וכשחזרו הביתה, היה גאה, ובלבה הלמו הפחד וההתנגדות (הרי הכירה את מבטי הילדים; ככה ניבט מעיניהם הפחד כשפורצים החיילים בלילה), אבל אבו-מרואן אמר: “במקום להתגאות בי, את מאשימה אותי?” והיא אמרה לו: “אהובי, ישמור עליך אלוהים,” ורק חלק מן הדברים תספר לילדיה, למען יתגאו באביהם, שאמרו עליו מסביב הרבה דברים רעים (על מי לא אומרים דברים רעים אצלנו במחנה, מקום שהרקב מעלה אדי רעל), אבל באמת לא ידעה שום סוד, וטוב לו לאדם שיידע רק מה שצריך לדעת, וכשתגיע השעה תדעו הכל, אמר הנביא. וכאשר עינו אותה, אמרה מה שאמרה, אבל לא ידעה מה שאמרה, חי אלוהים. ואם גם כל ההם – בני משפחתו, וכל המשפחות האחרות שעליהן דיברו, והראו לה תמונות, והילדים – רק כיסוי לפעילותו, או להיפך, ולא ידעה אם יש ממש בתיאורים המבלבלים, אם הוא באמת מפקד, איסמעיל, אינה יודעת כלום, אמרה להם. לא האמינו לה, ויותר מכל בילבלה אותה התאסלמותו של אבו-ארבע, זה שסידר לה את העבודה, איך כרע על הריצפה והתפלל, וכיוון שירקה לו בפנים, וניסתה לקרוע את עור פניו בציפורניה, והֲדָפָהּ ונפלה ונפצעה, וצעקה לעזרה, והוא חש אליה והרימהּ, וביקש סליחה, ושוב ביקש סליחה, ואמר אלוהים ישלם לי, יחריב את ביתי, נכנסו לחדר אחרים וראוהו מלטפה, וראוה חובטת בו באגרופיה החלשים – שמו אותה בתא לבד, כל הלילה.

ובאותו אביב שהפך מהר לקייץ, 1982, החל מסע תושבי בלד א-שייח’, על-יד חיפה, בחזרה אל כפרם. חלקם לא ידעו איפה הכפר. כינוסים גדולים התכנסו במערכת הביטחון לדון מה לעשות שהתקשורת העולמית באה לצלם את המסע אל בלד א-שייח’. ומכל מחנות הפליטים שישבו בהם, בלי שיידעו זה על גורלו של זה, יצאו הילדים בעקבותיו של ילד קטן, והוא נטל על עצמו את אירגון המיצעד, וראש-המועצה היהודי בא למחנה עין אל חילווה ואמר להם: “בואו אלינו, בבקשה מכם,” מנגב את משקפיו ומחייך, מגמגם קצת, והם נפרדו מחבריהם, והיו אומרים: לשנה הבאה בחיפה, טנטורה, מסמיה, בית ג’וברין, עין חוד, ואיפה לא, ובגלל זה פרצה מלחמת לבנון, בגלל מסע הילדים לבלד א-שייח’. אבל אילו ידעה אום-מרואן את התשובה היחידה שהיתה צריכה להחזיר לשולחיה ולחוקריה, היתה אומרת שאין בכלל היררכיה, אין חזק ואין חלש, אלא ברגע מסויים, שבו מכאיב החזק והחלש צועק, ותיכף אחר-כך, צועק המכאיב והכואב שותק, וכבר הכל חולף, והשותק נחלש, והצועק מתחזק, ודווקא בגלל אמונה זו, שעולם זה בן חלוף הוא, מתעתע, חסר ערך, בגלל זה ייחסה משמעות קלת ערך להיררכיה, כי מהי איתנותו של הקיים, אם מעבר להיררכיה רק אלוהים איתן, ובין האל לאיבליס השטן, במרכזה שלה, זוהרים שלושת ילדיה, בשבילם תיתן לא כליה אחת, אלא שתיים, והכל נגמר ברע, משום שלא ברור לה מי חזק ממי, מי חלש ממי, “אני זונה, בתי, זונה אני, הכל אני גיליתי,” “מה אמרת, אמא?” והיא מחרחרת: “אני לא זוכרת,” והבת בשלה: “אין מה להגיד, אמא,” “אז למה הרעו לי?” והבת אומרת: “שאלות כאלה אסור לשאול, אמא,” ומתכוננת לשאת את אמה משפת הכביש הביתה. לא זה סדר הדברים כמו שהיו. אום-מרואן, בלא יודעין, אחרי שנבהלה, הסגירה מישהו, אבל חוקריה אמרו לה שהסגירה את בעלה, חברה היחיד בכל העולם כולו, ולעגו לעקשנותה: בשביל מה התעקשת כל-כך הרבה זמן לא לדבר, אם בסוף דיברת, לעולם אל תרחיקי לכת, שלא תצטרכי לזחול בחזרה. עד כדי כך אנחנו יודעים.

(ושנה אחר-כך, היתה ג’מילה קוראת לאמה, שהתבלבלה עליה קצת דעתה במעצר מתוך “אלף לילה ולילה”: “שמעתי, מלך הזמן, שהיה בעיר מערי סין איש חייט עני, והיה לו ילד ושמו עלא א-דין,” והציצה אל עיני אמה, בוכה מגעגועים ליזיד. אבל כל זה היה מאוחר יותר (ושלומו של הקורא יקר בעיניו). שואלת האם את ג’מילה בזהירות מה אמר לה אבו-ארבע, שבא למחנה תיכף אחרי חזרתה, וג’מילה רועדת מפחד, מתביישת שאמה מזכירה את האיש, זה מהרכילויות, ומכזבת: “מי זה אבו-ארבע?” ממשיכה לקרוא, מדלגת על מה שיזכיר לאמם את יזיד האבוד, מגיעה אל המרגליות והאבנים הטובות בצלחת הזהב שהביאה אמו של עלא א-דין לסולטאן, ואחר-כך מנשקת את אמה, ומתכסים שלושתם בשמיכה חמה מאוד. ספרם האהוב הזה הביאה אמם במתנה מעזה, ולא היתה ג’מילה מספרת את הסיפור העצוב לאמה ולמרואן, אילמלא ידעה שהסוף מתוק כדבש, ונרדמה אום-מרואן, וגם מרואן נרדם. קמה ג’מילה בשקט בשקט, שלא יתעוררו, עייפה אמא, ונשימתו של מרואן כנשימת השחפן, קמה לכבות את תנור הנפט, שלא יישרף עליהם הבית. וכל זה, שהיו שלושתם ביחד, חסרים את אזמרגדם, את יזיד, כל זה קרה אחר-כך והקדמנו את המאוחר כילדים שאינם יכולים לחכות. אבל מי עוד מספר סיפורים? ילדים. ומי קורא בסיפורים? ילדים.)

לא טוב היות האדם בלי משפחה גדולה, אבל ככה היו. משפחתו של איסמעיל נחצתה כבר מזמן, עוד כשברחו, ומשפחתה היתה גם כן קטנה ועניה ונמוגה לאט לאט, כי בתחילה חשבו שהאיר להם המזל, וניצלה מג’דל, ואחר-כך, אחרי אולי שלוש שנים, אספו אותם במשאיות ושלחו אותם אל הגבול, מהר מהר, קחו את הילדים ותלכו, ומרואן רוצה לדעת אם יכולים הם לנסוע ולראות את רכושם, אבל יזיד אומר לו כירגזי מצייץ: “המהדי, מרואן, הוא ייקח אותנו שמה,” ועוד לחש יזיד, לתדהמתם, “עת יתפוררו השמיים, הכוכבים יתפזרו, הימים יתפרצו, והקברים ייפתחו – אז תדע כל נפש מה הקדימה ומה איחרה לעשות,“ והאֵם יודעת כי גאון בחיקה, ולא סתם יקר בן זה לאיסמעיל מבבת עינו, ועכשיו ילכו לישון, והיא מרדימה את יזיד בחיקה, שרה לו שירים, בשקט בשקט: “דמעותי על לחיי – / זֶרֶם גֶּשֶם כָּאנוּן. / מְאֵרָה על ראשם של בעלי-המסע! / חזור, בעלי, הֶבֶל הַנֶכֶר / לבדי על יצועי כל הלילה, / הוי אמא, אין לי מזל,” עד שנרדם הקטן, לפעמים רועד מחלום רע, אבל אינו זוכר בבוקר מה חלם, אוהב את קולה של אמא, צוחקים הילדים, והוא בשלו – אמו שרה יפֶה מפיירוז. ובבוקר דבר ראשון אומר לו מרואן, כבר הרבה ימים לא דיברת על המהדי, נעלם, או ברח, או לא היה? ויזיד מחשב: “מה התאריך היום?” ומרואן נפעם מאהבה לאחיו הקטן, מחבקו כחבק אב את בנו הקטן, ומשתעל ומשיב לו את התאריך, ויזיד הודפו מעליו ומחשב בראשו, הרי עוד אינו יודע לכתוב, ואומר: “היום הוא באירביד, בירדן,” והמיבחן נמשך עד שמסתיים מסלולו של המהדי במחנות הפליטים בין אירביד לדמשק, “אבל אסור לדבר, תבטיח לי,” והבטיח.

היה פיצוץ בתל-אביב במיסעדה, ומתה ילדה קטנה, שירי בת חמש, בובה קטנה היתה בידה כשנהרגה, והתצלום עבר חיש בכל אמצעי התקשורת. הבובה נשארה שלמה, ושירי, שאביה לקח אותה ביחד אתו לאכול המבורגרים ביום החופשי שלו, שירי לא נשארה שלמה. שאל מרואן את אבו-לוע’וד: “יש לך רחמים על יהודים מתים?” והזקן אמר: “לפעמים כן ולפעמים לא,” ומרואן אמר כילד בן שמונה: “לי יש,” ונרדם, כי לא היה כדורסל, וכשהתעורר לרגע, ראה את הזקן מביט בו, ועל כן אמר לו מרואן כילד בן שמונה-עשרה: “יש לי רחמים כי אני חלש, אין לי כוח, אני פחדן, ואבי בוגד…” ושוב נרדם, והזקן אמר: “מי זה אבו-ארבע שדואג לכם?” אבל מרואן לא שמע, התכרבל בשמיכתו של הזקן, במיטתו של הזקן, והזקן ישן בכיסאו. אולי העמיד מרואן הקטן פני ישן, כי אבו-ארבע היה האיש ששלח לו כדורסל עם אמא, וגם הספר על עלא א-דין בא ממנו. וגם אחרי שהלך יזיד הקטן לאיבוד, לא פחד מרואן, ידע שיחזור, האמין בו, ובלילה קראה ג’מילה מהספר המתוק כדבש: “ושמעתי, מלך הזמן, שעלא א-דין, כשהגיע לגיל חמש עשרה שנה, בשעה שהיה יושב, ביום מן הימים, ברובע העיר, משחק עם הילדים אשר לא יצלחו, הגיע דרוויש מַעֲרָבִי ועמד להסתכל בילדים. היה מסתכל בעלא א-דין ומתבונן אל צורתו היטב מבין יתר חבריו,” ואום-מרואן לחשה לג’מילה: “נישן, נישן, אני עייפה, הדם מכה לי בראש,” ומרואן ידע שאמו ממלמלת שטויות מאז המעצר, ופעמים שהיא זוכרת את אובדן יזיד ופעמים שהיא מבקשת סליחה מאיסמעיל. אבל מרואן ביקש מג’מילה לקרוא עוד מנפלאות הארמון, כי עינגהו תענוג עמוק, וג’מילה, אמא כבר נרדמה, קראה: “כשראה אותו עלא א-דין, נפתע מן הבניין הזה, והיו כל אבניו מן הישפה והשייש, ומן השייש האדום ומן הפסיפין. הכניסוֹ העבד לתוך אוצר מלא מכל מין מזהב וכסף, ומן האבנים הטובות יקרות המחיר, אשר לא יימנה ולא ייספר, ואין לשער ערכו ומחירו, והכניסוֹ גם למקום שני, וראה שם כל צורכי השולחן, צלחות וכפות וקנקנים וטסים של זהב ושל כסף, וגם בקבוקים וכוסות, הכניסוֹ למיטבח וראה בו את הטבחים ואצלם כל צרכיהם, וכלי הבישול כולם היו גם כן מזהב ומכסף.” לא לתיאור זה התכוון מרואן, אלא לזה שהיה עלא א-דין עובר ממרתף למרתף מתחת לאדמה, בעוד הדוד המתחזה ממתין למעלה שיביא לו את המנורה, והוא ממלא את כיסיו במרגליות, אבל עיני מרואן כבדו מעייפות, ולבית-הספר אינו הולך, מחכה ליזיד שיחזור, יום יום, ואמא נוסעת כל יום לדיר אל בלח, אולי יחזור איסמעיל לשם ולא ימצאנה, ומלאך הילדים הנרדמים נגע בו, ואותו מלאך גם לחש לג’מילה: ‘אימרי לו שלא יעשן, ריאותיו קטנות כל-כך’, וג’מילה, צמרמורת עברה בה, אמרה: “אמרתי, אבא, והוא לא מקשיב לי,” ונרדמה גם היא. הים רחש גלים, סירות דייג נצצו באופק, זה הים שלנו, מי יקח לנו אותו. ומלאך הילדים חג מעל אמה של שירי, שנשארה בת חמש, לעולמים, ודימעה נפלה לו גם אצלה. אין הוא כל יכול. ושוב עירבנו את הזמנים. נשוב ל-1981

יום השישי, 6.3.81, והבוקר אביבי, 8:05. ישבה ג’מילה על אבן, השגיחה שלא יפצעו זה את זה אחֶיהָ (בסתר לבה רצתה שיקראו לה גמילה, כמו בטלוויזיה המצרית), וכאשר עייפו מרוב מריבות מי יהיה הצבא היהודי, ומי אירגון השיחרור, הציעה ג’מילה שיניחו את הרוגטקה, ואת המקל, ויקטפו כל אחד שלושים חרציות, ישחילו אותן, כל אחד, דרך לולאות שעשו בגבעולים, על חרצית גדולה אחת, שגבעולה עבה כרגל הפרד – וככה ניצלו ממוות, כי תיכף אחר-כך הגיע הקומנדקר של הצבא ודרס את אֶמיר, הג’ינג’י שאביו עובד בתל-אביב, “בשר על אש, הנחה לחיילים,” אריה קוראים לו שָם, לפעמים הוא שיכור, מסתובב ליד הים, לפעמים מטלפן לטלפון הציבורי בקצה המחנה, רוצה לדבר עם אשתו, מקצה המחנה עד קצהו צועקים לה שתבוא, ועד שתגיע, ייגמרו אסימוניו לקול צחוק השכנים, “עוד פעם השיכור מטלפן לך עם דלי של אסימונים,” ועד שהודיעו לו שבנו נהרג, עברו שלושה ימים, אולי יותר, בסוף נסע מישהו במיוחד להחזירו, וכשחזר האב, רץ בוכה כל הדרך מהמונית החונה עד לקבר הטרי, ולקח טוריה והתחיל לחפור, כדי שיחבק וינשק עוד פעם את בנו, אבל השייח’ בא במונית עד בית הקברות ותפס אותו, אמר שאסור, והוא חזר אחרי השייח’ בשקט, דימעותיו שטפו את פניו, קולו נרגע, “אבקש מחסה בריבון, בוקע השחר, מרעת בני האדם אשר ברא,” ובינתיים, עד שנגמרה המהומה, מקץ שלושה ימים, היה כבר המחנה כולו בעוצר.

יום שישי בבוקר, 6.3.81, 8:06, שלושה זרי זהב יעשו לאמא. לפעמים נתקפת ג’מילה פחד שחייה יעברו כמו חיי הדודה נאילה, משום שגורשה – ובעלה, במקום שיתפלל לאלוהים ‘תן לה פרי בטן’, הניחהּ כשיפחה משוחררת, והלך לו, וכל מה שבא אחר-כך בגלל רוע לבם של בני-אדם בא, כי הרגוה משום שנכנסה להריון, ואם נכנסה להריון, איך זה שגירשהּ בעלה בגלל עקרותה, ובאמת מאס בה ואמר אינני יכול לחיות עם אשה שהיא כמו אמי, וג’מילה לא ידעה מה פירוש הדבר, אבל ידעה שאסור הוא מן הקוראן הנימוק הזה, ועל כך אמרה אמא, “אבקש מחסה בריבון, בוקע השחר, מרעת בני-האדם אשר ברא, מהסכנה שבחושך ואפילה, מלחישות המכשפות וקשריהן, ומעין הרע של המקנא עת יקנא”. ואולי פחדה משום שחייל חייך אליה פעם? לא, כי ירקה תיכף על הכביש. ואולי סתם עולים פחדים באדם, בשעות שהיקום שקט והזמן נשמע באיוושתו בלי גוף האדם הפועם עימו, אלא לחוד, אדיש הזמן לגוף (וכלום ככה חשבה לה ג’מילה? כן, כן, ככה חשבה ג’מילה, שהעולם ניחוחי, אבל אין מוצא, ועל כן יש לשמוח, ואילו בלב יש פחד, ואשה שאין לה ילדים, אין לה שומרים, ובינתיים היא שומרת על יזיד ומרואן שלא ילכו לזרוק אבנים, והם משחילים צמידי זהב לכבוד אמא. הוי אמא, אמא). יום שישי בבוקר, 6.3.81, 8:07, מחנה דיר אל בלח עטוף בדומיה עד שהדבורים בפרדסים נשמעות, כאילו עוצר, ועוד אין עוצר. מי שנסע לעבוד, כבר יצא בארבע בבוקר, ומי שנשאר, חיכה בבית, והקומנדקר של הפטרול נוסע לאט לאט, מדופָּן היטב בשקי חול, יושביו מתוחים, שומרים על נפשם, אם מדברים, לא ברור אל מי הם מדברים, אל עצמם, אל אלוהים, אל חבריהם, והקסדות שומרות על ראשיהם המשותקים מרוב דאגה. פעם, עוד לפני כמה שנים, אומר בנימין כהן, אפשר היה לעצור ליד הבית-קפה, ברחוב יפו, לשבת אתם, אפילו להשאיר את הנשק ברכב, לשתות קפה, אבל עכשיו הכל השתנה, אומר בנימין כהן, מרוב פחד, ואיך קנינו שמן זית ושקדים, והאחרים מהנהנים: כל אחד הפחד אוכל אצלו את הבטן בצורה אחרת. חיון מזיע בידיים, ההגה כבר מלא זיעה שלו, מנגב אחת משתי הידים על המכנס, ואחר-כך את השניה, יום ששי בבוקר, 6.3.81, 8:08, רואים את המחנה מהכביש, מה כבר יכול להיות? אבנים? וקארדוזו צריך עוד פעם לחרבן, “כמה אתה מפחד?” שואל פרימו במילמול, “זה לא נכון,” מכחיש קארדוזו, משתתק ואחר-כך מוצא לו תשובה. הוא, תמיד, צריך שעה עד החירבון הראשון, ואחר-כך עוד חצי שעה לחירבון השני, בשביל זה שותים קפה, והקפה ששותים בבוקר בחטיבה זה לא קפה, סתומה לו הבטן, רק סיגריה, והכי גרוע זה שאשתו חושבת שהוא מעשן במילואים מפחד, ולא נעים לו להסביר לה למה הוא מעשן בבוקר. איך זה, קארדוזו, כמה שנים אתה כבר נשוי, ואתה לא יכול לספר לאשתך דברים שאתה מספר לנו? שקט, יום שישי בבוקר, 6.3.81, 8:09, רק נתן המ”כ פוחד, בקול, צועק פתאום: “הַמְכַסֶּה שָמַיִם בּעָבים, הַמֵּכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר. נותן לבהמה לַחְמָהּ, לבני עורב אשר יקראו. לא בגבורת הסוס יֶחְפַּץ, לא בשוֹקֵי האיש ירצה,” ומישהו אומר לו ‘נתן, סתום’, והוא ממלמל, ביחד עם מכשיר הקשר הרועש (בכיתה 3 יש אחד המבקש לחזור, והפקידה הפלוגתית אומרת לו בקשר: “תירגע, יוסף, המפקד ידבר איתכם, כשיחזור,” “לא קוראים לו יוסף,” “לא חשוב, תגידו לו שיירגע”), ושוב מתנבא נתן, אסון יקרה, הוא אומר. מי צריך את הסיורים האלה? שואל פרימו, ואחר-כך משיב: לא להיכנס למחנה מה פירוש? פירוש לוותר על השליטה, ו(פרימו) שואל: מי אומר לוותר על השליטה? מקיפים אותו, אבל לא נכנסים אליו, ו(פרימו) משיב: ואם קודם נכנסו אליו ועכשיו לא נכנסים, הרי זה כאילו מוותרים עליו. ועד שהם נכנסים, ומהרהרים בתוך ליבם, זה על עצירותו, זה על הכורח בכניסה, זה על המריבה עם אשתו, על בכיה המר, דברים מכוערים שאמר על אביה ז”ל, פתאום אין שמש, פרדס, ריח פריחה, מי יירה מהפרדס? מכל צל מציץ מחבל, כבר 8:10 בבוקר, מה איכפת לו אבא שלה, ז”ל, אם יפתחו באש? וחיון חושב על-ידיו המזיעות, מישהו אמר לו פעם שזה מחוסר סיפוק מיני, אבל היו לו ידיים מזיעות גם כשהיה לו סיפוק מיני, ואוננות נחשבת או לא נחשבת? המנוע משתעל, יורדים למחנה, מסתכלים טוב-טוב, איך אפשר לחיות ככה, שואל רוֹויגו, כמו עכברים חיים אלה כאן. על הקירות כתוֹבוֹת אדומות, שוב שמש, נוסעים בין שני הבתים הראשונים, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך, מי כאן חזק ומי כאן חלש? (אומר לעצמו פרימו).

יום שישי, 6.3.81, בוקר אביבי, 8:10. מטח אבנים מהפינה, ובנימין כהן אמר: “נפצעתי,” ונתן מתנבא: “הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלָם, תזרח השמש, ייאַספון ואל מעונותם ירבצון, ייצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב”, ובנימין אומר בשקט בשקט: “מה אתה מבלבל במוח? אסור לי להיפצע. יש לי דם רגיש, אף-פעם לא יעצור, הגוף שלי יתרוקן מדם כמו אבטיח יבש, אני נפצעתי, מה אתה מתנבא כל הזמן? מה אתה…” הסתכלו עליו וראו שהתעלף, נתנו לו סטירה, התעורר, ראו את הילדים עוד לפני המטח, וגם בזמן המטח, וגם אחריו. המנוע השתעל, עצרו, רגל על הקלאץ’, שקט מסביב, הילדים לא ברחו, אולי חשבו שלא רואים אותם. פרימו אמר: “היו שניים-שלושה ילדים במיזבלה, הם נתנו את הסימן.” רוֹוִיגוֹ אמר: “איזה סימן, טמבל? קומנדקר כזה מטרטר, צריך לתת סימן? מה אנחנו? צוללנים?” חמישה ילדים התכופפו בסימטה משמאל, אחד עמד וידיו על מותניו, גבוה מהאחרים, רזה, שיער שאטני ועורו כצבע אדמה, צלקת על הפנים, אולי שוקולד מוואפלה, בסימטה ממול עוד ארבעה ילדים, וגם להם ערימה של אבנים, אחד מהם צעק לצד השני משהו בערבית, ובנימין אמר: “תיכף יהיו הוורידים שלי ריקים כמו צינורות חלודים.” הביטו בו, שלא יתעלף עוד פעם. (פעם ראתי אפילפטי בהתקף. במילואים, או בבית? לא זוכר). לא ידעו מה לעשות, וגם אחרים הותקפו, צעקו בקשר. החליטו לכבות את הקשר, ולנסוע הלאה, ואז, כשנסעו, נהיגה מגמגמת, ניחת המטח השני, עכשיו גם כאב, אפילו אבן על הקסדה כאבה, אבל רק בנימין כהן אמר: “קוס אמא שלהם, עוד פעם נפצעתי,” והוא צעק החוצה: “די,” וכמו הד היה זה, אבל באמת היו אלה הילדים, מיידי האבנים, שליגלגו: “די, די, די.”

ביום שישי, 6.3.81, בשעה 8 ורבע בערך, בזמן סיור במחנה דיר אל בלח, בנימין כהן נפצע. בקומנדקר נהג באותו זמן נחמיה חיון, ועל ידו ישב מפקד הכיתה נתן [שם משפחה אינו מצוין]. ישבנו עם קסדות ועם רובי גליל, ועם רימוני גאז ומכשיר קשר. מאחורי נתן, בצד ימין, ישב שמואל פרימו, ומאחורי חיון הנהג ישב מיכאל קארדוזו. משמאל לפרימו, בצד הימני של הקומנדקר, ישב בנימין כהן שנפצע, ומולו ישב אברהם רוֹוִיגוֹ, שסבל מהאגזוז והיתה לו בחילה. הוא השתעל. לפני המילואים ניסה להשתחרר בגלל האסטמה שאמר שקיבל, אבל לא האמינו לו והוא סבל בכל סיור מהעשן של האגזוז, אבל ישב דווקא ליד האגזוז, להוכיח שאם הרופאים רוצים להרוג אותו, שיַהַרגו. בנימין כהן נפצע כבר מהאבן הראשונה. חיון לא נסע רוורס ולא ברח מתוך המחנה, נתן גאז, בחצי קלאץ’, ומפקד הכיתה צעק, “לנסוע לנסוע,” אז כהן אמר: “אני חושב שיורד לי דם.” חיון הסתובב, לראות אם באמת יורד לו דם, כי אם יורד למישהו דם, מותר לירות, אבל מכיוון שראתי שלא ירד לבנימין כהן שום דם, אז חיון לא ידע מה לעשות, בעיקר שעפו עלינו עוד הרבה אבנים, הרבה מאוד אבנים, וכולנו נפגענו, בלי יוצא מן הכלל [בעט אָחֵר הוסיפו את זה], וכשראינו שהיתה סכנה לשלומנו, אמר מישהו לחיון, לא זוכר מי, לנסוע רוורס, ואז החלו צעקות, אשה אחת צעקה מרחוק ורצה אלינו, והתקהלות, והרבה אבנים, אנשים יצאו מהבתים, אמרו שמישהו נפצע, אבל לא ירינו, והרבה מאוד אנשים התקדמו לעברנו, רק אז החלטנו לעזוב את הקומנדקר ולנתק מגע, ולקחנו את הרובים והתחמושת ומכשיר הקשר איתנו. [עד כאן הדיווח בכתב-ידו של אחד החיילים, שחתם עליו רוֹוִיגוֹ, אבל לא היה זה רוֹויגו, שכתב את הדו”ח הזה, כמו שחשף הסופר הצבאי של אחד העיתונים].

ומעל לערימה הגדולה שמחוץ למחנה עמדו ג’מילה, מרואן ויזיד, וראו הכל. בהתחלה לא קמו, ישבו כמו בסרט טלוויזיה. ג’מילה מילמלה משהו, ורק כשאמיר נדרס, נעמדו. קודם מרואן, ותיכף ג’מילה קמה, להשגיח שלא ירוץ לשם, ואחר-כך חשבה לכסות על עיניו של יזיד (זה כשראתה את אמו של אמיר מרימה את בנה), אבל יזיד הזיז לה את היד, רצה לראות, וגם הוא קם, וג’מילה, מדאגה, הושיטה אליו את ידה, ויזיד מיהר לאחוז בידה. בזכות המהדי שלו ניצלו, ואחר-כך גם מרואן הסכים לתת יד לג’מילה, אמיר למד אתו בכיתה, ולקח מיָדָהּ את זר החרציות שלה, והחזיק בידו השמאלית את שני הזרים, ויזיד לא יכול היה עוד להתאפק ואמר לאחיו הגדולים: “עכשיו אתם רואים את המהדי?” והם, במקום ללגלג עליו, באמת ראו אותו, רחוק מן ההתקהלות, ליד הגדר, מסמן ליזיד שאפשר לו לבוא אליו עכשיו, ויזיד שאל בתנועת יד אם אפשר לו להביא עימו גם את אחיו הגדול ואת אחותו הגדולה, והמהדי הסכים כמובן, כי כבר הרבה זמן אמר ליזיד שיביא את אחיו ואת אחותו, אבל הם לא האמינו ליזיד שיש בכלל מהדי כשהיה מספר להם איך המהדי מסתגף, איך יושב בתענית מיום שישי ליום שישי, וכל לילה אחרי חצות יוצא לחוף הים וטובל בים הפתוח, במקום אשר סכנה גדולה היא ללכת שמה בלילה.

זעקה אם הילד הפצוע זעקות שבר, והאנשים, גם אנשים מאירגון השיחרור היו שם, בין הילדים, קרבו לחיילים, יכלו להורגם אילו רצו, אבל אולי לא רצו, אולי פחדו, אולי רק רצו לחטוף רובה, ואז החיילים ברחו עם הרובים שלהם, וזעקותיה של האם עשו את בשרם חידודים-חידודים, למרות שהיו לה עוד ארבעה בנים, יקר לה הבן שנדרס, ולכן רצה אתו כל הדרך למירפאה של אונרר”א, המוני בני-אדם רצו אחריה, לתרום דם או נשימות, או דמעות, לעשות משהו, אבל הילד מת בדרך, והאם לא הפסיקה לרוץ, הִזִיעָה ורצה, זיעה צורבת מחום עלתה בצווארה, שד מן הגיהינום נשף בערפה, לבדה נגדו, תשיגנו, והילד רחץ את ידיה בדמו, ודימעותיה רחצו את פניו, אבל לא היה כבר טעם, ולשונה משותקת כאילו עֲקָצָהּ העקרב.

האירוע הזה, בבוקר ה-6.3.81, לא הסתיים בדרך פשוטה כל-כך כמו שכתב מי שכתב את הדו”ח המיתמם, וליתר דיוק כמה אנשים כתבוהו, אחרי שהכל כבר ידעו מה קרה שם, ובהדרכת קצין טוב-לב, שלא היה כלל במקום (ולא העריך אל-נכון את תפקידה של עיתונות במדינה דמוקרטית כמו שלנו). הנערים ברחוב יפו של מחנה דיר אל בלח, משראו שהחיילים הסתלקו, ואחרים רצים אחרי האם למירפאה של אונרר”א, ואולי גם נבהלו ממותו של אמיר הקטן שהיה איתם כל הבוקר – מיהרו לטפס לתוך הקומנדקר הצבאי הנטוש. תחילה שיחקו בו, “דרררנ דרררנ,” “ביב, ביב, ביב, ביב,” אבל אחר-כך החליט אחד מהם לנסות להתניע את הקומנדקר (לאביו היתה פעם “פיאט” ובעת שנסעה הפיאט לאחור, בין הבקתה לכביש, נדרסה התינוקת החדשה שלהם, אמירה, ומאז לא רצה האב לנהוג במכונית, מכר אותה בזיל הזול; כתַבַת סוף שבוע אפשר היה לעשות על איש זה שהיה פעם גם אלוף בהרמת מישקולות, ובלילות עושָׂה בו שמות התינוקת המתה), והוא (הבן) סובב את המפתח, התניע, ומייד זינק הקומנדקר, השתעל וכבה, ואחרי ששיחקו בידית ההילוכים, הצליחו להתניעה, ובסופו של דבר, להפתעתם הרבה נשמע להם הקומנדקר, ונסעו בו בסימטאות המחנה, צפרו בצופר, במקצב הידוע לחובבי כדורסל וכדורגל, ואחד מהם צעק בכל רחבי השכונה: “אמירה, אמירה, אמירה,” ואנשים שעוד לא יצאו קודם, כי נזהרו, שאחרי אסון מגיע הצבא בכוחות מוגברים, הציצו בחלונות לראות מה רוצה הצבא בזאת הפעם, וכיוון שראו כי הקומנדקר נוסע אבל חייליו אינם נראים, חששו מפני תחבולה, ואמהות מיהרו לקרוא לעולליהן פנימה, ואלה שחזרו ממירפאת אונרר”א בעיקבות האם – שסירבה לדבר עם מישהו בעולם הזה כל הדרך ממירפאת אונר”א, היא בראש ומלוויה מאחוריה – בירכו את אלוהים, והעוללים והתינוקות עמדו על שפת הסימטה הראשית ומחאו כף לגיבורי המאבק בקומנדקר, ובינתיים יצאו המתפללים אל המיסגדים או מן המיסגדים, ומשראו את הקומנדקר בין הסימטאות, וגם שמעו על מות הילד, או הילדה, החלו ליידות בו אבנים, ואחד הילדים בקומנדקר נפצע ופרץ בבכי, אז נטשו הילדים את הקומנדקר, וחוויית החופש הקצרה הסתיימה בוויכוחים במרכז המחנה, כי דיר אל בלח היה מקום עצבני, ואנשים מאוד כעסו שככה שיטו בהם ילדים, ואולי היתה במקום גם טלוויזיה, שצילמה איך זרקו אבנים בילדים שנסעו בתור IDF, והנה לא IDF ולא בטיח. ילדים משלנו. איך נבהלנו. צחוק עשו לנו. ומצד שני, בניגוד לפעמים אחרות, למרות שנהרג ילד, לא הוטל עוצר, והכל היה תמוה למי שניסה לגזור את מה שיהיה ממה שכבר היה, ורק בכיה של עאישה עלה מביתה, וניחמוה שעכשיו אמיר הולך לגן-עדן, אבל באמת יכאיב בה הפצע עוד הרבה שנים, כי המוות גדול כמו ים, תמיד ימתין לבאים אליו, אבל החיים בעולם זה קצרים, ועוד יותר קצרים חייהם של ילד ואמו ביחד, ורק יזיד, ואחיו ואחותו, ידעו שהמהדי התחיל לעשות את נפלאותיו, וזהו פשר השקט שהשתרר במחנה: לא עוצר, לא מעצרים, לא רמקולים, אפילו לקבור את הילד ביום נתנו להם, למרות שבדרך-כלל מענישים את משפחת השאהיד בלוויה לילית, עם פנסים, רק קרובים, והאחרים עומדים בחלונות, ויש שמברכים את אלוהים, “הוא המוציא חיים מחומר חסר חיים ואת המתים מבין החיים והוא המחיה אדמה לאחר היותה כְּמֵתה, וכך תקומו לתחיה גם אתם”. (ועלא א-דין אמר בסיפור: “כיצד זה תאמרי, אמי, שאין לי דודים ולא קרובים בחיים? והרי איש זה דודי – אחי-אבי, הוא, וכבר אימצני אל לבו ונשקני, בוכה”.)

עד רדת הערב (יום השישי, 6.3.81) היה הקומנדקר לשלד עירום, לפי שפשט עליו ההמון וגירד ממנו כל מה שרק אפשר היה לגרד – הרדיו-טרנזיסטור של חיון, שהיה חובב מוסיקה קלאסית, ועקרו את כיסאות הקומנדקר, מצאו שלושה בקבוקי מיץ תפוזים, ושלוש מימיות, שתי קסדות, ערכת עזרה-ראשונה, תמונה של ילד בן חמש בצבעים (זה בנו של רוֹוִיגוֹ), תשעה גלגלים וצמיגים, ג’ריקן דלק, שאיש אירגון השיחרור בא ולקח אותו, פניו מכוסות בכאפיה, כאילו לא יכירוהו כולם, כלי תיקון לרכב, ספר תפילה, ולקראת הלילה העלו את השלד באש. לא הילדים ¬– חלקם כבר הלכו לישון מוקדם , ואחד קיבל מכות מאביו על מעלליו המסוכנים – אלא הגדולים שפכו דלק על השלד ושרפו אותו, וצללים הופיעו בין הבתים, על החלונות, על הקירות, ויש מודיעים, ואין לדעת מה יילד יום, ואמרו שהמרוויח היחיד הוא ערפאת, שחי לו בביירות חיים טובים (ולימים גם יזכה בפרס נובל לשלום), ואמרו שהדליקה כולה היתה לכבודו של ערפאת, שנדד כמו מהדי על פני כדור-הארץ, ונמלט מהמיטה בכל פעם שהשין-בית ניסה לתופסו, עד שיבוא לכאן לשחרר אותנו, וגם אמרו שמדורה כזאת חיממה את הלבבות הקרים כפחם, אבל שלד הקומנדקר נח כחמור מת ששוכב על גבו, ורק הזקנים ידעו כי על השימחה ישלמו בעצב, ועל עצב הילדה המתה לא ישלמו בשימחה, אלוהים ירחם על נשמתה, אלוהים הנותן את הברק המפחיד ומבשר על גשמים להחיות את האדמה אחרי היותה כְּמֵתָה. הזקנים טעו. דבר לא קרה באותו לילה, וגם למחרת, שבת 6.3.81, נמשכו הסיורים כרגיל, וגם ביום ראשון וגם ביום שני וכן הלאה, אבל הילדים משכו ידיהם מן האבנים, מפחד, או מזהירות. יזיד, אחותו ואחיו, הלכו אחרי המהדי, בגדיו האדומים יפו בעיניהם; בשרו נתן ריח כמו בשמים ואפרסמון (בלילות האביב הריחניים כיבסה ג’מילה את חולצתה החדשה וטבלה אותה בחומץ כדי לשמור על הצבע, ותלתה אותה לייבוש ליד הביקתה, וכל בוקר היתה תולשת אותה מן החבל בעד החלון, שתלבשנה כל היום, כלומר אם אין בית-ספר, כי לאונרר”א יש תלבושות מיוחדות בשביל הילדים). וכאשר רצתה אום-מרואן לדעת לאן הולכים שלושת ילדיה, ואחרי שהבטיחה לשמור סוד (לבל תכתוב על כך לאבא, כי את המיכתבים קוראים בצנזורה, אמר לה ברצינות), גילה יזיד את אוזנה, שמהדי הגיע למחנה, והוא קורא להם אל מתחת לעץ האלון, ומבטיח שבקרוב ילכו כולם הביתה, איש איש לביתו. ואמא אמרה: “אל תלכו לזרוק אבנים,” ויזיד מיהר להתפאר בידידו החדש: “המהדי אומר שאסור לזרוק אבנים, שצריך לחזור בתשובה, ואחרי שכולם יחזרו בתשובה, נשוב לארצנו, ואנחנו נלך ליפו וגם אבא,” ואושר הציף אותו, בכל פעם שאמר אבא, אהב לומר אבא, ובלילות חלם שהוא צועק ‘אבא אבא.’ והיתה זו פעם ראשונה ששמענו מה אמר המהדי, ולא ידענו אם היה שליח הכיבוש, או התגלות אלוהית של העם הננגשׂ, כי אין לדעת. (ובלילה קראה ג’מילה, לאט לאט: “ראתי את בן אחי משחק עם הילדים, וחי אלוהים האדיר, אשת אחי, שבשעה שראתי נקרע אליו לבי, שהדם כמֵהַ לדמו.”)
ואחרי כמה ימים, בכל-זאת הגיע הצבא במשאיות-מיכלאה, ורמקולים והכריז על עוצר, והחלו חיפושים ומעצרים, ורצו לדעת מי חטף את הקומנדקר, ומי גנב את חלקיו, ומי גנב את הנשק ואת התחמושת ואת המיסמכים, ולקחו למעצר חברים באירגון השיחרור, או מי שנראו כחברים באירגון השיחרור או הלשינו עליהם שהם חברים באירגון השיחרור, והמהדי ישב מתחת לעץ האלון, בפינת המחנה, עם יזיד, ומרואן, וג’מילה ואבו סופיאן, והאשם, ועוד ארבעים ילדים, ודבר איתם ברכות על חזרתם הביתה, והם שאלו אותו שאלות קלות (איפה עומד הבית שחרב, ואיך ייבנה שוב?) ושאלות קשות (למה אמיר מת, אם היה ילד טוב? ואם היה ילד רע, איך יהיה שאהיד?) והוא אמר להם שהכל עוד יתברר, גם לקח אותם למיסגד, וסיפרו שכאשר יצא מן המיסגד – אבל זה היה כבר כעבור חודש אולי – רצו אחריו כמה מאות ונשקו את ידיו, קטנים וגדולים, נערים וזקנים, נשים ואנשים, לחלוק לו כבוד, ומאות אנשים הלכו אחריהם, וביקש להביא כל יום עוד ילדים, עד שכל ילדי דיר אל בלח יישבו אצלו. מה גדולה היתה שימחתם, ואפילו יזיד, שבסתר לבו רצה להיות חברו היחיד של המהדי, שמח להביא עוד ילדים, והמהדי הכיר לו טובה ולא שכח לו שהיה ראשון מאמיניו, ובא אליו בחלומות הלילה, ועמד בחלון, וקרא לו לפינת המישחקים, כשאף אחד לא ראה, והביא לו דרישות שלום מאבא, ואפילו שינה לו את השם וקרא לו בשם חדש, ויזיד הסכים בלב שלם לשם החדש, אבל הבחין בעיניה של ג’מילה, שלא הסכימה לשינוי השם, ומה יכול היה להגיד למהדי, אחרי שנתן לו כבוד? על כן הסכים שישנה לו את שמו, ובבית לא גילו לאמא, כי אמא תתרגז מאוד וגם מרואן לא הסגיר את סודו, כי שמח בשימחת אחיו הקטן, שהמהדי הושיבו על ברכיו וגילה לו את שמו-שלו באוזני כולם, מוחמד באשי אוטראק, ולמה אנחנו רצים ומקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם כילדים הרצים אל אימם ואינם יכולים לחדול מסיפורי הגבורה של דמיונם?
נערכו מעצרים נרחבים, הוציאו אנשים מהבתים והעמידו אותם ליד בית-הספר, וצעקו ורשמו והיכו, כמו תמיד שיש בעיות, וכשנעצר אבי הילד שנדרס, עברה נהמה של רוגז במחנה, כי הרי שב אחרי כל האירועים, והקצין, שדיבר ערבית, אמר להם: “אין מוקדם ומאוחר.” אבל המהדי הסתובב גם בזמן העוצר בחוץ, ראינו אותו מהחלונות (ולעתים קרובות היה יוצא בלילה לשוטט ברחובות, מה שאסור לעשות בזמן עוצר, שאם השומרים תופסים אדם בלילה ברחובות, מייד משליכים אותו לבית-הכלא ועליו לשלם דמים מרובים כדי לפדות את עצמו, אבל המהדי היה מהלך בלילה ברחובות והיה שר ועושה כל מה שליבו חפץ), ומרואן אמר ליזיד: “תראה את אבו-ארבע, כמה דומה למהדי,” ויזיד פרץ בבכי, ומרואן מיהר להתנצל. ובאמת איך יכולים היו תושבי דיר אל בלח לדעת שהקומנדקר השרוף יהפוך לשערוריה לאומית במדינת ישראל הרחוקה?

הכל החל כשהתפרסמה הידיעה על ההצתה באיחור ביומון היוקרתי ‘הארץ’ (שאיש מתושבי דיר אל בלח אינו קוראוֹ, בדרך-כלל) אחר-כך סערה הארץ עד כדי כך שהגישה האופוזיציה הצעת אי-אמון בממשלת בגין, ושמעון פרס, מנהיג האופוזיציה, נופף בעת הדיון בעיתון ‘הארץ’ וקרא בקול נרגש: “זה עיתון אובייקטיבי, זה עיתון אובייקטיבי.” מצד הממשלה התגרה בו השר עזריאל שרון ואמר לו: “זה עיתון לא אובייקטיבי, זה עיתון לא אובייקטיבי,” ושמעון פרס בשלו: “זה עיתון אובייקטיבי, זה עיתון אובייקטיבי, וגם השר עזריאל שרון בשלו: “זה עיתון לא אובייקטיבי, זה עיתון לא אובייקטיבי.” שמעון פרס (לימים חתן פרס נובל לשלום) דיבר בנאומו התקיף על קטסטרופה קרבה, והוכיח בעזרת ‘הארץ,’ שמדיניות הממשלה גורמת להידרדרותו של צה”ל. ראש-הממשלה, מנחם בגין (כבר חתן פרס נובל לשלום) גינה את האופוזיציה משמיצת-צה”ל, המוכנה, לשם עשיית רווח פוליטי קצר-מועד, להשתמש בעיתון לא אובייקטיבי [צעקות מספסלי האופוזיציה “כן אובייקטיבי,” צעקות מספסלי הקואליציה “לא אובייקטיבי, לא אובייקטיבי”], כדי לצייר ציור מעוות של החיילים האמיצים, הצנועים, העושים לילות כימים כדי לשמור על מדינת ישראל ויהודי העולם מפני הטרור הפלסטיני, וראש-הממשלה סיים את נאומו הנרגש בפסוק “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.” או-אז קם יצחק רבין, סגן ראש האופוזיציה, ביקש את רשות הדיבור, ואמר לבגין: “לא אתה, מנחם בייגין, תְּלַמֵּד אותי מהי רוח הלחימה של צה”ל.” שקט עבר בבית-הנבחרים שלנו, כי חיכו לראות מה יעשה עכשיו בגין מפני רוגזו של גיבור מלחמת ששת הימים, אבל בגין היה עסוק בשיחה ערה עם שריו, סיפר להם בדיחה, או העמיד פני מספר בדיחה, ובכך מחק את רישומה של הערת רבין (לימים חתן פרס נובל לשלום). ובעקבות ‘הארץ’ פירסמו עיתוני הצהריים תמונות של הקומנדקר הבוער (בעיתון אחד פורסם תצלום מ-1973 ליד תעלת סואץ, במלחמת יום הכיפורים, ובעיתון האחר – קומנדקר בוער מלבנון, ב-1978). התצלומים עוררו חלחלה, גם בקרב אנשי Peace Now, ועל כן יצאה מייד הוראה ממישרדו של מנהיגם (לימים, נשיא רשת מקדונלד’ס בישראל) לברר אם מישהו מחיילי הקומנדקר נמנה על מחנה השלום. למזלנו, לא נמנה איש מן החיילים הבורחים על מחנה השלום, ובסיום הדיון ניאותו הממשלה והאופוזיציה – להוציא הקומוניסטים ועוזריהם – להתאחד סביב החיילים והאמון באומץ לבו ובטוהר נשקו של IDF. חדשות הטלוויזיה צילמו את מחנה הפליטים הנתון בעוצר, ותיכף אחרי זה היה משחק של מכבי תל-אביב, ומרואן חמק, למרות העוצר, לביתו של אבו-לוע’וד וראה את הכדורסל, עד שעשו להם הפסקת חשמל, וכשחזר החשמל כבר הפסידה מכבי, לצערו, ובן השמונה אמר: “אי אפשר לשחק בחושך ובגלל זה הפסידו.”

החיילים ברחו, כי נבהלו ממטר האבנים, וגם לא היו בטוחים ביחס להוראות הירי, ואחרי הדיון בכנסת, כלומר שבוע אחרי כל מה שאירע שם, ואחרי שהוטל העוצר ואחרי שהוסר העוצר, ואחרי שתושבי המחנה נענשו גם בהפסקות חשמל מעצבנות (כי אם מחליפים חיתול לתינוקת באור, ופתאום יש חושך – זה מעצבן; ואם נרדמים כולם בחושך, ופתאום חוזר האור, בגלל מחווה של רצון טוב לכבוד נשיא השוק המשותף, נניח, הנה מתעוררים יושבי הבית שנרדמו בהפסקת החשמל, והאור נדמה כאילו נכנסו גסי-הרגליים לחיפוש) – בקיצור, אחרי הדיון, והעוצר, והפסקות החשמל, והמעצרים והחקירות, הועמדו גם כל חיילי הכיתה, כולל נתן מְפַקְדָהּ, לדין על הפקרת נשק, הפקרת ציוד, ובריחה נוכח פני אוייב. העונש המקסימלי הצפוי למורשעים היה חמש-עשרה שנים (והעונש המינימאלי היה נזיפה). קצין השיפוט היה סרן שַׂשְׂפוֹרְטַשׂ הבן זונה, וכשנכנס קארדוזו למישפט, אמר לו, דבר ראשון (למרות שידע): “איך קוראים לך חייל?”
– אברהם מיכאל קארדוזו
– האם אתה מוכן להישפט בפני?
קארדוזו שתק, ועם תום שתיקתו הפר את הסיכום שלהם לסרב להישפט לפני שַׂשְׂפוֹרְטַשׂ. ככה זה שמרידוֹת גדולות נופלות לרגלי הכוח המדמה (ואין תימה שפילוסופים לאורך כל הדורות חשדו בכוח זה), אבל מישפט אצל שַׂשְׂפוֹרְטַשׂ הבן-כלב ייגמר מהר יותר מבית דין, ואחרי כל מה שכתבו, לא רק שאין לו שום כוונה לחתום על עיתון ‘הארץ,’ אלא שגם ביחידה הזאת לא יישאר. יש לקארדוזו רופא שיוציא לו תעודת אי שפיות, חסך כסף בשביל פלאטה לילדה, והפלאטה תחכה, התעודה לא תחכה, ובלילות אינו ישן בגלל זעקת האשה, “בני, בני, הרגוךָ, בני.” הודה קארדוזו בהפקרת ציוד, בהפקרת נשק, אבל כשהגיע שַׂשְׂפוֹרְטַשׂ לסעיף השלישי, בריחה נוכח פני אוייב, התעצבן קארדוזו. הוא לא צעק, אלא דיבר בשקט, ובמהירות: “לא מודה. איזה אוייב? אתם לא מתביישים? טמבלים!” והמשיך, בשקט, הזדרז, כאילו עוד מעט ייסגרו שערי שמיים: “ילדים בני אחת-עשרה זה אוייב? אנחנו ברחנו מאוייב? תסתכל בתיק שלי, חתיכת זבל.” עכשיו הרים את קולו, ולא איכפת היה לו מכלום, “יא מזדיין,” ככה הוא אמר לרב סרן, ואיפה? במישפט-צבאי הוא דיבר ככה, “אני בורח מאוייב? אני פעם ברחתי מאוייב? תסתכל בתיק שלי, אתה לא יודע מה עבר עלי ביום כיפור? מי אתה שתגיד לי בכלל דברים כאלה, אפסנאי גנב, זבל.” ויש לציין מייד שני דברים: ראשית, החוצפה החמורה הזאת לא הובאה לידיעת ‘הארץ’ היוקרתי, האמין והיקר. שנית, קארדוזו, במלחמת יום כיפור – לא השתתף כלל. שופטוֹ, לעומת זאת, רס”ן שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ, גם כן לא השתתף, משום שבדיוק בסתיו 1973 נסע ליוון, לסאלוניקי, לחופשה מיוחדת, ולא הצליח לחזור בזמן, ובמיקרה, לפני המישפט, אמר השקמיסט סגל לקארדוזו: “שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ? אצלו אתה נשפט? בן זונה זה. כל הפלוגה שלו נכים ומתים מיום כיפור, שלושה בבית-משוגעים, שלושה, ורק הוא בריא ושולח לכלא כאילו בית-הבראה.” האם משום כך פטר שַׂשְׂפּוֹרְטַשׂ את קארדוזו בקנס כספי, בלי להסתכל בתיק האישי שלו, כמו שהציע לו הנאשם? יתכן. הרי רק ניבולי הפה שלו, והחצפת הפנים, ראויים היו לעונש כבד הרבה יותר, שלא לדבר על הפקרת הנשק, אבל גם הקנס הרגיז את קארדוזו, וכשיצא ואמר להם, “קָנַס אותי הבן-אלף,” התרגז גם נתן, כי נתן חיפש מקומות להינבא, וכבר כל ילד ברצועת עזה ידע על זה, ובמשך השבוע האחרון עמד באמצע מחנה שאטי, ותחת שיידו בו אבנים, עמדו ותירגמו אחד לשני את דבריו, ואמרו זה לזה שאולי זה המהדי, כי כבר שמעו על המהדי, וגם רווחו שמועות, שהמהדי אינו אלא תחבולה יהודית להטעות את הנוער שיניח את נשק אבניו, אבל נתן לא היה שום תחבולה, כאב גדול התגלה לו מאז הולדת בנו, שאז נפתחו שבעה רקיעים שותתי דם, וביצבץ משם ראשו של האל, שטוף דם, ואור פנימי עלה משם, זוהר, ואשתו נגהה, כל אגל זיעה היה יהלום, והוא השתחווה ליד המיטה ואמר: “אשרַי שראתי,” וככה הוא מאז, באמצע מירדף, באמצע מיסדר, באמצע הלילה, באמצע המיקלחת – מתנבא נבואות. בדרך-כלל נזהרו החיילים לא להיות בחברתו, אבל קארדוזו קיבל אומץ, ואמר לנתן: “בוא, נלך למח”ט.” כל-כך התרשם קארדוזו מן הצעקות שצעק קודם על שַׂשְׂפּוֹרְטַש הביישן, עד שגם הוא התחיל להאמין שיש לו כוח נבואי. וניתנה האמת להיאמר שזוהי כוחה של הדמוקרטיה. העיתונים מדווחים. הכנסת דנה. החיילים נעלבים, ואחר-כך הם מורדים במלכוּת.
הלכו קארדוזו ונתן אל מפקד החטיבה, הלא הוא פרופ’ אל”מ (מיל.) מיכאל גונן (מהחוג לאסטרופיסיקה באוניברסיטת תל-אביב), הורידו את הכיפות לפני חדרו, ונכנסו, הצדיעו לו. חיון הלך מאחור וחיכה בחוץ (כבר נקנס), גם פרימו הלך מאחור וחיכה שם (נקנס), ובנימין כהן הלך מאחור וישב בשקט (נקנס), גם אמר לעצמו: ‘Stat sua cuique dies'[2], אבל לא העז להצטרף אליהם, כל מה שרצה לסיים את המילואים ולהתחתן, ואמא שלו יכולה, מצידו, לחנוק את עצמה בכרית (בלילות לא נרדם מרוב כעס: אז מה אם יש לו השכלה? למה אסור לו להתחתן אם שאהבה נפשו אין לה השכלה?). והמפקד אמר להם, בפנים, בלי להרים את הראש מספר פיסיקה חדש שהביאה לו אשתו לכאן, למילואים, באה לביקור פתע: “כן?” והם לא ידעו למה הוא מתכוון באומרו ‘כן’ בלי להביט בהם, האם מסכים הוא עם כותב הספר, או מסכים שהם כאן, וקארדוזו אמר בקול רועד: “תסתכל אלינו לעיניים, המח”ט,” והמח”ט הרים את הראש, התחלחל משום מה, שכח אפילו לסמן איפה היה בעת הקריאה, מאוד רצה לקרוא קצת בספר החדש, כי גם לו יצאו המילואים האלו כמו טחור באמצע פיקניק, וקארדוזו הרגיש את עוצמתו המלולית המתגברת, לשכוח את האסור והמותר, יגדף את הטינופת, אם לא יפסיק לקרוא ספרים, והמח”ט הביט בשפתיו הנעות של החייל, סגר את הספר, כמעט התנצל, וקרא את פסק הדין של שַׂשְׂפּוֹרְטַש שקארדוזו השליך לו על השולחן (על שולחנו היה גם עיתון ‘הארץ” אוייב הטוראים, העבריינים, והפועלים השובתים, והוקף בו בעט אדום הסקופּ של כתבם הצבאי הפוזל, בן אללוף [חלומו הגדול היה לנהל בית ספר אבל החיים מתהפכים כמו חבית/ה והפזילה גם היא לא נרפאת]: “חיילים נטשו את רכבם ואת נשקם במחנה הפליטים דיר אל בלח”). המח”ט הביט בפסק הדין ושאל אותם: “אתם מבינים לאטינית?” קארדוזו אמר, “כן,” ונתן אמר, “לא” (כי היה פחדן), והמח”ט השתוקק לומר Quod scripsi, scripsi[3], אבל בסוף לא אמר, ושוב עיין בפסק-הדין ואמר: “אז מה? יצאתם בזול? אני מאוד מקווה שהפעם ‘הארץ’ לא ישמע על זה.” קארדוזו הביט למפקד בעיניים, גמר לקפל מחדש את השרוול ששני השרוולים יהיו בדיוק אותו דבר, ואמר בשקט: “בתחת שלי ‘הארץ’! אתה פרופסור לאלגברה, נכון? מה אני צריך לעשות לילדים בני אחד-עשרה? תגיד לי אתה, מה אני צריך לעשות לילדים בני אחד-עשרה?” המפקד הינהן בראשו, כאילו כל תורת הקוואנטים הועמדה במיבחן לא רציני, ואחרי ההינהון שאל בשקט: “אז הם היו בני אחת-עשרה?”
– כן, המפקד
– תדברו אחד אחד, לא במקהלה
– כן, המפקד
– אמרתי לכם לא לדבר במקהלה. תדבר אתה, איך קוראים לך?
– קארדוזו.
– עכשיו תגיד לי עוד פעם, בני כמה הם היו?
– בני אחת-עשרה, המפקד
– יש לך קשר עם השופט העליון האמריקאי קארדוזו? לא, הוא היה מקסיקאני. לא חשוב. איך אתה יודע שהם בני אחת-עשרה?
– כי יש לי ילד בן אחד-עשרה, המח”ט
– וזאת, ככה אתה חושב, ככה אני מבין שאתה חושב, הוכחה?
– אני לא מבין מה שאתה אומר, המח”ט
– זורקים עליך אבנים ואתה חושב בן כמה הילד שלך?
– אתה חושב שאתה חכם גדול מאוד, המח”ט, נכון?
– קארדוזו קוראים לך? אני תמיד חשבתי קארוזו
– לא, המפקד, קוראים לי קארדוזו, ואני מאוד גאה בשם שלי
– מה יש להתגאות בשם שלא אתה נתת לעצמך? לא חשוב. תחזור על הטענה שלך. אני רוצה להבין, הילד שלך נראה כמו ילד בן אחת-עשרה מדיר אל בלח?
– לא זה מה שהתכוונתי
– אז למה התכוונת?
– שהילדים היו בני 11, ולא יכולנו לירות בהם, אז ברחנו
– קארוזו, אתה קראת את ‘המישפט’ של קפקא?
– לא, המח”ט
– טוב, לא חשוב. אני בשנת שבתון אחת, אתה יודע מה זה שנת שבתון, כן? לא חשוב. הייתי בסטאנפורד, אתה יודע איפה זה סטאנפורד? לא חשוב. באתי לחקור את החור השחור, אתה יודע מה זה החור השחור, כן? לא חשוב. אז הדיקאן שם, אתה יודע מה זה דיקאן? לא חשוב. פרופ’ מילגראם, שמעת עליו? לא חשוב. פרופסור מילגראם, הפסיכולוג הנודע
קארדוזו, בצר לו, נאלץ שוב לפנות אל נתן: “הוא חושב שאני מטומטם לגמרי, נכון? השמוק הזה חושב שאנחנו מטומטמים לגמרי,” ונתן, שהיה נמוך, אמר לקארדוזו, כאילו השתלטו הם ואנשיהם על הבסיס כולו, “אני חושב שאתה צריך להכניס לו מקל בתחת שלו. המפקד, אנחנו נכניס לך מקל בתחת שלך עד שהרקטום ייקרע לך וייצא משם דם שחור,” אבל קארדוזו נרתע (אולי מהגסות) והפטיר: “שתוק, נתן.” המפקד ניצל את ההיסוס ואמר: “קארוזו, תקשיב לי רגע, אתה חושב שאני צריך את כל הבלגן הזה? אתה חושב שאני לא רוצה להסתלק מכאן? אתה חושב שאני לא יודע מה עשיתם כל הלילה מול החלון שלי? אתה חושב שאני לא סופר את הימים עד שנת השבתון הבאה שלי? אתה חושב שאני אחזור לארץ באמצע השבתון אם תהיה מלחמה? אני לא אחזור אם תהיה מלחמה.” נתן שאל: “תהיה מלחמה, המפקד?” אבל קארדוזו תפס את השולחן בכוח והחל לטלטלו. המח”ט התכווץ, באמת התכווץ. זה מגיע לי, חשב לעצמו, מגיע לי. נתן פחד, ומילמל משהו, וקארדוזו צרח, אנשים שעברו במסדרון עצרו, הביטו בחיילים הממתינים מחוץ ללשכת המח”ט. גם בחצר הקשיבו. השערוריה, בעזרת ‘הארץ,’ עשתה לה כנפיים, אפילו הערבים שמעו עליה, ובדיר אל בלח הסתובבו אנשים עם עותקים של העיתון והתפארו במעלליהם, גם שמו של הכתב, אלוף, נכתב על הקיר בדיר אל בלח (והיה מוזר בעיניהם, איך זה שאלוף כותב ידיעות קטנות כל כך, אבל איש לא טרח להסביר להם שאללוף זה היה בשירותו הצבאי סמל במשטרה הצבאית, ופוזל בחייו האזרחיים, ופוחד מאשתו פחד מוות, והיא שאמרה לו לשנות את שמו מאללוף לאלוף, אבל מחוץ לבית שב אל שמו המקורי, מעין אלוף מגומגם, אללוף, אללללוף): “זרקו עלינו אבנים, אני אומר לך, אבל לא יכולנו לירות כי הם היו ילדים בני אחד-עשרה, אתה היית יורה בילד שלך, תגיד לי?”
– בוודאי שלא הייתי יורה, אבל הילד הזה הוא לא שלך
המח”ט הסתכל, נהנה מהמכות שכמעט חטף, וכדי ללבות עוד יותר את המריבה, את התכווצותו ליד השולחן, באמת נהנה לפחוד, אמר: “אתה אידיוט או מה אתה?”
– הוא לא אידיוט, המפקד, מישהו אחר כאן אידיוט גמור
– תשתוק נתן. הוא עושה מאיתנו צחוק.
כל הלילה רבה אתו. (תן לי מכות. תן לי מכות. חזק.) השומרים עמדו מול חדרם ואחרים הצטרפו אליהם. הוא עצמו לחש לה, אולי ידע שהשומרים עומדים למטה: “את רוצה שכל החטיבה תשמע אותך?” והסיט את הווילון, בזהירות שלא יראוהו מבחוץ, אבל היא צעקה, ובסוף גם הוא צעק קצת. ובבוקר כבר לא היה איכפת לו. מרגע הַגּיעָהּ, ידע שסופו להיות מבוזה, “קארדוזו, תשמע לי, בפעם הבאה שזורקים עליך אבנים, תתחיל לחשוב על שלומך, אתה מבין?” קארדוזו צחק, עזב את השולחן, נשען על הקיר, כאב לו בחזה מצד שמאל, האשה זעקה לו בראש, כבר שבוע שאשה זועקת לו בראש: “למה ברחנו, אם לא חשבנו על שלומנו?” והמח”ט המשיך: “חוץ מזה, בפעם הבאה שזורקים עליך אבנים, אתה לא רושם בדו”ח ‘ילדים’. אתה כותב ‘נערים.’ כן? זה קודם כל. ונערים, מה דינם, אם הם זורקים אבנים?”
– תלוי מה הגיל שלהם, המפקד
– בשעה שביקש הקדוש-ברוך-הוא ליתן תורה לישראל, אמר להם: תנו לי ערֵבים הֵבִיאו לו התינוקות.
נמלא קארדוזו גועל מהמח”ט ומנתן המוקיון המצטט, וגם מעצמו. היו לו ארבעה ילדים. פעם אחת פיטרו אותו. הלך בלילה אל מיטת בנו התינוק ובכה שם, מכל המקומות. אשתו באה מאחור, יחפה. הוא רעד. לא ידעה שבכה. המח”ט היה עייף. רצה לשכב. אינו רוצה לחזור לחדר. איפה בכלל ילדה אשתו תינוק? אמר לענק: “מהיום, אם זורקים עליך אבנים, אתה כותב בדו”ח ‘צעירים ידו אבנים’. ברור? עכשיו תלכו,” פתח את הספר החדש ושוב ניסה לקרוא, אהב את ריח הספרים החדשים, ונתן פרש את שתי ידיו למרומים, נשם עמוק כמה פעמים, ואמר: “כל מי שהכיר אותי או ראה או ידעני, יכול להעיד עדות אמת ואמונה, כי מקטנוּתי עד היום הזה לא נמצא בי שמץ פסול, וקיימתי התורה מעוני והגיתי בה יומם ולילה. ומעולם לא רדפתי אחר תאוות הגשמיוּת, ואפילו בזמן שהיה לי הרווחה לעַנֵּג עצמי בדרך כל הארץ, הייתי מוסיף עינויים בכל מאמצי כוחי ולא נהניתי כלל הנאה גשמית. כפרי מעשיו.” ומפקד החטיבה רשם משהו בשולי הספר. השומרונים הם חלק מאיתנו, והכוזרים, ולמה אלה לא? ובאותו רגע נכנס לחדר בלי לדפוק בדלת האיש הגבוה שלא ידעו את שמו, כרסו עבה וקומתו גבוהה, ומשקפיים על פניו ופניו סמוקות כמו אפרסק. שקט עמד בחדר. אחר-כך נסגרה הדלת והאיש פסע אל פינתו, הראה למח”ט בידו שימשיך, כאילו אני לא כאן, והמח”ט בלאו הכי כבר החליט שדי לו להתענג על הנמיכוּת, לאות פשתה באיבריו, “עכשיו תשתוק, קארדוזו, ברור?”
– ברור, המפקד
– ומה אתה עושה כשצעירים מיידים עליך אבנים
– זה תלוי בגיל שלהם המפקד. לא איכפת לי להרוג אחד בן שבע-עשרה. אבל ילדים בני אחד-עשרה? הילד שלי בן אחד-עשרה
– ומה תעשה כשהילד שלך יהיה בן שבע-עשרה?
נסתתמו טענותיו של קארדוזו. האיש במשקפיים הביט בהם. פניו לא הסגירו דבר. אחר-כך קם ולקח את העיתון משולחן המח”ט. שתיקה עמדה בחדר. האיש נבוך, הראה בתנועת יד שימשיכו לדבר על מה שדיברו, אם דיברו, הלך שוב אל כיסאו בפינה, כאילו חיכה לתורו במיספרה, ופתח את העיתון, אבל המעבר הזה בחדר, כמו לטאה, הפחיד אותם עוד יותר, מה גם שעכשיו יקרא מה שכתוב עליהם בעיתון. (בלילות חיפש את איסמעיל, מכל הרשת דווקא איסמעיל חמק לו, והוא רצה לתפוס דווקא את איסמעיל, שלא זכר את פניו, ובעבר, כאשר עצר את אבו-מרואן, התכחש אליו האיש, ואחר-כך גם אבו-ארבע נעלם. דמי אחי, רשם על פתק, זועקים אלי מן האדמה. אבל כל זה קרה אחר-כך, אחרי הכניסה החרישית לדיון אצל המח”ט.)

ובביקתה אחת בדיר אל בלח קראה ילדה מספר ישן: “כשראה עלא א-דין את מצבו של המערבי, תמה עליו ושאל אותו: ‘מה סיבת בכייתך, אדוני? ומאין אתה מכיר את אבי?’ אמר לו המערבי בקול עצוב ושבור: ‘איך זה תשאלני, בני, שאלה זו, אחרי שהגדת לי שאביך, אחי, כבר מת. ואביך הוא אחי, ובאתי עכשיו מארצי. והדם לא הסתיר ממני שאתה בן אחי, וכבר היכרתיך מבין כל שאר הילדים, אף-על-פי שאביך לא התחתן עדיין כשעזבתיו.” לחשה אום-מרואן: “מרואן, אתה כבר ישן?” ומרואן לא ענה. לשבריר של רגע נבהלה, נגעה בעורו החם ונרגעה, ביטחון נסך בה בנה, ולוואי שהיה נוסך ביטחון כזה גם באביו. הכל קרויים על שמו, אביו ואמו. יביא הביתה מזון ובגדים חדשים (ואילו גדל באיטליה, כבר היו כותבות עליו קומוניסטיות טובות-לב רומאנים ניאו-ריאליסטיים, ולנו אין לנו אלא להוסיף שהיה צחוקו צחוק מתגלגל, ושיניו צהובות, וירק יריקות מדוייקות עד אבן-הפינה, ומכדרר בכדור סל ישן ששלח לו אחד, אבו-ארבע, זה שאבו-לוע’וד אמר כי הוא-הוא המהדי, שגנב את יזיד, כי אהב ילדים (וגם זה היה אחרי השיחה בחדר המח”ט, ואשר לביבול בזמנים, ייאמר כאן: משהו צריך גם הקורא לעשות, חוץ מלדפדף ולמצוא את עצמו בכל עמוד, כאילו הספר הוא קבוצת מראות). “נטל את עלא א-דין ואמר לו: ‘בני, לא נשארה לי נחמה אלא בך, ואתה לי תחת אביך, בהיות שאתה ממלא מקומו, ומי שהשאיר לו ממלא מקום אחריו, לא מת, בני.’ שלח המכשף את ידו והוציא עשרה דינרים והושיטם לעלא א-דין ואמר לו: ‘בני, היכן ביתכם, והיכן היא אמך, אשת אחי?’ נְטלוֹ עלא א-דין והראהו את הדרך לביתם.” מרואן התעורר ואמר: “אמא, ניסע ליפו.” ואמו אמרה: “אין יפו, יפו עכשיו תל-אביב, ותל-אביב היא ע’אד, או עירו של לוט,” ומרואן אמר: “ושיקאגו, אמא, שיקאגו בוּלְסְ?” ונרדם שוב. כיסתה אותו בסדין, ופתחה את החלון, ורוח מן הים הביאה ריח של מלח, וביקשה לשיר ליזיד, שעוד לא חזר: “ולוואי ולא היו געגועים בעולם. / ולוואי ולא נולדה הפרידה. / אהובי עזבני בכעסו ויילך. / הו, הנערים, החזירוהו! / וחמאה וביצים הגישו לו ויאכל.” איש השב”כ בפינת החדר המשיך לקרוא ב’הארץ,’ הגיע עד “לוח הארץ,” שם מוצפנות ידיעות חשובות על פצצות ופיצוצים, ואמר בשקט לשני החיילים החצופים: “אל תס-תסתובבו א-אלי, ת-תעמדו מ-מול ה-המח”ט, ו-ותענו לי ע-על הש-השאלות ש-שלי, כ-כן?” והם חזרו בתשובה, נעשו נמוכים כמו ילדים קטנים. כי קארדוזו רצה כבר לגמור את המילואים, וגם נתן רצה לחזור אל אשתו ואל התינוק.

אחרי הלילה הנורא שבו צעקה אשתו מכאב, חיפש המח”ט אנשים בחדר-אוכל-קצינים לדבר איתם. כמה אוהבים אנשים לצחוק לגבר שאשתו מטורפת. אבל היא לא היתה מטורפת. “זה אני שלא יכולה לעשות ילד, זה אני, נכון?” צעקה, והוא אמר לה בשקט, כדי שישמעו בחוץ רק אותה, לפחות: “לא, אני לא חושב ככה, זה אני שלא יכול, לצערי,” ובלע את רוקו. והיא צעקה: “אתה מספר לי? נהנית להחזיק אותי אשמה. אבל אני לא אשמה, כל השנים. לא, לא. אני עשיתי ילד, מה אתה חושב? שאני לא עשיתי ילד? מה יישאר לך מכל המדעים המדוייקים שלך? ספרים שאני אתרום לאוניברסיטה אחרי מותך עם חותמת .Ex Libris” ומכל הדברים שנצעקו בלילה ההוא, שחיילי החטיבה התקבצו אט אט מול החדר המרוחק לשמוע, ומכל המבוכות שהציפו את גופו בזיעה, רק המישפטים הללו הפחידוהו. אדם נוסע, נעלם, יודע שאיש אינו מכירו, לא איכפת לו איך הוא נראה, זְקַן אֵבֶל על הפנים, צריך לחיות הרבה שנים בשביל לדעת את זה ולנהוג כאילו לא קרה דבר, לחפש חברים, להסתכל סביב, ליהנות מהלעג, הנה בן האדם!, והמושל הצבאי אמר לו באותה ארוחת-בוקר, ברוך: “אתה מכיר את הקוראן?” והוא אמר למושל: “לא, אבל את הברית החדשה אני מכיר, אפילו בלאטינית. בשנת השבתון שלי, פעם, אני…” והמושל אמר לו: “תקשיב, לא איכפת לי, גונן, מה עבר עליכם בלילה, אתה לא צריך להתבייש ממה שאומרים או צוחקים, ואני לא אומר את זה כדי להביך אותך, ואתה יודע למה לא איכפת לי? כי המשפחה שלי משעממת אותי. האשה שלי לא מעניינת אותי. הילדים שלי לא מעניינים אותי. אני לא מעניין את עצמי. שום דבר לא מעניין אותי. אני לא שונא את עצמי. אני לא אוהב את עצמי. אז למה אני לא יכול לגמור את היום בלי כדור הרגעה? אני קורא בתנ”ך, בברית החדשה, בקוראן, באנציקלופדיה בריטניקה, שקספיר, ואין לי שום דבר משם חוץ מציטוטים לשיחות. אתה מתעניין במדע שאתה מתעסק אתו?” והמח”ט אמר: “כן, מאוד, זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, אין לי דבר יקר יותר.” המושל חשב על מה שהמח”ט אמר לו, ואולי על דברים אחרים. אולי הגזים באפרוריוּת חייו. אבל גם לא איכפת לו הבן שלו. לא איכפת לו הבת שלו. איפה טעה בדרך הארוכה והמלוכלכת. הרי כבר עזב את הצבא, ואחר-כך, אחרי 1967, חזר. והמדען, שהיה מח”ט, חשב שהמושל אמר לו, ‘אתה רואה? אתה אוהב את המדע שלך, אז יש לך סיפוק בחיים, ואנשים אחרים מקנאים בך’ ורצה להשיב שכואב לו שאין לו ילדים, או להודות למושל על דבריו החמים, ובסוף אמר: “אתה צודק, כן,” אבל המושל בכלל לא אמר כלום.

עיניו של נתן היו תקועות בקארדוזו (לא העריך פרופסורים, אנשים לא מפותחים, את השנים שהיו צריכים ללמוד את קטנותם בתבל-רבה, השקיעו באמונה גדולה מדי בכוחם השכלי, ומשום כך יצאו מפגרים כמו ילדים בגיל ההתבגרות, והוא, נתן, אף-פעם לא יפסיק לדפוק את אשתו, אפילו שהצטמקה כבר כמו לחמניה משלשום, והיתה יותר אמו מאשתו). קארדוזו חייך לעצמו ואמר בשקט, בלי להביט: “מרוב שאתם מתעסקים בשטויות, המפקד, תאמין לי, מרוב שאתם רגילים להתעמר בהם, מרוב שיש לכם חיילים סדירים שפוחדים לפתוח את הפה, ואתם מגדלים אותם סאדיסטים, ומרוב שיש לכם מילואימניקים שרוצים רק לגמור את המילואים, אתם לא יודעים מה קורה במחנות,” והמח”ט אמר באדישות: “גמרת לטחון קארדוזו?” אבל איש השב”כ, ישב כמו בקופת-חולים, כאמור, עם העיתון החשוב, הטיח: “ל-למה א-אתה מת-מתכוון, קא-קארוזו? אל תס-תסתובב,” וקארדוזו לא הסתובב, ובכל אופן מילא עצמו אומץ: “קוראים לי קארדוזו,” והאיש אמר, “ת-תענה ל-לי, כ-כן?” קארדוזו הסתכל בקיר ואמר: “אני לא רוצה לירות בילדים בני אחד-עשרה” והממושקף אמר לו: “ח-חס וחלילה! א-אסור ל-לך לי-לירות ב-בילדים בני אחד-עשרה?” ולמח”ט אמר: “גו-גונן, א-אני ל-לא מ-מבין, א-אתה אמרת ל-להם לי-לירות ב-בילדים ב-בני א-אחד-עשרה?” זו היתה שאלה לא הוגנת, כמובן. המדען חשוך הילדים הסיר את משקפיו וניגבם. אחר-כך הגיע השב”כיק לידיעה המסומנת מאת סופרו הצבאי של ‘הארץ’, בני אלללוף הפוזל, שרצה מאוד, כל חייו, להיות מנהל בית ספר ולהזמין את עובדיו לשיחות פיטורים בארבע עיניים, כדי ללמוד להישיר מבט, ואמר (השב”כניק) בזחיחות: “א-אני ר-רואה ש-שהפקרתם ש-שם נ-נשק וב-וברחתם.” נתן דיבר אל המח”ט, שָׂם בו את מיבטחו, אחרי כל מה שהתחצף אליו והעליב אותו (גם קארדוזו לא העז להסתובב אל האיש האכזר): “המפקד, דווקא זה לא עשינו, הנה הנשק שלנו, איתנו, המפקד יכול לראות,” וחיכה אולי לראות אם יתערב מפקד החטיבה שלו אצל איש השב”כ. אבל המח”ט שתק. (אילו קרא לו השב”כניק אלוף-מישנה גונן, אולי היה משיב, אבל הוא היה לאחד משלושה נאשמים.) קם אבו-ארבע, עבר את החדר, לקח את הנייר המישפטי שהביאו עימהם החיילים וחזר לכסאו. “א-אז ל-למה הו-הודיתם ב-במישפט ש-שלכם?” ונתן אמר למח”ט, בלי להסתובב: “אני לא הודיתי, המפקד,” והמח”ט אמר: “נתן, אתה הודית, מתי תפסיק לשקר?” אבל לא כעס עליו. קארדוזו הסתובב אל הממושקף, שישב על כיסאו וקרא בעיתון, רצה לומר לו משהו, אבל האיש שקוע היה שוב בעיתון. הוא חבש את הכיפה שלו, אולי גם כדי לעצבן את שני אלה, ואמר בקול רועד: “הוי מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום, והוּשבתם לבדכם בקרב הארץ.” אז השליך איש השב”כ את העיתון ואמר למח”ט: “גו-גונן, תס-תסתלק ע-עכשיו מהחדר,” כאילו רצה לענות את שני אלה שלא בנוכחות מפקדם הבכיר, אבל המח”ט, במקום להגן על עור חייליו, אמר: “לאן אני אלך? זה החדר שלי,” ואבו-ארבע אמר לנתן: “ג-גם א-אתה, תס-תסתלק מ-מהחדר,” ונתן אמר למח”ט, עוד הכיר בו כמפקדו, אולי חיפש בו עדיין את עזרו, “מה אני עשיתי, המפקד?” אבו-ארבע אמר לקארדוזו בקול רם: “את ה-הילד ש-שדרסתם ל-לא רשמו ל-לכם ב-בתלונה?” ונתן אמר למח”ט: “על מה הוא מדבר? איפה כתוב בעיתון שדרסנו ילד?” קארדוזו החוויר, והשב”כניק אמר לו בקול נרגז: “א-אתה ל-לא שו-שומע את ה-העצמות ש-שלו מ-מתחת ל-לגלגלים ש-שלכם?” וקארדוזו שתק (לא רק את העצמות הוא שומע כל הלילות, גם זעקות הוא שומע, לעולם לא ישכח את זה; שיהיה מישפט, שיענישו, בית-סוהר אפילו, די עם הסבל הזה של האשמה). אבל השב”כניק אמר: “ב-בוא א-אתי, צ-צטטן ת-תנ”ך.”
הם יצאו מהחדר, נתן הלך אחריהם, המח”ט חזר לקרוא פיסיקה, כי לא היה לו לאן לברוח. אביו של אמיר בכה מדי פעם, זה כן, ולא רצה לחזור לעבוד בתל-אביב. אמו של אמיר שאלה אותו ממה יחיו, והוא אמר לה מאלוהים. אשתו רצתה להגיד שאסור לסמוך על אלוהים, אבל פחדה. פעם היתה יהודיה, עכשיו היא מוסלמית, ותמיד היא נזהרת. השב”כניק הכתיב את הקצב. שני גברים גבוהים מאוד פוסעים במסדרונות המימשל הצבאי של עזה. אבו-ארבע יודע לאן הוא הולך. קארדוזו לא יודע, אבל צריך ללכת באותו קצב. ליד השירותים של חדרי המעצר כרעה על ברכיה אשה וניגבה את הריצפה. האיש-במשקפיים, צלקת ליד אוזנו, ניגש אליה ושאל אותה בערבית לשלום איסמעיל, והיא יישרה קצת את גבה אבל לא קמה, “השבח לאל,” אמרה בערבית, והוא שאל על הילדים. מחתה האשה את זיעתה מפניה ושוב בירכה את אלוהים, וחזרה לנגב את הריצפה, כאילו היה האיש-במשקפיים קבלן עבודות ניקוי, אולי פחדה שרואים אותה מדברת אתו ודי לה שסידר לה עבודה זו, ודי לה שבלילות היא חולמת עליו כאילו הוא-הוא עוזרהּ ומושיעהּ, ובבוקר נמלאת בושה על חלומה בלילה, ופעם אחת הלכה בחלומה לבקש ממנו שיעזור לה, ובמקום שתבקש לעזור התעוררה מחלומה הרע במיטתו, ושוב התעוררה מחלומה הרע והיתה אֵם לילדו, ישנה ליד התינוק, ושוב התעוררה מחלומה הרע והביא לה זה קפה, ושוב התעוררה ובכתה, וג’מילה הצטנפה בחיקה ורצתה לדעת מה קרה והיא אמרה לה: “שום דבר.” והוא שאל אותה לשלומו של יזיד, וגם התלונן בערבית על שיזיד אינו אוהב אותו, אינו רוצה לדבר אתו, והיא לא ענתה, ניגבה את הריצפה, והאיש רצה לומר לה כמה נפשו יוצאת אל בעלה (ואולי שכח את קארדוזו, אבל קארדוזו הלך אחריו כמו צל; צריך היה להכחיש שנדרס ילד; ושוב הוליכוֹ כקוף ברחובות פאריס על פני המימשל הצבאי, עד שחזר אל האשה שכבר כרעה על הריצפה בפינה אחרת, ומה מאוד רצה להבטיח לה שיוריש לה ולילדיה את כל רכושו, כלומר את דירתו בתל-אביב, אילו רק אפשר היה להוריש דירה בישראל לערבים). ופעם אחת במשך הצעידה הארוכה הזאת בתוך המימשל הצבאי ולאורך מיתקני החקירות הביט לאחור וראה את קארדוזו הולך אחריו ואמר לו: “ל-למה א-אתה עו-עוקב א-אחרי?” וקארדוזו נבהל, כי לא ידע אם האיש מתבדח או מתעלל בו, ולא ענה, והאיש הלך ושוב הסתובב אליו ושוב אמר לו: “א-אני רו-רוצה ש-שתיעלם, א-אני ל-לא רו-רוצה לז-לזכור או-אותך.”

אחרי כל הדברים האלה היה הפיצוץ במיסעדה, ולא נהרג בעל המיסעדה, ולא החיילים שאכלו שם שווארמה בהנחה, ולא הערבי ששטף כלים במקום אימסעיל שהתפטר, אלא שירי, ילדה קטנה בת חמש, ולמרות שהיה בעל המיסעדה בעל עבר פלילי, לא סגרו חוקרי המישטרה את החקירה, באו בבוקר לעבודה, עיינו בתיקים הפתוחים, בדקו, נסעו לעצור, גמרו לעבוד, הלכו הביתה, ראו טלוויזיה, נסעו לטבריה, חזרו, עצרו עבריינים, מצאו שביצעו מעשי פשע אחרים, עצרו אחרים, גילו מעללים אחרים, ככה זה עם חקירות, בסוף מוצאים פשע וגם את פושעוֹ, ואת המיסעדה בנתה חברת הביטוח מחדש, כי גם חוקריה לא מצאו מישהו שפוצץ את המיסעדה, ושירי הקטנה נקברה, ועל המציבה נכתבו המלים שאמה ביקשה לרשום: “מלאך שלי, מלאך שלנו,” ואף שבעלה ביקש להוסיף עוד משהו, התעקשה האם לפצוע את לבות הבאים לבית הקברות דווקא ככה, אבל בבית-הקברות נשבר הלב רק פעם אחת, או פעמיים, ואחר-כך הולכים ומביטים במציבות כמו במוזיאון, משווים תאריכים, מזהים מכרים, מתרשמים בעיקר מכתובות מיוחדות, או שמות ידועים, או ארצות מוצא רחוקות, ונשארה רק אמה של שירי בלילות, במיטבח, בוכה, ובעלה, אביה של שירי, שיצא בנס מן הפיצוץ, כי הלך אל מעבר לכביש לקנות לה בלון גדול ואמר לה לחכות ליד השולחן ולא לקום, תיכף יחזור, ביקש מאמא של שירי לחדר ואמר לאם: “בואי, בואי לישון, אנחנו צריכים להיות חזקים,” והיא אמרה: “כשהיא חיה, אמרת שצריכים להיות חזקים בשבילה, עכשיו אנחנו צריכים להיות חזקים בשביל מה?” והשכנים הביאו בימי השבעה אוכל, למרות שאת שירי לא אהבו, כי היתה בכיינית, וגם נשאר סרט הקלטה שששירי שרה בו “אני בובה ושמי ימימה-מה / פרועה אני שנה תמימה-מה,” וסרט ההקלטה הלך לרדיו בשביל יומן הצהריים, כדי לתת מוחשיות רדיופונית לרצח, וכשחזר לא היה עליו קולה של שירי, אלא ראיון עם אוריאל פון-שרון, שר הביטחון, ואמא של שירי רצתה את הסרט של שירי, לא היתה לה שום הקלטה אחרת של הבת, ולכן לא הפסיקה לטלפן לרדיו, וכלום לא עזר לה, כי ברדיו יש בלגאן גדול, אמר לה השומר, בסוד, רק הוא דיבר איתה, כולם כבר התחמקו ממנה, ואחר-כך הפסיקה אמא לדבר בכלל, וגם החרימה את הרדיו, לא הקשיבה יותר לחדשות, וכשמצאו אצלה לחץ דם גבוה, לקח אותה אבא לטיול בצפון הארץ, וגם בדרך זכרה את שירי, ואילו ביקשנו לעסוק רק ביגונם של אנשים ונשים, כי אז היינו מספרים כאן את סיפור אִמָּה של שירי, שיצאה לשירותים מחוץ למזנון, אבל עצרה בכר הדשא וניסתה לדבר עם ילדיו של גבר אחד בחוץ, אולי רצתה לדעת שמא הכירו את שירי שלה, אבל הילדים ברחו אל אביהם מפחד רעידתן של הידיים, ופתאום הבחין בה, למען האמת קודם הבחין בבעלה, אבל לא ידע אם זיהה אותו, אלא שהבעל הביט בו מבעד לשימשה, והינהן בראשו, כל אושרו היה תלוי באותו רגע, ככה חשב, בחיוך אחד שיעלה זה על פני אשתו (החיים עוברים כמו דרכים ארוכות ומפותלות, הרוח מוחק את הכתובות, הגשם מטביע את העקבות, העצמות מתפוררות, עמים קמים, ממציאים את עצמם כאילו היו מאז ומתמיד, אחר-כך נמחים, וגם פרויד חשב שהאבל צריך להסתיים מתישהו, אי אפשר להתאבל על זולתך, כלומר על עצמך, כל הזמן), והגבר הזר באמת זיהה את אמא של שירי וניגש אליה, והיא זיהתה אותו, כנראה, והוא חיבק אותה, והיא, אם לא הכירה, למה התחבקה אתו בחום כזה? ושניהם התייפחו – היא על בתה, והוא על המראה שחרב – ובעלה חשב שאולי תשמח קצת, ויצא עם ממתקים שקנה בדלפק המזנון בשביל הילדים ובשביל אהובהּ הקודם של האשה, כלומר זה שמלפני נישואיהם, כי לא היה איכפת לו כלום חוץ מאושרה של האשה, ולהעביר את החיים איכשהו ואולי מלאֲכָם של ההורים המאבדים את ילדיהם הפגיש את האשה עם אהובה מן העבר, כי מה יכול מלאך כזה כבר לעשות?

גם אבו-ארבע קרא על המיסעדה בעיתון, משום שקיבל דו”ח יומי על כל פיצוץ ברחבי הארץ, ואז אמר לסגנו: “ת-תרים את ה-המנקָה,” והסגן אמר: “הרי אתה הבאת אותה לכאן לעבוד,” ואמר הוא לסגנו: “א-אני ה-הבאתי ו-ואני עו-עוצר,” וסגנו אמר לו: “ואתה גם עצרת את בעלה ופתאום נעלמת, והוא נעלם גם, ואחר-כך התחלת לחפש אותו כמו משוגע,” ואמר אבו-ארבע: “ו-ועכשיו א-אני רו-רוצה או-אותה, ו-ואני אמ-אמצא גם-גם או-אותו, ו-ואם תש-תשאל הר-הרבה ש-שאלות, ת-תתחיל לשמור על ר-ראש-הממשלה.” האשה הובאה לחדרו, והוא לא חייך אליה, והיא כבר החליטה בדרך שלא תענה מטוב ועד רע, והוא אמר בערבית: “רק אני יודע מניין באת את ומניין איסמעיל. רק אני יודע עליכם הכל. מה שאני לא יודע עכשיו זה איפה איסמעיל, ואני רוצה לדעת איפה איסמעיל,” והוא דפק על השולחן, אבל היא לא ענתה. הוא התחיל שוב: “איסמעיל בארץ,” ושוב לא ענתה, והוא אמר בשקט, כי היה לו את כל היום, כל הימים, ככה אומרים החוקרים, שהזמן תמיד לצידם, והעינוי עתיד לבוא כמו פצצה מתקתקת בחדר הסמוך, “איסמעיל לא בכוויית. אמרו לי שאת קוראת לילדים מיכתבים מאיסמעיל. מאיפה מגיעים המיכתבים? מי מביא לך את המיכתבים?” לא ענתה, ידעה שעכשיו יבוא איום על שלום ילדיה. עליה להיות חזקה. מאין יבוא עזרה. קיוותה שחזרתה המאוחרת הביתה לא תפחיד את ג’מילה, ושהיא תדע להכין את הילדים לבית-הספר מחר. לא יכלה לתאר לעצמה, שיזיד, מכולם, ילך לחַפְּשָׂה, כיוון שלא תשוב שלושה ימים, ואבו-ארבע ניסה שוב (בערבית, הכל בערבית): “מי סידר לך את העבודה כאן?” אבל היא שתקה, והוא אמר לה: “את אוהבת את יזיד?” אבל היא לא אמרה מלה, והוא אמר: “איסמעיל יכעס מאוד אם ידע שהפקרת את יזיד,” וגם עכשיו שתקה. “איסמעיל עבד בשבילנו. אני אפיץ את זה, והביטחון שלך גמור.” אם אדבר, איסמעיל ימות, אם ימות איסמעיל, ימותו ילדַי, אם ימותו ילדי, אמות אני, לא איכפת לי למות, ילדַי, רַחֲקו מן המוות, הלוא הוא הים הגדול. הראה לה את תמונת שירי ההרוגה, שגזר מן העיתון, והיא לא הנידה עפעף, אולי לא היו לה רחמים על ילדי היהודים, אולי לא היו לה רחמים בכלל, אפילו על עצמה לא, אולי לא היה לה מקום לעוד רחמים, חוץ מרחמיה על ילדיה ועל בעלה שנסע לעבוד כדי להוציא מכאן את יזיד. כל מה שצריך זה להרוויח עוד קצת זמן, כדי שהילדים יגדלו לפני שימותו, זה כן, ואמר לה: “אומרים שאת זונה.” רצתה לישון, והוא התגעגע אל איסמעיל, ואמר לה: “בואי תגורי בתל-אביב עם הילדים, הם ילכו לבית-ספר כמו שצריך, מה יצא לכם מהחיים פה? כלום. אין שום סיכוי, אום-מרואן, אף-פעם, אף-פעם. אם הוא רוצה לשים פצצות, שֶיָשִׂים פצצות, אני לא אחפש אחריו יותר,” אבל רצה למוצאו, וישב מולה, ולא אמרו עוד דבר, ואז היה הדבר שכרע על ברכיו והתפלל לאלוהים, ואמר שאין אלוהים מבלעדי אלוהים, ומוחמד הוא שליחו, ונכנסו לחדר והוציאו אותה, ולקחו אותה למעצר, והוא הסתלק מרוב כעס או יאוש, ושכח אותה במעצר, ולא ידעו למה היא שם, אבל לא שיחררו, וכשיצאה, בוקר אחד, התבלבלה דעתה, אולי הסגירה סודות, אולי לא הסגירה סודות, כי ככה לפעמים קורה, ואבו-ארבע הלך בשדות, וכשנזכר שהשאיר אותה במעצר, חזר, אבל לא מצא אותה, הלך שוב, ערק, ואולי הוא היה המהדי, ואולי הוא פיתה את יזיד לגייס את תושבי בלד א-שייח’.

ואחר-כך הסתובב אבו-ארבע לקארדוזו ואמר: “א-אתה ד-דרסת את ה-הילד,” אבל קארדוזו נמוג, אולי לפני שנה, וראה איש השב”כ מנקה אחרת, מנגבת אחרי חייל שדרך על הריצפה שאך זה שטפה, ורדף אחרי החייל, ומשכוֹ באוזנו, וכשהחל זה לצווח, היכה אותו למטה בחצר, שוב ושוב, עד זוב דם היכה אותו, עד שהכל התקבצו בחלונות, ואף אחד לא אמר מלה, והיכה בו שוב ושוב, בחמת זעם, על אוזניו, ובבטנו. יש אומרים כי הוא היה המהדי. יש אומרים שהוא העביר את המהדי ממחנה למחנה. ומתוך הפרדסים, לפנות ערב – כבר התקרבה מלחמת 1982 – יצא אדם ממושקף, והניף את ידו כדי לתפוס טרמפ, ביקש להיחטף בלילה, כמה מהר נמלק הראש, מכה אחת במצח. עצרה מכונית אפורה, חיילת קטנה ישבה שם, מתולתלת, חיוך חיוור נמתח לה על שפתיה, ואמרה לו, “לאן אתה צריך, המפקד,” “ל-לאן את נו-נוסעת?” “לאן שתגיד לי לנסוע,” והוא אמר: “ה-הביתה, א-אני רוצה ה-הביתה,” ולפי היומן שלה, שנגנב וצולמו ממנו קטעים נבחרים, לקח את ראשה וקירבה בכוח אל אברו, ואחרי שגמר לה בפה, שלף שטר של כסף ונתן לה, ואמר: “ש-שום ד-דבר א-אסור לש-לשמור, כ-כל מ-מה ש-שעושים, כ-כל מ-מה ש-שעושים ל-לך, צ-צריך למ-למחוק,” ואחרי שיצאה מהמכונית הקיאה, ככה כתבה ביומן, ואמרה לו: “זה הרי המוות מבפנים,” והוא הלך לתוך הפרדסים, ואחר-כך גם נעלמה החיילת, ובמשך כל הלילה הראשון והשני קראנו ביומן הזה ומאוד נהנינו. וכשחזרה אום-מרואן, ולא ראתה את יזיד, חשבה שעוד לא נולד, וילדיה, מצידם פחדו לדבר על היעלמו.
האם יש חשיבות לקשור את מה שזחל עד כאן אל הפגישה המוזרה בחדר החוג לאסטרופיסיקה באוניברסיטת תל-אביב ביומה הראשון של מלחמת לבנון, 6.6.82, מלחמה שלא הסתיימה עד היום? פרופסור גונן, כזכור, אמר לאיש הממושקף שנכנס לחדרו[4]: “התכוונתי לנסוע צפונה. ידידה שלי. אתה יודע, אחת מגרושות הדוקטורים, משרתות אותם עד שהם גומרים את הדוקטורט ואז מתחילות לשעמם אותם: גרבר וטיטולים, ובשיעור יושבת סטודנטית חמודה, ואת זאת משאירים בבית עם הבלות.”– ו-ואתה נה-נהנה מ-מהעודף ה-הזה?
– לא, היא טילפנה, עניתי. היא בכתה, חשבה שאני הדיקאן, וטרקה. אחר-כך טילפנה שוב
– מ-מה ה-היא אמ-אמרה? ב-בוא תד-תדפוק או-אותי?
– פשוט בכתה וסגרה. טעתה במיספר. הבינה שטעתה, אבל טילפנה עוד פעם. לא שאלתי אותה מה שמה. גם היא לא ידעה מה שמי. אבל חיכיתי לשיחות. היא לא יודעת מה שמי עד היום. אני נוסע אליה כמעט כל ערב. עשיתי לה ילד. זו האמת שלי. חיי השתנו. יש לי בן, אתה מבין?
– אני מוכרח לנסוע
– אני א-אסע אי-אתך
הם ירדו במדרגות לכיוון מיגרש החניה של האוניברסיטה. אסע אתו אל האשה הזאת, אני אשאר איתה. אחיה במקומו. בקצה המיגרש עמדה הנערה המתולתלת ממסע הבוקר והתמזמזה עם סטודנט, או מלצר. אני לא מתגעגע אליה. אני משמיד מיסמכי זיכרון. אולי פחד לטעות עוד פעם, כמו שטעה ליד הטלפון הציבורי. הלך אחרי גונן. הציץ עוד פעם לעבר הזוג המתמזמז. ליגלגו עליו. התנשקו, ואולי הנער נגע לה בשדיים, והיא נצמדה אליו חזק, בטוח היא מרגישה את אברו, או הוא מצמיד את עצמו אליה חזק. יש בהם הרבה אהבה. הכל תלוי בפרשנות לתמונה. “אני לא מבטיח לך באיזו שעה אני חוזר. אני לא מבטיח לך שום דבר. נסיעה וזהו.” פתאום חשב שהמח”ט מסרב לקחתו. תפס אותו, בין המכוניות החונות, אורות הגדר כבר דלקו, באשכים תפס אותו, ולחץ חזק. יכול היה להמשיך ללחוץ עוד ועוד. הרבה זעם מילא אותו. מה רצה להגיד? ‘אני מחפש שברים קטנטנים ממה שאבד לי, ואתה מחשב חשבונות?’ לבטח לא רצה להגיד דבר כזה. איננו יכולים להסביר את הסצינה, רק לתארה. “א-אני א-אסע אי-אתך עכ-עכשיו מ-מהעיר, כי א-אני רו-רוצה לנסוע, ו-ואחר-כך א-אתה לא ת-תדע ש-שראית אותי, אפילו אם יש-ישאלו או-אותך, א-אחרת א-אני או-אוציא לך את ה-הכבד,” והמשיך ללחוץ את אשכיו של האסטרונום. במכונית שתק גונן. לא רק שכאבו לו הביצים עד לתוך הבטן, כאילו גלש תוכנן המורעל לקיבה, אלא שגם נעלב, ובלבו חשב במין עליצות: ‘מה שלא תעשה לי, אני נוסע לראות את בני הקטן, מה שלא תעשה לי ולביצים שלי’. איך אנחנו יודעים שככה חשב? בגלל שאנחנו הרי מספרים את הסיפור.
לפניהם נעה השיירה (זו השיירה שפתחה את הספר). עם רב הצטרף אליה בינתיים. חלק מהמצטרפים סברו שהם משתתפים במירדף אחרי שיירת השבים לבלד א-שייח’, ובעצירות המרובות יעצו זה לזה עצות של מירדפים, כי אנחנו עם למוד מירדפים והלשנות. בסוף השיירה סימנה ניידת מישטרה את הקצה האחורי שלה, בנהיגה איטית, ונהגהּ בָּחַן בקפידה במראָה אם אין מישהו מן השיירה שלו שנשמט או הזדנב. רחוק מאחוריהם, באורות כבויים, נסעו שני גברים במכונית סובארו מוכספת, כמעט חדשה, גאוות הפרופסור, חזר משנת שבתון וקנה לעצמו מכונית חדשה, מקפיד לנהוג לאט לאט, מדי פעם נמלא חשש מהשתיקה, אולי נזכר במעיכת אשכיו, ופתח באחד מסיפוריו, שכללו תמיד את הפתיח “אני זוכר,” ובסיום גם הוסיף, “אתה זוכר?” אבל היושב לידו, אם זכר, לא הסגיר את סודו, עדיין עסק בהשמדת זכרונות, אף שאמונו במנהג הזה החל להתערער היום (מדוע לא נתן לאותה מתולתלת להעלות זכרונות מנהיגתם בראש אותה שיירה, בשדה אמרה לו: “אתה זוכר איך עיכבנו את המלחמה?,” שעה אחרי שעשו את זה כבר העלתה זכרונות, ומייד נרתע, השמיד, תיעב אותה), והוא והסיר את משקפיו, נשף בהבל פיו על העדשה הימנית, ואחר-כך על העדשה השמאלית, ניגבן בחולצתו, שמע סיפור של גונן, “איפה היינו? כן, בקשר לאשתי, אגב, אנחנו לא דיברנו עליך אף-פעם, למרות שאין לי מושג אם עדיין כואב לה מה שעשית לה,” וחזר וסיכם את מה שכבר קרה ביניהם, ללמדך שאין לך שני בני-אדם שלא יכול המְחַבֵּר, אם רק ירצה, לספר עליהם סיפורי מעשיות.
המכונית נסעה לאט לאט, ופרופסור מיכאל גונן מוכן היה בפעם הראשונה בחייו לדבר על אהבתה של אשתו, בעבר כמובן, ההווה רחוק כל-כך, אל האיש הזה שנוסע אתו במכונית, ומדוע התחתן איתה, למרות שלבה נשבר, ובכן, אמר, אין קושי גדול מן הקושי להתחתן עם אשה מאוהבת בגבר אחר, זה נכון, ובכל-זאת עשה זאת. למה? בגלל יופיה, לדייק יותר, שוב הוא שותק, כמעט התקרבו אל השיירה, עצרו לצד הדרך, “לא רק בגלל היופי שלה. אני מודה,” ואינו ממשיך, כי האיש לידו רחוק כל-כך מהאיש ששכב עם אשתו אי-אז, פתח אותה, רצה תמיד לומר לה, כן, כן, ונמלא גאווה על נישואיו לאהובתו של גיבור נעוריו, כן, אבל האיש הזה, גיבור נעוריו, לא נעים, מיוזע, מתנשף, בעל כרס, משקפיים, מדיף ריח רע, שותק, “בסופו של דבר היא התאהבה בי אהבה מטורפת כזאת, עד שהבנתי למה אתה ברחת ממנה, אתה בטח יודע לְמָה אני מתכוון? אבל מה רציתי להגיד? כן, רציתי להגיד שהתגאתי להיות בעלה של האשה שאהבה אותך. אתה יודע? אבל זה לא הדבר הכי נעים להיות בחברתך. מותר גם לך לספר משהו על מה שעבר עליך.” לא הפסיק לדבר, ומה סיפר? על הישגיו המדעיים? לא. בחר דווקא בסיפור שעיוות את דמותו, כן כן, ובאוזני מי? באוזני האיש שהפילו בפח, ואינו עושה דבר כדי להתקרב, לא מספר כלום, לא אומר דבר על חבריהם מפעם, אולי לא חברים, אבל מכרים. פתאום פתח זה את פיו ואמר: “א-אתה צ-צריך לס-לסלוח ל-לי, א-אני יו-יודע ש-שאני חב-חברה ל-לא כ-כל-כך טו-טובה. א-אני יו-יודע. ת-תמיד ה-הייתי. א-אני ה-הגעתי ל-לאוניברסיטה ל-לחפש א-אשה ש-שאהבתי מ-מאוד.”
– כן, אמרת לי
– כ-כן, א-אני יו-יודע, ה-הנה ג-גם א-את זה א-אני ל-לא אוהב, לח-לחזור על עצ-עצמי, י-יש ל-לך ב-בן? ה-היה לי אח. א-אתה ב-בטח ש-שמעת על זה ב-במימשל ה-הצבאי ש-של ע-עזה. ע-עצרתי א-אדם ש-שהתכחש ל-לי, ה-הוא ה-היה א-אחי, ז-זה ל-לא מר-מרפה מ-ממני, ו-גם ב-בנו, ב-בני, ה-הלך ל-איבוד בג-בגללי
– למה אתה מתכוון?
מלחמת לבנון התחילה והוא מצא מיפלט במקום שבו ירד ממכוניתו של גונן. הבית היה מלא אור. גונן נכנס. הביט עוד רגע לאחור לוודא משהו, אולי ביקש לראות שאין האיש הזה נכנס בעיקבותיו. והאיש עמד בחושך, תיקו הקטן בידו, אור הבית וצהלות ילד קטן עוררו בו צמרמורת. ראינו.

ואולי יזיד משוטט בכבישים, עושה את דרכו בשליחות המהדי, או אבו-ארבע, לעין אל חילווה, כי שם, ככה לחשו על אוזנו, נמצא אביו, ויש לו עוד משפחה שם, אמרו לו, והוא רוצה שיקבלוהו שם, ואחר-כך יקח את אמו ואת מרואן ואת ג’מילה אליהם אצל אבא, אבל כל אלה הן רק סברות, ואשר לעובדות: משפחת אום-מרואן הצטמקה עוד יותר, כי אחר-כך נהרג מרואן בהפגנה – אולי ב-1988, כשכבר היה בן חמש-עשרה או שש-עשרה, ונשארו רק אום-מרואן וג’מילה, אולי מחכות לשובו של איסמעיל, שמיכתביו הפסיקו להגיע, ויש שאמרו כי אף-פעם לא הגיעו ואום-מרואן המציאה את מיכתביו בכל חודש, והכסף היה כסף שקיבלה מאיש אחד במימשל הצבאי, אבל השמועות במחנה דיר אל בלח היו כמו ים, פעם ככה ופעם ככה, ואי אפשר לדעת מטעם מי באו, מטעם אירגון השיחרור או מטעם השין-בית או מטעם פחדינו, כי כל כמה שאלוהים איתָן, ככה אנחנו צפים כמו שורשים בתעלות המים הרצים.

(יש שאמרו כי בכל מחנות הפליטים של הרצועה [ג’בליה, רפיח, שאטי, חאן יונס, נוסייראת, בורייג’, מאגאזי, דיר אל בלח], נגלה איש יפה-תואר, ומשם, בכתבים ובעל-פה, באמצעות שליחים וחלומות, הוא עובר גם למחנות הפליטים האחרים, בגדה המערבית [בלאטה, טולכרם, ג’נין, עסקר, דהיישה, שועפט, ג’לזון, קלנדיה, ערוב, עמרי], בירדן [בקעה, וידהת, מארקה, ג’בל אל חוסיין, אירביד, חוסן, זרקא, צוף, ג’רש, טלביה], בסוריה [ניירב, חאן עיישיה, חומס, כבר אסיט, ג’אראמאנה, סביינה, חאן דאנון, חמה, דרעה, ודרעה השני], ובלבנון עצמה [עין אל חילווה, נהר אל בארד, ראשדיה, בורג’ אל שאמאלי, בורג’ אל בראג’נה, בדוֹוי, אל-בוס, שאתילה, סאברה, וָאוֶל, מיא-מיא, דבאייה, מאר אליאס], והוא מופיע גם במקומות שפליטים חיו בהם באופן חוקי או לא חוקי עובדים שם, במפרץ, בעיראק, בשכונות שליד המחנות; פניו קורנות כשושנה מזהירה, לחייו יפות ואדומות, וגופו בעל בשר ושמן, וריח טוב נודף הימנו, כאילו יש עימו מוּשְקְ ובשמים, והיה יפה תואר ופניו כפני חכם ומלך, משכמו ומעלה גבוה [תמיד היו לחייו אדומות], והיה לו זקן יפה – ומה ששמעו, כביכול, פעמי מבשר – בחלום הלילה התגלה להם המהדי, ככה אמרו, והוא זה אשר אמר להם, כך אמרו, בחלום המשותף, חלום הדורות, כך אמרו. כל יום עוד ילדים הולכים אחריו והוא מבטיח להם לעלות על ירושלים, להפוך את נשיא היהודים לעבדו, ולהביא אותם לארץ שלהם רכוב על אריה, ואש תצא מפיו של האריה ומאפו, ויפילו את כולם, לא בחרב בחנית או בקשת, רק בשם אלוהים בפיהם, הכל יפול לפניהם. ועוד שנה נשיא היהודים עצמו ימסור עצמו לידיו, וילך אתו כעבד על פני כל הארץ, וגם לא תהא שום שפיכות דמים, אלא כל האומות ימסרו עצמן מרצונן הטוב, וכל יהודי יעמוד בפני הפלסטיני כעבד לפני אדוניו וירעד לפניו וימלא באימה וביראה את אשר יצווה המהדי, והמהדי אמר להם לקחת את מיטלטליהם מייד, לעלות על משאיות שהמתינו בקצה הוואדי שבו התגוררו משך שנים, הולידו שם בנים ובנות, זרעו ערוגות נענע, חפרו בורות ספיגה, שרו שירי געגועים לצימוקים ולשקדים – לעלות, נאמר להם בחלום הלילה, ולנסוע, עד שיגיעו למקום שבו שכן כפרם במשך שמונה-מאות שנה, אף כי היו שטענו כי שמונה-מאות שנה הוא מיספר עגול מכדי להיות אמיתי, ואין להתיר את דרכה של השיירה הזאת, ואם יש לצאת למלחמה כדי לעצרה, נצא למלחמה, כי הלוא הכל עומד תמיד על הניסוח הצבאי החד והחריף: או אנחנו או הם, ואם אנחנו, אז אנחנו. ככה התחילה מלחמת לבנון.)

 

[1] ערבית: מלוכלך, והוא שמם של ערבים בלשון כוחות הביטחון, כולל היחידה המרכזית של המישטרה, ויש גם שמות אחרים, המעידים על ניקיון הכוחות
[2] לאטינית: לכל אחד נכון יומו, או בערבית: כּוּל כַּלְבְּ בִּיגִ’י יוֹמוֹ
[3] לאטינית: אשר כתבתי, כתבתי (הבשורה על פי יוחנן, 19, 22)
[4] ראה פרק א’