בלילה חלמתי עלייך. אני חושב שלא הייתי שמן, לא, שמן לא הייתי, לא הייתי מתפורר, לא, מפורר לא הייתי, לא מבוקע, מתפקע לא הייתי, הייתי עיניים, כנראה. חצינו חורשת אלונים. כאן שיחקתי כשהייתי ילד. עוד לא היכרנו אז, כשהייתי כאן, ולכאן באנו. איתנו הלכה ידידה. אני לא זוכר מי היתה זאת, רק זה שהיתה ידידה שכבר לא היכרְתְ, אני זוכר ששכבתי איתה הרבה מאוד פעמים אחרי שעזבת. עברנו על פני שני צעירים וילד. את שני הצעירים היכרתי כשהייתי נער, הרבה לפני שהיכרתי אותך. בחלום הם קראו לי בשם הגנאי שבו קראו לי אז. אני לא מסוגל לכתוב אותו. בסוף החורשה התפוגַגְתּ. חזרתי כדי לנעוץ באחד מהם סכין בחזה, בין הצלעות. לא ראתי אותי. ראתי אותו. השטתחתי עליו, יצא לו דם והוא מת. צריך הייתי לברוח, מצאתי אותך, נסענו במכונית עם עוד אנשים, המכונית נעלמה, לא היינו בתוכה, חיפשו אחריה, קיוויתי שלא ימצאו אותי אף-פעם, ידעו שהייתי קודם בין נוסעיה, מוטב כך. לא גיליתי לך שהרגתי אדם. מצאו אותם, כי הם טעו בדרך. ידעתי שיספרו. ביקשתי מזה שמצא את המכונית ואת חבריו שנסעו בה לא להזכיר אותי, כאילו אני היחיד שנעלם, לא הייתי איתם, לבקש דברים כאלה מסוכן, אף-על-פי-כן ביקשתי, מחקתי את עיקבותי והטבעתי עקבות חדשים. היה אמצע של רחוב סואן, בתים ערביים משופצים, מוארים באור כתום, רובע לתיירים. דיברו בטלוויזיה. אור כחול הציף אותנו. הוא לא הבין מה אני רוצה. למה שאיעלם? למה שלא יזכיר אותי? מי אני בשבילו? עכשיו החל להתעניין. הייתי במכונית שלו. הייתי וגם לא הייתי. אני בטוח שלא הייתי, שאפשר היה בלעדי, אבל עכשיו היה מאוחר, הזכרתי לו. פצע נפער לו בתחתית הסנטר, לזה שדקרתי מתחת ללב, התעוררתי משום שהסתבר לי שאיתפס. שם הגנאי העליב אותי, עדיין מעליב אותי. הרבה ילדים צחקו עלי. זה היה בלתי נסבל. מותו גרם לי תענוג ופחד. הדם יצא לו מבין הצלעות ונגע בי. יצאתי לחצר, הסיגריה סובבה בחלון הזקנה כמו גחלילית, הבטתי בשמיים, הלכתי לתיבת-הדואר. היה שם מיכתב שלא נשלח אלי. ברז טיפטף באמבטיה כמו ציפור מנקרת בגזע. מה ההבדל? ציפורים ישנות בלילה. העצים עמדו כמו סלעים. אילמלא פתחת את המיכתבים שלי, לא היית עוזבת אותי, מי ביקש ממנה לפתוח לי את המיכתבים. מי היה הילד עם שני הנערים בחורשה?
קראתי את הפרטים האינטימיים במיכתב, כתב נשי יפה, כמה שוטה הגוף, כמה מהר מתבזה, נסער ישבתי לכתוב תשובה, כתבתי שאינני האיש, אבל אשמח לקבל עוד מיכתבים, נשמעתי מרושע, השמדתי, שוב ושוב השמדתי, ואחר-כך הגיע עוד מיכתב. שוב סיפרה לאיש שבכתובת בה אני גר על עניינים שקרו לה: מאהב, ראתה בו את האיש שאליו היא כותבת, כלומר אני, שהסתגלתי מהר לשם החדש, קראה לי בשם חיבה, מדי פעם, התנצלה על האהבה הסוערת עם הגבר שניקרה על דרכה, כמו במיכתב הקודם, קצת יותר רגשי אשמה, יותר פרטים אינטימיים על גופה שלה, כאילו לא הבחנתי בחיינו המשותפים בצבעים המופיעים ברגעים אינטימיים, וגם תחנונים להבין אותה, כאילו עניתי על המיכתב הקודם, כאילו אסרתי עליה לתאר משהו; אילמלא עזבתיה, לא היתה נופלת בקלות כזאת לפרשיית אהבים, התנחמה, הרי איננה נימפומנית, ולמרות שאינני עונֶה, אף-פעם אינני עונה, היא מניחה שמיכתביה מגיעים אלי, אחרת היה הדואר מחזירם. אני מודה שנתקפתי קודם כל תשוקה מינית עזה. אוננתי תיכף ומיד. אחר-כך לא ויתרתי עליה. כלומר רציתי אהבה. זה הרי המיבחן. את יכולה לשנוא אותי. השבתי לה, כמובן, שאני מאוהב בה עוד יותר מתמיד, ואם היא רואה אותי מעבר לאור שליד המיטה כשהיא מוצצת למאהב החדש שלה, טוב לי להיות שם – איתה, אף-פעם לא רציתי להיות רחוק ממנה, למרות שאיני יכול לתת לה את מה שהיא זקוקה לו באמת, איש אוהב ומתמיד. היא השיבה מייד. המאהב עזב אותה, שוב היא לבדה כמו כביסה סחוטה בתוך תוף המכונה, מתגלגלת, ככה היא כתבה. האם היא כותבת בקלות דימויים כאלה? אולי יש איזה שיר עָרֵב כזה? הגעגועים עושים אותה טובה יותר, לפעמים היא עצבנית.

בעלת-הבית הזקנה הביטה בי מהחלון ואמרה לי פעם: “נו, אולי סוף-סוף תתאהב?” התחלתי לעבוד על זה. אין לי כוח לכתוב. נסעתי לפגוש אותה, רציתי להישאר אצלה, היתה נסיעה מייגעת, מצאתי את הרחוב, מצאתי את הבית, שלוש קומות, שש מירפסות, ישבתי על חבית, עסוק בשמי החדש כמו כלה מבוגרת שנישאה והיא מביטה (באושר? בבהלה?) בתעודת-הזהות החדשה שלה, שם אביו של בעלה החדש הוא עכשיו שמה. אני מפריז. ישבתי והבטתי, שמתי לב שאני מחבק את ברכַּי, סנטרי על הברכיים, אף-פעם לא ישבתי ככה, אבל אולי הוא, שמי החדש, אני, ישב ככה. אורות עלו בדירות, בתוך הדירות כבר חושך, לא מבחינים בין כתם לעלה, ובאחת מהן היא גרה. ניגשתי לבדוק בתיבות-הדואר. גבר עבר על פני ושאל כמו בלש, “אפשר לעזור לך, אדוני?” לא ידעתי מה להשיב, פעם הייתי מתעלם משאלה כזאת וממשיך לחפש. השואל נשאר במדרגה החמישית, או הששית, לראות מתי אסתלק. אמרתי: “אני צריך רק לנוח ואחר-כך אני ממשיך.” רציתי לבקש ממנו כוס מים, להיכנס לדירה שלו. הוא חיכה במדרגות לראות אם אני באמת מסתלק. לא ידעתי גם על איזו דלק לדפוק, כי השמות על הדלתות אף-פעם אינם שייכים לדיירים שעל תיבות-הדואר. השמות על תיבות-הדואר מדוייקים יותר. צריך היה לתת לדואר לתת לאנשים שמות. כמו אצל הערבים בישראל. לפעמים תקוע על הדלת שם מלפני שלוש משפחות, ולפעמים לא כתוב שום דבר. פתאום פחדתי שתפתח לי את הדלת אשה דוחה, אולי יהיה לה שפם, איך לא חשבתי שהיא יכולה להיות צרודה, בלויה, מה עוד יכולתי למנות מכל הדברים שיכולים להיות בה, רקטום שעיר מדי. הוא עמד על המדרגה וחיכה עד שאלך. הלכתי. לא בגללו. אולי כן בגללו. בגלל דמותה המכוערת. דמותה המכוערת בגלל פחדי ממנו. ישבתי על החבית מול הבית. השענתי את ראשי על הברכיים. במירפסת התחתונה אסף איש עיתון מפוזר מן הריצפה, הביט בעמוד אחד, שלף קופסת סיגריות מכיס המכנסיים, הוציא מהקופסה המקומטת סיגריה, הדליק אותה לאט, עישן והביט ברחוב, נשען על המעקה, זרק את הסיגריה, נכנס, שב עם זר פרחים, קצץ בגבעוליהם ושם את הזר בתוך צינצנת, אולי הביא שליח את הפרחים, אולי יש לבית עוד כניסה ואם אלך לשבת מול הכניסה האחורית אחמיץ את הכניסה הזאת ולא אראה אותה חוזרת? למה חשבתי שאוכל לחיות איתה באושר? שוב נכנס האיש, אחר-כך יצא וכיסא בידיו וישב והביט בי, בטוח. לא רציתי להיראות. ערב ירד. הלכתי וחזרתי, חזרתי מהר מדי. במירפסת העליונה ערך גבר שולחן, אחר-כך יצאה ילדה, ואחריה שני אחיה, קטנים ממנה, התיישבו סביב השולחן וחיכו. לגבר היה סינר סביב מותניו, לא סינר, מגבת שתחב במכנסיים, הוא חילק חביתה מתוך מחבת גדולה, אולי לא חביתה, אולי תפוחי אדמה, והילדים אכלו, הקטן התעכב. הגבר חיכה לידו שיתחיל לאכול, רק אחר-כך התיישב לאכול בעצמו, בדיוק ממולו, הפרופיל שלו היה מולי. במירפסת הסמוכה עלה אור, הילד הגדול בארוחה, זה שישב מולי, קם להביט אל מעבר למעקה, הוא לא ראה אותי, הגבר הורה לו בתנועת מזלג, אולי בפה מלא, לשבת ולגמור את האוכל. צעירה התיישבה במירפסת שהוארה פתאום, כלב קטן נח בחיקה, אחר-כך יצא בחור אל המירפסת, אֶרֶך שיער (כמו שהיה לי פעם, ככה היא כתבה במיכתביה, שהיא מתגעגעת לשערי הארוך), אולי דיברו בשקט, בלי להביט זה בזה, פרפר-לילה עף סביב הנורה, הטיל עליהם צל מסוחרר. אור עלה גם בקומה השניה, אשה שמנה שפכה מים מתוך כוס לעציץ, אשה זקנה הצטרפה אליה, שתיהן עמדו והביטו זו בזו, לרגע קט קפאו. חשבתי שאולי האשה הגדולה הזאת היא האשה. אף-פעם לא כתבה משהו על אמה. אילו כתבה על אמה, הייתי משתוקק אל שתיהן? נדחה? הזמן חלף, הערב גאה כמו אוקיינוס, אוטובוסים נסעו רחוק, אורות על ההר ניצתו מזמן. הנערה העבירה את הכלב לחיקו של הצעיר ונכנסה הביתה. הצעיר ליטף את הכלב, ניסה להחזיק בו, אבל הכלב התעקש וקפץ אחריה לתוך הדירה. מירפסות הוארו, אחרות האפילו. הגבר עם הסינר אסף את צלחות המנה הראשונה, עמד עוד רגע ליד הילד הקטן, חיכה שיגמור, שני הילדים שגמרו שיחקו ב”אבן נייר ומספריים,” אני חושב, הקטן עוד אכל, הגבר חיכה, אחר-כך רכן אל הילד, ליטפוֹ, לקח ממנו את הצלחת, נכנס ויצא עם המנה השניה. נרדמתי כנראה. אני נרדם הרבה, בכל מיני מקומות. יש לי חלומות רעים. ריח שתן. קולות טלוויזיה עלו מתוך הדירות, אור כחלחל ריצד בהן, מה אני יושב כאן, חשבתי. אילו ראית אותי, חשבתי. אולי לא היתה זו בושה. חתולה התקרבה אלי, יללה, הנפתי את ידי שתלך, התעקשה לחזור, ודאי ביקשה חום, אבל לא יכולתי לתת. אולי ריח השתן עלה ממנה. באתי לבקש חום. הילדים כבר לא היו ליד שולחן ארוחת-הערב שלהם. אשה ישבה שם, ראשה בין ידיה, הגבר הביא עימו ילד עטוף במגבת גדולה, לבנה, זה הילד הקטן. הוא חמק עירום מידי הגבר, כמו מלאך השיל כנפיים, לידי האשה, רץ אליה, היא נשקה לו בחום, ואחר-כך שב אל הגבר שעטפו שוב ושניהם נכנסו לתוך הפתח הפעור, לא ראתי דבר אחר. אחר-כך, אצל הזוג עם הכלב, ישבו חברים ועישנו. האשה השמנה והאשה הזקנה יצאו מחדר-המדרגות, הלכו לסיבוב ברחוב, עברו לידי. הן דיברו רוסית, לא שמו לב אלי. הופיעה ניידת, והאיש שעקב אחרי קודם ירד מהבית, זה האיש עם הפרחים, אני חושב. הוא הצביע עלי ואמר: “כמו משוגע הוא מסתובב כאן.” רציתי לברוח, אבל הרגליים היו כבדות. בכיס נח מיכתב של האשה. השוטר בניידת הביט בי ואמר: “לֵך מפה,” האיש חזר מהר לביתו. גם הניידת נסעה. לא יכולתי לוותר, עליתי במדרגות בזהירות, ובקומה האחרונה עצרתי ליד דלת. קול ילדים עלה משם. אין לי כוח לכתוב. כשרציתי לדפוק בדלת, יצא האיש שקרא למישטרה מדירתו, מתחתי. עליתי בשקט אל הגג, במהירות. רוח קרירה נשבה שם. חשבתי לקפוץ. שני צעירים עלו אל הגג והתמזמזו פתאום כמו מריבת כלבים, בלי קול. הוא מחץ לה את השדיים ברוך. היא נאקה לרגע. הבטתי בה, היא הבחינה בי, הפסיקה אותו, התירה את ידיו, הוא התעקש. היא אמרה בשקט: “מסתכלים עלינו.” הוא הסתובב, הביט בי, ניגש אלי. התיישבתי, נשענתי אל מעקה הגג. שירביץ. הוא אמר ברכות: “מי אתה?” לא עניתי. הבחורה אמרה לו בפחד: “בוא נחזור,” אולי בכלל לא גרו כאן, חיפשו גג להתמזמז, ירדתי לאט לאט במדרגות. על שום דלת לא היה שם האשה שאהבתי. אין לי כוח לכתוב. במורד המדרגות תפס אותי החשדן. אולי עמד וארב לי מעבר לדלת. בצווארון תפס אותי. שאלתי אותו בלחש לשם משפחת האשה. מפחד? משימחה? הוא אמר בכעס, בלחש, “אין כאן משפחה כזאת,” אחר-כך רדף אחרי ואמר: “חכה רגע.” הצוואר עוד כאב לי מלפיתתו. “מי אמרתָ?” לא עניתי. הוא אמר: “אמרת שם משפחה של האשה שלי מלפני החתונה.” רצה לדעת מי אני. אמרתי לו את השם שהיא כתבה במיכתבים. הוא הביט בי במבט מוזר, חקרני. אחר-כך לחש: “אתה שקרן. ההוא נהרג.” לחשתי: “יש כאן טעות.” הסתלקתי. הוא הלך אחרי מהר. “היא שקרנית, הוא לא נהרג,” אמר לעצמו. ברחתי. הוא קרא: “בוא, בוא אלינו.” פחדתי. רציתי לישון אצל אשה טובה, שתיקח אותי הביתה, תוציא את המאכלים הרקובים מהמקרר ותשליך החוצה לשקיק האשפה מחוץ לדירה, תאוורר, תנקה, תרד להביא גבינה ולחמניות, וכשתשוב, יעלה ריח הלחמניות מחדר-המדרגות, והקפה מהמיטבח המואר יכריז גם הוא ‘רק רגע,’ תיגש אלי, תגיד לי ‘רק רגע,’ אשכב במיטה, אחייך, אומר ‘רק רגע,’ היא תעצום את עיני ותלך, תכבה את האור, הרגע נגמר, תיקח את נשמתי כמו כפתור מוּתָך. כמה טוב היה רומאן המיכתבים שלי ושל האשה הזאת (מהו מעשה ההקשבה אם לא ניפוי למען הבהירות, היופי, האמת?) כמה אמת בלתי ביקורתית היתה לנו בחיינו העלובים, כמה עלובים הם חיינו שלא קוברים את מה שהיה, אני קבר אחים המוני של רגעים כואבים, ככה כתבה לי האשה הזאת, ואני חשבתי על המוני שדיים לבנים משום מה. האיש רדף אחרי עוד שעה ארוכה. כשעייפתי, השיג אותי, אמר לי ששיקר, שאשכח כל מה שאמר, שאשתו אשה טובה, התחתן איתה בתולה, אין לו אשה, עזבה אותו מזמן, הוא מחפש אותה רק בגלל מיספר הטלפון שרשום על שמה, כי חברת הטלפונים לא רוצה לשנות את הבעלות על המיספר בלי מיכתב הסכמה ממנה, והוא, עד שהשיג טלפון, כשעוד היו נשואים, ועכשיו הוא רצה רק את שמו על הטלפון הזה, כי היא כבר הלכה מזמן והוא לא רוצה שיטלפנו אליו וישאלו עליה, כי זה כואב לו. לפנות-בוקר חזרתי הביתה. לא אשלח לך את המיכתב הזה. הייתי רוצה אשה שתאמר: “אבל מובן שנסעת לשם.” מישהו מתח אותי. לא איכפת לי. שוב חלמתי בלילה על שם הגנאי שבו קראו לי. אין לי כוח לכתוב. לא אשלח לך את המיכתב הזה. לא החלטתי איזה שם אכתוב בראש העמוד.

שעת בין-ערביים, והמערב, מעל להר, צף בוורוד, גם ההר האפיל בוורוד, והשמיים, הארץ והעצים טבלו בוורוד בן דקות, אבל המורה הממושקף עמד כצללית (יכול אדם לפצות בטבע יפהפה את איבריו המתים, את המוח שהוצא לו דרך הצלקת, ככה אמר לתלמידים; מי גנב לך את המוח? שאל אחד מהם, מבועת. מי יכול לגנוב? שאל בחיוך והשיב בלי חיוך, והחיוך היה קר, גַנָּב-הנשמות לקח, מצץ, גם היעלמות החיוך היתה קרה; יכול אדם לפצות עצמו בכרכום אחד קטן, להביט בציפורניים המלאות עפר, או בתורמוס לבן-כחלחל, או פרג מאוחר, שָׂרַד רזה-רזה, דל-אבקנים, רועד ברוח יוני, זו רוח יוני החמימה). ויינטראוב גירפה עלים. רצתה לנזוף בו על קרעי הניירות שפיזר שוב מחוץ לחלונו. ויתרה. כל שבוע היא הולכת לבנק, מודדת את גובה הכסף, כאילו מבשר גובהו משהו מעבר לו, עם כל פנקסיה היא הולכת, כאילו רוצה לדעת מה מצבה, מחייכת למראה פקידת הבנק הרושמת את הסכומים ואת הרווחים על פתק, “את חושבת לך,” אומרה לה ויינטראוב, “כל שבוע שאני באה, מה יהיה עם הכסף שלי אחרי שאני אמות?” והצעירה מחייכת, פוחדת, “אני לא מתפגרת. אני מכשפה. את יודעת שאני מכשפה?” וכשהצעירה מחייכת במבוכה, חוזרת וייטראוב כמו ילד רע מאוד: “את יודעת שאני מכשפה?” והצעירה נכנעת, אומרת ביובש: “לא נכון, גברת ויינטרויב, את לא מכשפה.”
– לא תקבלי גרוש אחד ממני, אז אל תהיי לי כל-כך נחמדה.
מאפילות פני הפקידה. תמיד מעיק הביקור הזה. גם אחריו, עד הלילה, אינה יכולה להשתחרר ממנו, מהדיכדוך, או הפחד, או ההשפלה, כי המנהל דורש ממנה להיות נחמדה אל ויינרב, אבל הוא עצמו בורח, והנערה הולכת בערב, בבית, לחדר הרחצה, אם אביה אינו יושב שם על האסלה וקורא עיתון, כי רק שם יש שקט מהמריבות של שני האחים, ושם היא מתפשטת ומחפשת מקום בגוף שיופיע בו סרטן הזיקנה, בעור, ליד השד, מסביב לפיטמה, איפה שמתחיל הקימוט, יש מקום שבו צמחה לה שערה, עקרה והשערה צמחה שוב, מתי יצמח לי שפם? “את רואה את האצבעות שלי? עקומות. אני מכשפה, בגלל זה, הנה.”
– גברת ויינטרויב, זה בגלל הדלקת-פרקים שהיתה לך. גם לסבתא שלי היתה
מחכה הפקידה, שפרה, שתסתיים פגישה זו (אבל נבהלת בכל פעם מחדש), לכן היא בודה דלקת-פרקים לסבתה, “זובּי על הסבתא שלך, מיידעלע. את רואה את העור המקומט שלי? אני מכשפה.” הזקנה משתעלת והפקידה נכנעת, כלומר שותקת. אסור להעליב את העשירה. מה תגיד? באמת עורה מקומט מאוד, וגם אין הפקידה אוהבת את ניבולי-הפה, כאילו אינה עובדת בבנק מכובד, אפילו מוריה בבית-הספר ניגשים לדבר איתה, למרות שהפסיקה ללמוד בכיתה י’, בלילות לפעמים היא בודה את מותה, בהקיץ. אין הזקנה מניחה לה גם אחרי שכבר חישבה את היתרות ואת שיעור הרווח. “ראית אותי פעם ערומה? לא. את לא ראית אותי ערומה. הוואגינה שלי, כן? הוואגינה שלי כמו של תינוקת,” היא מתפעלת מהוואגינה שלה, “חמישים-ושלוש שנים לא נגעו לי שם. לא אני ולא אף אחד, כי היא שלי, שלי. שלי. כן, אבל אם היא שלי, למה גם אני לא נגעתי? אני לא יודעת, כן כן.” הצעירה אינה יודעת היכן להציב את העיניים, לא מבושה, מרוגז. “את בכלל יודעת מה זה ואגינה?”
– כן, אני יודעת, גברת ויינטאוב, אני לא כל-כך טיפשה
אבל הזקנה בכלל לא חושבת להפסיק, “קוס, אומרים. נכון? אז הקוס שלי כמו קוס של בובה. דרך אגב, תגידי לי מה הפירוש של הביטוי ‘קוסית’? זה לגנאי או מחמאה? מזמן אני רציתי לדעת,” צוחקת ותוחבת סיגריה, שפתיה יבשות, מוציאה את הסיגריה מהפה, מביטה בפילטר, מה יש לו שהוא מייבש לה את השפתיים, נניח, צורב לה, קורעת אותו, מחפשת מאפירה, זורקת אותו על הריצפה וממלמלת משהו כמו גידוף, מחזירה את הסיגריה הערופה לפה, גרגירי טבק נדבקים לשפה, מעבירה את הלשון, טעם מוזר יש לגרגירי הטבק בפה, אבל הפקידה פוחדת שהזקנה מתכוונת עכשיו לנבל את הפה בקול רם, ולכן היא מתכווצת, “למה את מדברת ככה?” (סצינה: ‘פעם אחת הגיעה גברת ויינטראוב לבנק’; מצד שני, המוני אנשים באים לבנק, מבלבלים את המוח), “אני מכשפה. אני אף-פעם לא אמות,” והיא מציתה את הסיגריה בכל-זאת. הצעירה אדיבה, מסיטה את העשן בזהירות. הרי יכולה ויינטראוב, אם רק תרצה, להעביר את כספיה לבנק היריב, מעבר לכביש. אחר-כך הולכת הזקנה משולחנה של שפרה, שמה חרות בלוח קטן, וגם דגלון של ארצות הברית תקוע בתוך העציץ, וציפורן אדומה בכוס מים, הצעירה ממהרת לשירותים, כל הזמן הצטרכה להשתין, אבל פחדה שהזקנה תלך למנהל, וּויינטראוב חוזרת כפופה, רצינית, מחכה שתשוב פקידתה מהשירותים, בוחנת את פניה, עינוי מטופש, חושבת לעצמה כמה היא פוחדת ממני, מין בדיחות תפלות: “והקוס שלך? מקומט, נכון? כי את תמותי, ואני לא.” נגמר סיפור ההליכה לבנק. בסדר? עכשיו לילה. ויינטראוב ישנה. לוקחת כדור שינה וישנה. פשוט מאוד. קפה נמס, סיגריה, וכדור. בלי חלומות.

חמישים שנים חלפו מאז התאלמנה ויינטראוב – בחצר שלה, בין עצי האשכוליות הישנים, הוא גר – וכשהיא משקה את העצים, בחלוק, באמצע היום, היא מביטה בדיירהּ בלי לומר מלה, מעשנת, נהנית מריח האדמה, אין לה תלונה נגד הבדידות, והוא תוהה (שמא נאמר: ‘פתאום’, או ‘הוא תוהה פתאום’, הכל קורה מתישהו בתוך הזמן? אבל האם אין ההתרחשות הזאת ממציאה את הזמן שלה? ומה אז שהכל קורה? וכלום הזמן שמחוץ להתרחשות, האוקיינוס הזה, יוכרע? לא יטביע את מִלוֹתינו? את הדם? את הלמות הלב החזקה בתוך אינסוף הלמויות אחרות?). שערה נשר מחלקים של הגולגולת, ואולי הוא עוד ממשיך לנשור. בוקר בוקר היא מנערת אותו מהכרית לתוך הכיור כמו פירורי לחם מהשולחן, אחרי פרוסות חתוכות בגסות, סנדביץ’ נֶאכל בעמידה, ואת מה שנשאר אין היא מסרקת, בגלל הכאב בכפות הידיים, אולי, תלתלים עוד נשארו מטיפול ישן, פישתן עלוב, שאטני, צביעה לא טובה שדהתה, מעשנת עוד סיגריה, מריחה את האדמה, מתיזה מצינור ורוד את המים לצלחות שחפר המכונֶה-איסמעיל סביב העץ, אבק עולה ברגע הראשון, אחר-כך ניקווים המים, לולאות של עפר יבש נקלעות ביניהם כמו אבעבועות, וכאשר מציפים המים את הצלחת נדחקים הזרדים לפינה, במעגל היא מגרשת אותם, בהתזה, לוחצת את פי הצינור בכוח, צוחקת, משתעלת, סיגריה דבוקה לה לשפה, ואם בדיוק יש חיפושית, היא מטביעה, כמו כולם. ומה נתקעה לנו זו בסיפור? כן, מה יאמר אם תבקש ממנו לבוא ולישון איתה במיטתה, אפילו ללילה אחד? מה פתאום תבוא אשה זקנה אל דייר (בן חמישים אלוהים אדירים) הדר בבית הקטן שבחזית ביתה הגדול, ותבקש שיישן איתה? איזה מין מוח יש לגבר שהוא פוחד כאילו הוא חסר תמיד? מילוי התמיד. בלילות היא ישנה ובימים היא עסוקה, ואף-פעם איננה מדברת אליו, ולמה תבקש בקשות כאלו, אבל המראה מתנפח, הקולות באים מפיה, הולכים ומתחדדים עד שהם קולה הקרוב, וריחות חדרה עולים באפו, אפילו שלא היה שם, ומה זה כאילו חדריה טחובים, נדמה לו. פעם אמרה לו: “לא איכפת לי שאתה לא מנקה את הבית שלך, גם אני לא מנקה את הבית שלי. יותר טוב לבריאות. אנשים שחיים בניקיון – מתים. אנחנו, שחיים בליכלוך נחיה תמיד.”
פעם אמרה במכולת, שחמישים שנה לא הרגישה שוואנץ בפנים הגוף שלה. שקט השתרר שם, אף אחד לא צחק. בזמן שחיפשה גבינה במקרר הגבינות אמרה את זה (נניח שככה זה קרה: בתוך ים הזמן וים הרעשים, אשה בת שמונים-וארבע התכופפה בזהירות אל מקרר הגבינות, לחפש גבינה מסריחה קצת, ככה בעצמה קראה לגבינה הכמו-צרפתית, או כמו-גרמנית, ופתאום אמרה בשקט, הוונטילטור הסתובב למעלה לאט, זבוב מת דבוק אל צידה העליון של הכנף, לך תכחיש, והרי צריך דימוי מבודד, אחרת יתבזבז מישפטה האומלל של ויינטראוב) וגם הוא במכולת, הסתלק, תיכף שאמרה, בלי לקנות דבר, לא יניח למישפט הזה להיכנס ללבו, ובכל-זאת בדק את עצמו, גם הלילה, עדיין ריק ליבו מחמלה, יכול לרשום ביומן, אם יגש סוף-סוף לכותבו, ומדוע אין הוא יכול לכתוב יומן. האם באמת מדובר רק בעצלות, והדחיה איננה משהו מסובך יותר, פשוט יותר, מרוסק יותר? נמלא עצבנות כל אימת שהוא חושב באחרונה על היומן שלא החל לכתוב בו דבר, זולת מישפטים לאשתו ולאשה שעשתה לו ילד, ולאשה שמישהו אחר עשה לה ילד והוא מוכן היה לגדלו, ולאשה שחתכה את ורידיה בגללו, אולי בכלל חלם את זה, קצין המישטרה ומנהל בית-הספר נכנסו עם שני כלבים, גורי כלב רועים צעירים, אחד מהם עטוף כותונת צבעונית, והוא פוחד לאחר לבחינת-הבגרות, אבל הרי יש לו כבר תעודת-בגרות, הוא חושב בהקלה, בחלום, ובחלום הוא תוהה מה נדבקה לו בחינת-בגרות כשכלל אינו צריך ללכת להיבחן, איך זה שהחלום הזה מגיע דוווקא עכשיו, גם חלומות טועים בדרך? אז נכנסים הכלבים ומעירים אותו, ולכל אחד מהם ביקש להסביר, בנפרד כמובן, מדוע הוא נראה בעיני עצמו כמו בובות רוסיות מעץ, גוף קטן-קטן, של ילד, על יד נשים גדולות ופוריות ויפות, פוריות, והוא אפילו לא יודע לאיזה חור מכניסים בדיוק, תמיד מעדיף להניח בין הרגליים, בתוך בשר גדול גדול ומרופט, ליד נשים צעירות ורחוקות ממנו, קטנות ועליזות, מלאות חיים, עם שדיים מתוחים, אבל בשום מיקרה לא מדובר בגוף מתאים לגוף, ובעמוד אחר יש לו שורה שאינו מאמין כי הוא כְּתָבָהּ: נתון לשאגת הגלים, גלי קול, והחושך גם הוא גלים-גלים; גופו, כמו גופה של הזקנה, זהו, גופו עומד בבדידות, יכול לַבּדידות, מתחזק בבדידות, משנה צורה כמו כורכר, אבל יכול לבדידות, וזו – הבדידות – הולכת ותופחת ונחלשת, הבטן גדלה, העור הרופס בתחת, משני הצדדים, גווילי עכוז, אבל זו איננה הקללה הגדולה שכתבו עליה, התרפטות העור בתחת, בבטן, בחזה. הקללה הגדולה היא הנהרות בתוך הגוף, מבקשים לפרוץ בכל מיני מקומות החוצה, בני-אדם, אהבות, היאחזות בסוּף רקוב. בעלה הפסיק לשכב איתה שנתיים לפני שהלך לאלוהים, למרות שהיה צעיר, וזה היה העונש שלו, עונש גדול יותר מהחיים המתמשכים שאין מוות בסופם, אבל גם הציפיה שמישהו יבוא לתוך החיים הללו, כדי שלא יהיו מה שהינם, היא עונש, וכמה שקרים נכתבים יום יום על הבדידות, כאילו הגאולה מן הבדידות היא הגאולה שהגוף מבקש, כאילו צריך הגוף עוד גוף, חלקי גוף, מדי פעם, עוד נשמה, אבל הגוף מבקש להיות פצע מגליד. המורה הממושקף מחבר את התקע במיטבח ומגלגל את החוט על אמת היד, ובקצה האחר של החוט אין שום דבר.

כשחזר מן המעצר – ניידת השליכה אותו ליד הבית – הביטה בו מחלונה ואמרה: “אתה ממשיך לחפש? כמה בתי סוהר אתה עוד תעבור בשביל לתפוס אותו?” והוא מביט בה, מחייך ואומר – כבר ערב, ערב אביבי, הקייץ מתאחר השנה, ריחות טובים עולים מהשדות, פרי האשכולית עגול וקשה בין העלים: “א-אף א-אחד ל-לא מ-מאמין ל-לאף א-אחד בכ-כלא, כ-כמו ב-בית מ-משוגעים,” ונכנס לביתו, אוקיינוס של סירחון, חשיכה, אין אור. ריח הלילה בחוץ. האדים מקלים עליה את הנשימה לפני שהיא נרדמת, חושבת על הסיגריה הראשונה של הבוקר, השיעול חולף, הנשימה נחה, הריאות נרגעות, בבוקר תקרע את הפילטר הכתום ותשליך אותו דרך החלון, תדליק לעצמה סיגריה טובה. אין היא חושבת על עברה, חייה התחרבנו, מה יכול להיות מנת חלקה של מי שנולדה עם המאה-העשרים ואיבדה את בעלה שלושים שנים אחר-כך? הוא אינו חולה ואינו משתעל. גבר בן ארבעים או חמישים, צורתו צורת גבר מזדקן (הוא מגזים בלילות הללו, אין ספק, חושב בלי עבר, חושב בלי עתיד, ומה עושה ההווה? מעוות לבלי הכר את הגוף, את דמות הגוף בעיני בעל הגוף, אין מנוס מהרדיפה אחרי המחשבה במחשבה חושבת על המחשבה הנרדפת, גם בלי עבר ובלי עתיד, ואולי יש להתיר את הנדר) יושב בחשיכה, בית ויינטראוב הקטן, מדידת הזמן מתאבכת בחדר, מה רע בהתאבכות הזמן המדוּד? אילו יכולתי לקרוא משהו, מתחילה עד הסוף, ידיעה בעיתון, לא, דו”ח ישן שכתבתי אני, לא, לא שמרתי אף דו”ח, סיפור קצר, אולי לרשום משהו, לבדות מיכתב, למי אכתוב את המיכתב שמתרוצץ אצלי בראש, מיכתב אהבה, אני לא יכול לחיות בלעדייך, I can’t live without you, לא, לא מיכתב אהבה, די עם זה, מפח-הנפש של הרומאן במיכתבים היה גדול מדי, לעולם לא יכתוב יותר מיכתבי אהבה, האשמה, לא, לא האשמה, תלונה, כן, תלונה, אני אתלונן, אני אתלונן, לא אתנצל, אכתוב לָך, אתלונן שלא לקחתְ אותי, לא לקחתְ אותי אתָךְ, לא החלשתְ אותי, לא טיפלתְ בי, לא עשיתְ לי חיים אחרים יחד עם החיים האחרים, היפים, שלך. הגעגוע חולף, את נמחקת כמו צללית של דג

ומה אם אי אפשר לתת סימנים, אם אי אפשר למצוא מקום מבודד, נבחר, מעגל של אור, פינה נקיה, מקום שבו אפשר להקשיב רק למשהו אחד, מקום אחד בדירה ההפוכה, אין לדעת אם פרצו אליה גנבים, או המישטרה פרצה, או זה שגר בה הֲפָכָהּ כדי לחפש משהו שאין לו ערך חצי שעה אחרי שהחל בחיפוש. ככה הם פני הדברים ברגע מבחיל כזה: רוצה אדם לחפש משהו, מגשש באפילה, איבה יש בו למקום מגוריו, כבר צבר עבר, נזכר איך הגיע לכאן, עליו ללכת, יארוז, מעט הדברים שהוא מבקש לקחת עימו, ואחרי שהוא אורז, ניצב אותו אדם, המורה החדש, ככה בא לכאן באישון לילה, ככה יסתלק, כגנב, אף ששילם מראש, יעזוב עכשיו, בלי מעט הדברים, לא יידעו שעזב, לא ימצאו גם את העקבות הללו, יעזוב עם עמוד השחר את הדירה, בין תכלת ללבן. (הוא מגזים בלילות הללו, אין ספק, חושב בלי עבר, חושב בלי עתיד, ומה עושה ההווה? מעוות לבלי הכר את הגוף, את דמות הגוף בעיני בעל הגוף, אין מנוס מהרדיפה אחרי המחשבה במחשבה חושבת על המחשבה הנרדפת, גם בלי עבר ובלי עתיד.) יצאתי מהבית, הילד בדיוק שיחק בחוץ, לבד, היה לו מקל ארוך, ענף יבש שנפל מן האיזדרכת, הוא חיקה משהו שלא הבנתי, אולי מגל, אבל מניין ידע משהו על מגל, דיבר מלים בלי משמעות, בֵּנְדַס, יָאבִּי, מֶמֶה, פִּיט, בִּינג, בנג, בהנאה שונה מהנאתו לומר לנו דברים שרצה, שרצה שנרצה, כי אז דיבר בשקט, מלים קצרצרות, לא הרים את קולו, היה הבדל ברור, עמד לבד בחצר, בין החרציות, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא אתי לטייל, על הכתפיים, הוא אמר כן, שמח, לקחתי אותו על הכתפיים והלכנו, הלכנו, הלכנו, הלכנו, אני לא זוכר מתי נעלם, מתי איבדתי את הדרך בחזרה, לאן הלך, אם חיכיתְ, מתי לקחתְ אותו, את מבינה, מי אבד למי, הבן לאב, האב לבן, מי כותב לך את המיכתב? הבן או האב, ומי את? אשת האב, אשת הבן, אֵם, האִם אוכל לבקש אי פעם סליחה? יותר מדי זמן הייתי אבי ואמי, החושך לא מניח לי לכתוב ולמה אני רוצה לבקש סליחה הלילה? אינני רוצה לבקש סליחה. אם אגש לטלפון, אחייג סתם מיספר
ניגש לטלפון, חייג סתם מספר, הצילצול התארך, איש לא ענה. משקפיו נחים אי-שם בבית ואין הוא יודע כרגע היכן. יש גם רגע כזה: השאלה אינה מרגיזה. המשקפיים בבית. אם אעלה אור, אמצאם באחד משלושה-ארבעה מקומות שבהם אני מניחם תמיד. המקומות האפשריים ספורים, בחדר-האמבטיה, על הכוננית מתחת למראָה, במיטבח, על המקרר, אולי כאן בחדר הזה, בחושך, אינני מחפש. אם ארצה, אמצא, נשען וגבו אל ארון עץ. קר העץ וריחני. מה קוסם לו? הצינה או הניחוח. מה קוסם לתינוק בדברים שהוא מכיר, ומה מעַנגו בַּחזרה אל הַמוּכּר, את זה אנחנו יודעים, נניח. אבל מה מענג בכאוס הלא מוכר, בפחד מפני הבחילה? (יש רגעים שאדם אינו יכול לבודד את המועט כדי לכנותו בשם “הכל”, ותחת המועט הזה, באים ריבואות רעשים, קרובים הרבה יותר ל”הכל”.) קם ושולח את זרועותיו לחבק את העץ הקר, מכה בפניו לתוך הדלת, לשניה קצרצרה, האף נפגע, גירוי, יימנע מעיטוש, כאב חד, יורד לי דם, מנגב בידו את האף, האם היד רטובה? נזלת או דם? ילך לחלון, למיטבח, רְקב השיריים בכיור, יוצא מן המיטבח, אינו מקשיב לקולות הלילה, לא לחמור, לא לכלבים, לא לתינוק, לא לאיש ולאשה המדברים בחושך. הלילה נח בזרועות האל – חמור, כלבים, תינוק, איש ואשה מדברים. תינוק מוצץ בחולמו על חלב, אוניה עוזבת נמל, צחוק, פיהוק, חריקת מנוע של באר, רוח בעץ, מים מטפטפים בכיור רחוק, איש נפרד מילד על סיפון של ספינה, האוניה נעלמת מן העין, האב אינו מזהה מי מכל העומדים על הסיפון הוא ילדו, אינסוף קולות. אפו שותת דם ומשקפיו אי-שם בבית, אינו יכול למנות אפילו מקצת הרעשים שבתוכם הוא פוחד לטבוע, מתאווה לטבוע, אינו יודע איך זה לטבוע, כל הדימויים יחטיאו את המוות האחד, הקצר, הזר המוחלט, לא זר, מוות שלי, אני אוהב אותך, אינני פוחד ממך, לא נכון, אני מכיר אותך, אני אוהב אותךָ, אני מכיר את הפחד ממךָ, אני אוהב את ההיכרות. האנדרלמוסיה מתבהרת לרגע, ילד קטן קורא אבא, אבא. אקרא קצת ואישן, אילו היה לי אור חשמל, הייתי קורא

גמרה ויינטראוב לנשום אדים ועשבים מגיגית, ומגבת מכסה אותה, מחכה שהשיעול יחלוף והנשימה תסתדר, מחכה לבוקר בשביל לעשן, ואת הכסף חוסכת בת השמונים-וארבע לימים שאיש לא יטפל בה ובוודאי תזדקק לבית-אבות סיעודי, אצבעותיה התעקמו מזמן בגלל דלקת-הפרקים שחלתה שנים רבות לפני כן, אבל היה-היו לה אצבעות יפות, לבנות, ארוכות. פעם אחת בגדה בבעלה, עם גבר אחד, כורה פחם, או מַלח, שהתאהב באצבעותיה הלבנות, או בשערה הצהוב, בת שמונה-עשרה היתה, שכחה את השפה שבה דיברה אתו, ושכחה מה היתה השפה, היא צוהלת, משימחה היא צוהלת בדברה על שיכחת שפה, מוחקים הכל, טוב שככה החיים, ואם לא לבית-חולים סיעודי תיזדקק, לָמָּה לאגור? גובה שכר-דירה מראש, לשנה ושנתיים, אולי תתפגר באמצע החוזה, מרמה את המועצה המקומית בכל הקשור למיסים, מים, ארנונה, אפילו את הממשלה הגרמנית הצליחה לרמות, מקבלת פיצויים בגלל אלף סיבות, למרות שבכלל אינה משם, ובאה לכאן בעוד מועד, אבל יש בה הנאה לרמות את העולם, מתוך המיבצר שהוריש לה בעלה המת, וכאילו לא די לה בכל אלה, הנה באמתחתה עשרה כרטיסי פייס שזכו בפרסים הגדולים ואין היא פודה אותם, מרוב התענגות על שוויים, אולי. אדמה יש לה גם, מעבדים אותה ערבים, תמורת תשלום יפה, אדמה שהיתה שייכת לאבותיהם, אומרת בהנאה, או בשימחה לאידו של מי, אי אפשר לדעת, כי יש לה ידע שאין לאף אחד, וכאשר היא מדברת אל זולתה, מדברת תמיד על דברים מטופשים, שונאת תקשורת בין אנשים, עוצרת, אומרת משהו למישהו, אין הוא יודע אם זיהתה אותו באמת או ליגלגה, כי תמיד היא צוחקת רק בסוף הדברים, משתעלת ומתנשמת בכבדות וצוחקת שוב. פעם אמרה: “השיעול שלי מפריע לך?” והוא אמר: “שי-שיעול? אי-איזה שי-שיעול?” והיא אמרה: “טוב מאוד, אני לא רוצה שתחשוב שאני אשה חולה, אני מעשנת הרבה, זה הכל, אבל אני אשה בריאה מאוד, אני חושבת שאני יכולה עוד ללדת, אבל אני לא רוצה, אין לי סבלנות לילדים, הגוף צריך להיות מִשַּייִש.”

כשדמו הציף את ידו, מן האף או השפה, הציף גם חום את גופו, והוא אמר בקול: “בנדס, באני, ממה,” והלך לחלון ואמר שוב בקול רם, “בנדס, באני, ממה,” ושני נערים ונערה אחת חלפו ברחוב. אחד צעק: “המורה משוגע, המורה משוגע,” ונערים אחרים רצו וצעקו: “הוא לא משוגע, הוא דפוק, מי בכלל רוצָה להזדיין אתו?” אבל הוא לא רצה בכלל לשכב עם התלמידות הקטנות הללו. אולי כן, אבל דבר זה היה רחוק מכוחו המדַמֶּה. אמר ר’ אליעזר: “שלוש מישמרות הן הלילה, מישמרה ראשונה – חמור נוער, שניה – כלבים צועקים, שלישית – תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.” מה חבל שאין ללילה זה, שאנחנו שרויים בו דווקא בהזדמנות מסופרת זו, גבולות ברורים כל-כך, שלא לדבר על דמויות עם עבר ברור והיסטוריה מוכרת כל-כך, כל-כך מוכרת לקוראים עד שאפשר למששה. עומד הוא בחדרו, מדפדף בחשיכה בספר, מכתים את הדפים בדם, ליד החלון, שם בא אור מפנס הרחוב, צלליתו נופלת על ארון הספרים, דם מטפטף על הדף, אולי בכל-זאת נזלת, דם מהול בנזלת, תוהה מי הענק שמעליו – לאלפית-רגע הוא יושב על השולחן, מה התרסק מתחתיו, אולי המשקפיים, לא, לא חשוב – אנציקלופדיה ישנה שמצא בבית הזה, אורו של פנס הרחוב מאיר את הדפים, בחילה ממלאת אותו, האובליסק בפאריס, אנציקלופדיות מרפות את ידיו, קוצר-רוח, ציורים קטנים ולא ברורים, הקֶניון הגדול, הקתדראלה של קֶלן, אינו רוצה לראותה, אף-פעם לא יראה אותה, יזכור שירטוט שלה, עד מתי יזכור אותו? פעם אחת (לא זיכרון, לֵךְ זיכרון, לֵךְ לְךָ זיכרון). יכתוב מיכתב בדוי לגמרי, ימים שלמים, רומאן בצורת מיכתב אולי, רומאן בצורת יומן, ככה יגורש העבר: הרסיסים יהפכו לגוש, לאמת, השליך את האנציקלופדיה בכוח רב לעבר הארון, דפיקה עמומה עלתה משם, חלק מִשָּלֵם, השלם לא ברור, אין הפרטים מוליכים אליו, אלא נעלמים בתוך מה? בתוך לילה פראי, לא פראי, גם הים בלילה איננו פראי, מים חמים כמו עיסה, לצעוד ישר, בגו זקוף עד שהמים יכסו, הדממה היא הרעשים, והרעשים הולכים לאיבוד, כבר אינם פרטים, המוח מקפץ כמוּכֶּה חשמל, דומיה מַטְבִּיעָה, טלפון רחוק מצלצל ונבלע, צעדים רחוקים נבלעים, יאמר צעדים נבלעות, מי משתעל? כבר נבלע, הכל עולה אל הרקיע עדוי הכוכבים, נשען אל הקיר הקר, טל מטרטר ברעש על עמודי המתח הגבוה כמכונת יריה רחוקה בשדה מעבר לכביש, מתחת לחלונו, כיסא חשמלי, ניצוצות עולים מהחוטים, שַנָּאִים כהים, עיטים ממתינים, הטל נשרף, מחשבת הרף-עין, תשוקה, מתיישב על הכיסא החשמלי, בכורסה, עוד ספר תקוע לו בתחת, קם, מזיז את הספר. רומאן על נישואים, קרא פעם, תיאור של דמות מורכבת, זהות מתפתחת, שלבי התפתחות, גם העלילה התפתחה, סדר. זרק את הספר, נשען שוב על הכורסה הרכה והמאובקת, כמה זמן יצליח להישרד אחרי המכה הראשונה, הגוף ירעד, אין כאבים, טלטלה עזה, יש שחיים עוד דקה ורק אחר-כך מתפרק להם הדם, לאסוף חומר על המָתָה בכיסא, תשוקה נולדת אבל המעשה גווע בטרם החל, פעם תיקן מנורת קריאה בלי לנתקה מהחשמל, קיבל מכת חשמל, פעם הביט איך מחברים אלקטרודות לביצים של עציר, דיבר אתו לפני שהפעילו. אפשר להתחשמל בלי לפחוד? והפחד מהמכה השניה? מה מפחיד לפני המכה הראשונה? כמה חשמל צריך בשביל לחשמל את עצמו ולא למות, יכין ניסוי, כן, יחשמל את האסלה, ישתין ויפעיל זרם חשמלי שיפגע לו בזיין, יכול להפסיק את ההשתנה והזרם ייפסק. צבט את הזיין. לא כָּאַב, צבט חזק יותר, לא כאב, כאב קצת, אולי ישפשף.
שיפשף, חָדֵל. הכל התערבל למהומה בתוך הדומיה, קצב אחד – אין, יש להאזין למישהו בחשיכה הזאת, לקצב כלשהו, אולי באמת הכל עומד על היכולת לשמוע קצב אחד באנדרלמוסיה, רומאן, לא, מוסיקה. תקליטים מפוזרים על פני הבית, אף-פעם לא החזירם למעטפות. אינו יכול לישון, ואם תבוא פתאום ויינטראוב ותבקש ממנו לישון בחיקה. ואם תמות, שיניה יבלטו, יצופו על הפָּנִים. מצא את הרדיו-טרנזיסטור. הדליקוֹ. אם ינקרו את עיני. בעודו מעביר תחנות, ציפצופים, מוסיקה, פתאום שמע את קולו של איסמעיל, דרישת שלום לאבינו, כיבה בבהלה. פעם כיבה את הרדיו כל אימת שטירטר מיבזק ידיעות, רק אחר-כך למד להקשיב כאילו מדובר בארץ רחוקה. עבר מן הכורסה למיטה, גישש על השולחן, מצא תיק תרופות, פתח קופסה, לקח סתם כדור, הפה יבש, הגוף נדרך כמו קפיץ, הראש רוצה לישון והגוף אינו יכול אפילו לשבת במקום אחד, הידיים נזרקות לצדדים, הכתפיים רועדות, עובר ממקום למקום, להדביק את הדריכות, נתקל בחפצים, קירות, משקוף, מה זה הכדור שלקחתי? מה איכפת לי מה לקחתי. דיבר אל מישהו. אני הגבר ראה עֳנִי בשבט עברתו. אותי נהג ויולַך חושך ולא אור. אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. בלה בשרי ועורי שיבר עצמותי. בנה עלי ויקף ראש ותלאה. במחשכים הושיבני כמתי עולם.

ציפצוף ארוך ברדיו. ישנתי. קודם היה כאן דיבור ארוך. רגלו, מתחת לברך, שתתה דם, הביט בברך, גירד בפצע, חיטט בו בציפורן, הציפורן מלאה דם, טעם מלוח יש לדם, בשמיים מלבין כבר השחר, אפילו שמש באה מעצי האשכולית בחוץ, אכין שיעור, אף-פעם לא הכין שיעור, פעמים רבות ניגש לרשום מה יהיה וחדל מייד, בני, בוא. בני, בוא הביתה. שוב הזיז את חוגת התחנות בטרנזיסטור. מונטה קרלו שידר בערבית כאילו הכל ריביירה צרפתית עם שיזוף אביבי. ביירות שרופה. איבדתי לךָ את יָזיד. מה עוד אומַר לךָ? איבדנו כל אשר יקר היה, ולא ישוב עוד לעולם. אתה איבדתי. לי לא היה.

ובעלות הבוקר העתיק פיסקה שיכתיב להם בחיוך המטומטם שיש לו על הפנים, מה אתם מסתכלים עלי, אין טעם ללמוד אלא לשנן כמה דברים יפים, מה יישאר לכם מהימים האלה? “כל בדיקה היסטורית חושפת כל-כך הרבה צדדים מזוייפים, גולמיים, בלתי-אנושיים, אבסורדיים, אלימים, שהלוך-הנפש רְווּי הדבקות, אשר רק בו יוכל להיות כל חפץ-חיים, נשחק בהכרח עד אבק.“ ושוב יאמר מישהו, ‘אבל זה לא שיעור היסטוריה’ ומה יאמר לו? שרצה מאוד ללַמֵד היסטוריה ולא נתנו לו, וגם רצה ללמד היסטוריה כדי לדבר על חוסר השחר של הוראת היסטוריה? ומה יענה לאידיוט? תכתוב פעמיים, שלוש פעמים. מה מושך אותו לעמוד מול הנערים, הנערות, לבלבל אותם? “אם איש כִּרְפָאֵל צריך היה למות בגיל שלושים-ושש; יצור אשר כזה מן הראוי היה שלא ימות. כשאתם רוצים להיחלץ לעזרתה של ההיסטוריה, בבחינת מליצי-יושר של העובדות, הלא כה תאמרו: כל מה שחבוי בו, כבר הביע, ואילו האריך ימים, לא היה יוצר אלא את הדבר היפה באותה מידה של יופי, מבלי שיהא ביכולתו ליצור יופי חדש, וכיוצא בזה. כן נעשיתם פרקליטיו של השטן, וזאת בכך שאתם הופכים את ההישג, את העובדה, לאליל: בעוד אשר העובדה היא תמיד אווילית, ומאז ומתמיד דומה לעגל יותר מאשר לאלוהים.” מה יאמר לילדים? מה טעם להושיבכם בשורות, גופות צעירים, גם המגודלים ושמנים כבהמות, העיניים – עיני קטנים, תְאֵבוֹת הבל, נעלי ספורט מיוחדות, פגיעים, אצבע אחת ויכאב להם, ציפורן אחת והם מדממים, הרבה אהבה יש בו אליהם, אבל לא יאמר, כי לא איכפת להם והוא עצמו ייפגע, זה מה שיש לו לומר להם באמת: אני אוהב אתכם, ואתם לא אוהבים אותי, נוסו איש על נפשו, לכו מהר לפני שיבוא הגל, בְּדוּ זהויות, אימרו ‘אני משם’, מה טעם יש בהיצמדות הזאת לספסל, לכיתה, לבית, לשֵם, למסלול, לך לך מארצך, שפירושו, כל הזמן תלך, ואחר-כך עייפות ושינה, וכאשר אמר את הדברים האלה, למחרת, קם תלמיד אחד, ואמר לו: “באמת אין לך שום בית, שום מקום שאתה רוצה להיות שייך אליו, שום אמא שאתה מתגעגע, רוצה שתחבק אותך?” והמורה שאל: “א-אתה מ-מחבק את א-אמא ש-שלך?” הכיתה שתקה. מדוע אין הם צוחקים? מדוע הם עוצמים עיניים? מישהי קמה, חצופה, תמיד יש נערה חצופה, להתיידד איתה, ואמרה בעיניים נפוחות: “אין לו אמא, תתבייש לך,” הוא מביט בשניהם ולא איכפת לו, אבל הנער מביט במורה, מבחין באדישותו, ואומר מרחוק מאוד: “דווקא יש לי אמא.” אינו מביט כלל בנערה, יודע את תפקידו על-פה.
והכיתה שותקת, שפתיהם מתנועעות, החצופה אומרת: “אתה מורה מופרע, אתה מתעלל בנו,” והנער אומר שוב: “יש לי אמא,” ואולי המשיך לעמוד עוד פרק זמן, אחר-כך אמר למורה: “בסדר, אולי אמא שלי מתה, אבל אני מתגעגע אליה, ואני לא מרשה לאבא שלי למכור את הבית, כי היא הולכת בחדרים, מביטה בי מהשמשות ומהזכוכיות של ארון הספרים, ואם לא יהיה הבית, ימות הזיכרון שלה, הריח שלה, ידהה המוח שלי,” ואחד הנערים שעון אל הקיר, רגליו על השולחן, מצביע, ובלי לקבל רשות, בחוצפה נהנתנית, אומר: “המורה, יש לו אמא, והוא עושה לה את המוות,” ומישהו אחר מצביע, רוצה לומר משהו, אבל חדל, פיו פעור, מכחכח, והנער העומד, זה שלא הירשה לאביו למכור את הבית, אומר בעקשנות רכּה: “היא לא אמא שלי, היא לא, אבא שלי התחתן איתה בגלל שהיא יפה.” המורה ישב מולם, לא דיבר, כל רגע קם מישהו מהם, צעק גירסה אחרת לנער הרזה, כמה סיפורים סיפרו על הנער הזה, “יש לו אמא והוא קורא לה אמא חורגת כדי להעליב אותה,” “יש לו אבא שמעליב את אמא שלו והוא לא מעז להגן עליה,” ועוד סיפורים, כולם רבי-מכר לנשים, ובסופו של דבר, הנער יושב ורושם למורה מיכתב במקום לבכות, כי ככה למד לעצור בעד דימעותיו, קרא איזה ספר ילדים, בכיתה י”א ועוד קורא ספרי ילדים, בגלל הסוף הטוב: “יש לי אמא נפלאה, אני אוהב אותה, אנחנו חיים יפה, אני לא מבין למה אתה משכנע אותנו לעזוב את הבית בזהות בדויה, אני לא רוצה ללכת מהבית שלי אף-פעם, אחרי-הצהריים היא מוציאה גלידה מהפריזר ושמה כדורים, לבן וחום וורוד, בגביעי מתכת קלים בצבע נחושת, ומסדרת אותם על המירפסת בחוץ וקוראת לכולנו למירפסת, ויש גם עוגיות, לאבא שלי ולאחותי ולאחי הקטן, איך אתה יכול להטיף לנו הטפות כאלה לעזוב הכל? טוב לי בחיק אמי,” והמורה מכתיב את הגרסה הזאת לתלמידיו, וכולם צריכים לכתוב את זה שלושים פעם.
מתחילה רצה ללמֵד היסטוריה, ואמרו יש כבר מורה להיסטוריה, אולי ילַמֵד תנ”ך, אמר להם שילַמֵד קוראן, והמנהל (הבטיח לתת לו פרנסה בכל דרך שיוכל, בגלל בנו וכל הטרגדיה המפורסמת) אמר שרק מוסלמים יכולים ללמד קוראן, ועליו ללמד ספרות ותנ”ך. המנהל הוא המורה להתעמלות, והוא אינו יודע להבחין בין מִיבְטאים, כל מיבטא בשבילו הוא מיבטא מזרחי, חוץ ממיבטא גרמני, כל השאר ערבים בשבילו, שיהיו ערבים, רק שהכל יתנהל בשקט וביום-העצמאות ילכו לגינת יד-לבנים לעשות מיסדרי זיכרון, בלאו הכי את הבן שלו לא רשמו בין החללים, כי מישהו מההורים התנגד לכך שמתאבד ייחשב לחלל, ברח מאביו ומאמו, הרג את עצמו, במיכתב אנונימי התלוננו, והמנהל אמר: “מה ההבדל, כולם ברחו לאבא שלהם, לא?” והתחיל לצחוק לא כמו מנהל בית-ספר. דבר לא אירע. המלחמה נתנה את אותותיה גם במחנכים. ספק זחל בכל מיני פינות.

(בחשאי, נוצלה הישרדותם של מפקדי מלחמת לבנון כדי להכין תיאור כלשהו של מה שאירע שם, משום שאלף טנקים נשלחו ללבנון ב-1982, וכאשר נסוגו משם, ב-1985, נסוגו אלף וחמש מאות טנקים לפחות, למרות שנשרפו שם 250 טנקים, ועוד: כאשר נסוגו, הוצאו מלבנון שבע-מאות משאיות ציוד, לעומת מאתיים שנכנסו לשם, אף שמאה הושמדו, וגם הצבא שנסוג גדול היה פי כמה מהצבא הנכנס, חרף אבידותיו, בגוף, בנפש, וכדי לא להרגיז את ההורים הלא-שכולים, נעשתה הבדיקה בחשאי, באותו מרתף סודי ומפותל שבו רוכז לפני המלחמה המידע על המֶדי הנשכח, מנהיג השִיבה הלא-אלימה’או שכן היתה אלימה, תלוי מי הִתְקיף. מקור לא אכזב למידע היה ראש אמ”ן הפורש, שהקפיד אז, בעת ההכנות למלחמה, לרשום כל מלה שאמר לו ראש-הממשלה, נחום בגין, בפגישות הרבות שהיו ביניהם. בעיקר נחשבה בעיני החוקרים אותה שיחה שבה דיווח ראש אמ”ן על מסע הילדים הפלסטינים אל בלד א-שייח, כפר הולדתם [היה זה חלק ממזימה מכוערת: ילדים בני חמש-עשרה לא יכלו להיוולד בתחומי מדינת ישראל שממנה גורשו הוריהם והורי הוריהם חמש-עשרה שנים לפני שנולדו]. היתה זו שיחה מקוטעת. ראש-הממשלה שאל שאלה. ראש אמ”ן השיב. ראש-הממשלה שאל מייד עוד שאלה. ראש-הממשלה אהב את שאלותיו. מישקל רב ייחס לניסוחן הקולע. בילדותו רצה להיות עורך-דין. החיים מהתלים בנו. התשובה השתהתה. מדוע? ראש אמ”ן רשם את השאלות שנשאלו עד כה ואת התשובות שנענו. כל פגישה נקטעה אחת לשלוש דקות, והקצין המדווח רשם בדיוק רב את כל מה שנאמר בחדר בשלוש הדקות האחרונות, וחזר לשיחה רק מקץ חמש דקות של רישום, קריאה, חתימה והחתמה [רישום זה, אגב, מקל עלינו את מלאכת הסיפור: איננו ממציאים דבר או חצי דבר]. אז נפתחה הדלת ומזכירתו של מנחם רקוויאם בגין נכנסה להזכיר לו עניין כלשהו, מאחורי גבו של האלוף, בלי להשמיע מלה, הכל בהעוויות ותנועות ורמזים, חמד לו בגין לצון, רוחו טובה שרתה עליו ולכן העמיד פנים כאילו אינו מבין אותה והניח לה לשוב ולחזור על ההעוויות והתנועות [וגם שמח להצחיק קצת את ראש אמ”ן, שישב שקוע בכורסה הגבוהה, כאילו הוזמן לשיחה אצל מנהל בית-הספר], עד שאמר בקול, “מה יש רוגטקה, מה לא בסדר?” והיא הסמיקה, אבל ראש אמ”ן לא הסתובב, כי לא ידע אם באמת יש מישהי מאחוריו, או אולי חומד לו שוב ראש-הממשלה לצון, ושוב רמזה לו רוגטקה, בעזרת תנועות ידיים מתגברות רמזה, ולבסוף – אחרי ששאל אותה ראש-הממשלה כמה פעמים “מה יש רוגטקה, מה לא בסדר?” – פקעה סבלנותה, הרי לא באה לעבוד כאן בגלל כישרון פנטומימה, ואמרה לו ברוגז: “את הליטיום, עו”ד בגין” [כשקראה לו עורך-דין, היה מתרכך ומדבר בשבח שיריו של בעלה, משורר הילדים אריה ברנשטיין, ‘ערב עם סוסה’ הוא ספרו החשוב ביותר], ובגין אמר לה: “אין לי סודות בפני קהילת המודיעין, רוגטקה, יהא לקיסר אשר לקיסר” [חשב לעצמו איך אומרים את זה בלאטינית, ולא ידע, וגם להמציא לא הצליח באותו רגע, והמשיך בעברית, במעט אכזבה], “הבי לי את מנת הליטיום,” והפגישה הסתיימה בכך שראש אמ”ן התלווה אל הדלת, ואז, ברגע של חוצפה, או חולשת הדעת, או שנאה, הסתובב, קד קידה עמוקה, ואמר “Utque in corporibus sic in imperio gravissimus est morbus, qui a capite diffunditur” [1], וראש-הממשלה, השיב לו: ““Ut sementem feceris ita metes[2] ושמח מאוד איך הביס את הקצין, למרות שלא הבין את פתגמו של הקצין, וגם הקצין לא הבין את פתגמו של ראש-הממשלה, כל אחד למד מלאי יפה של פתגמים לאטיניים, ומכל מקום, מר בגין הוסיף מהר: “Iustum est bellum, quibus necessarium et pia arma, quibus nulla nisi in armis relinquitur spes”[3] ומיהר ותקע עוד פתגם, חייך בשביעות רצון, “ Qua re si pace frui volumus, bellum gerendum est si bellum ,omittimus pace numquam fuemur”[4] ובמכוניתו, בעת שנהגו הסיעו תל-אביבה, ושאל אותו: “לאן, המפקד, לאשה או לאיך-קוראים-לה?” רשם ראש אמ”ן ביומנו, “ראש-הממשלה מקבל ליטיום; לברר עם הקרפ”ר[5] לאיזה מין מחלות נותנים ליטיום?” והוויכוח הגדול במטכ”ל כבר בזמן הפיאסקו בלבנון נסב על השאלה איפה נתקעה התשובה, ובכך דנה הוועדה משך זמן רב, עד שנפח ראש-הממשלה, עזוב ושערות על פניו, את נשמתו, והוחלט להניח לו, שהרי גם הוא כבר מת, כמו כל אלה שהמית, ובמקום זאת הוחלט לחפש אחרי איש שב”כ בכיר, ממושקף ומצולק, שהתאסלם ונעלם ממקום שירותו האחרון בעזה, אחרי שאסיר חשוב חמק לו מהיידים.)

כשהחדר והמיטבח ובית-השימוש מלאו אור בוקר, מצא את משקפיו, נחו כשני ילדים קטנים, מחכים לו. אוהב הוא את משקפיו. פני החדר השתנו גם הם. הספרים והתקליטים על הריצפה לא עוררו בו בחילה, לא, רק צריך לסדר, בינתיים אין לו כוח, הוא עייף, ראשו עוד מסוחרר, אם גם גופו נרגע, יכול להירדם עכשיו, אבל רצה ללכת למקום כלשהו בבוקר, לאן התכוון ללכת, לאותה אשה שילדה לפרופסור תינוק, זה מה שרצה, ילך לשחק עם התינוק, יש מישחק אחד שהתינוק אוהב מאוד, החך יבש, יכול היה להתכרבל עכשיו במיטה, השמש מלטפת דרך החלון, זו השעה להירדם, כשנגמר הלילה, השמש באה, הגוף נרגע, מחפש את מקומו בתוך הקרום הזה, בגד צוללנים  העור, ילך לדבר עם האשה, אולי ברח לה הפרופסור. פרופסורים בורחים, חוקרים ובורחים. יצא בלי לסגור את הדלת, אולי לא יחזור, הידהד בתוכו ספר עזרא, אותיות דווקא, חיטט בכיסיו, זרק פתקים, וככלות אלה ניגשו אלי השָׂרים לאמור, לא-נבדלו העם ישראל והכוהנים והלוויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני החיתי הפְּריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי, כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסְגנים היתה במעל הזה ראשונה.
בכל-זאת ילך לבית-הספר, תור מתרומם למעלה לתוך התכלת, יקרנדה עמדה שם, נסו לקרוא הכל מחדש, יאמר להם, אולי השומרונים יודעים טוב יותר את תולדות העיברים, שכם הומצאה כבירת נצח משום שהיתה בירה מתישהו, ירושלים הומצאה כבירת נצח משום שהיתה בירה מתישהו, מישהו התחיל לכתוב, כתבים שניצחו וכתבים שהפסידו, זה הכל, וממתי החלה ההיסטוריה, המורה, ממתי החלה ההיסטוריה להיכתב, המורה? הביטו בי כמטורף. מי אמר שארץ-ישראל היתה במרכז חיי היהודים, לא, אני לא מדבר על ה’גלות’, גם ארץ-ישראל הומצאה מתישהו, גבולותיה הומצאו מתישהו, לא כל-כך מוקדם כמו שהתורה אומרת, הרבה יותר מאוחר, מה חשבו באלכסנדריה במאה השלישית יהודים שבכלל לא דיברו עברית, ואת התנ”ך לא הכירו כמו שאנחנו מכירים אותו, ותלמוד לא היה, ובחצי-האי ערב היו יהודים שש-מאות שנים אחר-כך, ואולי שם היה המרכז, והמוסלמים אומרים שאברהם אבינו היה במֶכָּה, למה לא להאמין להם? למה להאמין לתורה דווקא? נסו לקרוא הכל מחדש, מה אני עושה להם, הרי הם לא מתעניינים לא בגירסה המקובלת ולא בגירסה המטושטשת.
בין העצים הוא משתין וחושב על הרס, הזרדים צפים בשתן שלו, ותפרחת התכלת מתפוררת בתוך האוויר, בשם מה אני מדבר, בשם מי אני מדבר? הזרדים מתקבצים לפינה אחת, השתן נוזל למטה לעבר נעלי, בשם מה אני מדבר? בשם טעויותי, “אם גמרתָ להשתין, תסגור את המכנסיים”, השתעלה הזקנה מאחוריו. נבהל, הרבה ציפורים, איך אפשר לתאר את קירקור הנקר, ואת ציוצו של יונק הדבש, את צרידות התור (אפשר, אבל אצל סופרים אחרים). עישנה סבתא מאחוריו, התרווחה אחרי הערתה, הביט בה והיפנה את ראשו, הביט על מכנסיו, דווקא כיפתר, רק התגרתה בו, מן הסתם, או לא ראתה שכיפתר, אבל היא שונה מאוד ממה שראה אותה בלילה, הכל דומה לְסוף של סיפור בלהות, והבלהה היתה בלהונֶת. הכאיב לעצמו. להתחשמל לא העז. שקטה סבתא, עיניה אינן מתרוצצות על פני החלונות, זהירה זהירה היא שואפת עשן סיגריה, הקופסה בכיס החלוק, משם תוציא את הסיגריה הבאה, נשענת על מוט המגרפה, גם נושפת בזהירות, לא לסכסך את הכיח, שלא יחנקו אותה העשן והליחה בנשיפה, שוב שואפת, נהנית ומתייסרת, כואב לה. קר בין העצים. יצא אל השמש. חם. אהב להשאיר את שלולית השתן מתחת לאשכולית, אבל באמת לא ידע שהיא מביטה בו בעת שהשתין. ראתה לו את הזיין או לא. שוב היא בצל, קר לה, רועדת, הולכת לשמש, כמו שתי רכבות מתרחקות, חלונות מטילים צל על העצים מצידי המסילה, מי מהם נע, חליפות האור הפכוּהַ לצללית זעה, נראית לא נראית, חתול שחור-לבן-שחור-לבן בורח מפניו, איזה כדור לקח, כמה שעות חלפו, החתול מביט לאחור ובורח, עוצר, מביט בו שוב, ושוב בורח, איסמעיל, לא, אני לא מרחם על עצמי, הכאבתי לאנשים, לא נהניתי ולא-לא-נהניתי, רציתי ליהנות, למה הלכתי כל הדרך הזאת. אני לא חושב.
גם לא דלק בעיקבות החתול. רגליו כבדות. פעם אחת בגדתי בָּך אצל אשה שהיתה לה חתולה, ופתאום, אני חושב שזה היה אפילו באמצע הזיון, אולי אחר-כך, כששכבתי לידה, היא ליטפה אותי, אני זוכר שהחתול ילל, הסתכל על הגופות שלנו ויילל, חיכה שתגיד לו משהו, או שתיקח אותו, אבל אני גירשתי את החתול, העיניים שלו, חשבתי על הבן שלנו, והיא רצתה שאני אעשה לה ביד, רמזה, עם היד המלטפת על היד שלי, כי לא גמרה, עשיתי את עצמי לא מבין, נתקפתי צער, בגלל עיני החתולה שהביטה בנו. שיכנעתי אותה שאיש-איש יעשה לעצמו ביד, אבל החתולה המשיכה להביט וליילל, כאילו מחתה שלא לוקחים אותה למיטה, בשם בני מחתה, מה פתאום בשם בני, מה זה עניינו? וגם היה לי תירוץ ללכת הביתה, העצב שהחתולה עוררה בי, רצתי הביתה, את היית עם הילד בחדר שלו, הלכתי להתרחץ.
בורח מפני סבתא, לא רוצֶה לשכב איתה, שדיה מצומקים, אילו מתחו את העור היה נפרש על פני דונם, מנין לאדם כל-כך הרבה עור, כמו מעיים מכווצים, גופי הקטן בתוך עור עבה, מגולגל, אם תתחנן, אוכל לאונן בחדר האחר, שתתכונן, שתרטיב עם מים את המקום הסתום, יבוא מוכן, בעיניים עצומות, יתקע-יכאיב, אם תהיה מאושרת, תהיה מאושרת, למה שתהיה מאושרת, הרי אני מתפורר, הבטן כמו שק נשפך, ינוחו הנוזלים בגוף, יתקרשו, יתאבנו. אלך לאשת הפרופסור, אני יודע מי האב, הסוד גלוי לי, אני לא רוצה דבר תמורתו, רק לשחק עם הילד, לקחת אותו על הכתפיים וללכת לטייל, נלך לשדות התורמוס, תורמוסים כחולים וצהובים יש, והלבנים יש להם לובן של עור עם כלי דם כחלחלים מתחת לחיוורון, אלך להביא אותו מהגן. הפחד לצאת מהבית ולא לשוב אף-פעם, השחמחה, ללכת ולא לדעת את הדרך בחזרה.
כמה טל בעשב, הגרביים נרטבו לי, מתי החלפתי גרביים? אשתו אמרה, ‘תביא דג’, והוא חזר עם דג, אבל האשה היתה כבר מבוגרת מאוד, ואמרה לו: ‘איפה היית?’ והוא השיב, מזועזע מהקמטים סביב העיניים, הרי היו לה עיניים יפות כל-כך, כשהלך: ‘מה את רוצה ממני? אמרת לי להביא דג, אז הבאתי דג,’ והיא אמרה: ‘אבל כבר היית פה כל-כך הרבה פעמים בלי דג, כבר שכחנו את הדג, כבר הוזהרנו מפני אכילת דגים, כבר שלחנו את הילד להביא דגים מארצות רחוקות, אנחנו מחכים לו שיחזור, הוא כתב, לא היה לך כוח לחכות,’ או תאמר: ‘איפה היית כל השנים? חיפשת כל הזמן דג, או זה תירוץ להיכנס בחזרה הביתה?’ אילו החליט מה נכון, היה יושב לכתוב את המיכתב שתיכנן כבר שנים. יקירתי האחת, לעולם לא אשכח אותך, את יכולה לבוז לי, לעולם לא אשכח אותך. מתחת לעמודי המתח הגבוה אסור לשבת, ודווקא שם אפשר להישען אל הברזילים האפורים. באה השמש, חולצתו רטובה מזיעה. או מטל. העשב, העשב בוער
טוב שנרדם לשעה קלה בלילה. יכול לחשב את אתמול כאתמול. השינה מדפדפת יום. ילד קטן יֵשב על זרועו מול מראַת הגילוח, ישים לו טיפת קצף על האף וישאל: מי אבא? והילד ינשקו, אשת הפרופסור בחדר הסמוך תצחק ותגיד: למה אתה מבלבל לו את המוח? שיעול בגבו. סבתא סבתא, למה יש לך גוף קשה כל-כך? שוב חוזרות עיניה להתרוצץ כמו בלילה, בחלונות. סלילים חומים השַנָּאים, אטפס עד שאגיע, אסור לגעת, גולגולת אדומה, סכנה. אביט בסבתא בשביל להירגע, מן הרחוב הוא מביט בה, מעבר לגיבעה עובר הכביש הראשי. פועל, כובע חאקי לראשו, נוסע על אופניו בשביל, באמצע השדה, בסוף השדה עומדת החורשה, והשביל חוצה גם אותה, אלונים ואֵלות. כאן שיחקתי כשהייתי ילד. מצאתי עצמות של תן, חיפשתי את רוחו, צחקו לי, אמרתי שלא הכל נרקב. את הגולגולת מצאתי, לא הרחק משם, שיניים פעורות, חיות כירסמו את הראש, לא הרחק ממכרסמי הגוף. למה אני מניח לזיכרון לבוא? שָב אל הכביש. בתי השכונה הציצו מתוך העצים, לימונים גדולים מכוסי כנימה על עץ נמוך, מול המכולת, ליד חנות בגדים, ליד חנות ירקות, שלט גדול מעל למכולת, שם החנווני מפעם, מת לפני עשרים שנה, השם נשאר, וגם סמל של מוצר, סבון כביסה.
עמד הרב והסתכל לתוך החנות הסגורה, ובחוץ ארגזי חלב וגביעי לֶבֶּן, וגבינה ושמנת, עד שיבוא החנווני, או יחמיצוּ בשמש אם לא יבוא, כי הכל בנוי על הביטחון, המשאית תפרוק את מטענה, ושעתיים אחר-כך יבוא החנווני, יפתח את הדלתות, יבדוק את החשבון, יכניס למקרר, ההיסטוריה תמצא כל אחד במקומו. ומי שלא יהיה במקומו? חבל. תבוא עוד היסטוריה? לא. ההיסטוריה איננה אוטובוס. רק פעם אחת היא באה, וממשיכה בדרכה, ורואים אותה מי שמודיעים עליה ברבים. האחרים צריכים להאמין או להחמיץ. ואולי אין היסטוריה, זה מה שאני צריך להגיד להם, אין היסטוריה, לא אלטרנטיבות אלא אינסוף, ובני-אדם אתם, כלומר חלשים, מתחשלים בלי צורך, אל תתחשלו, ילדים וילדות שציפורניים קורעות להם את העור, פתאום אשה נופלת באמצע העבודה, אין היסטוריה, החנווני מתעורר בבוקר, ללכת לשירותים, כי השירותים של המכולת שייכים לשלוש החנויות, ואין מפתח, וכל שיכור בלילה משתמש בהם, ואינו אוהב לחרבן בכריעה, בלי לגעת בכיסא. במיטבח כבר מהביל הקפה בכוס, כמו שהוא אוהב, שני שליש מים חמים על כפית גדושה טורקי, וחלב, גם מנהל הבנק אישר בסוף הלוואה, עשרים שנה הוא מחזיק את המכולת ומצליח דווקא, לא נשאר בחובות, אשתי היקרה, חולף על פני הדירה בנעלי-הבית, קודם כל להשתין, והבוץ של הקפה שוקע בכוס, עד שיגיע יהיה הקפה בדיוק מתאים, אשתו מחפשת עוד זוג גרביים, באמצע היום רגליו מתעייפות והוא מבקש להחליף, מגרדות לו האצבעות בתוך הנעליים, אבל את זה לא גילה לה, שיש לו אקזמה, אולי משום שלפני שלושים שנה, בצבא, שמע שזו בושה, אקזמה באצבעות של הרגליים, מסתיר ממנה, אולי חשב שזה מידבק, והרי הוא אוהב, בלילה, לפני שהם נרדמים, כל לילה, לשפשף את בהונותיו העירומות בבהונותיה הקרירות, ככה הם זוכרים אולי, הוא זוכר, אבל אינו שואל אותה, פוחד, את בנם, איך שכב ביניהם במיטה ודיגדג להם את הבהונות, אבל גם הוא בורח מהזיכרון, רק נהנה מלטיפת הבהונות. היא מביאה גם מימחטת-אף נקיה, בשביל הזיעה בין הצווארון לצוואר, ארגזים מחכים, שרק ישאיר הסַפָּק כמו שביקשתי שלושה חלב שלושה קוטג’, תמיד הוא עושה לי צרות, מה איכפת לך? היא נוזפת, מה איכפת לי? אם אין מספיק חלב עד הצהריים, הם הולכים לסופרמרקט במרכז, ואם הוא מביא יותר מדי, על חשבוני העודף. הכל יתאים, גם המאזן, עונות השנה, כולם מגיעים אל התחנות שלהם, האוטובוס נוסע בסיבובים גדולים, אנשים יורדים בתחנות, אנשים עולים בתחנות, היורדים מברכים לשלום את העולים, הנהג חייכן, אבל לא מחכה, הכל יכול להיפסק פתאום, החנווני לא יקום, בדרך לקפה, יחזור בו, יתפוס בבטן, זה לא יכול להיות החזה, משהו שאכלתי, יגש לאט למיטה, אשתו תקרא לו, שמעה אנחה, תמיד היא מדמה אנחה עולה מחדרו, כשהיא במיטבח, קוראת לו בבהלה, מה ישאר לה בעולם, אם יקרה לו משהו? לא נדבר על הילד, מזה הלב נשבר לבנימין, היא רצה לחדר המיטות, הוא שוכב מכווץ על צידו, מהר לטלפון, הוא אומר לה, בקושי מבינה אותו, חולצת לו את הנעליים, מהר, הידיים רועדות, הטלפון בין הלחי לכתף, אתה יחיד, יחידי שלי, תאחר לאוטובוס, גם אני לא אסע, נישאר בחושך, במקום אחר, וההיסטוריה נמשכת, הארגזים בשמש, אין לי חפץ בעולם מלבדךָ, יש חלב וקוטג’ ליד החנות, צריך להכניס למקרר, וצריך לשלם לספק של הסבון, מה איכפת לי, תחיה לי, בנימין, אחר-כך קצף בקצה פיו ואין חנווני, והכל בחוץ יעמוד ויחכה עד שמישהו יתלה את המודעה על הלוויה בחוץ, הבן של השכן עם האופניים, ומהו העודף? מה לא מתאים? מי לא עלה בתחנה, נתן כסף גדול, ולא קיבל את העודף? מי נשאר בחושך? אנשים עולים ויורדים, האוטובוס הגיע לתחנה, הנהג מחפש אבידות שנשכחו, אין אבידות, עיתונים ישָנים יש לזרוק, נשארו חובות, חלב החמיץ, סחורה תתקלקל בפנים, האשה תישאר עוד זמן מה לבדה, החיים אחר-כך היו חיים חדשים, אבל חמש-עשרה שנים לוקח להבין שחיים אחרים לגמרי התחילו, שהפרק הקודם נגמר בבוקר בין ההשתנה לקפה, ואז גם הפרק הזה נגמר, החנות לא שלה, תיסע למקום אחר, תשלם חובות ותיסע, למי, קודם בלי בנימין, אחר-כך בא בנימין, אחר-כך היה הבן, אחר-כך היו החיים בלי הבן, אחר-כך היו החיים בלי בנימין, וגם החיים שלו היו חלקים חלקים, אם מביטים על זה ככה
שקוע הרב בשימשה, אולי הֵצֵן את מצחו בה, שחור מעילו, מיגבעתו שמוטה לאחור, שתי כפותיו מאפילות על הזגוגית, שייקל לראות, מודד את הדברים שם, בפנים, אולי ירצה להיות חנווני אם החנווני ירצה להיות רב, או ימות, או יסע לאמריקה, הרבה נסעו לאמריקה, הולכים ברחובות אמריקה צפופים מרוב אנשים, איסמעיל, כמה אני רוצה שתחזור, עכשיו אני לא מרמה, חזור הביתה. תמיד הביט ברב בסקרנות, ניסה פעם או פעמיים לעקוב אחריו, אבל הרב הבחין תמיד במעקב ונמלט, זקן היה וגופו גדול ושמן, אבל רגליו מהירות, למה רצה המורה לדבר אתו? אולי משום שהרב הלך ברחוב ומילמל, בשפתיים רועדות, בלי קול, לא השיב לשאלות, אף-פעם, אפילו לא על “מה שלומך כבוד הרב?” כאילו התנכלו לו כאשר שאלוהו שאלות כאלה, ובתפילה מסתובב הרב רק לפעמים לראות את הקהל, ומי לא רוצה לשמוע את הרב אומר בקול, לדעת איך נשמע קולו, ‘השכיבנו יי אלוהינו לשלום. והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום. ופרוש עלינו סוכת שלומך’ (רק ראש-המועצה זוכה לראותו נינוח, מולו ישב נינוח – עיניו פוחדות, אבל הוא נח. כל אחד יש לו פקיד המושיב אותו לפניו בנוחות ומחכה שירכין את הראש העצבני, ויהנהן בהסכמה ויודה בשטויות ובטעויות, ויאמר אתה צודק, הייתי טיפש, ויקבל מחילה – מסוייגת המחילה, כי כמה פעמים אני יכול לחפות עליך, וגם אני לא מחוסן מביקורת; כל אחד מחפש לו פקיד לומר לו בלי בושה, אני טיפש, ואולי גם להלשין באוזניו, כי בך אני חוסה, שׂם את מיבטחי, כן כן, וגם אחר-כך, בלילה, אין בושה, כל אחד צריך פרנסה מאדונינו, גם המורה יושב מול מנהל בית-הספר נינוח, ואם ייבחר ראש-מועצה חדש? אין הרב חושב על זה, כמעט כל יום נכנס אל ראש-המועצה, הכל נותנים לו שם כבוד, ורק ראש-המועצה נוזף בו בשקט, שלא ישמעו בחוץ איך הוא לא מקבל שם שום ברכה מהרב להצלחה בבחירות או להצלחת חגיגות החמישים ליישובנו אלא נוזף בו למה התחתן עם ילדה קטנה, ואחר-כך הוא מדבר אליו דברי כיבושים, אני נתתי לך את המישרה הזאת, תתנהג יפה, אל תבזה את התפקיד, אנשים צריכים רב, לא סמרטוט, תהיה חזק, בסדר? נרגע הרב מסערת רוחו, מה שמדברים נגדו אינו נכון, וראש-המועצה לא איכפת לו מה נכון ומה לא נכון, רק שלא יבואו אלי בתלונות, למה אני צריך תמיד להגן עליך? הולך הרב, אולי נרגע שראש-המועצה סלח לו, אבל ראש-המועצה מסתיר בחילה, מאמין שחֵטא הוא חוטא בדברו אל הרב ככה, ומצד שני, אינו עומד בפיתוי, רואה את הרב ונמלא דחיה גדולה, מדבר אליו כדבר אב אל אביו החולה והמאוס, לא בדיוק, ובדלת הכניסה הוא מבקש מן הרב, לעיני כל הפקידות, ברכה, תן ברכה, כבוד הרב, הוא אומר בחוץ, והרב שם לו יד על ראשו השח, מברכו בשקט, ומבקש שוב ללכת לדרכו, ופקידה אחת, שפרה, המזכירה של מחלקת התברואה, מתכננת כבר הרבה זמן לבקש ברכה לפרי בטן, אין היא מעזה, כי איננה נשואה, ומניין היא יודעת שאין לה סיכוי ללדת? אין לה רחם, רק קיבה גדולה שעובדת כל הזמן, וגם חלמה בלילה, שנשר גדול תלש לה את הרחם וזרק למזבלה, והתביישה לבקש מהפועלים של המחלקה לחפש שם, בחלום התביישה, ובבוקר התביישה שחלמה, וחוץ מזה, שכבה עם גבר אחד הרבה פעמים ולא נכנסה אף-פעם להריון, למרות שהוא לא נזהר, ולא גמר בחוץ, שלוש או ארבע פעמים שכבה אתו, זה ראש-המועצה ששכבה אתו, ולכן לא רצה אחרי הרב, כי פחדה, וכמה רצתה להיכנס להריון, מה איכפת לה שראש-המועצה יש לו משפחה, חמישה ילדים, למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים, ברכני רב, אבל הרב כבר הלך, תמיד הוא יוצא מהר כל-כך, וראש-המועצה מביט בה, מושך בכתפיים, אינו יודע מה היא רוצה, חושב שהיא רוצה לדבר אתו, אבל אינו יכול, חזר לאשתו, או יש לו פקידה אחרת, או שתיהן). עומד המורה מאחורי הרב, מרחק הריגה חרישית, אמרו עליו הרבה דברים, על הרב, סיפורים משונים, בעיקר אחרי נישואיו לנערה הקטנה והרזה. הרב שונא את המורה. אינו מסתובב.

המורה שאל את ניסים מה נכון ומה לא נכון בעניין הרב. ניסים חייך, אי אפשר לדעת הכל, רק את ההכרחי צריך, ואת כל השאר להשליך, שמועות לא חשובות, “מלחמת המעמדות, העומדת תמיד לנגד עיניו של ההיסטוריון האמון על תורת מארקס, היא מלחמה על הדברים הגסים והחומריים שבלעדיהם אין דברים עדינים ורוחניים, אף-על-פי-כן נוכחים אלה האחרונים במלחמת המעמדות לא כשלל הנופל בחלקו של המנצח. הם פעילים במלחמה זו בצורת ביטחון, אומץ-לב, הומור, עורמה, התמדה, והם צריכים לפעול אחורה בזמן. הם יערערו שוב ושוב על כל ניצחון שנפל אי פעם בידי השליטים.” מה אתה מתפלסף, חתיכת ערבי? אבל ניסים דווקא ממשיך, מצטט את צ’ה גווארה, אחר-כך הוא מתחרט ומשנה את דעתו, לא צ’ה גווארה, לשמור את העיקר, עובדות ששייכות לתהליך, מחייך כמו ילד, חיוך בין השפם למשקפיים, כל השאר אינו זע, העיניים מבעד לעדשות קפואות, השפתיים מתחת לשפם לא נעות, אבל כשהוא מדבר, יש לו ביטחון עצמי, רק העיניים קפואות מפחד, “אתה הרי יודע שהשפם שלי לא מודבק,” כן, לא, מה הוא מטרטר לי? “אבל הוא כן מודבק. כל בוקר אני מדביק אותו. הפנים שלי, לעומת זאת, אני מכיר אותם מאז שהייתי ילד. שמעת על המרגל אלי כהן, שתלו אותו הסורים? איך תפסו אותו, אתה חושב? תצלום ישן, מאז שהיה ילד יהודי במצריים, הישוו עם תצלום שהביאו במיוחד מסוריה, כן, כן, הפנים לא משתנות בכלל, אבא ואמא שלך, אם יסתכלו עליך, אפילו אחרי שלושים שנה, יכירו אותך תיכף ומייד, בגלל זה אני אף-פעם לא פחדתי ללכת לאיבוד, וכל הסיפורים האלה על צוענים שחוטפים ילדים, שטויות, אבא ואמא מכירים את הילד גם אחרי ארבעים שנה, הכל נשאר, רק משתנה, אבל מה שצריך נשאר.” פנה לדרכו, כבש את הכעס, הלך כמעט באמצע המונולוג. יכול היה לומר לו, אתה חושב שאני לא יודע שאתה יודע מי אני? אבל ניסים נשאר תמה, חיכה לשיחה הבאה, מאמין בהכרחיות. הכל יבוא אל מקומו כמו האוטובוס המאחר.

עורפו של הרב צרוב שמש, מרוב שיטוטים ברחובות ובשדות. אדום העור, כאילו נכווה באש, ובתוך העור משבצות קטנטנות, מעוינים כמוזאיקה בצבע הכוויה. יום אחד יהיו קמטים, יגדלו, יתרחבו, יימָתחו, ובתוכם ייטלטל הגוף, חסר מנוחה כשהיה, קטן כשהיה תמיד, בתוך מעטפותיו המתוחות, מקשקש בתוך העור הרופס, כגרגיר בתוך תרמיל יבש, מה הוא מחפש בחנות? אספר לו משהו, את סודותי אספר לו, הקשב לי, אני חוטא גדול, פשעתי יותר משפשעו בי, אני שמתי לך אבטיח בחלון, עם עיניים ופה, עם נר, בחלון. הוא נבהל, זעק מפחד. אינו זוכר אותי (אשתו מתה, לפני שהרגו אותה התאבדה, ולפני שהתאבדה הרגה את ילדם הקטן, והוא הבטיח למות עימם, נשאר בחיים ומאז שהגיע לכאן, הוא מתרוצץ). הולך בשקט לעבר הרב השעון אל החלון, אלא שהרב מבחין בבבואתו ומסתלק, כתפיו רועדות, משתעל. אולי הוא בוכה בלי קול? מיהר בעקבותיו, יבקש סליחה, אחת ולתמיד. חלפו על פני החצר של ויינטראוב, עייפותו גדולה, ויינטראוב הביטה בו רודף אחרי הרב, ניסתה לומר משהו, חייכה, הרימה יד, היד נשארה באוויר לרגע קט, נשמטה. הסתלק הרב לסימטה צדדית, לחצר, בין העצים (וכאשר היה בקירבת ביתו, שעצי ברוש הסתירוהו מעיני העוברים ברחוב, הסתלק לתוך ביתו וחיכה, ואחר-כך שב להתרוצץ), גם בתוך ביתו הלך, אמרו, גם בחצר ביתו הלך, לא יכול לשבת במקום אחד, והממושקף רדף אחריו, אולי גם ביקש מן הרב שיחכה לו. אחר-כך, כשהעייפות, אולי גם הכדור שלקח, גברו עליו, קרא לו מאחור: “כבוד הרב? כבוד הרב?” והרב הסתובב אליו פתאום ואמר, המשיך ללכת, אבל אמר בקול מוזר, אולי גם המיבטא מוזר ומי יודע מניין היה, בכלל לא מאירופה? (ואז כל הסיפורים שסופרו התבדו? שיתבדו): “למה אתה רודף אחרַי כל הימים, הנח לי,” והמורה אמר, רגליו כבדות, הלשון יבשה מאוד, השמש צורבת: “אני רוצה להתוודות,” אין לי באמת געגועים, אני משתדל להתגעגע, ואני לא מצליח, אני מחטט בפצע, הפצע שותת דם, גירדתי והדם שותת. הרב הלך מהר, שוב לא הביט לאחור: “רק מי שאין לו אלוהים רוצה להתוודות,” אבל המורה המשיך ללכת אחריו, המרחק גדל. לא רוצה לשוב אל חדרו. לאן התכוון ללכת. סירחון עולה מהגוף שלי. למה לא התרחצתי? יצאתי כדי לשוב. לאן אני הולך? אוויר הבוקר הביא ריח עז מהשדות, הרב הולך לסיבוביו סביב היישוב, וכדי שיוכל לשמש כרב, התחתן עם נערה צעירה, הכל מספרים בדיחות על חיי-המין שלו, “כנסת-ישראל אומרת לפני הקדוש- ברוך-הוא ריבונו של עולם, זכור עינויִין שעוניתי, ומרודי שמרדתי בך, ויסורין שהרוויתני לענה ורוש יצאו אלו באלו.”
ומרחוק, מן הפרדסים המסתירים את הדיונות, הדיונות המכוסות ביער של עצי שיטה ושיחים אחרים, באביב הם פורחים, עכשיו הם כבר מכוסים עלווה דוקרת, יבשה, האביב בעצם נגמר, מהר כל-כך נגמר – מרחוק עלה עדר הפרות הקטן של וילי, זה וילי שהיטיב תמיד לרקוד, כשקפה עדן עוד ניגן מוסיקה במוצאי-שבתות, והיו חיילים בריטים, אבל וילי היטיב לרקוד מהחיילים הבריטים, והם קראו לו הגרמני, הטיפשים ממנצ’סטר ומאיפה באו הפרימיטיבים ולא ידעו את ההבדל בין גרמני ליהודי-גרמני, אבל לווילי לא איכפת, כי הוא גרמני, רק קצת, ואם יש לו טענות ליהודים זה רק משום שלא קיבלו על עצמם שפה אחרת כשהתחילו עם כל העניין הזה של לבנות עם חדש, כי איזו שטות זאת בעולם של מדינות גדולות ושפות המוניות להתחיל עם שפה קטנה ונידחת שרוב האנשים כאן לא יודעים לדבר אותה בלי שגיאות, ואם כבר ללמד את כולם שפה חדשה, למה לא ללמד שפה אחרת, כזהו וילי שלנו, אחיה של גברת רטנר, דודו של גדי, גדי’לה השקט, הצייר הכי מוכשר אצלנו, שהלך לצבא לפני כמה חודשים, ואבא הסיעו עד לבסיס הקליטה במכונית הקטנה. הרב עומד עכשיו וממתין באי-שקט לעדר שבצידו הולך וילי ומקל תפוז מקולף בידו. אין זה מקל קבוע. בעוברו על פני עץ, הוא משליך את המקל, אולי אינו אוהב ללכת עם מקלות, ובכל אופן מחפש לו מקל אחר. העדר קרב. המורה עוצר, כי הרב עצר. עכשיו, שיכול הוא להדביקו, אין לו אומץ להדביקו, באמת נזהר לא לרדוף אחריו, רק לדבר אתו. הלילה אמות. הפרות גועות. וילי מברך מרחוק את הרב בקידה אירונית וטובת-לב. גבר ממושקף, גבותיו האפורות מצטצמות וסוחטות אור מן העיניים. למרות האירוניה, הוא איש טוב-לב, ובכל פעם שהוא משיב למישהו, יש לו בעצם גם תשובה אחרת, אבל הוא מעכב אותה עד שילמד בן-שיחו עוד כמה דברים, ואולי לא זה פשר החיוך, מי בכלל יכול לומר דברים כאלה.
וילי עוצר. הפרות מקיפות את הרב הקפוא במקומו. אולי פוחד הוא מהפרות. אבל הן ממשיכות בדרכן, מגיעות עד למקום שעומד בו המורה, ואז נזכר וילי לעצרן, הְרְררר, וכמו כבשים הן עוצרות (אולי בכלל היו אלה כבשים), ומניח וילי את הרב, כי עליו למהר, הפרות ברחו בלילה, הוא אומר, הכלב נרדם, טרף תרנגולת בערב ונרדם. כלב לא צריך להירדם בלילה, בגלל זה לא נותנים לו לאכול בערב, אבל מרוב רעב טרף תרנגולת, והתנים הריחו את ריח הדם והתנפלו על הלול, טרפו שתים-עשרה תרנגולות, והפרות ברחו מבהלה. אני לא שמעתי, כי אני ישן בלי המכשיר, מאז שאיסמעיל שלי הלך, אני לא מצליח לעבוד כמו שצריך, וגם גדי כבר בצבא, מה נשאר? המורה ניגש אל שניהם. וילי כבר אסף את הפרות לתוך דרך עפר, מחברת שני רחובות מקבילים. הרב מחכה. וילי יודע למה מחכה הרב. הוא אומר למורה, כאילו הרב לא שומע: “הוא רוצה חלב טרי, הרבי, אבל הבוקר אין לי חלב, עוד לא חלבתי, משלוש בבוקר אני מחפש את הפרות שברחו לי. באתי לחלוב, ומה אני רואה? אין פרות. ברגע הראשון נבהלתי, אולי גנבו את הפרות, ערבים גונבים עכשיו פרות.”
– ערבים?
– הו, כן, ערבים גונבים פרות. לא שמעת על המֶהְדי? נסעו ללבנון להרוג אותו, ובמקום להרוג אותו, הוא הורג אותנו. וגם אמר להם לקחת כל מה שהיה שלהם וגם מה שלא היה שלהם
הרב אומר בקול צרוד וגבוה מאוד, אולי גם תקיף, למי שלא שמע אותו אף-פעם מדבר קשה לקבוע בפירוש: “היום אין חלב?” וּוילי, ברוח טובה, משיב, הכל בפתח דרך העפר, הפרות אוכלות את המטפס על גדר המחנה הצבאי הריק, כולם הלכו ללבנון: “בוא אלי הביתה, אני אחלוב לך ברפת חלב,” אבל הרב רוצה חלב עכשיו, ווילי אומר: “מאיפה אני אקח כוס?” משאית גדולה עוצרת בכביש הקטן הניצב לדרך החולית, הכביש המוליך אל הפרדסים, הפרות חירבנו כשחצו אותו, טנק גדול עומד על גבי המשאית, הפרות בורחות, וילי רץ מהר לאסוף אותן לפני שהשמש תחמם לו את הראש והן שוב ייעלמו לו, והרב מוציא כוס ממעילו השחור, ניגש לווילי. הנהג שואל: “איפה הכביש הראשי המזויין. אני איבדתי את הדרך המזדיינת. ואני צריך להיות בלבנון הבת זונה בצהריים.” המורה מצביע עם היד ואומר: “שָם,” ומניח למשאית לטעות בכביש הצר המוביל לפרדסים, דרך בלי מוצא, טנק גדול בצבעי חיפושית משה-רבנו, מזדקר בין הבתים הקטנים, וצופר המשאית מפחיד שוב את הפרות. וילי מרגיען שוב, כרחם אב על בניו, מתיישב על אם הדרך לחלוב בשביל הרב הזקן כוס חלב. הפרה מחרבנת באמצע החליבה, משפריצה בוץ ירוק מחור קטן מתחת לזנב. וילי שפוף, איך אפשר לחלוב בעמידה, והרב עומד עם הכוס המושטת. וילי אמר למורה: “תמיד נבהלתָ, אתה עוד נבהל מזה?” המורה אמר: “לא, כבר לא,” אבל החירבון הזה באמת עוד מרתיע אותו, בוץ ירוק וטובעני ניתז למטה ומסביב. וילי צוחק. הרב שותה בגרגרנות, כמה הוא נהנה מהחלב, מברך ושותה, והולך לדרכו, אולי מודה לאלוהים אבל לא לווילי. נשארים רק המורה וּוילי עם העדר. “העגל לא חזר. או שגנבו אותו, או שלא יחזור. חבל. היה עגל נחמד. אה, מה איכפת לי. חבל. הוא נולד מהפר שלא רשום.”
– לא רשום, איפה?
– בספר העדר
– מה זה ספר העדר?
– נו, זה הספר שרושמים כל פרה מאיזה זרע של איזה פר היא נולדה, זה הספר הכי מסודר במדינת-ישראל
– אז למה הפר שלך לא רשום?
– סתם, סתם, סתם
וילי מרוצה מאוד מהתשובה. אולי ידע שהמורה הוא איש שב”כ. הוא מביט במורה בהתגרות. המורה עייף. השמש מכה באלכסון. שבע בבוקר, בטח שבע בבוקר. המשאית צופרת רחוק. הוא לא יגיע ללבנון בזמן, חייו התארכו. “זה נשמע משוגע?” שואל וילי. “מה?” משיב המורה, “שהסתרתי להם מהספר פר משובח,” והמורה עונה, אולי משקר, אולי מחפש חבר, הלך הרב, בא הרפתן: “לא, להיפך, זה נשמע משוגע שרושמים את כל הפרות בספר.” וילי מביט במורה בחיוך, בוחן את התשובה, אולי, אולי מחפש עברית נכונה, “בדיוק ככה, כמו בבית-התפוצות, שרושמים את כל היהודים מאיפה באו, לאיזה משפחות הם שייכים. אתה מאמין בזה, אתה מאמין שיודעים הכל?”
– ל-לא י-ידעתי ש-שרושמים ה-הכל, כ-כאילו ע-ערבים
את זה בדיוק וילי מאוד לא אהב, כלומר כשלא הסכים, לא אהב, כי וילי היה מגרמניה, ולהסכים פירושו לשמוח, ולא להסכים פירושו להתרגז. שלא תבינו לא נכון, לא היה לו קשר עם מרטין בובר, ולא עם שום פילוסוף אוהב ערבים, וגם לא היה לו שום דבר בעד ערבים, אלא שגם לא היה לו שום דבר נגדם, למרות כל מה שאמרו נגדו (אצלנו), אלה שתמיד היה להם משהו נגד הערבים, כאילו לא ידעו את ההיסטוריה של המקום שלנו. וילי אהב בני-אדם שאפשר היה לדבר איתם על אוכל טוב, זכרונות יפים, בלי סנטימנטים, בלי נשים, אבל המורה עם השטות שלו ממש נפל לו על התיזה שלו, וּוילי, כמו (יהודי) גרמני טוב, עד שניסח תיזה, עד ששיפץ אותה, שיפר אותה בעשרות מקומות, חנויות, מחלבה, סילו, על מיפתן עשרות אוזניים יגעות, במכולת, במחלבה, בסילו, איפה לא, ודווקא עכשיו הוא אומר לו את השטות הזאת, הטיפש השמן, לא השתנה בכלל, “בדיוק להיפך,” הוא אומר בקוצר-רוח, כבר נעלם החיוך מהעינים הכהות, “לערבים אין שום מקום שרשום הכל, מי בן של מי, מי בא מאיפה, אנארכיה, עשרים שנה גר אצלי הפועל בבית שסידרתי לו, בחצר. מי רשם? אף אחד. מי ידע? כולם ואף אחד, כאילו לא היה שם. לא, לא,” הוא מניד את ראשו לשלילה, טורח לבטל את רישומו של דְבר המורה ושב לחייך.
שותק המורה. רושמים. דווקא רושמים. אבל לא ישאל מי עבד אצלו, אף שחשק מוזר עולה בו לדעת מי גר, אולי להשוות, ומניין הוא, אבל המורה שב לשתיקתו, והם הולכים אחרי הפרות המחרבנות וגועות. “מה עם הרב הזה?” וילי היה מוטרד דווקא מעניין העגל, פתאום התגעגע אליו, אולי נזכר בהמלטה, “מה זאת אומרת ‘מה עם הרב הזה’?” והוא מקמט את גבותיו ומחייך והמורה אומר, בעודם הולכים בעיקבות הפרות, ואלו עוצרות לאכול את שיחי הגדר של השמוק הזה, ברנשטיין, וילי מגרשָן, ושוב הן הולכות, מדי פעם אחת מרימה את הזנב ומשפריצה בִּיצָה ירוקה. וילי לא יודע אם לענות או לא לענות. אולי אין הוא אוהב את המורה: “אתה עוד פה?” ואחרי שתיקה ממושכת (כי המורה אף-פעם לא משיב על הבלים כאלה), אומר וילי ברוח טובה: “הרב הזה הוא איש טוב. בגלל שלא יודעים את האמת, עושים לו את המוות. הוא בכלל לא התחתן עם בחורה בת שבע-עשרה. היא בת שלושים-ושבע, רזה מאוד, כי היא לא בריאה. ובכלל, הוא בכלל לא התחתן איתה בכלל, כי היא בכלל בת אחותו, או בת של מישהו מהעיר שלו. מה אני נתקעתי עם הבכלל הזה? ואני מאוד לא אוהב רכילות. מי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים, אתה מכיר את הפתגם הזה, בגרמנית זה יותר טוב, כולם מרכלים, כולם מסתתרים.” שוב שתקו. הפרה שפרה, ככה הוא קרא לה, ליקקה עגלה קטנה, פתאום, באמצע הדרך עצרה ללקק. וילי אמר, כמעט לעצמו: “הוא עזר לנו עם גדי. רצינו שגדי ילך לצבא, זה כן, אבל בשום פנים ואופן לא לקרבי. כן? וגדי? נו, הוא בגלל המשקפיים שלו, מגיל צעיר, אמר: ‘או יחידה קרבית או בכלל לא’, גם פחדנו שיתאבד, כן כן, צברים הם אידיוטים גמורים, אתה הרי יודע, אידיוטים גמורים,” הוא כעס, גבותיו התכווצו, “היונקרים, אתה יודע מי היו היונקרים? היונקרים לא היו אידיוטים גדולים יותר מהצברים, והם היו אידיוטים ממש, אז ניסינו ברדיו הצבאי, גלי צה”ל, או איך קוראים לקאקרים האלה, כי אמרו לנו ששם יש הרבה צעירים נחמדים וגם בנות, לא כל-כך אינטליגנטיים, וגדי שהוא לא גאון, יוכל להשתלב שם, ישדר דרישות שלום לחיילים, אבל לא התקבלנו, צריך פרוטקציה מיוחדת, אחר-כך הגיע הזמן ואמרו לנו, שהצבא מחפש ציירים לכבוד יום-העצמאות, אז אני אמרתי לו, כל-כך פחדתי שילך לצבא, אתה מבין? אני כל הזמן ידעתי שתהיה מלחמה, אמרתי לו: ‘גדי, תלך להראות להם את הציורים שלך’.”
גדי היה הצייר הכי מוכשר אצלנו, ואף שהמפקח הראשי על הציור, רפי לביא, קצת צייר, קצת עסקן, אמר שגדי לא מבין כלום באמנות, אבל כלום כלום כלום, האמינו הדוד והשכנים בגדי, וכמו שהדברים מתנהלים בארצנו, הנה רפי לביא היה לא רק המפקח הראשי על הציור, אלא גם האוצר הראשי של המוזיאון, וגם יועץ שר החינוך לענייני ציור, והוא גם החליט בשביל הצבא מי יצייר את הציורים לכבוד יום-העצמאות, ככה שגדי נפסל להיות צייר צבאי, וגם השמיד את קופסת הצבעים הנפלאה שהיתה לו משווייץ, ווילי, שלא יודע מי זה רב-סמל רפי לביא, דיבר בו בכל אופן סרה, כי נראה לו שמדובר במנטאליות בולשביקית שמנהלת את המדינה הזאת, ומה איכפת לשמוק הזה שהציור הצבאי יהיה פלורליסטי. “תאר לעצמך, ילד קטן, כשהוא בן שלוש, אמא שלו רחצה אותו 1095 פעמים, 1095 פעמים, רק עד שהוא בן שלוש, לקחה אותו בידיים והשכיבה אותו במיטה וכיסתה אותו, 1095 פעמים היא חפפה לו את הראש,“ הוא חיפש עוד פרטים, והתרגש כמו אבא, למרות שהיה הרווק הכי ידוע, ואחר-כך שוב דיבר סרה ברפי לביא, שהיה אחרי הכל צייר די מוגבל, ובתור מפקח על הציור בצבא, דיבר בעיקר על מוסיקה באוזני אנשים שלא ידעו הרבה על מוסיקה, כי ככה זה אצלנו, ווילי אמר שמוק כמה פעמים, וידיו החזקות שברו את המקל כדי לא להכות בפרות, וכבר הכל היה מוכן לקראת גיוסו של גדי ליחידה קרבית, וכשכלו כל הקיצים, הביאו את הרב, נתנו לו כוס חלב ועוד כוס חלב, והכניסו את הנער המאיים-בהתאבדות אל הרב, והרב שיכנע אותו לוותר על הרצון להיות צייר צבאי או חייל קרבי, ונתן לו אישור להיות משגיח כשרות, למרות שאצלם בבית לא ידעו אפילו מה זה כשר, וככה גדי ניצל מהמלחמה המטומטמת הזאת, שלא תיגמר אף-פעם, אומר וילי בכעס, אף-פעם, והוא מפסיק את ליקוק הפרה, “די, די להתמזמז” הוא אומר, בגסות הבאה אצלו עם הכעס, ואין לדעת על מה הוא כועס, על אותו ציירצ’יק תל-אביבי, או על הצורך של גדי להסתתר במשך השירות הצבאי שלו כמוסמך כשרות ולרמות את כל סובביו ולהיות שוב שנוא, כי כולם שונאים את מוסמכי הכשרות, דבר זה ידוע ואינו צריך פירוט, כי מי מפריע בצבא לשתות קפה חם בארוחת-בוקר בשבתות אם לא מוסמך הכשרות? והוא ממשיך להוליך את פרותיו לרפת, המורה רודף אחריו, מרגיש רע מאוד המורה, ווילי מגדף קצת בגרמנית, השכנים יוצאים לספר לו בהתרגשות על השתוללות הנמיות בלילה, “זה פשוט מאוד,” אומר וילי, “הכלב שוכח את עצמו, חושב פתאום, אחת לאלף שנים זה קורה, שהוא זאב, זה כבר לא יקרה לו,” והכל משתאים על מצב-הרוח המרומם של הרווק, כי הבעתה על פניהם של השכנים למראה העופות המרוטשים בחצר, והעופות המרוטשים בחצר, מעוררים בו מין תענוג להפחידם.
גבוה, סינר גומי למותניו, מגפיו שחורים ורועשים, כי גדולים הם בחמישה מיספרים מכפותיו ורגליו בועטות בכל הניקרה על דרכן, ככה זה עם מיספר גדול, הוא פוסע לרפת, והמורה הולך עימו עד שם, נעליו צואות וכבר לא איכפת לו מהחרא הזה. “נו, אתה עוד רוצה לחלוב, או שכבר הפסקת לבכות, ‘לחלוב, לחלוב’?” המורה מביט בעטיני הפרות, ורודים-ורודים, למצוץ את העטין אני רוצה, אבל אינו אומר, מוותר על החליבה, להביט בווילי חולב, זה כן, ווילי מניח את הדלי מתחת לפרה, מלטפה וחולב, “את אמא שלך אתה כבר לא זוכר, מה?” והוא לא עונה לו, “לא, גם אני לא זוכר את אמא שלי, ואני הייתי יותר גדול ממך כשזה קרה לי, ואת אמא שלי לא גירשו, אבא שלי אהב את אמא שלי, נשאר איתה.” הגוף שלי מסריח וכבד. הנעליים מסריחות וכבדות. “הייתי צריך לתת חתיכת אדמה לאיסמעיל. להתחלק אתו. החוק לא מרשה. כמו חוקי נירנברג. אבל אנחנו מרוויחים מזה. נכון? כולנו.” למה הוא מתגרה בי? אולי הוא לא רוצה שאני אשאר כאן. אַתְּ
בירכוֹ לשלום והלך. אולי לא בירכו לשלום, אבל לא מכעס, פתאום רץ לדרכו, ומאחור סיפר וילי לאחותו על העגל האבוד, בגרמנית כמובן, שניהם דיברו גרמנית. זה בעלה של האשה, מר רטנר, שהתעקש לדבר עברית, גם אחרי שהבן כבר הלך לצבא, למרות שלא היתה שום סיבה לשבור את השיניים, ולמרות שגם העברית שלו היתה די מגוחכת, והיא דיברה בשקט, למרות שהעגל היה יקר, ולמרות שווילי דיבר בקול רם וברוח טובה על כל העניין. יחזור העגל, יחזור, ואם לא? שאלה הרַטְנרית, אז לא, אמר וילי, ולרגע חשב לצחוק, אפילו חייך עוד לשניה קלה, ואחר-כך הסתכל על אחותו, או מה שלא תהיה הרטנרית בשבילו, ואמר: “את יודעת מה אני רציתי להיות? את יודעת מה אבא רצה שאני אהיה?” והיא, כמו תמיד כשהוא תופס אותה באמצע החצר, בעיניו, בעיניה, נמלאה אי-שקט ואמרה בגרמנית שיפסיק עם הפילוסופיה, אבל הוא בכלל לא הקשיב, וענה בעברית, במיקרה או לא במיקרה: “שאני אבכה על עגל? עם כל הטילטולים שעברתי בחיים? את חושבת שאני רוצה לדבר על עצמי עוד פעם? כן, כן. אז אין לי מה להגיד על עצמי, את יודעת, אבל שאני אבכה על עגל עם כל החיים שלנו? לפעמים אני חולם איך נסעתי ברכבת ארוכה עד טריאסט, אבל הנסיעה לא נגמרת על החוף, הנסיעה נמשכת ונמשכת, מתעוררים מהשינה ומסתכלים על השלטים, ושוב נרדמים, ושוב מתעוררים, כל העולם עובר באורות של התחנות, והתרנגולות בורחות לי מהידיים, הפרות בורחות לי, והחבילות גם, המיזוודות, החליפה שקנו לי לקראת הנסיעה, כל הזמן צריך לחשוב איפה המיזוודה שהשארתי בתא אחר, את מי השארתי, אני חושב בחלום, את מי השארתי בתא אחר, אני לא רוצה לבכות על עגל, אחרי כל מה שאני איבדתי, אני אבכה על עגל? לא ככה,” והיא שוב אינה מבינה את מה שהוא אומר, או כך נראתה, וברגעים כאלה שנא אותה, כי היו לה מישפטים אידיוטיים, ככה רצה להגיד לה, היובש הזה שלה הוא אידיוטי, איש קשה היה וילי, עם כל החוכמות שלו והעולם הברור לו, ולכן לא הסביר לה איך הוא לא רוצה להתאבל על העגל, כי דווקא אהב אותו, מהרגע של ההמלטה, איסמעיל יילד אותו, אהב אותו בגלל הכתם הלבן באמצע הראש החום, איסמעיל אמר משהו, אולי פתגם, אבל אין לו כוח לדבר איתה על זה, וגם לא להתאבל, לא להתגעגע, כל תחנה בדרך זרקנו משהו, ועכשיו, בקייץ הזה, חם, העור כבר נשרף בשמש בפעם החמישים, לא נשאר כלום, זאת אומרת אפילו לא להתגעגע לעגל הקטן שקרא לו Hanschen. היא חייכה את החיוך העצוב שלה, ואמרה עברית: “אתה איש עשיר, ואתה מתלונן” והוא אמר: “הלוואי שהייתי עשיר.” ואחר-כך אמר לה שהכל ילך לגדי, זה בנה, החייל מהרבנות הצבאית, שהוא עצמו עשה כל-כך הרבה מאמצים לשחרר אותו משירות קרבי (הירצה אז את דעתו באוזני איסמעיל שלו, ואיסמעיל ניענע בראשו ואמר לו שיותר טוב החיים בעולם הזה מהחיים בעולם הבא, ווילי אמר לו שהוא בכלל לא מאמין בעולם הבא, ואיסמעיל – די היה לו בכפירה אחת לשיחה, למה לו להסתבך בשתי כפירות איומות – אמר לו פתגם גס בערבית, “אַ-דוּנְיָה זִיה חִיָיאר, מָרָא פִי אִידַכּ, וּמָרָא פִי טִיזַכּ,” שפירושו, בלי חרוזים, העולם [הזה] הוא כמו מלפפון, פעם ביד שלך ופעם בתחת שלך) אבל את זה וילי לא סיפר לרַטְנֶרית, אחותו הממהרת תמיד, ובכלל, כל מה שאמר על הרכבת הארוכה, שהחבילות הולכות לו לאיבוד במסע, היא מבינה טוב מאוד, כי מי לא נסע ככה ברכבת ארוכה עד טריאסט, וכשיורדים, מסתכלים סביב, לא יודעים אם זו התחנה, אולי טעינו והרכבת נסעה, ואחר-כך אוספים מה שנשאר והולכים, אבל היא לא השתתפה בקינה שלו, כי מטאפיסיקה היא האוייב הגדול, ונניח שככה זה היה, ולא מתח של אחות שאין לה זמן בשביל האח הפטפטן שלה, שהפועל שלו ברח והוא לא מסתדר עם שום דבר, והתרנגולות הטרופות שכבו לו בחצר וצריך לקבור כי הכל כבר מלא זבובים והכלב של השכנים כבר ניסה לבוא ולאכול והיא גירשה אותו במקל של טוריה.

העטינים הוורודים כמו עכבר שנולד במעבדה בלי פרווה – קירח עשו אותו – העטינים האלה הגעילו את המורה, כמו זיקפה של כלב שהחלק הוורוד יוצא, לכן ברח, ופטמות שמנות מדי של נשים, אולי לא שמנות, אבל פטמות שקוטרן גדול, הגעילו אותו, עדיף פטמות מחודדות וקטנות, עדיף צבע ורדרד, סגלגל, אפילו חום בהיר, כמעט כצבע העור, מעבר איטי, צבעי מים, מהשד לפיטמה, רק לא הפטמות האלו שנראות כמו גליל, בקצה השד גליל של פיטמה חומה גדולה, כמעט אדומה (בלילה חלם, מתי, או מתי נזכר שחלם, מה ההבדל, אני בורח מפני המחשבה, ואני מוצא את עצמי רודף אחרי מחשבת הבריחה מהמחשבה, הוא הולך בחלום ללמוד פתאום באוניברסיטה, אחרי שנים, נכנס במכונית גדולה לתוך חצר המעונות, אסור לנהוג כאן, בשמש השתזפו סטודנטיות יהודיות מצרפת, באות לשנה-שנתיים, חשופות חזה, משזפות את השדיים בשמש, כבדים, כהים, צבע ארד, ליהודיות אמריקאיות יש חזה קטן, חשב בחלום, הביט דרך השימשה תוך כדי נהיגה איטית, ישב באוטובוס, ליד החלון, רטנו נגדו, מה הוא מסתכל, אבל גבר זקן הוא, לא מצליח לא להסתכל, השדיים מפתיעים אותו, מרוב שיזוף לא ראו את הפטמות). שוב פיטמות הפרה, ורודות, עבות וארוכות. נגעל. רגליו מסריחות, נשימתו קצרה, לצידי הכביש גוויות, פצעים על החזה, דם בצבע אדמה, מלחמה איננה מגיפה, אני חולה, יש לי כתמים על הגוף, שחורים, הראש רותח, כבד מאוד, עייף, הקיבה עולה לי, הדופק שלי איטי. מדד לעצמו את הדופק באמצע הרחוב, חם כבר, לאן אני בכלל הולך, דופק מהיר, חזק, העיניים שורפות, הכל מיטשטש, אשפשף את העיניים, והלשון התנפחה, אילו היתה לי מַראָה, יש לי נקודות לבנות עליה, צורבות, לשון נפוחה, אי אפשר לסגור את הפה ממש, מה אני מדמה גוויות? רק אני מת, הולך בין העצים בפריחה, לאן התכוונתי ללכת הבוקר? לא התכוונתי, לאן אני הולך, אני לא הולך, אולי אלך לחפש את התמונה שגנבו לזקנה

צריך היה להישאר חייל, אפילו למות במלחמה, הזאת או הקודמת, או זו שלפניה, היה נשכח כבר, מה זה חשוב מי בוכה על הקבר (פעם בשנה פוקדים את הקבר נציגי המדינה, מייללים קצת), הקרב שהסתיים באבידות השאיר אותי בחיים, הכדור שהחטיא אותי, פגע לו במעיים, שפך לו אותם החוצה, זבובים עטו על המעיים הארוכים האלו, שמישהו ידחף את המעיים לתוך הבטן, פוחדים כי יש אש, אולי בכלל לא יצאתי לקרב הזה, קרב מטופש, סיור שגרתי, מישהו החליף אותי, איחרתי ליציאה, העונש שלי היה לחיות במקומו. משהו אחד בריא יש במלחמה: תמיד אתה באותו צד, אוהב את חבריך לפלוגה, נפגש איתם אחת לחצי שנה, לא רק בהלוויות, לא רק באזכרות, לא רק במילואים. שרים שירים עצובים, שירים גסים, שם את הפיפי שלו בפיפי שלה הפיפי שלו גדול משלה, הפיפי שלו נכנס ויוצא, הפיפי שלה בוכה מזה, בדיחות שחוזרות על עצמן, איך גדי צילם פילם שלם על אותה תמונה כי המצלמה היתה מקולקלת, וכל הפוזות שעשינו היו לשווא, חה חה חה, שוב הסיפור הזה, אחי גיבורי ההישרדות, הזדקנו, המפקד שלנו רמטכ”ל, שר ביטחון, אנחנו תומכים בו, הוא היה שמוק, אנחנו לא שוכחים שהוא היה שמוק, אנחנו נהנים לדעת ולדבר על זה בינינו, אנחנו שומרים את הסוד שנשאר בינינו, כי מה עוד יש לנו לעשות עם החיים שלנו, החיים שלנו צודקים מעצם קיומם, זו הבריאות, ניטשה צדק, אין סיבה לרמות, אילו רק יכולתי לחיות שוב למרות הבטן המתנפחת. ומה אני? חשאי, מתמרן, לוחם נגד אוייבים שאי אפשר לדעת מיהם, גם שולחיו אינם יודעים מי באמת אנשיו, ואנשיו אינם יודעים באמת מי שולחיו, וגם הוא טורף הכל, את הסוכנים ואת האוייבים, את השנאות ואת האהבות ואת הגעגועים ואת האכזריות, ודו”ח שהוא מוסר הוא דו”ח על תנאי, כי הוא כותב תיכף ומייד גם דו”ח הפוך, זו מקצת מן ההנאה שלו, “כמה אתה אחראי לאסונות?” “לא יותר מצנחן שהורג עשרים פליטים? פחות?” הוא מקניט את הממונה עליו. ההימור שלו נכון. הנח לי להמר על הסוכנים שלי. גם הממונה מהמר עליו, וגם הוא מדווח עליו מה שהוא מדווח, ואולי גם את ההיפך, וגם לו יש אוייבים שהם סוכנים וסוכנים אחרים, ובסופו של דבר הוא נשאר לבדו, לא כמו בסיפורי הריגול, אלא לבדו נגד אצבעותיו וידיו, נגד שרירי החזה הרופסים, עוד מעט יצמחו לי שדיים, שדיים מכוערים, פטמות קטנות עם שיער מסביבן (“מתי התחלת לסכסך את כל הסוכנים נגד כל הסוכנים?”). יזיד יקירי הקטן, איסמעיל אחי. אין הוא מבקש להבין מישפטים נשאגים באוויר, כי אינו מבחין בין מכאובי הגוף למראות המבהילים של הגוויות עין אל חילווה איננה מגיפת דֶבֶר, והמתים שוכבים שם ומחכים לקבורה, עכברים אוכלים ידיים, אצבעות, פיטמה נגוסה, פיטמותיה הוורודות-עירומות של הפרה. וממול אשת הרב הקטנה, בת שבע-עשרה, או בת כמה הגוף הכחוש הזה, ילד קטן בעגלתה, “מה היא לוקחת את הילד?” מביטה בו בפחד, עוצרת, בוחנת את צעדיו, שוקלת אולי את צעדיה, “מה היא לוקחת את הילד?” הילד אינו רואה אותה ממקום שבתו הנוח, מושיט את ידו למעלה, אל מקומה המשוער, מבקש דבר מה, ואין היא מבחינה, משום שעיניה מתרוצצות, מתכננות את הבריחה, אבל הילד אינו מקבל את הבקבוק שביקש, מייבב. היא מביטה כמו חתולה, ושוב אל נתיב הבריחה, ושוב אליו, אין לה לאן לברוח, הסימטה צרה, והאשה מן החצר הסמוכה, בקול צרוד, מסכמת, משיבה על שאלה שזרקה לחלל: “היא גנבה את הילד, שומו שמיים, היא חטפה את הילד.”
עכשיו נבהלה הנערה. הוא עוצר. אולי היא אשה. איך אפשר להבחין? בתוך הבגדים המשונים, חולצה ארוכה ותכולה של גימנסיה מחוץ לחצאית הארוכה, חצאית ירוקה. גוף של נערה כפוף, חזה שטוח יש לה, בטוח שהחזה שלה כלום, בגלל זה אומרים שהיא בת שבע-עשרה, אני לא סובל חזה שטוח, שתי חתיכות עור מרוקנות על צלעות רזות, בעיקר שהן מתכופפות, הפטמות כמו עטיני עז של בדואים אחרי חליבה, “היא גנבה את הילד,” צועקת האשה מבין העצים, פוחדת לצאת לרחוב, או מתעכבת לנעול נעלי-בית, והוא מביט בנערה, מניין בא הקול, אם אין זה קול נסתר, שייך רק לו, בתוך העולם ששטים בו סירחון הפרות והגוויות וצפירות אזעקה של צידון וצור לפני עוד הפצצה, ועטיניהן של הפרות, אמא, אמא, והדקלים בחצר הבית, וקולה של האשה “היא גנבה את הילד.” הנערה, למשך שלושים שניות, מתלבטת מה תעשה, ואחר-כך, לאט לאט, היא מתכופפת אל הפעוט בן השנתיים. אילמלא היה הילד מלוכלך כל-כך, משוקולד, או ארטיק, או בוץ, אולי גם מחלתו-שלו מידבקת, היה ניגש אליו, נפשו יוצאת, אפילו אל הכחושה, חצאית ארוכה היתה לה, כבר אמרנו, אבל היה לה גם שיער שחור, מתולתל, דליל, לא ראה את עיניה, יחבק את שניהם, האֵם ובנה. אבל אני פטרון הַרְסָן, מידאס של מוות, כל מה שאני נוגע בו – מת. שוב היא מרימה את ראשה ומביטה בו, חתולה, ואחר-כך מתכופפת במהירות אל הפעוט, לוקחת אותו בידיה, כבד לה, גדול עליה, רגליו משתלשלות לו מזרועותיה, שמונה גפיים, בורח התמנון, חולפת על פניו, מתנשפת, מתאמצת, לא ירדוף אחריה, למה את בורחת ממני, ואשה שמנה יוצאת בחלוק מבין הדקלים וקוראת אליו, זה הקול שצעק קודם: “מה אתה מסתכל ככה? מתי תתחיל כבר להתנהג כמו גבר?”
הרגליים שלי כבדות. הלשון שלי נפוחה. הדם שלי משחיר. יש לי דֶבֶר. אני יכול ליפול. האשה רצה על המקום, מפלי הבשר שלה נעימים למראה, לא רצתה באמת לצאת מהחצר, רצה עד לשער ושם רצה על מקומה, כמו בצבא, ואחר-כך עצרה, “רוץ, רוץ כבר, זה הילד הקטן של שפרה, אתה לא רואה? זה בדיוק מה שהיה חסר לה, שיגנבו לה את הילד.” שדיה הכבדים מצאו חן בעיניו, “נו, שמנצ’יק, אתה לא רואה שזה הילד של שפרה?” רטנה, ומי זאת שפרה, הוא שואל את עצמו, אבל הוא רץ, לא רוצה להשיג אותה, יכול היה להשיג אותה, באמת, אבל הוא לא רוצה לרדוף, והילדה, זו אשת הרב, ממהרת לכיוון הפרדס שבקצה הרחוב, תפוזים ירוקים וקישחים תלויים על הענפים, ריח שורשים לחים עולה מן האדמה, זו המוצלת תמיד, שם חיפשנו נמיות, במחילות שבין העצים חיפשנו, וחפרפרות גם, פעם אחת גם תחבנו צינור ארוך לתוך חור באדמה, להבריח חולד. רצה מבוהלת, מסתכלת לאחור, והילד צוחק, אולי הוא בוכה, “אמא, אמא,” היא בורחת ממני, אל תפחדי, אני רק רוצה לשחק עם הילד, “אמא, אמא,” עוד אנשים יצאו מבתיהם, בפיג’מות, גם רַטְנֶר יצאָה, גם וילי יצא, גם הכלב של השכנים שרצה לאכול את שיירי התרנגולות המרוטשות, הילדה כבר גמאה את הרחוב והילד בידיה, מתנשמת בכבדות, הוא מבקש להניח לה, אבל שתִראה איך אינו רוצה ברעתה, להיפך, יעזור לה לחטוף את הילד, אבל אין לו כוח לרוץ, והאשה ליד השער צועקת לו: “מה אתה רץ אם אתה לא יכול לרוץ? תן לה להתעייף, היא תעצור תיכף ואז נתפוס אותה.” מביטים בו, השכנים, מה הוא רץ, מושכים בכתפיים, אשת הרב הקטנה רצה עם תינוק צוחק בידיים, דווקא שמחו לשמוע אותו צוחק, צועק “אמא אמא,” חטיפה היא עניין של הגדרת בעלות, או למה לא התרגשו (ולמה דווקא התרגשו מהצחוק? כי לפעמים נדמה שברחוב הזה כבר לא יגורו תינוקות אף-פעם). נכנסים בחזרה לבתיהם, במגפיים, וגם מדביק המודעות שלנו, מר נוביק, שגר בחינם אצל רטנר בחצר, לא רחוק מחדרו של איסמעיל – מוכר בלילות ארטיק בקולנוע, וביום מדביק מודעות, אם אין לו התקפי אפילפסיה – וגם המורה שב על עקבותיו, אבל אין לו אף חצר בשורת השערים להיכנס בה, נשימתו כבדה, בטנו הגדולה מכבידה על הריצה, אני גבר שמן, לא איכפת לי שאני גבר שמן, אני אשכב עם האשה הזאת. ניגש אליה, עמד קרוב, מצידו השני של שער העץ השחור, צבוע כמו זפת. עכשיו היא דיברה אליו ברוך, כמו בווארית טובת לב, “הריצה שלך רק הפחידה אותה, ואת הילד גם הפחדת. הילד יבכה מרעב ואז נתפוס אותם ונחזיר אותו לאמא שלו, גם כן אמא, מי יודע מי עשה לה אותו, ככה נשים של פרופסורים. הם דופקים סטודנטיות והסטודנטים דופקים את הנשים שלהם,” היא צחקה. העולם האקדמי נראה לה הבוקר עולם משעשע וצודק. יחייך אליה. הדיבור קשה לו. “מה אתה מחייך ככה, כמו גוויה?”
– לא רצית שאני אתפוס אותה?
– לא, לא
– אבל צעקת
– צעקתי, כי רציתי שהיא תעצור, לא שהיא תברח
יש לה חזה גדול, גדול מאוד, והיא לא הספיקה ללבוש את החזיה, אולי הן לא לובשות חזיות כאן בחצרות שלהן, שדיים נפולים, אשים לה אצבע מתחת לשד, אתן לשד ליפול על האצבע, להישען עליו, מה היא מריצה אותי? בעייפות גדולה הזיין מזדקף לי, אני עוד לא יודע למה, שנים שרציתי לברר, האשה סיכמה: “אנחנו לא אשמים שהיא ברחה, ניסינו לעשות את המקסימום, זאת האשה של הרב, היא תחזור, אין לה לאן ללכת, היא לא יודעת לדבר,” נשענה על שער העץ, סנטרה לחוץ על קצהו של פס העץ השחור. עמד מולה, איך הייתי מחייך פעם בחנופת חיזור, הייתי מדמה איך אני בדיוק נראה בחיוך, מחזק קצת, מחליש קצת, מזיז קצת ימינה, שמאלה, עכשיו בדיוק ככה, הייתי מחייך, מה אני מחזר אחרי המפולת הזאת?
– ו-ואת יו-יודעת ל-לדבר?
– בעלי דווקא אומר שאני מדברת יותר מדי
– ו-ובעלך?
– מה בעלי?
צריך היה לומר ‘ובעלך יודע לדבר?’ אני רוצה לגעת לה בשדיים, לתפוס חזק, שיתגלץ’ לי כמו בצק מהידיים השַד הלבן, מרושת ורידים כחלחלים, כמו מפת הנחלים של אריזונה, או איפה, ובעלך יודע לדבר?
– וו-בעלך דו-דופק אותך?
– אז אתה באמת מה שהבת שלי אומרת
– מי ז-זאת ה-הבת שלך?
היא פנתה הביתה, אלך אחריה, לא אגע בה, רגליה יפות בחלוק, רק הפנים זקנות קצת, הגוף בתוך החלוק מלא חיים. יש לך מעיין, לא מעיין, באר יבֵשה. אני אחפור בה, בו, אגלה מים, נפט, שמן. שטויות, אני רוצה לזיין אותך, אילו היה מקום לאונן, הייתי מוותר, הילדה נעלמה, התינוק בזרועותיה “הבעל שלי לא שכב אתי כבר הרבה שנים, אבל אתה גם לא תשכב אתי הרבה שנים,” היא לא פנתה אליו, אבל הוא הלך אחריה, לא מכושף, ולא כבמטה קסם, פשוט חרמן. זהו.
– ל-למה?
– למה? בגלל שאני לא אסכים
– ואם א-אני אכ-אכריח או-אותך
– איך תכריח אותי?
הוא הולך אחריה בין הדקלים בכניסה לחצר. לוע ארי, פלוקסים, ציפורני חתול, היא עוצרת. היא נהנית שאני מדבר אליה על סקס, מה אני נטפל לנשים מבוגרות? יש לי תלמידות בנות ארבע-עשרה שיכולות למצוץ לי בשירותי המורים, בחדר שלי, רק צמחו להן שדיים עם פטמות סגלגלות בצבע העור, כמו צבע של גוויה, אבל השד חם, והגוויה קרה, יש לי יומן שאני יכול לכתוב, דפקתי את השמנה, היא קראה לי וביקשה ממני לעשות לה כל מיני דברים, איזה מיני דברים, הדמיון שלי לא עובד כבר, אני גם יכול לטלפן לנשים בכל העולם, כמה מגעיל היה עטין הפרה, אני רוצה שהיא תמצוץ לי? לא. אבל לזיין אותה אני רוצה. בתחת? לא בתחת. יש לה תחת עלוב, לא צר ולא מתוח, “אני לא רוצָה, לֵך, בבקשה לך.”
– מה את כ-כן רו-רוצה?
– אני לא רוצה כלום. תלך מפה. בבקשה ממך, רק תלך מפה
היא הביטה בו בדאגה. אולי פַּחַד היא המלה הנכונה, החלה לברוח, ללכת מהר הביתה בין הפרחים, גם אמנון ותמר היו שם, בהמוניהם, סגול כהה וכתום בהיר, וכובע נזיר, כל השכנים שומעים, ראתה את הזיקפה שלי, יש לה שפתיים מפוּצצות מיובש, הקול שלה צרוד מעישון, כלי דם בולטים בצוואר וגם סחוס בולט, היא פוחדת ממני, אם תברח, אלך אחריה לתוך הבית, למה אני לא מסתלק? מרחוק שמע את הילד בוכה. מוביל הטנק צפר. “אמא, אמא,” אולי באמת חטפה אותו אשת הרב, העגלה הריקה נשארה באמצע הרחוב. מוביל הטנק שוב צפר. הרחוב טבע בתוך הצפירה המזעזעת, שמישהו יְפַנה את העגלה. עצר המוביל, בלמי אוויר, נפיחות ענק, אחר-כך שם לב שאף אחד לא בא לעזרתו של הצבא בדרך ללבנון, וגם לא היה לו חשק לרדת, לדחוף, אולי לחפש את האם, שוב לטפס אל התא הגבוה שלו, בכלל הוא עייף, כבר שעה הוא מנסה לצאת מהמקום הזה, על כן הדף את העגלה במשאתו, בזהירות, הילוך ראשון, בלמי אוויר, בקבוק חלב נפל מהעגלה, התגלגל על הכביש, הפיטמה, כמו שניצל, נעטפה בגרגירי חול, העגלה התהפכה, גלגל אחד נעקר ונסע מעצמו אל פינת החצר, “נו, תלך, אני אשמה, לא הייתי צריכה לדבר אליך, תלך, אתה חולה מין, אנחנו יודעים.”
– את ב-בטוחה ש-שאת לא רו-רוצה?
– אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה גבר צעיר ויפה, שאוכל להסתכל לו בפנים בזמן הזיון. אתה מלוכלך. אתה תשאיר סימנים בבית
– ב-בחצר, את רו-רוצה בחצר, מ-מאחורי ה-הבית?
איפה אוננתי בפעם הראשונה בחיים שלי? עמד לי, לא הוצאתי אותו, אבל פתחתי את החנות, התחתונים הלבנים שלי יצאו החוצה, בליטה לבנה, מישהו ראה אותי, צפר במכונית שלו, לא גמרתי, לא ידעתי איך, איפה זה היה, בין עצים, עצים קדושים, “א-אני ר-רוצה ל-לאונן, את ת-תסתכלי איך שאני-ני מ-מאונן ואז אני-ני א-אלך.”
– אתה חולה, נכון?
– אני לא מר-מרגיש כ-כל-כך ט-טוב
היא הלכה לתוך הבית. לא נכנס אחריה. רצה לשכב איתה. לא מאהבה, אידיוטים! גם לא משנאה, אידיוטיות! תקף עליו יצרו, ונרגע, בגלל הבושה, ומה עבר עליה אחרי שוויתרה? אולי הצטערה. נשים מבוגרות מאוננות גם? אולי. אולי תרכל עליו, ולא יאמינו לה, ילעגו לה, אולי יאמינו, אולי לא יאמינו, ילעגו וימשיכו לספר, ילעגו לו ולה, אולי נכנס ושכב איתה ושמרו שניהם על כל העניין בסוד, כי רצה לשכב עם הבת ועם האם, והיא רצתה לשכב עם הגבר ששכב עם בתה, כל זה מסרט צרפתי, וליד העגלה הדרוסה עמדה הנערה שלומית, שלומית הָאקְצַ’יינִיק, בקבוק החלב בידה, פטמת הבקבוק מצופה חול, רועדת אמרה לו, מבוהלת למראה הבקבוק המיותם: “המורה, אתה ראית את גדי?”
– ג-גדי זה התי-תינוק?
– הכל כאן, רק הילד לא כאן
קולה רעד, המראה היה מפחיד והשכנים נעלמים (גם מראה החטיפה לא היה משובב, אבל יצרו טישטש אותו, או כשלונו, או ג’מילה, כי זה מה שעלה בו באותו רגע, ג’מילה קראו לה, מחזיקה את יזיד, מיישנת אותו, שרה לו שיר-ערש, או מה לחשה באוזניו, בין הבתים, בעת שנסע במכונית המכוסה וילון, הביט בהם, גבו הצטמרר, שמע את יזיד, בטוח, שואל מתי אבא יבוא לקחת אותם), ואדמת הפרדסים הריחנית, זכרון הנמיות המהלכות כעכברושים נמריים, הרצון לשכב עם השמנה הזאת, הכמעט-התבזות, הלשון הנפוחה, כל השרירים כואבים לו, וזאת עומדת כאן, ביופיה, ככה, די יפה, כמו שהוא אוהב את תלמידותיו, כולן יפות בעיניו, לעולם לא ייגע בהן, גופה חטוב, מזכיר לו איזה דבר שמן ולא-נעים רצה לדפוק לפני רגע, מזכירה לו את גופו העלוב, ומה הוא בכלל מתעסק בגופו העלוב. עומדת זו מולו עם בקבוק חלב של תינוק, פוחדת, וחוזרת על שאלתה, מה היא שאלה, ומה זה חשוב מה באמת קרה, מדמה את צבע פיטמותיה, ומה צבע החור שלה אם מסתכלים לפני שנוגעים, “היא ל-לקחה או-אותו ו-ו-בר-ברחה.”
פרצה שלומית בבכי והמורה נזהר לא לגשת אליה, כי היה מלוכלך ומסריח וגם עמד לו עוד מקודם, ואולי נראתה לו נקיה מכדי לגשת (פעם חשב שבחורות יפות-יפות, נשות טייסים למשל, לא מרשות לגמור, כמו אצל מלכי סין, לדפוק בלי להשפיך, ואם להשפיך, אז מייד לנגב ולשטוף ולהתרחץ, למה דווקא על יפות חשב ככה, לא יפות, נקיות, מתחתנות ומקשיבות לסיפורים גסים של הבעל וחבריו בלי להשתתף, מחייכות בנימוס, לא מטיפות מוסר, לא מוצצות, ואם מוצצות, לא בולעות, אפילו לא מוכנות להחזיק בפה לשניה). “הם ב-בפרדסים, הם יח-יחזרו, הִפ-הפחידו או-אותה.” היא ניסתה להירגע. היה לה לא נעים לבכות באמצע הרחוב, אולי היתה זו אשמתה שהפקירה את התינוק עם האשה של הרב שטיפלה באמא של שלומית במשך כל ההריון, ככה סיפרה שלומית לחברותיה כשנרגעה מההריון עצמו כי איך זה שלאמא שלה יש פתאום תינוקת, ומי ידע בכלל על ההריון, והיא גירשה אורחים ואפילו את פרופ’ מיכאל גונן גירשה, כי אמא שלה לא רצתה לראות אותו יותר, וכשנגמר ההריון, התעקשה אשת הרב לטייל עם התינוק (יכול להיות שחלק גדול מהסיפור הזה עבר הרבה מאוד שינויים, כי לא היה בו שום גרעין של אמת, חרף העובדות הנכונות), ושלומית קינחה את האף, הבחינה בגלגל, שוב בכתה, הרימה אותו, השליכה אותו, הכל דמה לסיוטים שחזרו לה בהקיץ, שהנה היא הולכת עם הילד לטייל וחוטפים לה אותו ודורסים לה אותו, וכבר אמרו לה שזו מין תשוקה שלה להמית את הילד שלא שימח אותה בכלל, אבל מה הם הבינו? כמעט אמרה להם שזה בכלל הילד שלה, ואמא שלה הגנה עליה, העמידה פני מעוברת, אבל לא אמרה כלום, ועכשיו, בסוף האביב, עם שירת הציפורים הדֵי מעצבנת, שיחרורים ויונקי דבר ודרוֹרים, נראה הכל כמו אסון בלב הטבע, ושוב נרגעה: “מי הפחיד אותה?”
– מי? אנ-אנשים.
– איזה אנשים יכלו להפחיד אותה, איזה מין מקום זה?
– א-אני הפ-הפחדתי או-אותה
– למה הפחדת אותה?
– א-אני לא יו-יודע
– מה אתה מגמגם לי? איפה הילד, למה רדפת אחריה? למה אתה תמיד מפחיד את כולם? איפה גדי? מה אני אגיד לאמא שלי? איזה מין טיפוס אתה?
עכשיו היא צרחה. אולי רצתה שיבואו לעזרתה אנשים, או להסיר מעל עצמה אשמה, ושיהיו לה עדים, איפה הילד? איפה הילד? והצריחה שלה הרגה לו את האוזניים, ג’מילה, ג’מילה קראו לאחות, שני אנשים יצאו מחצרותיהם, עם אתי חפירה, מה הם קוברים? אולי גם שמעו את שיחתו עם השמנה, לא רצה לשכב איתה באמת, היה גומר לה בין השדיים. אם יִפְחַס אותם, ייראו צעירים ומתוחים. מהפרדס נופפה אשת הרב לשלומית. הילד נח בחיקה כמו חבילה של פליטים. שלומית אמרה למורה: “הנה היא. היא פוחדת ממך, תלך מפה.”
– אני י-יכול אולי ל-לעזור?
– אתה לא יכול לעזור, אתה רק יכול להפריע, כמו בכיתה, מפריע לחשוב, לכתוב. בלילה חלמתי שאבא שלי ואתה בודקים נשים בבית-חולים, מרימים להן את הרגליים, ומפשילים את החלוקים הירקרקים, ופותחים חזק כמו עופות, מה אני בכלל מספרת לך חלומות, כמה שאני מדברת הרבה
– אבא ש-שלך רו-רופא?
– תגיד לי, איזה מין מורה לספרות אתה, אם אתה לא יודע מי זה אבא שלי?
היא לא כעסה. תימהון עלה ממנה, כמו פרח שנפתח פתאום, וגם שָׂמְחָה לדבר בכעס על אביה, וגם היתה מרוכזת בהתקדמותה האיטית של אשת הרב עם הילד כמו חבילה, התקרבה ועצרה, התקרבה ועצרה אשת הרב, אולי נחה, אולי כאבה לה הרגל, אולי באמת פחדה ממנו, לך תדע. אחר-כך דיברה שלומית, קלעה את צמתה תוך כדי דיבור (כי מה עושים כשמדברים כל-כך הרבה וצריך לבנות סצינה, לביים? ציפורים צייצו ופרחים פרחו ושלומית דיברה וקלעה צמה, חוץ, יום, דיברה על אביה, הרבתה בפרטי המאמרים שכתב, הספרים שעוד יכתוב, פרטיה האנטומיים של אהובתו הצעירה). נראה שהיתה בקיאה בפרטי חייו של אביה. ממול, כאמור, כבר לא הרחק מהם, נעמדה אשת הרב עם הילד, אחיה הפעוט של שלומית בת השבע-עשרה בידיה, חוששת לחזור, וזו מדברת על אביה, שכחה את הבהלה, והילד בלי הבקבוק, חם, אין לו כובע, שמש ברחוב הזה הפתוח מזרחה, “המדוזה עזב את אמא שלי, מצא לו סטודנטית שחושבת כמה הוא חכם, מצא מדוזה את מדוזתו, ג’לי כחלחל-שורף מתחכך בג’לי כחלחל-שורף, ואומר: הוּ, הוּ, כמה שאת שורפת לי מדוזתי.”
– ו-ואת חו-חושבת ש-שהוא ל-לא ח-חכם?
– לא, אבל אני חושבת, לעומת זאת, שהוא מגעיל, שקרן, לא קרא עשרה אחוז מהמראי-מקום שהוא רשם במאמרים שלו. והכי מצחיק? שהוא בודק בספרים, איפה השם שלו נזכר בהערות שוליים או בביבליוגרפיה, ומסמן את זה במארקר צבעוני. כמה שאני משעממת. נגזר עלינו, הקהילה האקדמית, וצאצאיה, להיות משעממים.
היא דיברה בשקט, אפילו כאשר נזפה במורה, לא רטנה, אלא דיברה יותר כמו עורכת-דין שנפגשת עם עורך-הדין של הצד השני, וגם עקבה באותו זמן אחרי אשת הרב, שניסתה להתיישב על חבית בצד הכביש, מתחת לדקל, לחכות שילך המורה, או אולי רק לנוח רצתה, אלא שהילד תבע ממנה לקום ולהמשיך ללכת, לא חשוב לאן, העיקר שתלך, כי זה מה שהוא אהב, גם החזה המצומצם של אשת הרב נראה לילד החזה הכי נפלא בעולם, והוא נשק לו, והיא היתה קצת נבוכה אבל נהנתה, למען האמת, כּשְׂמוֹחַ אם בבניה, וכשייבב שתקום ותלך, קמה, כבד היה, והמשיכה ללכת, כאילו הרחוב הזה לא ייגמר אף-פעם. כלב חצה את הכביש, אחז בכרעי תרנגולת טרופה, רץ עד לוח המודעות הישן, בדרך-כלל השתין שם, אבל עכשיו זלל את כרעי העוף, שאת קרביו אכלו הנמיות והתנים בהילולת הבשר בלילה, בחצרם המשותפת של וילי והרַטְנֶרים, ועל הלוח היתה מודעת-אבל: “ניצחו מצוקים את אראלים, הישר באדם, מחנך ופובליציסט מחונן, אישיות פוליטית, סופר, מבקר ועורך כתבי עת רבים, פרופ’-דוקטור-אוקספורד, מיכאל קומד, איננו, מוחו נתרם למדע, תל-אביב, יום ראשון, כ”ג אייר, תשמ”ב”. גשם ושמש מרטו את כל המודעות, גם את מודעת הסרט “הנשרים פשטו עם שחר,” רק לא את מותו של האלמוני, אף אחד לא הכיר אותו (אנשים באו למועצה המקומית לברר מי הדביק את המודעה המהודרת, מי האיש ומתי בכל-זאת ההלוויה, אבל אמרו להם שהמוח ייבדק שנים רבות, ושאין הפרופסור-דוקטור-אוקספורד מתושבי המקום, אלא שבצוואתו ביקש, וגם השאיר הרבה כסף לשם כך, שיתלו מודעות-אבל על מותו בכל לוח מודעות ברחבי הארץ, וגם ישב עם עורך-דינו ועֵדֵי צוואתו ומנה את כל לוחות המודעות ברחבי הארץ), והכלב, אחת היא לו מי נרו מאיר ומי נרו כבה, הניח את התרנגולת על האדמה ואכל אותה, הביט לצדדים ואכל ממנה ושוב הביט לצדדים ואכל, כאילו יפריעו לו לאכול את היצור המסריח שנשאר מהילולת הלילה, “ואני גם שמחה מאוד שנודע לי שהוא בכלל לא אבא שלי, אבל הוא עוד לא יודע את זה.” עיני שורפות, הלשון שלי לא יכולה להתרומם יותר, כמו צב שראשו נתקע בתוך שריון, מה אני מקשיב לה, המורה בלש אחרי אשת הרב הצנומה והילד בזרועותיה, והיא עצרה בכל פעם שהביט בה, כמו משחק, אבל בפחד.
– אז מ- מאיפה את יו-יודעת?
– אין תגובה.
– א-אני מ-מבין
בכלל לא רצה לעסוק בעניין המשעמם הזה. מה יעשה כשיגדל הילד שלו עד כדי כך שירצה להיות קצין, או אסטרונום, או יבואן נעליים? מה יאמר לו? לא איכפת לו, ישב ויביט בו כל היום וכל הלילה, יביט בו בלי שיידע כלל. שיהיה מה שיהיה. אפילו חוקר שב”כ. שלומית לא נרגעה, אבל קולה היה נוח להתעלמות: “הוא יפסיק לשלם מזונות אם יוודע לו, ואם יוודע לו, אני אדע שזה נודע לו ממך, כי אני לאף אחד אני לא סיפרתי.” בגוף שלי נוזלת מוגלה, המוח שלי שטוף דם שחור, כמו ים אחרי השקיעה, לפני החושך, כואב, “אני לא מ-מכיר או-אותו,” והיא תהתה שוב איך זה שמורה לספרות בבית-ספר תיכון לא יודע מיהו אבא שלה, הרי עד היום כל המורים לספרות בבית-ספרנו לא רק ידעו מי אבא שלה, אלא ציטטו ממאמרו המפורסם על הסיפור “החירשת” מאת שטיינברג, מאמר שלמדו כולם בחוג שלו, כבר שנים שלמדו, אפילו שאת הסיפור עצמו לא הכירו, וגם הוא היה מאוד גאה, שאת הסיפור כולם כבר שכחו ורק את הפרשנות שלו זכרו, והיא יודעת שיום אחד גם את הפרשנות שלו ישכחו, והשערוריה שהיא תעורר, עם האמת על אביה האמיתי, כן כן, השערוריה הזאת תכסה על הכל, ומה ייצא לסטודנטית שלו, קוסית היא קראה לה, והוא נרתע, מה יצא לה אם היא תתחתן עם אבא שלי? מצד שני, אמא שלי לא תיתן לו אף-פעם גט, זו הנקמה שלה, והיא צודקת, אפילו שעדיף לה למצוא מישהו ולהתחתן גם, ועוד ליהנות קצת, כי גם נשים בגיל העמידה עוד יכולות ליהנות מסקס, כידוע לך בטח. היא עברה מרוגז עדין לפטפטנות. מדי פעם הביטה על הילד שבזרועות האשה ממול, חייכה אליו, שכחה את אשת הרב, ואת החטיפה או את החטיפה שלא היתה.
לאט לאט, כמו נוף דומם, קרבה אליהם הנערה והילד בידיה. “הוא נרדם?” שאלה אותה שלומית כשהיתה כבר במרחק דיבור, ואשת הרב הינהנה, כן, הוא נרדם, והיסתה באצבעה את פיה שלה, להסות את שלומית. כבד היה משאה, רגליו של הפעוט השתרכו על אגנה, ומדי פעם ניסתה לשפר את תנוחתו כדי להמשיך ללכת ולעצור ולא להגיע. העגלה שבורה. יהיה עליהן לשאת את הילד על הידיים, לאן יגררו אותו? מה צריכות היו לעשות עימו בשעה מוקדמת כזאת של הבוקר בחוץ? למה הוא לא ישַן? איפה אמו? איך נפגשו השתיים? כל הדברים הללו, שספרות צריכה היתה למסור, נשארו כמובן תלויים מעל לסבך המטופש של עגלה שבורה, נערה נושאת ילד, אחות צעירה, דווקא יפה, החזה שלה צעיר וזקוף, החזיה לא כל-כך מתאימה, נרגעת מהבהלה, ומצד שני לא ברור עדיין מה בדיוק גורם לה גם עכשיו להיות עצבנית, הרי הלכה רק להעתיק שיעורים באלגברה, ואם הלכה להעתיק שיעורים באלגברה מניין צמחו לה אשת הרב והתינוק? ואיפה אמה? ובינתיים נשברה העגלה, והילד נעלם בפרדס. (האם תשתוק אי פעם כדי לתאר לעצמה מה חשבה ברגע שראתה את הגלגל בשולי הדרך ואת העגלה קורסת על ציר עקור?) ועכשיו בכלל חם לו, כי כבר חם, יום שרב יהיה היום, הילדים הולכים לבתי-הספר לאט לאט, בקבוק החלב שלו התלכלך, והחלב התקלקל, בטח, וצריך ללכת כל הדרך עד ביתם, רחוק רחוק, ברגל, ואולי היא תיקח את הילד לבית-הספר, כי יש שיעור ספרות אצלך, ואתה נראה כאילו תיקנת ג’ורה, לא תיקנת, ישנת בג’ורה. ניגש המורה בחרדת קודש אל הילד, אבל קודש או לא קודש, התנועה היתה פתאומית וגולמנית והנערה נרתעה. הוא אמר לנערה: “א-אל ת-תִפְחֲדִי מ-ממני, מה א-אני כבר א-אעשה ל-לך?”
– אל תְפַחֲדִי ממנו, הוא לא יעשה לילד שום דבר רע
אבל אשת הרב נרתעה, והוא דווקא לא נפגע, כי כבר התרגל שהוא שמן, בעיקר בבטן, והקרחת והמשקפיים, ובקיצור איבד צלם של גבר-אב, שלא לדבר על גבר-מאהב, או גבר-מה, ושלומית אמרה לה, אחרי שהתנועה קפאה: “למה את מפחדת?” הנערה, היא נרתעה, והוא ניסה שוב, לקח את הילד, כמעט בכוח, למרות שהתכוון אך לטובה, כי נפשו יצאה להחזיק בילד הקטן, ישבנו במכנסיים הקצרים היה נפוח מהחיתול, רגליו טבעות-טבעות, שמנות ולבנות. ילד יפה. כל הילדים בני השנתיים יפים (זה המֶסֶר של הרומאן, בסדר?). היו לו עיניים עירניות מאוד. אבל הוא פרץ בבכי, נעלב, “אמא, אמא.” שלומית פקדה על המורה: “תן לי אותו! אתה מסריח מדי.” הילד התבונן באשת הרב הרחוקה מהם ופרצופו האדים, גם המשיך “אמא אמא,” לא רצה להישאר בזרועותיה של שלומית, רק את האשה הדתיה רצה, “אמא אמא,” ושלומית רגזה מאוד, כמעט בשאט-נפש אמרה “סתום את הפה,” החזירה את הפעוט המייבב לאשת הרב, והוא נרגע, החמוד. קינח את אפו, בידו, כמו איש גדול ולמוד בכי, ואשת הרב טפחה על גבו ונישקה אותו ואמרה לו: “די, מתוק שלי, די,” קולה היה בטוח, רך, בכלל ידעה לדבר, חייכה אליו, הצליחה להצחיקו, הוא נח על גבה, ראשו מעבר לשכמה, ומדי פעם העבירה אותו לנגד עיניה, לראות אם נשאר בו עוד עצב אחרי כל הבריחה הזאת ושנתו הקצרה בפרדס, בעת שהיא פחדה מחיות רעות, תמיד האמינה שיש שם הרבה חיות רעות בפרדס, וגם האיש המסריח ושלומית לא הוסיפו לו שימחת חיים.
המורה היה נבוך. לא רק שגרם לתינוק לבכות בכי מר כזה, לא בכי מְנַגֵ’ס, אלא בכי מר, נעלב, נואש, לא רק זה, אלא גם סיכסך בין הפעוט לאחותו, וכעסה שלה הופנה אליו, כי לא נעים היה לה לכעוס על הקטנצ’יק, שלא הבין כלום, וכעסה רק הגביר את מבוכתו של הממושקף. היא העדיפה ללגלג עכשיו, בעזרת אשת הרב, על המורה, אמרה לה משהו על הריח שלו, ועל הנעליים המחורבנות, ועל המשקפיים המוכתמים ועל הזיעה השוטפת את מצחו, ואולי גם על הכרס, והוא לא שמע, לא שמע דברים כאלה, שתי ילדות מדברות עליו, מה איכפת לו? הוא מתגרה רק מנשים שמנות ששדיים נשפכים להן מתוך החלוק, אם כבר, ואשת הרב צחקה קצת, פעם ראשונה שהיא צחקה, והתינוק פרץ פתאום גם הוא בצחוק, כדרך שפעוטות צוחקים בעיקבות זו שאהבה נפשם, חוש ההומור שלהם מפוקפק, אבל הרשות לצחוק ניתנת מטעם האהובה ולא מטעם מפקד מפחיד, או מנהל בית-ספר מטומטם, או מנהל-עבודה, כמו שאנחנו צוחקים מבדיחה תפלה. כמה אהב המורה את צחוקו של התינוק, ומה מאוד רצה שוב להחזיק את התינוק בידיו, אבל אי אפשר, כי הצחוק תיכף ימוג, לכן החליט לתקן את העגלה, אולי גם לתקן את הרושם הרע שעשה על הילד, ביקש להיבלע בתוך אהבתו לפעוט הזה, אלוהים אדירים, ילד שלי, מה לא היתי נותן בשביל לגעת בך עוד פעם, כמה שנים אני מחכה לרגע כזה, ידי יוצאות מפרקיהן, אני רוצה להחזיק בך עוד פעם, אלך להתרחץ, אל תלכו מפה, אביא לו ממתקים, מה הוא אוהב? ריח התינוק. היה לו חיתול מלא קאקי (כמו שנקרא החרא של התינוקות במוסדות הרפואיים ובחדר-המיטות של האב והאם), ביחד עם ריח השמנים שמורחים אותם, כל זה היה כריח המור באפו, ואילו רק יכול היה ללדת, היה רץ עכשיו להתעבר, לא ידע את נפשו מרוב שימחה אומרים, אבל הוא חשב על עצמו נכנס להריון, בעוד שתי הנערות הצוחקות ביחד עם התינוק מתכוונות כבר ללכת, אחת אוחזת בעגלה, האחרת בועטת קצת בגלגל, יוותרו על העגלה.
שתיקה עמדה, מה תאמר שלומית לאמה על העגלה, מה איכפת לה, זו אשת הרב קילקלה, מה איכפת לי? שאמא תבין פעם אחת שהבחורה הזאת לא גאונית גדולה. אתקן את העגלה, אם אתה לא רוצה להיות בידיים שלי אקנה עגלה חדשה, זו אשמתי, אני שלחתי את מוביל הטנק לתעות בכבישים, מזל שלא הייתָ בעגלה, הייתָ נדרס, אני אתקן. ניגש לקחת את העגלה, קודם את הגלגל, קודם את העגלה, הגלגל נח קרוב מאוד לחצאיתה הארוכה של הרבנית, התכופף פעם אחת והתיישר, וכשהתכופף שוב, והגלגל בידו, לנסות להתאמו מחדש לציר העגלה, התמוטט מסחרחורת. שתיהן צחקו, אולי משום שהתינוק שהביט בו בעיניים פעורות צחק, אנשים נופלים מצחיקים בני-אדם מבוגרים מסויימים ובטח גם תינוקות. הסתובב ממקום מישכבו על הכביש, נפצע במרפקו דוקא, ניסה לחייך, פרחי כובע הנזיר, רוח עברה בהם, ושיח התפרחת הסגולה-כֵּהָה שטף את עיניו ביחד עם הדם. יש לי אירוע מוחי, דם הציף את מרפקו, לא הנאה, הנה הסתיים הבוקר המכוער הזה, עם ההזיות המיניות, והן מצידן הלכו, צחקו לו, הילד צחק גם הוא כי אשת הרב צחקה, ואשת הרב צחקה כי שלומית צחקה, ושלומית צחקה משום שהגבר הגדול, שציטט להם בכיתה את ניטשה, הגבר הזה שמחק להם כל רעיון בנאלי פשוט שאיפשר לתלמידים בכיתות האחרות לצאת בשלום לחיים, שכב עכשיו על האדמה, ניסה לתקן בשכיבה את הגלגל ולא הצליח, והתיישב, ושוב שכב, והן הסתלקו לו, צוחקות, ולא איכפת היה לו הצחוק, באמת, כי מה כבר היה בזה, אבל התינוק שצחק עימן שבה את לבו, לא שבה, לא זאת המלה, שאב את לבו, שְלוּק אחד וכל הלב שלו אצל התינוק, והשתיים התרחקו והצחיקו את התינוק, ורק שלומית ניסתה לבדוק אולי יאות לחזור אל ידיה, אבל הוא התעקש לומר “אמא, אמא,” ונשאר אצל אשת הרב. הלכו השלושה, והמורה נשאר כורע ליד העגלה.

ריק הרחוב. למה בכלל עזבוהו על הכביש? רק משום שחשף לעין כל את שנאת אחיה אליה? אולי לא נראה לה המורה חסר-אונים כפי שהוא נראה לנו, בקריאה הפרשנית הזאת של המראֶה? (תמיד אנחנו מפרשים את המראה, גם אם חוסך מאיתנו המספר עצמו את פרשנותו המרדדת). אולי נראה לה גבר גדול וחזק שראוי להתעלל בו קצת, או מה כבר אפשר להגיד על אכזריות כזאת? ואולי היתה בכלל בחורה אכזרית, ואנשים חלשים נראו לה ראויים להתאכזרות גדולה עוד יותר? ואולי בחורה רכת לב זו לא עמדה במראה של איש גדול ומשווע לעזרה? לך תדע. ואולי לא ראתה את פניו, אלא רק את גֵווֹ הכפוף, ולא ראתה את ידו השותתת דם, את לשונו הלבנה והנפוחה, והוא מקיא, או כמעט מקיא, או חשבה שיקיא ולכן ברחה? ואולי אשת הרב היא שקבעה את הכללים של טיולי הבוקר הללו, הבטיחה לאמה של שלומית, שפרה האקצַ’ייניק, לשמור על הילד, ושלומית נגררה אחריה. ואולי שלומית מרביצה בסתר לילד הזה והוא פוחד ממנה?
מקץ שעה, במאמץ ובהרבה יסורי גוף, תיקן המורה את העגלה, הביט כה וכה, אף אחד לא הבחין בו, מי יש לו זמן בשמונה בבוקר להתעסק עם מתַקני עגלות-ילדים? על כן הוליך אותה לפניו ריקה. ההצלחה עוררה בו שמחה. באמת. בהגיעו למדרכה, העלה אותה בזהירות כאילו התינוק יפול, וברדתו משפת המידרכה אל הכביש, ירד בזהירות, לא ממש ידע את אומנות ההליכה עם עגלה בין מידרכות לכבישים, אבל הזהירות לא הזיקה, לא לו ולא לתינוק, חדווה הציפה אותו, הזיעה יבשה קצת, חיפש צל, אם לא לו, כי אז לתינוק, הלך בצל העצים, עוד היה בוקר, ילדים נעלמו מהרחובות ונבלעו בבתי-הספר, לרגע התכופף אל העגלה, אולי ללטף את ראש התינוק, אולי חיפש משהו, פיסת נייר לנגב את המשקפיים, פתק עם כתובת, לך דע אם היו לו הזיות על שיער רך של תינוק, אבל לא צריך הזיות בשביל להתאוות ללטף ראש דליל-שיער-רך של תינוק, ריח השמפו עולה באפך, וכולך מלא אהבה שאין בצידה דבר, כלום, רק אהבה, אלוהים הוא תינוק כזה, בטוח, הכל רצים לשרתו והוא אינו יודע דבר, רק את קיומו הלא מזיק, ואתה אוהב אותו בכל מאודך, כאלה שטויות חלפו במוחו, אולי (למיקרה של צורך בזרם תודעה), וגם חלפו על פני אנשים שבירכוהו לשלום, גם הרב צְרוב השמש נתקל בו באחד הרחובות, שוטט במהירותו הקבועה, והמורה אמר לו יפה שלום, אבל הרב שנא אותו. “איש מלחמה,” לחש באחת הפעמים שבהן התחנן אליו המורה שידבר אתו על היהדות. ובדרכו לבית-הספר פגש באשה שהביטה בעגלה בעיניים פעורות, לא דיברה, הביטה בעגלה, אולי השוותה פרטים בעגלה זו לעגלה שהכירה, וכיוון שעצר, מגמגם משהו, צעקה האשה עם תום הבחינה: “תגידו לי את האמת, מה קרה לילד?” והוא משך בכתפיו, אולי לא ידע מי עוד, חוץ ממנו, נדרש לומר את האמת, וסיפק תשובה בשם עצמו, העגלה נהרסה, אמר, כשהילד בכלל לא היה בה, והוא תיקן אותה, ושתי בחורות לקחו את הילד, אבל לוח-הזמנים שמסר היה בלתי-מחייב, והאשה יכולה היתה לחבר השתלשלות עניינים די מבהילה. מה קדם למה? האם חילצו את הילד ברגע האחרון, למשל? “איזה שתי בחורות, על מי אתה מדבר?” היא מבוהלת. עלי להתרכז. אני לא חטפתי את הילד. אני תיקנתי את העגלה. אני אחזיר לך אותה. מי את? “איזה שתי בחורות, על מי אתה מדבר?” אל תצעקי, המוח שלי מלא דם, אין לי כלי דם, “שלו-שלומית ו-והאשה של ה-הרב.” האשה נרגעה. “מאיפה אתה מכיר את שלומית?”
– היא לו-לומדת אצ-אצלי
– מה אתה מלמד?
– ספ-ספרות
– אה, זה אתה? אז גם אתה חושב שזה הילד של מיכאל גונן
לא זכר מיהו מיכאל גונן, אולי זה הפרופסור לספרות שכתב על שטיינמן, “את רו-רוצה את ה-העגלה?”
– גונן שיקר לךָ, ואני רציתי כבר הרבה זמן להגיד לך, שזו היתה חוצפה מצידו להגיד לך שהוא עשה לי ילד הוא לא עשה לי שום ילד. הוא בכלל עקר
– ה-הילד י-יפה כל-כך, א-אני רק ר-רציתי ל-לחבק או-אותו, א-אבל הן הל-הלכו
– לאן הן הלכו? אני לא מרשה לבת שלי לצאת עם הילד, היא לא אחראית.
היא הבחינה בין ‘הם’ ל’הן’, כמו עורכיה הלשוניים של הספרות העברית החדשה. הוא אמר לה: “א-אני צ-צריך ל-ללכת ל-ללמד. את רו-רוצה ל-לקחת את ה-העגלה או ש-שאני א-אקח או-אותה א-אתי ל-לבית-ה-הספר?”
הכי טוב לה לחזור הביתה. תמיד הילד חוזר עם אשת הרב ובוכה וצריך להחליף, וכמה פעמים שרצתה לדבר עם המורה הזה ולא ידעה איך להזמינו, ושלומית מתעצבנת כשהיא מבקשת ממנה למסור הודעות למורים, אם הם גברים, מתעצבנת זה לא מלה, צורחת עליה, אפילו קוראת לה זונה, כשבא מישהו לבקר אצלה מייד היא מטלפנת לאביה, מלשינה, עושה סצינות, ועכשיו האיש הזה, ששמעה עליו כל-כך הרבה, עומד מולה עם העגלה בידיו, והיא רוצה לומר לו, תבוא אלינו בבקשה, תעשה אמבטיה חמה, אני אתן לך בגדים של בעלי, אבל הוא נמוך ואתה גבוה, תוכל לנוח, אתה נראה רע כל-כך, וכמה רוך היה לה בשביל הגבר עם העגלה שלה, אבל רפיון אחז בה, והוא, ראשו היה מסוחרר, עמד בפתח בית-הספר, הכיתה שלו כולה הציצה בחלונות והחלה לשיר את שיר ההתגרות הקבוע שלהם, כדי שהמנהל יבוא אחרי שהמורים האחרים יתלוננו, לכן מסר לה את העגלה הריקה, עוד רגע חשב ללטף את התינוק בעגלה, ואמר לה, “א-אני צ-צריך ל-ללכת ל-ללמד”, והיא ענתה: “ככה אתה יכול להיכנס לכיתה?” הוא הביט בעצמו, בפעם הראשונה מזה שעה ארוכה שהביט בעצמו, ואמר לה: “א-אני ח-חי ח-חיים ש-של מי-מישהו א-אחר, את מ-מבינה? א-אני ב-בכלל חי ח-חיים של מי-מישהו א-אחר,” משך בכתפיו והלך ללמד.

ברגליים כבדות נכנס לכיתה, לא היסה ולא ביקש שקט, אלא ביקש מהם ספר תנ”ך, והם צעקו: “עכשיו לא שיעור תנ”ך, עכשיו שיעור חיבור,” וחלק צעקו: “עכשיו כימיה,” בשביל להרבות שימחה, כי בחודש מאי, שרק נגמר, היה לנו הרבה טקסים בבית-הספר – יום השואה, ויום הזיכרון לחללים ויום-העצמאות ויום ירושלים – וכל הימים האלו דרשו הרבה חזרות ולא למדנו בכלל, רק דקלמנו את הספרות הלאומית, והוא אמר בשקט, כאילו הקשבנו לכל מלה: “ת-תן ל-לי ת-תנ”ך מ-מלא, ב-בבקשה.” קולו הבהיל כמה מהם, והצחיק כמה מהם, ושימח כמה מהם, כי ככה בני-אדם, מיגוון של רגשות, ולבסוף הביאו לו תנ”ך מלא, והוא, בידיים רועדות, חיפש פסוק אחד לקרוא להם וקרא: “ויען שכניה בן יחיאל מבני-עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלוהינו ונושב נשים נוכריות מעמי הארץ ועתה יש-מקווה לישראל-על-זאת. ועתה נכרות-ברית לאלוהינו להוציא כל-נשים והנולד להם בעצת אדוני והחרדים במצוות אלוהינו וכתורה ייעשה. קום כי עליך הדבר, ואנחנו עימך חזק ועשה.” הביט בהם. הם הביטו בו, היה בוקר יוני חם, 1983. נגמר חודש מאי עם הטקסים, התחיל חודש יוני עם הבחינות, אחר-כך חופש גדול, ושום דבר מיוחד לא נשמע להם בפסוק, והם לא ידעו מה הוא הולך להגיד להם, התעלומות הללו די מעייפות, כי בגיל הנעורים אתה רוצה לפוצץ בערב את החשקון בין האף לפנים, או על הסנטר, ואחר-כך ללכת ולאונן, לפני שאתה יוצא עם החברה שלך, ולמה לאונן לפני החברה ולא אחריה? כדי שלא ייצא תיכף ומייד במזמוז, שזו בושה לא קטנה, אבל זה קורה בגלל ההתרגשות. הוא הביט בנו. העיניים שלו היו כבויות. כאילו פיענח משהו. מה היה בפסוק הזה. חצופה אחת שאלה: “זה איזה בדיחה, או מה זה?” ומיד השתיקו אותה, אבל גדי שמוקלר, שדודו היה חבר כנסת, או מזכיר מועצת הפועלים, שאל בחשיבות: “זה שייך לחומר של הבחינה או לא, כי אם זה לא שייך, אתה מתחיל לשחק באש, המורה, עכשיו כבר יוני,” והמורה דיפדף, לא זה היה מה שחיפש, ואחר-כך שוב קרא, בתוך כל ההמולה והוויכוחים אם זה שייך לחומר של הבחינה: “ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם, אתם מעלתם ותושיבו נשים נוכריות להוסיף על אשמת ישראל. ועתה תנו תודה ליהוה אלוהי-אבותיכם ועשו רצונו, והיבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנוכריות. ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול, כן כדבריך עלינו לעשות.” (באמת שגם התלמידים הכי רחמנים, והיו בינינו כמה כאלה, לא ידעו מה לעשות עם המורה ועם הפסוקים שלו, מה כבר אפשר להגיד על הפסוקים האלה? בא נביא ואמר להם להוציא את הגוֹיוֹת, .so what) והוא דיפדף הלוך וחזור וחיפש עוד פסוקים משכנעים יותר, כי הרגיש שאנחנו לא כל-כך מבינים מה הדראמה, אבל לא היה שום דבר דרמאטי, והוא הביט בנו ואמר את המישפט הקבוע: “תו-תוציאו מח-מחברות ו-ותכתבו חי-חיבור,” ובאו הרעשים הקבועים וההפלצות והתקיעות-בפה, והזזת הכיסאות ופתאום הוא צעק בשארית הכוח שלו (ככה ממש הוא נראה): “ת-תכתבו ח-חיבור על נו-נושא ד-דמיוני.” אוהו, אנחנו היינו מופתעים! זה האיש שאמר שהדמיוני הוא הסכנה הכי גדולה, השיכפול הכי בטוח של איוולת השלטון, וכל זה, ומה לא, אבל חלק שמחו וחלק לא, לפי הכישרון והדמיון, והוא המשיך: “ה-הייתי א-אשה נוכ-נוכריה ש-שגורשה ב-בפקודת עז-עזרא.”
אז הצביע אחד המתגלחים (כל המתגלחים בכיתה ישבו ביחד; אהבו לשבת יחד ולהחליף דוגמיות של אפטר-שייב ולגדל זיפים נוסח איטליה, או להתגלח עם איים של זקנקן כקצה הסנטר, נוסח פראנק זאפה) ואמר: “איך אני יכול לכתוב חיבור בתור אשה?” המורה הביט בו ואמר לו (מה שעומד בניגוד מפורש לתקנות מישרד החינוך): “א-אתה מ-מפגר או מ-מה?” וכיוון שהמתגלח הזה היה מבני עדות-המזרח שלנו, השתרר שקט, כי למזרחים אסור להגיד עלבונות, לפי שהעלבון הופך לשערוריה פוליטית, ובצדק, אבל המורה חזר ואמר בשקט, כשהוא מחזיק בשולחן: “א-אתה אי-אידיוט, או מ-מה? א-אני א-אמרתי חי-חיבור ד-דמיוני, ת-תנסה ל-להיות א-אשה לחצי ש-שעה.” פרץ צחוק. מצא לו המורה הזה למי להגיד את זה, לששפורטש שמתגלח מכיתה ד’ ודופק מכיתה ז’, והמורה אמר לו: “ק-קום!” והוא קם, מפַּחַד, הכל היה נחרץ ועל סף התעללות, “ל-לך כמו א-אשה,” וששפורטש ניענע בישבנו כמו בדחן גרוע והכתה צחקה, אבל המורה אמר לו: “ל-לא, לא, ז-זה לא ט-טוב, ע-עמוד. תו-תוציא שד,” והנער לא ידע מה לעשות, “ת-תתכופף, ת-תתכופף לפני כולם, ל-לפני כולם, ת-תתכופף עוד י-יותר, ע-עכשיו תס-תסתובב, תס-תסתובב.” לא ברור למה הגבר הזיפני ביצע את כל ההוראות האלה, אבל שקט השתרר בכיתה, והמורה אמר לו: “ע-עכשיו, ת-תחכה ש-שתבוא ה-הבעיטה, ת-תיכף ת-תבוא ה-הבעיטה, א-אתה כבר מ-מתחיל ל-להרגיש א-אשה?” הוא לא ענה, המתגלח, אבל זה כמובן היה עניין מטופש, כי הרבה מאוד גברים, אומרים להם להתכופף ולחטוף שטוזה בתחת, וזה לא עושה אותם אשה, והמורה בעצמו הבין את זה ואמר לכולם: “מ-מה מ-מכוער ב-באשה ה-הזאת, מ-מה לא מו-מושלם אצלה? ת-תמשיך ל-להתכופף, -וותחייך ל-לכולנו, ת-תחייך, ק-קדימה, מ-מה ל-לא מו-מושלם אצל-אצלה?” אף אחד לא שיתף פעולה עם הפשע של הסאדיסט. אז המורה השאיר את המתגלח לעמוד כפוף, ואמר: “מ-מחר א-אני רו-רוצה ש-שהחיבור הז-הזה י-יהיה ג-גמור, כן?” חצופונת אחת הצביעה: “ואם אני אשה, על מה אני אכתוב?” והמורה אמר: “ט-טוב ש-שאת שו-שואלת, כי את תכ-תכתבי על ה-הבעל ש-שמגרש את ה-האשה בג-בגלל הפ-פקודות של עז-עזרא, ו-הוא מת-מתייסר, כי הוא או-אוהב או-אותה, א-אבל אין ל-לו או-אומץ,” וככה חולקה העבודה, באי-רצון חולקה, והמתגלח עמד שם עם התחת אלינו ומדי פעם ניסה להתרומם, והמורה החזיר אותו לעמידה שפופה של אשה, כאילו אשה היא בכלל זונה, ובסוף, כשגמר לעמוד ככה אולי חצי שעה, הוא שאל את המורה בקול דק ונשי: “אני יכולָה לקום, המורה?” ואף אחד לא צחק. אף-פעם לא השפילו מישהו מאיתנו לפני כולם. המורה אמר לו: “כן, את יכולה להתרומם קצת, וכדאי לך לכתוב את החיבור הכי טוב, כן?”
בדלת הקיש ניסים. בכל פעם שהוא נכנס, פורצת כל הכיתה בשירה: “ניסימיקו השמש, ניסימיקו השמש / הוא קנה לו, הוא קנה לו, הוא קנה לו מטאטא חדש.” פניו היו חיוורות. הוא אמר למורה: “אני יכול להודיע להם הודעה?” והמורה אמר: “תו-תודיע, למה לא?” וניסים אמר: “גדי רטנר, שלמד מעליכם, נפצע קשה. מחפשים תרומות דם.” שקט נפל בכיתה. אנשים התלחשו. מאז החלה מלחמת לבנון היו מדי פעם הרוגים. בבית הקברות שלנו היה בית קברות צבאי-אזורי. הלכנו להיות משמר כבוד. אבל עכשיו זה היה משהו אחר. גם משום שגדי רטנר הצטרך לאיזה סוג דם נדיר. המורה הביט בניסים ואמר לו: “איפה הוא נפצע?” והשמש אמר בכעס, כאילו המורה אשם במלחמה: “איפה הוא יכול להיפצע? בלבנון.”
– לא, א-אני הת-התכוונתי ב-באיזה ח-חלק של ה-הגוף?
השיעור התפזר. במרתף של ניסים התכנסו תורמי הדם. באמת לא צריך היה את הדם הזה בשביל גדי, כי היה לו אבא עם סוג דם נדיר, אבל מהתלמידים לקחו בהזדמנות הזאת דם בשביל ההרוגים והפצועים הבאים. שורה ארוכה-ארוכה של נערים שקטים הסתדרה מחוץ למרתף. המורה להיסטוריה סלחה למורה החדש על התערבותו בלימודי ההיסטוריה, כי ברגעים כאלה יש התרוממות רוח. היא אמרה לו: “תראה את הפנים שלהם, מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים, נכון? תראה את רגש הציות שלהם, אני רוצה לבכות כשאני רואה אותם.” ומה על גדי רטנר? רצה המורה לשאול, אבל היה משהו מכוער בהתנצחות כזאת, עוד יותר מכוער מהרגשנות של המורה להיסטוריה, שלימדה את רטנר ולא אהבה את הרעיון של מוסמך כשרות חילוני המשתמט מהמלחמה. מה היא ידעה על עורמת ההיסטוריה? אחר-כך היא אמרה: “מי יודע אם הם לא תורמים דם בשביל עצמם, כמו בתוכניות חיסכון. אני מצליחה לבכות בקלות גדולה מדי, אבל נמאס לי כבר מכל העניין הזה, אני עומדת מול הילדים וחושבת מי מהם יחיה ומי ימות.”
השורה הארוכה והשקטה של נערים ונערות מוכנים להישכב ולתת מדמם בגלל אחד גדי רטנר, שלא זכרו אותו כבר, אילצה אותה לדבר במקום לשתוק, ולהביט בשורה ארוכה ושקטה של נערים ונערות מוכנים להישכב ולתת מדמם בגלל אחד, גדי רטנר. פתאום הם מבוגרים. מה כל-כך נפלא בזה? המורה השתתקה. החלה לבכות. ניסתה לעצור בעד דימעותיה, אבל לא כל-כך הצליחה, ולכן חזרה לדבר. איפה הוא היה, איפה הוא שוכב עכשיו, איפה הוא נאבק על חייו, מה הוא יודע כשהוא נאבק על חייו, כל זה צריך לשאול מדעני מוח ומומחים להחייאה, והמורה שמה לב שרק היא מכל אנשי בית-הספר דיברה, ולכן השתתקה, וחיכתה לתורה להישכב ולתת דם. אף מלה לא דיברו שם, חוץ מהרופא והחובשים הצבאיים, שהוציאו דם מוורידי הילדים, כאילו מדובר בניתוח מסובך, או כאילו הכירו את גדי, שבאותה שעה אומנם נאבק על חייו, אבל מוחו כבר לא יעבוד בלאו הכי. מצד שני, מה לא עושים בשביל להחיות אותנו, ואולי מוטב שימות משיישאר בחיים כמו איזה צמח, ולא אמו אמרה את זה, כמובן, כי היא אמרה דווקא את ההיפך: “יש זמן למות תמיד, המוות כל-כך גדול, כמו הים, אבל לחיות, אפילו על כיסא גלגלים, בלי לדבר, עם רוק על הסנטר, אפשר רק מעט זמן, מעט כל-כך גדי,” והיא אמרה את זה בקול לגדי בבית-החולים, בחיפה, והמכונה עשתה פיפ פיפ פיפ, רעש שצריך היה לרדוף את אדריכלי המלחמות כל חייהם, פיפ פיפ פיפ. חיינו סובבים סביב משפחות השכול. בכנסת אומנם לא יושב אף הרוג, אבל לעומת זאת יש שם הרבה נציגים של הרוגים, ואין לך חבר-כנסת שאינו מוכן לדבר בשם המתים, וגם לתת הרבה כבוד ליריביו בדברם בשם המתים.
המורים והתלמידים במרתף של ניסים ויתרו איש לרעהו על תורו, אולי מתוך נימוס, אולי משום שפחדו לתרום דם, כי השקיות, הכהות כמו יין, נראו מפחידות, כמה דם יש לאדם בגוף שהכל נלקח לתוך השקית, אולי לא רצו לשוב לשיעורים, אולי רצו להישאר יחד, כאן, באווירה הזאת של האחווה הדוממת. אחרון היה המורה החדש, כי זז מפני העומדים אחריו: ריח רע עלה מגופו, והמורה להיסטוריה או ביולוגיה אמרה לו, כשגמרה לתרום דם, בשקט: “אני אחכה לך בחדר המורים,” (ומיד שמעו אותה חמישה-ששה תלמידים והפיצו גירסה מסובכת למדי של סיפור מיני ממושך. איננו יודעים אם הסיפור נכון או לא). כשהגיע המורה למיטת התורמים, אמרו לו שיש כבר די דם אבל הוא רצה בכל-זאת לתרום מדמו. הרופא שאל אותו מה סוג הדם שלו, אבל הוא לא זכר. אחר-כך אמר: “י-יש ל-לי ד-דם X,” וכיוון שלא היה לאף אחד מצב רוח לבדיחות (ביום שבו נפצע גדי, נהרגו ששה או שבעה חיילים והפצועים דווחו רק אחרי ההרוגים, ואבל כבד ירד על ארצנו, ברדיו שמעו את שלמה ארצי, ואת כל הזמרים שיש להם שירים מיוחדים לימים כאלה), והרופא ניגש אליו, הרחיק את החובשים המגחכים, ובזמן שמדד לו את הדופק, ואחר-כך את לחץ הדם, ולחץ לו על הבטן והקשיב לריאות שלו וכל טקס הווּדוּ הזה, אמר לו: “אתה חולה מאוד. תראה לי את הלשון. כן. אני לא חושב שמותר לך להסתובב בין התלמידים עד שלא תעבור בדיקות דם. אנחנו צריכים עוד הרבה צעירים בריאים. אני צוחק. אל תהיה רציני כל-כך. יש לך חום גבוה. כדאי שתלך הביתה. תגיד לאשתך שתכסה אותך במטליות קרות. תזמינו רופא. אחר-כך תיסע לבדיקה. זה לא סתם וירוס. העיניים שלך מלאות דם. צהובות. אולי בכלל יש לך צהבת. איפה כואב לך?”
הוא קם והתנודד משם. המורָה להיסטוריה, או ביולוגיה, חיכתה לו מחוץ למרתף. ניסים הביט בהם. ניסים אהב מאוד את המורה להיסטוריה, או ביולוגיה, אבל היא חשבה שמגיע לה קצת יותר בחיים מניסים. אביה חי עדיין, ואף-פעם אין הוא מציק לה בעניין הנישואים וגם היא כבר התרגלה לרווקות. אם תצליח ללדת, מה טוב. אם לא, תאמץ ילדה וייטנאמית. כן. המורה אמר לה, (וניסים הסתכל): “א-אני מוכ-מוכרח ל-ללכת ה-הביתה. ה-הרופא או-אומר ש-שיש לי ד-דבר. את יו-יודעת מ-משהו על ה-הרקע ההיסטורי של ס-ספר עז-עזרא? ב-באמת גיר-גירשו את כו-כולן? א-אני בכ-בכלל ר-רציתי ל-ללמד או-אותם את ‘א-אדיפוס ב-בקולונוס’ א-אבל ה-התרגום ל-לעברית נו-נורא כל-כך.” היא מיהרה לצידו, הוא הלך מהר, התנודד והלך, העגלה של התינוק, איפה העגלה של התינוק? את מכירה את שפרה האקצ’ייניק? היא הציעה לי נישואים ואני טיפש, לא לקחתי, הייתי מקבל בת גדולה ותינוק בן שנתיים, רק ללדת עוד לא הצלחתי, אבל גם זה יבוא, “ניגש אלי הביתה, אתה תתקלח ואני אקרא לרופא. כבר אין דֶּבֶר. אתה פשוט קודח.”

על הקיר היתה התמונה שנגנבה מגברת זיזי הצולעת. “א-את ג-גנבת את ה-התמונה?” הוא פרץ בצחוק. קשה היה לו להיכנס לאמבטיה. פחד ליפול. מבעד לפתח הֶעבִירה לו (בלי להביט) חלוק-רחצה שלה. שטף את עצמו איכשהו, ואחר-כך לבש את החלוק הוורוד והביט במראָה הגדולה, החלוק כיסה בערך שלושה-רבעים מאורכו, אבל הבטן הגדולה דווקא הסתתרה, והוא אהב את מראהו, אחר-כך קרס על המיטה הזוגית והמסודרת שלה. חשב שיירדם, אבל לא נרדם. הביט בחלוק שלו. פיטמתו הזדקרה מתוכו. היא הביטה בו מן הדלת, חשבה שיָשַן, התנצלה. הוא אמר: “ז-זה ב-בסדר. את י-יכולה ל-לשבת כ-כאן,” והיא אמרה: “אולי אני אקרא לרופא?” אבל הוא אמר: “ל-לא לא, ד-דווקא א-אני רו-רוצה ש-שתעשי לי ב-ביד, כבר הר-הרבה זמן ש-שלא ר-רציתי לש-לשכב ב-במיטה ש-שלי, כ-ככה, ב-בתוך ה-הניקיון ה-הזה, ב-בחלוק ש-שלי, וש-שאת ת-תעשי לי ב-ביד.” היא לא היתה מוכנה, מבחינה רגשית דווקא, לבקשה כזאת. אילו הציע לה נישואים, היה הדבר סביר יותר. אבל הוא לקח, כמעט בכוח, את היד שלה, והוביל אותה לתוך החלוק, מתחת לחלוק לא לבש כלום, דבר זה לבדו ריגש אותו מאוד, חשב על הליכה בבית עם החלוק פתוח והזיין יוצא החוצה. לא עמד לו. הרבה זמן טילטלה, ובסוף יצא לו זרע, בלי שעמד, אבל היה נעים, מה איכפת לי שלא עמד. היא היתה נבוכה, המורָה להיסטוריה, או ביולוגיה, התחילה לפטפט קצת, אמרה משהו על גדי, שהיה תלמיד טוב (הזרע על היד מתקרש, או מה זה מתכווץ לי?), עקשן, עם הרבה בעיות, בעיקר בעיות שקשורות במשפחה שלו, אמו האמיתית מתה מזמן, גידלו אותו דודו ואשת דודו, אבל בעצמו לא ידע שדודו הוא אביו, או משהו כזה, וזו רק אחת הגירסאות שהיא זכרה, והיתה גם גירסה אחרת, שגם אותה ניסתה לפתח, ובנוגע לעזרא, היא לא יודעת, אבל הבטיחה לברר, ואת ‘אדיפוס בקולונוס’ היא לא קראה, והוא הביט בה, לֵאוּת נעימה פשתה בגופו, תיכף אחרי שהשפיך עברה בו קרירות, כאילו ירד החום לרגע, ושוב עלה, רצה שתעשה לו עוד פעם, עכשיו גם יעמוד לו, כי עכשיו הוא חושב עליה בתור פרטנרית לסקס, לא, הוא לא רוצה לשכב איתה, היא תידבק אלי, אם אני אשכב איתה, או שאני אתאכזר אליה, זה יותר טוב, אכאיב לה בשדיים, והיא דיברה, מלאה היתה במבוכה מהג’וב הזה שכפה עליה, מרוב מחלה וטוב-לבה, והרי אף-פעם לא ישבה על יד מישהו שבקושי הכירה וטילטלה לו את אבר-המין, בלי נשיקה או חיבוק, או מלת חיבה, סתם ככה, פתאום לטלטל, אחרי שנתנה לו סבון ושמפו ומגבת וחלוק והכינה תה, והכי לא נעים היה לה לקום ולנקות את ידה מהזרע שלו, כי זה באמת הגעיל אותה, והתענוג שלו היה להשגיח, מתוך החום והכאבים והלשון הנפוחה, ודיבורו הלא ברור, שלא תקום, תישאר לידו, מוכן אפילו להעמיד פני ילד מפונק ‘אל תלכי, בבקשה, אל תלכי ממני,’ ובלבד שתישאר שם עם היד הקפואה והעמילן על היד, ואחר-כך אמר לה: “ת-תעשי לי עוד פ-פעם ב-ביד.” שתיקה. היא הביטה בו בעיניים כועסות. אחר-כך חייכה ואמרה: “אתה קצת מגזים, לא?”
קמה, טיפש, הנה ההזדמנות שלה לקום ולנגב את היד, וכיוון שבאמת רצה משהו חזק, חריף, תענוג, לא כאב, באמת לא רצה להכאיב לעצמו – היה לו חום גבוה, החלוק הוורוד הבטיח לו חיים ארוכים, מלאי שקט נפשי, אולי יתחתן עם שפרה ההיא, יגדל את הפעוט הנפלא – נטל את אברו בשתי אצבעות זהירות והחל לטלטלו כדי שיעמוד לו, וכשתפח קצת, הגדיל את שטח התפיסה, ארבע אצבעות, שתי כפות, קצת רוק, אתם יודעים איך זה, והיא חזרה, ראתה אותו, אולי חש בנוכחותה, אבל הסתלקה מהר, לא ידעה מה לעשות, רווקה, נכון, ויכול להיות שהרבה דברים עוד לא ראתה, וגם לא תראה, אז מה, אבל איך היא יכולה להתרגל למראה כזה של גבר חצי עירום במיטה שלה משפשף? ומצידו היתה בו שימחה די גדולה, אפילו אהב את עצמו פתאום, כי אברו נשמע לו, והחל להזדקף, והיא הציצה מהחדר האחר, ממקום שיכלה לראות את היד ואת הזיין שלו, איך אני מדברת אל עצמי, ואת הרגליים השעירות, אבל לא את הפָּנים, ובאמת הבחינה איך אברו עולה, וכבר הצטערה שלא נשארה לידו, כי מה תעשה עכשיו, איך תקפוץ לשם, או תסתלק בלי להפריע לו, וככה היא מסבה את ראשה, פעם ראתה גבר משתין במיגרש חניה ולא הסבה את ראשה, ואחר-כך הביט בה המשתין וחייך ואמר: “גדול, מה?” והיא ברחה, ומה יקרה אם פתאום ישפיך, כמה אני שמנה, לא שמנה, אבל אין לי פרופורציות נכונות, גוף עבה וחזה קטנטן, אולי הוא לא אוהב חזה קטנטן עם גוף גדול, ומה תעשה אם תראה, אף-פעם לא ראתה שזה יוצא, אולי הוא סוטה, ואולי היא סוטָה שהיא מסתכלת עליו ככה. נרדם וישן שם שעות, והַשְפִּיךְ שלו הכתים לה את הסדין והיא נמלאה גועל נפש, כי זה הגעיל אותה, ואולי בגלל זה לא התחתנה עד היום, כי כל זה מגעיל אותה, הנוזל, והריח שעולה מהקוס שלה כשהיא מתגרה כבר. ואחרי שהלך מביתה, החליטה שלעולם לא תיזכר עוד בפגישה ביניהם. הוא אמר לה: “תו-תודה ר-רבה לך. מה ש-שעושה ה-הרוג א-אחד לזוג מו-מורים,” וציחקק. וגם את זה לא יכלה לשכוח לו.

כמעט ערב. חומו הגבוה כבר לא העסיק אותו, כאילו נולד עם חום גבוה, עם תבלול בעין, עם ראיה מעורפלת, עם רגליים כבדות, עם נשימה קצרה. הלך עד קצה הבתים. מעבר לבתים – למטה – כביש רחב. לא ישב. אם יישב, לא יוכל לקום. ישב. שלוש משאיות הובילו זיפזיף. כמו גמלים, עצרו בזו אחר זו. הנהגים ירדו, מישהו מהם סיפר משהו, צחקו וחזרו לתאיהם, שוב נסעו. בוודאי הכירו את הסיפור. גם אוטובוס עצר, הדלת האחורית נפתחה, אף אחד לא ירד. אשה ערביה, פלאחית, גלימה ארוכה, עמדה בתחנה זמן רב, ניגשה לדלת הכניסה והיפנתה שאלה לנהג, הוא סגר את הדלת, אחר-כך פתח, שוב שאלה אותו משהו, שוב סגר, נסע מעט, חזר לאחור, פתח ואספה. היא טיפסה בקושי רב אל תוכו. האוטובוס נסע. מעט פרגים רעדו בשדה. מכאן עד לכביש למטה שיבולי בר, תבואת הבר מצהיבה לפני החיטה והשעורה, מתה בלי קמח. חזר אל שורת הבתים רק בערב. ניסה לספור מכוניות. סָפַר טנקים. סָפַר אמבולנסים. סָפַר הליקופטרים. מכונית מישטרה עצרה מכוניות, חיפשה ערבים מהשיירה לבלד א-שייח. שר הביטחון, עתניאל שרון, טען שהשיירה התפזרה רק למראית עין ואנשיה נעים באופן מבודד אל הכפר. ותיקי צה”ל והמישמר האזרחי התבקשו להתנדב ולשמור בכל מיני כפרים חרבים. הומלץ לאנשים לנסוע ולשהות בכפרים שהם עצמם השתתפו בהחרבתם, לדווח על תנועה חשודה, בעיקר של ילדים, לכיוון החורבות. חבר-הכנסת הקסנשוואנץ, איש חביב, דרש להחריב את שרידי המיסגדים שנותרו בכל מיני מקומות. הובטח לו באורח לא רשמי, בגלל האמריקאים שהתנגדו למעשים פומביים, שכאשר תיגמר המלחמה בלבנון, ייעקרו השרידים האחרונים של הבתים החרבים בעין רזאללה, בטנטורה, בבית ג’וברין, בכל מקום. הקסנשוואנץ מנה שורה ארוכה של חורבות ברחבי הארץ. מ400- כפרים נשארו 5000 שרידים. אבל קיבוץ צובא בהרי ירושלים התנגד בחריפות להצעה. הכפר החרב שלמרגלותיו נשמר בשלמותו. הבתים פוצצו אבל הריסותיהם לא הוזזו. חברת הקיבוץ כתבה מיכתב נרגש למערכת העיתון הסוציאליסטי ‘דבר’ ובו תיארה את פריחת הרימונים בסתו בכפר החרב, את טיולי הילדים של הקיבוץ בבוקרי האביב לראות את בתי השכנים, למען דו-קיום, “אדם נעדר מן הנוף,” ציטטה את פול סזאן, “אבל מצוי הוא לגמרי בתוכו,” ותושבי עין הוד, האמנים ששמרו על בתיהם של המגורשים ממש כשם שהיו, וערכו נשפיות פורים עליזות, ערכו ערב משותף להם וללוחמי הפלמ”ח שגירשו את תושבי הכפר, גם הזמינו אמנים ערבים, כדי למחות נגד ההצעה הלא הומאנית. מה שהיה – היה, אמר ראש הכפר, צייר מפורסם. רק האמנים הערבים לא הגיעו. שוב הוכיחו את עיקשותם, נאמר לבאי הכנס. הקסנשוואנץ, חבר הכנסת החביב, כשחילקו שכל, הוא היה באסיפה פוליטית, כתב מאמר בעלון ההיתולי של הכנסת. שוב הוכיחו הערבים, אמר, שהם לא מקבלים את דין ההיסטוריה. דין הבתים לשקוע, ציטט שר הביטחון פון-שרון את אמו, שיר ערש שהיתה שרה לו. הוא היה ילד מרטיב. בהתחלה היכו אותו בכל פעם שהרטיב בלילה. אחר-כך העירו אותו ושרו לו שירים שישתין לתוך סיר. בסוף זה הסתדר. כשהודח מתפקידו, בגלל האחריות לטבח בסאברה ושאתילה, הלך לקבר אמו, להתייחד עימה. צלמי העיתונות הניחו לו ברגע הקשה ההוא. זכרון הלילות שבהם היכוהו עלה בו. טוב שהיכו אותי, אמר לעצמו. ככה למדתי לסבול יחס נוקשה מהאנשים הקרובים אלי ביותר.

כל זה לא קשור לסיפור שלנו. מה למורה ולילדים המחפשים את שורשיהם בכפרים האבודים? הוא מחפש את יזיד. הוא אשם בהיעלמו. דפק בדלת, שמע את גברת זיזי צועקת: “מצלצלים,” והבעל ענה מרחוק: “בשעה כזאת? בתשע-וחצי את כבר הולכת לישון. הבטחת לי. גם לי מגיע לשבת קצת בסאלון,” אבל האשה בכל-זאת פתחה. ידיה היו מכוסות בהרות שמש. שנים שחייתה כאן. העור האירופי התרגל, פיתח תכונות מיוחדות לשמש הקופחת. לפעמים חלו אנשים בסרטן עור, בגלל השמש. נטפלו למושג החשיפה המוגזמת. שטויות כאלו. מה יכול אדם לעשות? לחיות בלילה? לחלק את הארץ בין בעלי עור שחום שיחיו בה ביום, ובעלי העור האירופי שיחיו בה בלילה? איפה הם חיים הממליצים הללו? מְקום התמונה האקספרסיוניסטית הגנובה על הקיר פעור היה כמו לבנה שנעקרה, כתם לבן, סדוק. היא אמרה: “שיחררו אותך? אני שמחה. זה לא היה צודק, לא היה לך שום קשר לגניבה, אני ידעתי את זה כל הזמן, טוב שבאת, שב.” צלעה לעבר כוננית עם תרופות ובקבוקי משקאות חריפים. מזגה לו שרי ברנדי. ידיה רעדו. הבקבוק היה דביק. היא ניסתה להסיר את הדביקות תוך החלקה של הכוננית. בעלה צעק מרחוק: “מי זה בא בשעה כזאת?” והיא אמרה לו בשקט: “אתה יכול להמשיך לקרוא”
– אני באמת יכול להמשיך, טוב לי פה, יש לי כאן הכל
– הוא קורא את התנ”ך. שלושים שנה הוא קורא את התנ”ך
הבעל צעק: “אני כבר קורא הכל פעם שניה.”
האשה אמרה למורה: “הכנתי לך משהו לאכול, שב”
– פר-פרצו לי ה-הביתה
– אולי זה בכל אופן הילדים הערבים, אני באמת כבר לא יודעת למי להאמין. ומה שאומרים ברדיו. אתה מאמין שהם יחזרו לכפרים שלהם?
– ה-המישטרה פר-פרצה ל-לבית ש-שלי, חי-חיטטו לי ב-בדברים, ש-שפכו לי ק-קפה על ספר של ני-ניטשה
מה פתאום קפה? מה פתאום ניטשה? “דוו-דווקא ב-בפרק ה-הכי אהוב עלי. ח-חבל לי. הת-התנהגו כמו בר-בריונים, ה-העליבו או-אותי. ב-באמת ה-העליבו או-אותי.”
– נו טוב, אבל זו לא פריצה, הם היו צריכים לחפש סימנים לפריצה הקודמת
– אבל לא הי-היתה פרי-פריצה קו-קודמת
– אתה בטוח?
לא, הוא לא היה בטוח. שתקו. הוא התיישב. היא אמרה לו: “שכחתי להזמין אותך לשבת.” אחר-כך גם היא התיישבה. בחנה אותו, כאילו ניסתה לשחזר מאיזה חלק של חייה עלה. אבל בעצם לא היה להם על מה לדבר. חיכתה שידבר קצת. אחר-כך שאלה: “אז מה אתה כותב?” והוא לא ידע מה להגיד, כי לא כתב, אף-פעם לא כתב, “את מת-מתכוונת ל-ליומן? כן, יו-יומן א-אני כו-כותב. זאת או-אומרת יו-יומן אני…”
– אותו יומן שכתבת על יחסי-המין עם ההיא?
– לא ל-לא, יו-יומן אחד
– זה היה נכון?
– לא, זה היה מין נק-נקמה, לא נק-נקמה, א-אני ל-לא מ-מאמין ב-בנקמה, זה היה מין
– ספרות
– לא, אני לא כותב ספרות
– וזה שאחותך לסבית, זה נכון? כי כתבת גם את זה
– זה ה-היה ל-לא נ-נכון אז, ועכ-עכשיו או-אולי זה נ-נכון
– אוי, היומן הארור הזה. אני לא מבינה את היומן הזה שלך. כשאני חושבת על החיים שלכם, הלב נשבר לי. בשביל מה היית צריך להרוס את הכל עם היומן המטופש הזה, ואני לא מאמינה לשום דבר שכתבת שם.
כמה רצה להשהות את השיחה הזאת, להודות בכל דבר שתאמר, ובלבד שידחה את השאלה היחידה שרצה לשאול. “את צו-צודקת.” היא הביטה בו, באמת הטיפה לו עכשיו מוסר, בשקט, אולי לא רצתה שישמעו. “אני יודעת שאני צודקת, אחרת לא הייתי אומרת לך את זה. הרסת לשניכם את החיים. איזה שקרים שכתבת, כל הבחורות ששכבת איתן וכל מה שעשית להן, כמו ספר פורנוגרפי מלוכלך. אני הבנתי אותה שהיא ברחה לך, הבנתי לגמרי, למרות שניסיתי לדבר איתה, שתישאר אתך, כי לכל אחד יש סטיות קטנות.” עכשיו כבר לא יכול היה להתאפק: “מ-מה היא עו-עושה?” אבל הלשון האנושית, בעיקר כשהיא מתנפחת ומלאה פצעונים קטנים כמחלת הפרות מדי פעם, דלה מאוד בבואה לשאול מה היא, איפה היא, שתשוב אלי, שתהיה שלי, היא עודה שלי, היא מדברת עלי, היא מדברת עלי, דברי איתה עלי, ושאר שאלות, בקשות, ושוב חזר בלשונו הנפוחה על מה שרצה לומר: “מ-מה היא עו-עושה?” ואפילו איפה היא גרה לא שאל, באיזו עיר, באיזו ארץ, באיזו יבשת, איך זה שאנשים הולכים לאיבוד, אבל שאנשים הולכים לאיבוד הוא יודע, ומה הוא נטפל דווקא לאבידה זו, ואילו הגיע לדודה אחרת, היה נתפס באבידה אחרת? מי יודע. נאנחה הדודה: “מה היא עושה? קשה לה, קשה לה מאוד.”
– מ-מה עם ה-הילד?
– אתה שמעת על הילד?
– מה קרה ל-לילד?
אני אהרוג אותה אם משהו יקרה לילד, את מי אני אהרוג אם יקרה משהו לילד, “אח, הילד, הילד נפלא, כמה שהוא יפה, עיניים שחורות שחורות, כמו פחם, והשיער בלונדיני עם תלתלים גדולים, יש לי תמונה באיזה מקום,” היא קמה, ואחר-כך התיישבה כאילו כבר הראתה לו את התמונה וזהו. הוא רעד. “יש לְךָ חום, נכון? אתה צריך לראות רופא. זה מהמעצר. אני כתבתי מיכתב תלונה למישטרה. הם ענו לי. איפה המיכתב?” שוב קמה, כאילו למצוא את המיכתב, ושוב התיישבה, כאילו כבר הראתה לו את המיכתב, או מה בדיוק היו הקימות האלו, אולי הפליצה, כי הרופא המליץ לה לא לאצור את הגזים בגלל טחורים, ואולי שכחה מה רצתה להביא לו, או נזכרה שאין שום סדר במיכתביה.
– מ-ממה היא מת-מתפרנסת?
שוב שאל רק מעט ממה שהתרוצץ במוחו. הכל עוד ישתנה, אמר לעצמו, היא תחזור אלי, אנחנו נחיה את שארית ימינו באושר גדול כזה, אסע אליה לשם, אני מסכים לנסוע מכאן, תגידי לה שגמרתי עם השירות שלי, אצא מהארץ בדרכון מזוייף, לא יעצרו אותי, אני אשם גם במלחמת לבנון, אבל אני אצא מפה, והדודה אמרה: “המים רותחים, קפה או נס, או תה, או סתם מים חמים? אצלנו היו שותים סתם מים חמים בשביל להרגיע את הקיבה.”
– לא ח-חשוב, מ-מה ש-שנוח לך, ב-באמת, יש ל-לה ש-שם מ-מקום מגו-מגורים ק-קבוע?
הדודה הזקנה תחשוב שאני רוצה לגור אצלה, אני רוצה את הכתובת ואני הולך סביב סביב, אבוא לכאן בלילה אם לא תיתן לי את הכתובת, לפרוץ אני עוד יודע, אולי בגלל זה עצרו אותי, אולי כבר הייתי כאן. “אתה תמיד אהבת תה, נכון?”
– מה ש-שנוח לך, ב-באמת, היא…
– לא השתנית
– ב-בלילה לפני ש-ע-עצרו אותי, ח-חלמתי ש-שראתי א-אשה בו-בוכה ל-לתוך י-ילד, כ-כאילו ה-הילד ה-היה כי-כיור, לא כי-כיור, כף יד גדו-גדולה, ק-קעורה
הדודה הזקנה רצתה לדעת עליו יותר פרטים, “עכשיו נדבר קצת עליך,” התחילה השיחה החדשה, אחרי החלום שדמה לשטויות מהיומן שלו, היומן הזה שלא סלחה לו עליו, ומה הוא עושה, בעיקר מה הוא כותב, שמעה עליו כל-כך הרבה, תמיד התפארה בו באוזני חברותיה, ואנשים כאן די התלהבו שיצא ממנו מה שיצא ממנו, בעיקר אחרי כל מה שעבר עליו, וגם לסבתא שלו תמיד אמרה, שזו נחמתה אחרי שנשארה לגמרי לבדה כל השנים, והוא לא ידע מה להגיד, הוא ככה, נודד, מפה לשם, את יודעת, פעם פה ופעם שם, ואת כל הנדודים הללו יכתוב בספר? הוא לא יודע, הוא לא נוסע בעולם, הוא בעיקר מסתתר, עד שהמלחמה תיגמר הוא מסתתר. אתה שוב עם פוליטיקה, אני מבינה, ואחר-כך לא יכלה עוד להתאפק ושאלה, “ומה עם האשה הגרמניה שלך?”
– מי? גר-גרטכן?
היה בה איזה רוגז, או מצב-רוח של נזיפה, בעיקר אומללותו והתשובות העלובות שלו עוררו בה איזו התעמרות, או איכשהו כל זה הסתכם במישפט החריף: “אני לא יודעת מה היה שמה, גם את זה אתה מצפה ממני?” והוא משך בכתפיו, “היה ביומן הרבה מאוד דיבורים על הגרמניה, ופרטים מאוד מביכים על מה שעשיתם כשטיילה בארץ,” והוא אמר: “אי-איפה היא ג-גרה? ב-בארץ?” ידיה עסקו כאילו בסריגה, לרגע אחד, בלי מסרגות וחוטים, ניסתה לתת סדר ברוגז שלה, רוגז ידני, ושוב נזפה: “לא מספיק לי שאני מטפלת בבעל סנילי שקורא את התנ”ך בבית שימוש?” הבעל מייד צעק: “אני שומע הכל, עם מי את מדברת שם?”
– אני שמעתי שהיא נסעה, ושיותר לא שמעת ממנה כלום. הכל אני קוראת. זה היה ראיון מרגש, למרות ששיקרת שם די הרבה שקרים, הרי את החלקים שקשורים במשפחה שלי, אני מכירה טוב מאוד, ואני רק מקווה שהחלקים האחרים, שאני לא מכירה, היו יותר מדוייקים. מצד שני, יש לך צלקת גדולה מתחת לאוזן. ועל זה אני לא קראתי כלום
שתיקה עמדה בחדר. היא לא מדברת עלי. היא רוצה שוב לדבר על אמא שלי. אם היא תדבר על אמא שלי, אני אלך, אולי אני פשוט אכה בה, הידיים שלה כל-כך גרומות, והוא נרדם על הכורסה שלו, או רק עצם עיניים, וכשפקח אותן, ראה שהיא מנמנמת, והיא פקחה את העיניים ואמרה מייד: “חבל שלא נשארתם ביחד ולמדתם להתמודד עם הקשיים. הייתם מסתדרים לא רע. אני יודעת שהיא בחורה בעייתית, אבל יכולתם לסדר את כל זה, לא? ומה אתה עושה ילד לאשה אחרת, זה נורא. מי יודע כמה ילדים עשית במקומות אחרים? אתה לא מבין את האשה, אם אתה עושה דבר כזה. אתה לא מבין את הפחד שהבן שֶלָךְ איננו הבן היחיד של אבא שלו, שיש לו כל מיני אחים ואחיות, לוקחים לו מהלב עוד ועוד אהבה, אני לא מדברת על רכוש.” “יש לי בת,” צעק בעלה מבית-השימוש, “ואין לך מושג כמה היא יפה, והיא כמובן תירש הכל, הכל.”
– מצא לו נושא לבדיחה
– בן, זה מה שהיית צריכה להביא לי, בן בשביל קדיש, זה מה שאני צריך
הוא התחיל להגיד קדיש, עם כל השיבושים העמארציים של הארמית, אבל אמר בכוונה גדולה, אף-פעם לא אמרו קדיש בבית-שימוש בכוונה כזאת, בקול רם, לא אל אשתו דיבר, אל קברו הפעור, מאז בונצי שתוק לא היה חסיד כזה, כן כן, שההד יחזור בעת לווייתו, ככה רצה, וימליך מלכותיה, וימליך מלכותיה, חזר
– תשתוק ותקרא את התנ”ך. לא יודע להבדיל בין כשר לטרף, ופתאום רוצה קדיש וקורא את התנ”ך, שבת הוא לא יודע מה זה
– שבת זה היום שמכל הבתים עלו צחוקים של ילדים, ורק אצלנו היה שקט של בית-קברות, זה שבת
היא העמידה פנים כאילו לא שמעה. אולי באמת לא שמעה. אולי חזרו הסצינות הללו בכל יום. אנחנו לא מספרים שום דבר שקרה פתאום. כל אחד מגיבורינו היה שבוי בעוד כל-כך הרבה קורי אירועים. היא הביאה קפה בצליעה, ומחתה את עיניה מדמעות ששטפו אותן. הכוח שלה היה מראית-עין. האיש מבית-השימוש המשיך לספר לה על הבת שלו: “תמר קראנו לה. את באמת חושבת שהלכתי למילואים כל שנה?” המורה אמר לאשה הזקנה, לא כדי להסיח את דעתה מהתעללות הסנילי בשירותים, אלא משום שרצה, כל-כך רצה לשוב אל שאהבה נפשו, לרגעים דימה שהיא מתחבאת בחדר אחר, מיישנת את בנם, מסתתרת מפניו, מזהירה את בנו לא להשמיע הגה, כי הוא מפחיד ילדים, ילדים מתים בגללו, עוברים מגורדים בגללו, מלאך-המוות אני, ובעת ששמה לו סוכר בתה, גילתה את היד הרועדת שלה, שפכה על הריצפה, כעסה, האשימה את זה שבבית-השימוש, מדקלם לו את הארמית הלא מובנת, והוא אמר: “ב-בן כ-כמה כבר ה–הילד?” היא לא ידעה, או לא זכרה, רצתה לשאול את בעלה, ניגשה כמעט לדלת השירותים, שתבליט ילד משתין מפלסטיק נעוץ בה, אחר-כך התחרטה. שיער משי של ילד קטן צרב בידיו, הילד שניסה לקחתו בידיו, הילד שבכה, ולמה סירב להצעת הנישואים של האם, שפרה האקצ’ייניק, הרי הילד היה מתאהב בו מייד, הוא בגיל כזה שהוא מתאהב באב מה שלא יהיה מוצאו הביולוגי, מה זה חשוב המוצא הביולוגי? היא אמרה: “הוא ילד יפה. יש לנו תמונה שלו. דומה מאוד לאמו. נכון שהיא היתה יפה? אתה אהבת מאוד את היופי שלה. לפעמים היית מנשק אותה על עיניה ואומר לה כמה אתה אוהב אותה, אפילו באמצע הרחוב, לא בגסות כמו שאחרים עושים, עם נגיעות בשדיים, לא לא, אתם הייתם זוג אוהבים יפה, היא התרפקה עליך, ושאלה אותך: ‘אתה אוהב אותי?’ ואתה אמרת: ‘כמה שאני אוהב אותך’, כאן ישבתם, אתה הרי זוכר, מה אני מספרת לך? מה אני מספרת לך? כדי שתדע איזה טיפש היית, כדי שתדע לך שכל הבחורות שדפקת בחיים שלך, שכתבת עליהן ביומן, ושלא כתבת ביומן, לא היו שוות שום דבר, כי מה נשאר לאדם אם לא הנישואים הראשונים, שהם האחרונים המאושרים באמת?” כמה רצה את התמונה הזאת. גופו רעד. “ה-החלוק ש-שלי, ז-זה בג-בגלל ה-המיקלחת, ז-זה ע-עזר לי ל-להתגבר על ה-המחלה, נד-נדבקתי מ-מהפרות של וי-וילי.” כמו כולם, אצלנו, גם היא חשבה שאם אין היא מבינה סופרים, זה לא בגלל הטימטום שלה, אלא בגלל עודף החכמה שלהם, לכן הסתפקה במה שהבינה. “תר-תראי לי את הת-התמונה, ב-בבקשה מ-ממך.” שוב חיפשה ושוב לא מצאה. הוא חשב על גרטכן, גרטכן קראו לה? מניין לו לזכור? ואולי יש לו ילדים שאינו יודע עליהם, אבל הם מכירים אבות אחרים, ומה טעם לגזול אותם מאבותיהם. דרוש ילד בלי אבא. דרושה אם לא נשואה שרוצה אבא לילד שלה. יש בוודאי הרבה כאלה. חבל שהוא הולך למות.
אצבעותיה של הזקנה לא נשמעו לה. המגירה כללה הרבה דברים שהיורשים יזרקו בלי לחפש. היא חיפשה שוב. הבית לא היה מסודר. פושקין בתרגום עברי עמד ליד אלבום מלחמת ששת-הימים, ושם גם עמד קטלוג של תערוכה אקספרסיוניסטית, ו’אקסודוס’ של ליאון יוריס, חוזה המדינה שלנו, בכריכה סגולה, מי לא קרא בהתרגשות כזאת את כניסתנו לספרות העולם כאומה חדשה? והניירות שלה רוכזו בכוננית אחת שעמדו בה גם בקבוקוני תרופות חומים, ובקבוק יין אדום, מתוק, לקידוש, בין ספרים אחרים, בגדלים שונים, ‘ז’אן כריסטוף,’ וכאלה. מגירות שפתחה ולא מצאה בהן מה שחיפשה, לא נסגרו תחת ידיה, ובמקום לבקש עזרה, כעסה, כעסה בעיקר על בעלה, ואחר-כך מצאה מעטפה גדולה, החלה למיין מיכתבים, דפים צהובים, “הנה דף מהיומן שלך,” אמרה, אבל זה לא היה כתב-ידו, או אולי כתב-ידו השתנה, אולי החליפה אותו במישהו אחר. אחר-כך הפסיקה פתאום ואמרה בכעס: “למה התגרשתם? למה התגרשתם?” היא עזבה אותי, לקחה את הילד שלי וברחה. “מ-מה היא עו-עושה ה-היום?” והזקנה שבה לחפש מיכתבים, לא נעים היה לו ששלח אותה לנסות את ידיה הלא ממושמעות, גב כפותיה כוסה כתמי שמש וקמטים, היא השתדלה מאוד, פחדה שילך אם לא תמצא, כי כבר נרדם פעם אחת. חַפְּשִׂי. ידיה צריכות להישמע לה, גם לקחה קורס בהחייאה, כי פחדה שבעלה ימות פתאום והיא לא תדע מה לעשות לבדה, בחוץ נשמע פיצוץ עמום, יללת כלב עלתה מן החצר הסמוכה, אוטובוס חלף בכביש, דברי עליה, בבקשה, אל תדברי עליה, דברי על הילד. אני לא זוכר את הפָּנים שלה. אני לא זוכר את הקול שלה. למה אני זוכר רק את רגעיה המכוערים ביותר? “ה-הילד ה-הזה הוא ש-שלי.” רוח נשבה בחוץ. היא אמרה: “אתה זוכר את אפרים?”
הוא זכר את אפרים, בבת-אחת נזכר באפרים, אחִיה. שנא את אחִיה. אבל גם היא שנאה את אחיה, לא? לא, היא מאוד קשורה אליו. הוא האדם היחיד שיש לה קשר אתו. מוזר, הרי תמיד רבה אתו. אולי אתה הבנת לא נכון? אולי, אבל היא דיברה עליו תמיד דברים איומים. כן, זו היתה החולשה שלה, תמיד דיברה דברים איומים על אנשים שאהבה. אילו ידע מה סיפרה עליו, היה מתבייש, ואף-על-פי-כן, נישואים ראשונים הם נישואים יחידים. ומה עושה אפרים? נו טוב, אתה בוודאי יודע, הוא קצין בכיר מאוד, ורק עכשיו, כשהמלחמה הסתבכה, השמיע כמה דברים שלא צריך להשמיע נגד שר הביטחון, והדברים תיכף, כמו שאתה בוודאי יודע, יצאו לעיתונות, והקריירה שלו בסכנה, כולם חשבו שיהיה רמטכ”ל, וגם הוא אמר לי פעם לא לדאוג, הוא לא ייהרג, כי יש בכוונתו להיות רמטכ”ל, ומי שנהרג, אמר, לא נהיה רמטכ”ל, והשיחה עליו התארכה, אבל לא הפריעה לו כי לא הקשיב, בבת-אחת עלו בו זכרונות השינאה לאח הגדול. למה שנא אותו? אולי משום שהיה יפה ורזה. “הוא ה-היה י-יפה כמו מל-מלכת יו-יופי.” והזקנה אמרה: “כן, הוא עדיין יפה מאוד. הם היו משפחה יפה. חבל שהתפזרו לכל עבר.” למה שנא אותו? בגלל ההתרברבות הצבאית שלו? אולי. תמיד התפאר בהרוגים שחרת על קת הרובה. התפאר כדי לפגוע בו. אבל היה בו חן. היה לו חיוך של מי שמסיים בוויכוחים בכניעה מוחלטת. “היה ל-לו חן, הוא י-ידע ל-להיות ט-טוב לב.”
– נו כן, זה היה אצלם במשפחה תמיד, החן הזה, חבל שהם התפזרו. הלוואי שהיה מתחתן, מוליד ילדים
תמיד שנא אחים גדולים של אהובותיו. הבעל צעק משהו, אבל היא ביקשה מהאורח לא להקשיב. דַבְּרִי על הילד. למה את מחביאה ממני את העובדות? דפקו בדלת. הגנן ביקש מים. הבעל צעק מחדר הרחצה: “מי זה מצלצל?” הברז בצריף נשבר. הבעל צעק מחדר הרחצה: “מי זה מצלצל?” היא ענתה: “איסמעיל.”
– הוא טרוריסט ואני אוהב טרוריסטים, תגידי לו בשמי: יחי הטרור.
היא מילאה סיר גדול במים, ואמרה: “איסמעיל, תכיר, זה היה הבעל של בת אחי.” איסמעיל הרים את הסיר הכבד. ההוא שלא הלשין במישטרה. רצה לחייך אליו, אבל נחרתה בו איזו חרדה. היא אמרה לאיסמעיל: “אולי תשב איתנו?” אבל איסמעיל הלך. “הוא גר אצלנו בחינם.”
– זה י-יפה
“אם זה יפה, למה משמיצים אותי? משמיצים כי הוא גר ממש בתוך הבית, או משמיצים שהוא גר בביתן מאחור, שיחליטו.” היא התלוננה סתם. דבר לא הציק לה כרגע באמת. רצתה לשבת וליהנות מהביקור הזה. וגם לו לא איכפת היה לשבת וליהנות מהביקור הזה, ובלבד שתדבר על הילד שלו. הלוואי שהייתָ עושה קצת סדר, כי לי אין כוח, ואחר-כך הייתי שמה מוסיקה של בראהמס על הפטפון. יש רביעיית פסנתר של בראהמס, לא, שומאן, ולמה קוראים לרביעיית פסנתר רביעיה, אם בכלל מנגנת חמישיה, כל-כך הרבה דברים שאין לי כוח לברר. “אימסעיל נולד כאן, בדיוק במקום הזה.”
– זה לא נ-נכון, זה לא י-יכול ל-להיות
“זה באמת לא נכון. אני לא יודעת למה אני מספרת את זה תמיד. לפני המלחמה היה לי חבר טוב,” היא הנמיכה את קולה, שלא ישמע בעלה, אולי שלא ישמע הגנן, אולי מישהו אחר, “הוא התחתן עם ערביה. הם גרו בין יהודים. אף אחד לא שאל שאלות. אנשים עכשיו כבר לא מבינים, אבל לפני קום המדינה זה היה נורמלי, טוב, לא ממש נפוץ, אבל לא נורא, ואחרי שנגמרה המלחמה, אני מתכוונת שכבר היה רישום אוכלוסיה, מיפקד, כן? מתי היה המיפקד הראשון? בעלי ניסה להתחמק ולא רצה להירשם, סתם,” היא דיברה בשקט, אולי שוב שיקרה ולא רצתה ויכוח, הכי מטריד הוא הוויכוח על העובדות, כאילו מדברים בשביל לספר עובדות, “הם שינו לה את השם, שלא יגרשו אותה, אני לא מבינה למה, אבל נולד לה ילד שחור, ואז הבינו שהיא ערביה, כן כן, והוא גירש אותה. אתה חיוור.”

וכשישב זמן מה ושתק, ולילה אביבי עתיר ריח כיסה את הבית, ואורות הבתים של השכנים כבו אט אט, והוא לא אמר דבר, והסיפור שלה נראה לה תפל, חסר-שחר, פוגע, אמרה פתאום, “מה נעשה עכשיו?” והוא אמר: “או-אולי נ-נטלפן א-אליה?” שוב חיטטה בניירות, פתחה מגירות, לא סגרה, החזיקה ניירות, הלכה לדלת השירותים, לבדוק אם לא מת, או לשאול משהו, והוא הרי הקשיב לכל מלה, אחרת לא היה מגרש אותה מהדלת, תיכף שהתקרבה, “היא מדברת אתךָ על נישואים, תבקש ממנה שתספר לך למה ההוא גירש את אשתו, שתספר לך למה, את זה היא מסתירה, כי אשתו לא הביאה לו שום ילד, בגלל זה, וזה מה שצריך לעשות לנשים שלא יכולות להביא ילד.” אחר-כך היא חייגה הרבה מאוד מיספרים, האצבעות שלה לא הצליחו לחייג, החורים היו קטנים, או החוגה לא זזה כמו שצריך, ושוב ניסתה, כמה פעמים רצה לעשות את זה במקומה ולא העז, לא ידע לאן, חייג להרבה נשים בעולם, לנשים אחרות, בגלל זה חייג לנשים אחרות? ככה זה נראה עכשיו, ואיך יגנוב לה את המיספר? היא מוללה את הפתק, חיכתה ואמרה: “האלו?” ושוב אמרה “האלו?” כאילו בצד השני דיברו שפה זרה, והבעל צעק מבית-השימוש: “שוב את מדברת לכל מיני אנשים בחוץ-לארץ?” ואחר-כך האשה הקשיבה ובקול רך מאוד אמרה: “מאמא” ושוב אמרה: “מאמא, מאמא,” ולמורֶה אמרה: “הוא לא מבין עברית.” עמוק עמוק ים העקירה. שקדים, כאבים, מר, שחור אדום, הרדמה, עקירה, גרידה, אני לא הכרחתי אותה, היא חשבה שרציתי, אבל לא הכרחתי אותה. אחר אמרה הזקנה בטלפון: “מתוקה שלי, מה שלומך?” ואחרי ששמעה מה שלומה, ושמחה שככה באדיבות השיבה לה הסוררת, אמרה: “לא, שום חג, אני רואה שכבר איבדת את התאריכים של החגים שלנו, גויה גמורה הפכת,” ופניה קדרו בגלל התשובה, כי ההיא שם כבר הטיפה לה מוסר, הוא בטוח שהיא כבר רוטנת, והדודה הזקנה ביקשה להפתיע ואמרה: “את לא תנחשי מי רוצה לדבר אתך,” אבל כנראה ההיא ניחשה תיכף ומיד, אחרת למה נפלו פניה של הזקנה? ומכל מקום, התנצלה ואמרה: “לא, לא, בבקשה אל תכעסי עלי, התכוונתי רק לטובה, הלו? הלו?” אחר-כך סגרה, נבוכה, ופנתה אליו: “אתה כבר טילפנת אליה קודם?”
– לא, ב-באמת ש-שלא
– היא אמרה: ‘שאף אחד לא יעיז להטריד אותי יותר,’ זה מה שהיא אמרה, ועכשיו היא מאשימה כמובן אותי, מה איכפת לי? אתם בישלתם לעצמכם א-יענע חיים, בני-אדם מחרבנים לעצמם את החיים. הנישואים הראשונים הם הנישואים היחידים.
– וה-הילד? איך ה-הילד נש-נשמע?
– אני כל-כך אוהבת אותו. כל מה שנשאר מהמשפחה שלי. אתן לו הכל.
הבעל צעק מבית-השימוש: “הבת שלי, והנכד שלי, אתם צריכים לראות אותם, הם היו הנישואים הראשונים שלי.” המורה אמר “תו-תודה,” וקם ללכת, רצה לבקש ממנה את מיספר הטלפון, ואולי עדיף לפרוץ לכאן ולגנוב, רק שיראה איפה שמה את הפתק, אבל אחר-כך שאל: “אי-איפה אפ-אפרים גר?”
– אתה באמת רוצה להתראות אתו? הרי אתם כל-כך לא הסתדרתם
– ד-דווקא כן. ע-עברו הר-הרבה ש-שנים מ-מאז, הר-הרבה ח-חברים מש-משותפים יש ל-לנו, ו-ותתני לי א-את ה-הטלפון ש-שלה?
– אני באמת לא יודעת. היא כל-כך כעסה עלי.
הוא היה נחרץ, ניגש אליה, טפח על שכמה בחיבה, לא רצה לגעת בה, היו לה עצמות רכות. את זה ראו. לקח את הפיתקה. “אבל אל תגיד שזה ממני.” שם לב שלא השאיר לה עותק של המיספר הזה, אבל לא היה איכפת לו. “וה-הכתובת ש-של אפ-אפרים?”
– אפרים גר בחירבה ליד הדיונות, זה כשהוא לא במלחמה. יש שם הרבה כלבים. אתה יודע. הייתם משחקים שם הרבה. חסן בק, או עלי בק. אני לא זוכרת. זו החירבה הקרובה יותר. אל תלך עוד. יש לי כל-כך הרבה דברים לספר לך. אתה יודע שיש לי עותק חתום של א. ב. יהושע? הוא סופר נפלא, נכון?
– העברית ש-שלו
– לְמה אתה מתכוון, הרי הוא סופר?
– הוא ל-לא מ-מספיק ר-רגיש, הוא מ-מגמגם
– אני לא מבינה מה פירוש. הרי זו לא שירה, זו פרוזה. ויש לו דמיון כזה עשיר
– ז-זה נ-נכון. א-אני מ-מקנא ב-בדמיון ש-שלו, ב-בדמיון ה-השופע שלו
– תישאר כאן, אני רוצה לשמוע. תמיד הייתם נגטיביים כל-כך, שלא הסתדרתי עם זה, ועכשיו, לוּ רק יכולתי לשמוע עוד קצת את השיחות שלכם.
הוא הלך. מבעד לחלון אמרה, ספק לו, ספק לבעלה המחרבן כבר שנים: “אבא שלךָ לא היה צריך אף-פעם לגרש את האשה ההיא. אף-פעם. זה היה העונש של אמא שלך למות בגיל צעיר כל-כך. ככה לא עושים.”

אילו יכול היה לרוץ, היה רץ, אבל הלך מהר, כך נדמה לו. כלב רדף אחריו, משך בחלוקו, איסמעיל קרא לכלב לשוב, הוא כעס על הכלב ועל איסמעיל זה, גם החליט לבעוט בכלב, בעט בכלב, הכלב ילל, איסמעיל אסף את הכלב וליטף אותו, שידלו בערבית לא לבכות. כלב קטן וטיפש, מה אתה נטפל לחלוק שלי. הלך משם. עמוק בכיסו טמון מספר הטלפון. תחת הפנס שלף אותו. אולי לא חייגה לשום מקום. אולי טעתה במיספר ובכלל לא דיברה עם אחייניתה. מה אני מתרגש? אלך לאפרים. מה אומַר לו? שיחזיר לי את הילד, אומַר לו, הוא כבר יציע לי תחבולות, יוכל לספר לו עליה קצת יותר מהזקנה. פעם ראה אותו, אבל התעלמו זה מזה, חלוקת סמכויות בין הצבא לשב”כ, או בין גיסים. היה עליו להישאר אצל הזקנה ולחייג משם. צריך היה לחייג שוב. לשמוע את הילד עונה. אשה נסעה, היו עוד נשים שנסעו, היו עוד דודות, היו עוד פגישות, עוד גיסים, עוד פגישות, אפילו בחייו, אל תתרגש, הכל יחלוף כמו הנהר הגדול.

הדרך לאפרים עברה בין הפרדסים. כאן אונן בפעם הראשונה, אבל העצים היו אפלים עכשיו, ואז היתה תכלת בשמיים, בטוח, התחתונים יצאו לו, התפקעו ולא ידע מה לעשות, איך להפסיק את התענוג שנמשך ונמשך. חוגלות התרוממו מהאדמה ברעש גדול, תן חלף מצד אחד של הכביש לצידו האחר. לא פחד. בלאו הכי רצה למות, להיפצע, למצוא מישהו שיקשיב לו, אפרים יחבק אותו. אני אתוודה על איבתי אליו, קִנְאָתי, אספר על אהבתי לאחותו, וכמה פעמים רבנו בגללו. היא השמיצה את אחיה, את זה לא יאמר, מה פתאום יאמר את זה, אבל מפיו לא אהבה לשמוע ביקורת על אחיה, את זה יאמר. איך אפשר לזכור? שלושים שנה חלפו? היה לה אח גדול, אפרים, איך לא חשבתי שאתה כאן, אני מזיע, החלוק רטוב, אולי אוריד אותו, אני לא יכול לבוא ככה לבן-אדם לביקור לא צפוי. כל מה שהתקרב, חשב על הבכי שיפרוץ בו ברגע השיחה, לא, אַל לו לבכות, האיש יבוז לי. רצה לבכות בחיקו, הֲיה אחי הגדול, אפרים, אפרים מהסיירת, ואם יטיף לי מוסר, ארכין ראש בכנות, בהכנעה, אומר: ‘חבל שלא נשארתי לידך כל השנים, כל השנים הייתי צריך להקשיב לך ולא להתחרות בך’, אבל החיים חלפו, הנהר הגדול מכוסה חבצלות, כלב שוחה בו, פיו מעל למים, אוחז בכפיס עץ, חושך בין העצים, כוכבים יש, זה כן, איזה מין מישפט אידיוטי זה החיים חלפו, אני חלפתי, הזמן מורסה גדולה כזאת כואבת ולא מתפוצצת, כל כמה שאני לוחץ אותה, היא לא מתפוצצת.
כלבים נבחו מן הצללית הגדולה, ספינקס בקצה הדיונות, בין העצים עמד בית השייח’, שער כבד סגר עליו, והכלבים רצו אל השער ונבחו. אולי עזב את הצבא כי גם לו נמאס המצב הקולוניאלי, או איך אני אקרא לזה בלי להישמע מגוחך, נשוך אותי צֶרְבֶּרוּס, נשוך אותי. חייל צעיר ניגש לבסוף לשער ושאל: “את מי אתה מחפש, זה לא מקום מנוחה לנוודים.”
– את א-אחי א-אני מ-מבקש
“אחיך?” החייל צחק. הוא היה יפה כמו תמונה. היו לו כנפי צניחה וגם כנפי סיירת מעל כנפי הצניחה. “אין כאן שום אח,” עכשיו אני נזכר, חמישיית הקלרינט של ברהאמס, זה מה שביקשתי שינגנו לי לפני שאמות. ממי ביקשתי? מהבן שלי, כן, שאמות עם המוסיקה הזאת, אופוס 115. באמצע הנהר המכוסה חבצלות וסחף של ענפים ועלים, ומה לא מצטבר בפינה האחרונה בין הנהר לחושך, הזיכרון שלי נפתח. אני יכול לנגן את זה. תן לי להיכנס, לעולם לא אבקש לצאת. אדבר כמו קצין. “אני כמובן התבדחתי, חייל. אני באתי לראות את אלוף-מישנה אפרים.” החייל לא ידע מה בדיוק לעשות. הוא אמר: “אתה בטוח שבאת אל אפרים הנכון?” שוב אנבח כמו בצבא “חייל, איך אני יודע שהוא גר כאן, אם לא באתי אליו?” באמת לא הסתדרו? הרי תמיד דיבר אליו בסלחנות, למרות שהיה צעיר ממנו, אחיה. תמיד התייחס אליו כאל פאראזיט, נווד. איך אפשר לשחזר כל פעם מחדש את מה שהיה? מצו-סופראן עלה מהאינטרקום ואמר לחייל: “גדי, מי זה שם?” הוא לא רצה להזדהות. אין לי שם. בסופו של דבר לא היתה לו ברירה. כל-כך רצה לראות את אחיה. “א-אני יצ-יצחק,” “איזה יצחק?” שאל הקול הנשי, “קו-קוּמֶר,” האיש לא זכר מיהו. ניסה לרענן את זכרונו. החייל נהנה לראותו נבוך. שכח לדבר בתקיפות כזאת. “גדי תזיז את הכלבים,” אמר הקול הנשי. החייל קרא לכלבים אחריו. לא אהרוג את הכלבים. אתן להם לאכול. “אני יורדת,” אמר הקול באינטרקום. היתה זו אשה. בחליפה נאה, כמו דיילת. חזה גדול. שיער בלונדי. “א-אני חי-חיפשתי את אל-אלוף-מי-מינה אפ-אפרים.”
– זו אני, מי אתה?
– א-אני ה-הייתי נ-נשוי פעם ל-לאחותו
– אה, זה אתה. עכשיו אני נזכרת, אתה בעלה הראשון של אחותי. ראתי אותך לא מזמן, איפה? בעזה? לא, ליד לבנון. ב-1981, לא? עכשיו כל הצבא מחפש אותך, ובסוף אתה פה, אצלי?
– א-אתה אפ-אפרים?
– אני אפרת. אני אשה. אני כבר לא אפרים
– ו-ואתה, את, עוד ב-בצבא?
– יש דיונים על זה
הם עמדו ודיברו משני צידי השער. מפקד סיירת מטכ”ל נשענה על השער. מדי פעם סרקה בידה את שערה הארוך. הסיטה אותו שיכסה על אוזנה. היה לה חזה יפה, באמת, בחולצת טריקו צהובה, מתחת לז’אקט הדיילת. גדי חזר. הוא אמר לה: “מה לעשות עכשיו?”
– תרחצי את הכלים
– אני לא רוחץ שום כלים
– אז תסתלק מהבית שלי
אבל החייל לא הסתלק, אלא עלה במדרגות. אור עלה מאחד החדרים ואחר-כך כבה. עמד בחלון והביט בהם. אפרים הרג במו ידיו את נאיף חוואתמה המפורסם. זה היה סוד, כמובן, אבל המורה ידע את זה. אחר-כך אמר למפקדיו שזו היתה שטות, שלא מסכנים סיירת שלמה בשביל להרוג מנהיג לא חשוב אחד. היה לו שם של וַכְּחן ודי נמאס ממנו בצבא, אבל תומכיו היו על הצד החזק. היתה בו הרבה מאוד שינאה לאנשים סביבו. לְמָה בז בדיוק? לפחדנות שמעבר לאומץ. הכל תמיד כמו שצריך, אותה אינטונציה, אותה פוזה אחרי הקרב, אותה דימעה בלוויה, ככה אמר. אבל לך תדע מה נכון ומה לא נכון. אם אמר, לְמה התכוון, או לְמה התכוונו אלה שסיפרו? לא הזמין את המורה להיכנס. עמדו ודיברו, מה מביא אותך אלי, איך בכלל ידעת שאני גרה פה, זה הרי הסוד הכי שמור בצבא. טוב, אני שב”כניק. אתה, את הרי יודעת שאנחנו יודעים הכל, כן היא ידעה שהם יודעים הכל, כמו גנבים, בגלל זה היא רבה עם הממונים עליה, כי הפסיקו לעשות דברים בתעוזה, התחילו להתחפש לכל מיני נשים מכוערות כדי להרוג בסוף איזה איסמעיל, ומה יש עוד לדבר, כמו שאתה רואה, אני כבר לא אפרים, ואני גם לא מרשה לקרוא לי אפרים, אני לא מזמינה אותך פנימה, כי גדי, הבחור הזה שעומד ומסתכל עלינו בעד החלון, עושה לי אחר-כך סצינות נוראות, כל-כך רציתי חופש מוחלט, והנה מה? הנה אני בידיים של נקבה היסטרית, זה מה שנפל בגורלי, רציתי להיות האדם הכי חופשי בעולם, חתכתי את הביצים ומה נשאר לי? את הדברים הללו היא אמרה בקול רם כדי שגדי יסתלק מהחלון. גדי אמר מהחושך: “אני שומע הכל, אפרת, את יכולה להשמיץ אותי כמה שאת רוצה, אחר-כך אל תתחילי עם הסצינות שלך, כשאני הולך לי.”
– את יכולה ללכת מתי שאת רוצה

מה מאוד רצה לשאול את האשה מתי החליטה לשנות את המין, ואם עברה ניתוח או רק טיפול בשדיים עם הורמונים, וכל זה, אבל לא העז. היא היתה אשה יפה. זכר את השינאה שהיתה בו ליופי הזה אז. עכשיו אין בו שנאה. אולי משום שכבר לא איכפת לו הגוף המפוֹרָר שלו. אולי משום שאין בו שינאה לנשים יפות. הוא שאל אותו, או אותה, כל הזמן התבלבל, על אחותו, או אחותה, ומפקד הסיירת לא ידע לענות הרבה. היא כמו תמיד היתה בחורה בעיייתית. אני יודע שהם חיים חיי אושר, היא ובעלה, והילד שלהם. “זה ה-הילד ש-שלי?”
– הילד שלך?
– כ-כן
– לא ידעתי, אני מצטער
– א-אני רו-רוצה את ה-הילד ש-שלי ב-בחזרה
– רק אל תתחיל לבקש ממני עזרה, אני לא עוזרת להחזיר אף אחד לאף אחד. אני אשה, אבל אני לא עוזרת לאף אחד. גמרתי להיות זאת שכולם נשענים עליה, הורים שכולים, אלמנות, נכי מלחמה, הייתי המלאך של בית לוינשטיין, די
היא באמת כעסה, כאילו נוצלה כל חייה, כאילו לא מתו תחת פיקודה כל אלה שטיפלה אחר-כך בשאיריהם או בשייריהם. ואין לה חברים. מאז עזב את אשתו – למען האמת, מאז הכריח הוא/היא את האשה לעשות הפלה, החליט בעצמו להיות אשה, לא בגלל הסקס, באמת שלא, להיפך, לנשים אין סקס. היתה לו אשה שלא גמרה אף-פעם, וגם הוא יכול לא לגמור אף-פעם. נראה שאפשר להסתדר עם כל זה לא רע. נדמה היה למורה שהדיבור הזה לא יפסק אף-פעם. היא נשמעה קצת חולה. על מה היא לא דיברה? על הווסת שלה, על חזיות, על איפור ודיאודורנטים, על הפטמות, הכל בגלל הבחור הזה בחלון, או מה? שום דבר לא היה אמין. אין לה חברים, על זה חזרה כמה פעמים. כולם נטשו אותה, אבל לא איכפת לה. “אתה רוצה להיכנס?” לא רצה להיכנס. הבית הערבי עורר בו סוג של דחיה. לא אהב להיכנס לבתי ערבים שיהודים גרים בהם. “י-יש לך מיס-מספר ט-טלפון של א-אחותך?”
– זה מה שחסר לי? תגיד לי, מתי התגרשתם?
– עש-עשרים ו-וחמש ש-שנים, יו-יותר
– אז איך הילד שלה, שהוא בן חמש, יכול להיות הילד שלך?
– אתה לא מתגעגע לפעילות של היחידה שלך?
– לא, אני לא מתגעגעת, אני מרגישה שנולדתי מחדש. שמעת על הפשיטה באיראן? שמעת. כמובן. עוד רעיון מטומטם, לתת לנו לעשות ג’ובים בשביל האמריקאים. שם איבדתי את הביצים. אמרו לי שאין לי שום סיכוי להשתקם. אמרתי להם שביצים זה לא הכל. אני צוחקת. אני הורדתי את הביצים בניתוח. אני צוחקת. נשארו לי ביצים. אני תמיד יכולה לחזור ולהיות מה שאני רוצה. בגלל זה הפכתי אשה. אני מסוגלת להתבדח על זה. כולם נבוכים כשאני מתבדחת. אתה שמעת על הפשיטה?
– כן, כמובן, מי לא שמע
– אל תשקר, שום פשיטה לא היתה. זה מה שאני לא אוהבת אצלכם, אנשי שב”כ, תמיד מרמים, תמיד חושבים מה להגיד ומה לא להגיד. אתה היית תמיד שקרן. בכל אופן, אני ברחתי מהחיים האלה.
– אי-איזה ח-חיים?
– רציתי צבא, גברים, פריצות, קרבות, אומץ לב, ומה קיבלתי? אנשי שב”כ מרמים, אנשי מוסד מעמידי פנים, גברים. מה?
חשב ללכת. קיבל גועל-נפש. הרי בלאו הכי לא יתן לו את הכתובת של אחותו. גם לא יעזור לו להחזיר לו את בנו האבוד. מדבר על גרידה כאילו זה גזר מרוסק על פומפיה, האידיוט. לא גבר ולא אשה. “א-אני הו-הולך.”
– חכה
חיכה. היא פתחה את השער, הביטה בחלון. רומיאו שלה עמד שם. ניגן לעצמו תקליט של בראהמס, החמישיה לקלרינט. מוסיקה מעייפת אחרי תנועת הפתיחה. למה רציתי למות דווקא עם זה? יש לי גועל-נפש. גועל-נפש עוזר לחיות. היא אשה יפה. הייתי דופק אותה? לא הייתי דופק אותה. למה לא הייתי דופק אותה? פתאום אמרה האשה: “בכל פעם שיש הלוויות, אני חושבת שמישהו מת במקומי. כמה שזה אידיוטי, אני מרגישה אשמה, שלא אני שם, בין הלוחמים. זו הטעות היחידה שעשיתי. אתה מבין אותי?” סמרטוטה שכמוך. בשביל השטות הזאת היית צריכה להשתחרר מהגבריות שלך? בגלל רגשי אשמה? בשביל להרוג עוד? בשביל זה נעשית אשה? “א-אז ל-למה א-אתה לא הו-הולך ב-בחזרה ל-ליחידה, ז-זאת או-אומרת ל-למה את לא הו-הולכת, או איך ל-להגיד את זה?”
– אני אלך.
– כ-ככה?
– כן, ככה, ונראה אם לא יקבלו אותי.
המורה שאל-על אשתו של אפרים, “נו טוב, הגירושים זה הדבר הכי טוב שעשיתי, אין דבר יותר נפלא מדריסת האהבה הראשונה. לרמוס אותה. דפיקה רעה. החור שלה היה עוד קטן. כאב לי. לא נהניתי. אתה מבין? היום אני אשה בשלה.” היא פתחה לאט את הז’אקט, כדי שהחייליקו מלמעלה לא יראה, הרימה בזהירות את החולצה, גם את החזיה השחורה והיפה הרימה למעלה, שתתכווץ מעל לשדיים, באמת היו לה שדיים יפים. רצה לגעת בהם. היא החזיקה אותם בידיה, והראתה לו את הפטמות. צבטה אותן. קודם אחת, אחר-כך את השניה. איפה שׂער החזה? אולי לא היה שעיר אף-פעם. רצה לגעת. גדי אמר מלמעלה: “או שאת עולה, או שאני הולך לזיין בתל-אביב.” המורה ברח משם. היא קראה משהו מאחוריו. אם אפול, אעשה את הלילה בין הפרדסים הצפופים. ארנבת חצתה את דרכו. דרך ארוכה עד הבית.

מקץ ימים אחדים נודע ברבים שאפרים נהרג. לא מסרו שום פרטים על נסיבות המוות. נפל בקרב. מודעת אבל גדולה של הרמטכ”ל. אבל מפה-לאוזן סוּפּר שהחיילים הרגו אותו בזמן הקרב. סיפרו גם שקיבלו עידוד, שאמרו להם לא לסמוך על אפרת המשוגעת, שעריקתה מהצבא היתה תמוהה, ששינוי המין לא רק שהיה בגדר בושה, אלא שגרם לירידת המוראל אצלנו, ולהעלאת המורל אצל הערבים. כמו בנדנדה עניין המוראל הזה. לפני היציאה לקרב, אחרי התדריך, הפשיטו אותה בכוח, רצו לראות לה, ואף אחד לא אסר, גם לא הקצינים, וכשראו שהשדיים הם באמת שדיים ולא תחפושת, ניסו לאנוס אותה, את המפקד, את אלוף-מישנה אפרים. סיפרו שברגע האחרון הגיעה הוראה לא לתת לו לצאת לקרב, כשנודע שזו לא תחפושת, כמו שלמשל אהוד ברק התחפש בביירות – ואולי גם אהוד ברק לא התחפש, אלא היה אשה, או רצה להיות אשה, כי יש גברים שפתאום רוצים להיות נשים, שילטפו אותן, שיגעו להן בראש, ברגישות, ויגידו להן מלות חיבה רגישות, ויגידו להן לישון טוב טוב, מחר יש חתונה וחוזרים מאוחר, או מה אומרים לנשים שלא אומרים לגברים – ואולי רצה אפרים רק לברוח מהשירות ולא ידע איך יברח, כי כל הזמן עלה בסולם הדרגות, ובכל פעם שרצה לפרוש מהצבא, עשו לו שיחה וייסרו את מצפונו, ואמרו לו שיהיה רמטכ”ל, ואמר להם, ” fuck רמטכ”ל,” ואמרו לו, המדינה צריכה אותך, ואמר להם “fuck מדינה,” ואמרו לו, המתים בוכים בלילה, המתים והוריהם, בשביל מה שלחת אותם לכל המסלול הארוך הזה לגיהינום, אם אתה לא ממשיך את מה שאף אחד חוץ ממך לא יכול לעשות? ואפילו שידע שאומרים את זה לכולם – גם הוא אמר את זה לקצינים הזוטרים שלו – לא נרגע מרוב רוגז, והתנפל על הקצין שדיבר אתו, אלוף הפיקוד, או משהו כזה ונישק אותו בפה, נשיקה ארוכה ארוכה, עם הלשון בפנים הפה, ותפס אותו בביצים וליטף וליטף, עד שהקצין הדף אותו, ואחר-כך, כשנראה לאפרים שעוזבים אותו, מניחים אותו לנפשו, הלך ופירש את עצמו טוב יותר, מין פרשנות שסותמת תמיד את הרב-משמעות, יותר משמשאירה אותה פתוחה, פעורה, משתוממת, והרי יכול היה אחרי הנשיקה ההיא לאלוף הפיקוד, להביט בזיקפתו ולומר: ‘עכשיו לעניינים’, אבל הסתלק משם, ומקץ כמה חודשים היה אשה, וכאשר שכבה שם עירומה בבסיס היציאה, לפני שנסעו לחטוף איזה שייח’ שיעי, בתמורה לקצין שנחטף בתמורה לשייח’ סוני, שנחטף בתמורה לטייס, שנחטף בתמורה, וכו’, ניגש אלוף הפיקוד, אותו אלוף פיקוד שזכה לנשיקה הלוהטת, והביט בה, בתחתוניה, בביריות השחורות, זרק עליה את המדים, ואמר לחיילים: “מי המרגלת הזאת?” סיפרו שזה היה האות. אבל שום דבר מזה לא הותר לפירסום, ואפילו ההיסטוריונים הישנים, שהארכיונים של הצבא פתוחים לפניהם, לא ראו את המיסמכים, כי שום דבר מזה לא נכתב אף-פעם.

המורה התעורר מכוסה זיעה וחייג וחייג וחייג, וקול של ילד קטן אמר: “פאפא?” והוא אמר: “מאמא, מאמא,” והילד קרא לאמו, “מאמא, מאמא,” ואחר-כך ניתק המורה את השיחה. מחר יקח את תלמידיו לנהר הגדול. יחצוהו בשחיה.

 

[1] לאטינית: וכמו בגוף, כך גם באימפריה, קשה ביותר מחלה היוצאת מהראש
[2] לאטינית: מה שתזרע, תקצור
[3] לאטינית: צודקת מלחמה שהיא כורח, וטהור נשקם של אלה שאין להם תקווה אלא בנשקם
[4] לאטינית: לפיכך, אם רוצים אנחנו ליהנות משלום – עלינו לצאת למלחמה; אם נימנע ממלחמה – לא ניהנה אף-פעם משלום
[5] עברית: קצין רפואה ראשי