מתוך החשיכה, לפעמים מתוך הצצה בצוהר על גופך המתענה, לפעמים בלי צוהר, אי-שם בתוך הייסורים, פעם כך ופעם כך, מתוך החשיכה, ולפעמים בתוך החשיכה, לפעמים כמו קרקעית של ים, ולפעמים כמו דג בן אלף שנים, מחפש לו הגוף מקום להימתח, אולי אפילו להתפרקד, לחוש את חומו שלו, בלי תודעה, בלי שמץ של תודעה, מוכֶּה וחבול ושותת דם אפילו, מייד מי הפצע? אכן, זה הרגע הנפלא ביותר, בלי שום תודעה, השפה נשכחה וגם הגוף אין לו שפה, ולא מהֲלך, אלא התפרקות, פרקים ומיפרקים, והקולות כמו ברקים, חורקים, שורקים כמו ריאות חולות, ורק הגוף עיוור, חירש, מריח את ריחו שלו, זוכר את מה זוכר הגוף, את עברו, לא לא, את שלמותו, אולי, שלמותו אשר איננה אלא במותו, ואז אין זיכרון. לא היה מקום להתפרקד ככה, אבק עלה מן הריצפה, הגרון נצרב, נזלת ועיניים דומעות, צורבות, יתושים ועיטושים מכל עבר, ולפעמים דיבורים, קולניים, נרגזים, מאיימים, ותחינה, מדי פעם גם תחינה לשקט, לאור, לחושך עמוק עוד יותר, ומתוך העומק הזה, כאילו צעק למרחק, אף כי היה קרוב מאוד, דיבר איש זקן, צרוד: “תעבור אתי את הלילה, אני פוחד להישאר ער לבדי. כמה שישבתי הרבה בבית-סוהר, אני פוחד, בתמורה אני מוכן לשמוע את סיפור חייך, למעשה, אני מאוד אוהב לשמוע סיפורים של בני-אדם; אולי לא תאמין כמה בני-אדם עוברים כאן, מספרים על חייהם, זכרונות הכי מוקדמים שיש להם, זכרונות אחרונים שיש להם מבחוץ, מאב חי, גוסס, ומספרים על אחרים, פלוני שמעון מספר על פלמוני לוי שישב אתו, וזה שישב אתו הכיר את ראובן מן הפעם האחרת, שישב עם בן-דוד של יהודה אחר, והסיפורים הולכים ונרקמים, ומתרבים, ומתרחקים, אבל כבר, לרגע אחד, שמי כוכבים, כילה, כמו על מיטת תינוק, נגד היתושים עוטפים את העולם, כוכבים בלילה, אתה מבין מה עושים כוכבים בלילה? בערבה החשוכה הקסיופיאה לא עוזרת לך ללכת, לצאת משם, לא, אבל למה לצאת? שם אתה בבית, נושם עמוק, עיניך מלאות דם, כן, ככה יוצאים החוצה, ואם אין פחד, אין פחד בגלל אור השמיים, השמיים המכוכבים, יש מים בבקבוק? תתכסה טוב, זאת השעה הכי קרה, הרגל כואבת מהשרשרת, אני כאן כי היתה לי פעם פילגש, ולה מצח כאגן סהר יֶרַח שעבאן וגבות מקומרות ועיניים כעיני האיילות ולחי כאילו מן הכלניות. כענק פנינים שִיניה. ניקבהּ יכיל אוקיה משמן אגוזי בהמן, ומותניה דקות מגוף זה, גופי, אשר מאהבה רָזָה, ּאבל היא השתגעה כבר מהפעם הראשונה שנתנה לי בפנים, אמרה שגנבתי לה אתה-יודע-את-מה, אתה ישן? לא, אתה לא ישן, הכל בצעקות, פתאום, באמצע הלילה, קמה מהמיטה, הלכה לשטוף את עצמה מהזרע שלי, כאילו אני ליכלוך או מה, התרגזתי, הלכתי אחריה להגיד לה שהזרע שלי לא מלוכלך, כבוד אני נותן לה, שמעתי צווחה, נבהלתי, גם תיכף נדלקים החלונות אצל השכנים, אוהבים לשמוע מריבות, לַצעקות של המישגל, היא צועקת, זה טוב זה טוב, תכניס עוד, ואני צועק, אני מכניס עוד, אני מכניס עוד, לצעקות הם מקשיבים בלי להדליק את האור, עומדים מאחורי החלון ומקשיבים, אבל אז, במיקרה ההוא, תיכף שצעקה, הדליקו את האור, לעזור לשכן, לעזור לאשה בצרתה, ‘גנב, גנב,’ ‘מה גנבתי לך, מתוקה שלי, כרגע נתתי לך כל מה שיש לי ואת הלכת לנגב’, אני עוד התבדחתי, אתה מבין? עוד לא הבנתי מה קורה לי, והיא צעקה ‘אתה גנבת לי את זה,’ והמירפסות נמלאו בני-אדם, דואגים, מתייעצים, אולי לקרוא למישטרה, אולי לאמבולנס, כל אחד חושב שצריך אותו, הכיור מלא דם, גם האסלה, תיכף תבוא המישטרה, אמרתי לעצמי, דיברתי בשקט, לפני שסתמתי לה את הפה, בהחלט כל זה קרה לפני שסתמתי לה את הפה, זה מאוד חשוב שתזכור את סדר הדברים, די להזיז אלמנט אחד והכל משתנה; בכל אופן, אני אמרתי לה, ‘מותק, מה פתאום גנבתי לך? מה יש לי נגדו? כל פעם שאני נוגע בו, את רועדת, וכל פעם שאת רועדת, אני רועד, כאילו אני עכשיו בן שלוש-עשרה,” עזר לי? לא, לא עזר לי. אתה ישן? היא בכלל לא שמה לב לטענות שלי, המשיכה לצעוק, הידיים שלה היו מגואלות בדם, חיפשה באסלה, כמו אשה שאיבדה עדשות מגע, וכשחיפשה, צעקה, כאילו היה לה תפקיד בהצגה, ‘גנב, רוצח, רוצח,’ עכשיו, אני פחדתי שהמישטרה תפרוץ לבית, ולכן דיברתי בשקט, לא יכול להיות ששמעו אותי כמו שאמרו אחר-כך, לא היה לי אינטרס לצעוק, זה מנוגד להיגיון, אמרתי בלחש, ‘מה אני צריך אותו? יש לי אלפים, אלפים יש לי,’ לא עזר לי, בהתחלה רק גנבתי, היא אמרה, אחר-כך באה טענה נוספת שגנבתי בכוונה, בסדר הפוך, כמובן, שהתיכנון קדם למעשה, אחר-כך, כשדיברה אל השכנים, דפקה את עצמה, כי מי האמין לסיפור הזה, ואת הדם לא ראו מרחוק, כי הדם לבדו, אני אומר לך, הדם לבדו, בלי שום צעקות, יכול היה להרשיע אותי, אבל היא, על המירפסת, מול כל השכנים ששנאו אותי, כמו פה בבית-סוהר, בגלל הכוח שלי, המציאה להם, משהו הציק לה, בזה אתה יכול להיות בטוח, ודווקא עליהם זה לא עבד, כי הם לא ידעו איזו אשה נפלאה היא היתה עד לאותו דם, עמדה על המירפסת, ראתה את הקהל במירפסות מסביב והסבירה, בלי להראות את הדם, איך בזמן הדפיקה, בדיוק שהייתי צריך להשפיך, התאפקתי, ועוד פעם התאפקתי, ובסוף, כשכבר לא יכולתי להתאפק, ואני, שתדע לך, יכול להתאפק שעות, בלי שום קשר לסיפור הזה – במקום להשפיך השתנתי לה, היא אמרה, אתה ישן? וכשהיא קמה לשטוף את עצמה, כי למה לה לסבול שתן, ראתה שאין כלום, שהלך לאיבוד, לא, את הדם היא לא הזכירה, דווקא הדם שנראה כמו היאור במצרים, אותו היא לא הזכירה, ואז השכנים הלכו לישון, הכל התחיל להיות כמו סיפור, ההצגה נגמרה, צריך היה לפרש, לפרש זה יפה מאוד, כל עיתונאי עושה את זה, אבל ההצגה שלה, ההצגה הפרועה, נגמרה מבחינתם כשהתחילה להסביר, בעצמה התחילה להסביר, איך שטפתי לה את הדגדגן בשתן שלי, והם כיבו את האור, בטח צחקו במיטות, אמרו לעצמם, הנה הזקן עם השערות האפורות מביא נשים יפות לדירה השכורה שלו, וזה מה שיוצא לו, טירוף; והאמת: אשה תמיד נראית מועמדת להשתגעות, וגם חלק מהשכנים ההגונים, שאמרו לילדים ללכת לישון, או נתנו להם הסבר מרגיע, כמה עלובים ההסברים, אם תחשוב על מה ששמעו ואולי גם ראו קצת מהמירפסת, בעיקר אם היו לכמה מהם משקפות, כמה עלוב ההסבר, ‘תישן ילד, יש שם אשה שמרגישה לא טוב’ – אבל חלק מהם, אני בטוח, פחדו מאותו לילה לזיין את הנשים שלהם, בגלל הגוף הזה שמתפורר מהחדירה בבת-אחת ואף-פעם אי אפשר לדעת אם לא הפעם הזאת יתפורר, עד עכשיו הכל היה בסדר, היא התרגלה, מאז הפעם הראשונה שלה שהזיעה מרוב פחד, שלא נהנתה, שאמרה לעצמה, אבל לא ככה תיארתי לעצמי את זה – אף-פעם אי אפשר לדעת אם דווקא הפעם הגוף שלה לא ייחתך לשניים ברגע שאתה נכנס, וכל כמה שהספרים מתארים את זה כמו החלקה, ואולי באמת זה מחליק לשם, בעיקר אם אתה נכנס לוואגינה ולא לרקטום, זה באמת מחליק, ואף-פעם הם כבר לא יחשבו שזה פשוט כל-כך, כי היא יכולה להתבקע, כמו זאת שלי, המיסכנה, חלק אולי אפילו עשו מעשי זוועה, בגלל המחזה הזה, חווה לא נולדה מהצלע, מהסלע, כמה מהם, מי יודע, כמה התחילו באמת לחשוב על דברים כאלה, לחתוך, ואולי הרגישו כאילו הביקוע הזה הוא חלק ממה שיקרה אבל אין להם מכשיר מספיק גדול, ואם המכשיר קטן והביקוע גדול צריך להביא סכין, או איזמל גדול, או להביא את החברים, שיאנסו כולם, כן כן, העולם נברא מחדש. אתה לא שואל מה קרה לה? אתה גם נבהל, אולי גם אתה חתכת אשה לשניים, מאותו לילה היא לא נחה, חיפשה את הדגדגן האבוד שלה, שותתת דם, ואני זרקתי אותה כמובן מהדירה, אלא שהיא לא נחה, כבר אמרתי, הגיעה לרחוב הזה כל יום, וכל יום גדל הסיפור, הלכה למכולת, מינימרקט שכונתי קטן עם בשר קפוא, וקפה, ומיץ, שם כידוע לך עשינו את הקניות שלנו, דווקא רגעים די יפים בחיים שלנו עברנו שם, האם הרגעים ההם יפים עכשיו, או שגם אז היו יפים, אי אפשר לומר, ולפעמים פגשה שכן, אחד מהצופים בחזיון הזוועות שלה, הם כבר לעסו את החומר טוב-טוב בבית, כבר יכלו להיות אירונים, כבר השתמשו במלים שלה בכל מיני הקשרים, הנה השכן אומר משהו כמו, ‘נו, איך הפצע? מתרפא?’ והיא, ככה רק הגדילה את הכאב, בבת-אחת, התפרצה, לא נגדו, כמובן, אלא מה? נגדי, אני אשם, כמובן, אולי החליפה בינו לביני, כי אני הרי הייתי בכל מקום, וככה גם ההצגה הקטנה הזאת הפכה להיות הצגה מתה, מלים אירוניות, במקום לראות את הסבל ולשתוק, גם את ההיתפרצות הזאת למדו, איפה? בבית-קפה אולי, במכולת, במיטות שלהם, עם האשה, לפני זיון, במקום זיון, למדו איזה מלים סוחטות ממנה את ההתקפה, ‘פצע’, ‘דקירה’, ‘סכין’, ‘זיין-פיפיות’, מלים כאלה, שהיא לא השתמשה, אבל הם הבינו, מה יוציא ממנה את הכאב, כן, כמובן ‘חדירה’, שהוציאה אותה מדעתה, ושוב באו התפרצויות, ושוב הפיקו מן ההתפרצויות סיפורים ומיני-דראמות, כמו במאים הם התנהגו איתה, והיא תמיד הגיעה אל הדלת שלי, ליתר ביטחון דקרה את עצמה בחוץ, אני בטוח, שייצא לה עוד דם, אבל אני, הדבר היחיד שכאב לי, היה שנאלצתי לעזוב אותה, בגלל הצעקות, כמובן, אני לא יכולתי להרשות לעצמי שערוריות, הכירו אותי בכל מקום, והיתה לי בבית אשה, לכן כאב לי איך היא נשארה עם הסבל שלה, עם השכנים הצבועים, שנהנו מזה, וכשנפלה ליד הדלת, בכתה: ‘אבא, אבא, אל תעזוב אותי’, אבל מה יכולתי לעשות?” הוא שתק רגע, ואחר-כך שאל שוב, בקול גדול יותר: “תגיד אתה, מה יכולתי לעשות?” ונער בתא הסמוך אמר בזהירות: “הוא משקר.” הצטערתי שלא קטעתי אותו כמו הנער הזה. כבר שנאתי את האיש.

לא ככה התחיל הלילה. האם היה זה אותו יום שבו נעצר, האם הובא לכאן אחר-כך, האם קדם הלילה הזה למעצר, עלינו לסרב לתביעת הלשון ללכת עם הזמן. הנער אמר (והזקן ישב בחושך, חיכה בשקט, לא הפריע אפילו פעם אחת לסיפורו של הנער, שמעתי, מלך מאושר): “הוא היה מאוהב בה, דומה היתה לאגן הסהר העולה והעופר הרועֶה, בת ארבע-עשרה היא היתה, והיא הלכה לאמא שלנו לגלות לה את האמת עליו, כי אמרו לה, מי אמר לה? מי יודע מי אמר לה, אמרו לה, שהכי חשוב לא לשקר, היא דיברה והוא ישב בפינה ושתק, כמו שהוא יושב עכשיו, אף-פעם הוא לא מתערב כשמדברים עליו, יודע שתורו יגיע, יודע שתורו יגיע לקטוף את הפרי, יודע שיש לו כוח, ובסוף הסיפור שלה, הוא חייך ואמר: כמה יפה היא משקרת, ורמז לאמא שהיא משוגעת, ואמא שלנו לא האמינה לו ולא האמינה לה, הלכה לעשן בגינה, עישנה, לא בכתה, אמא שלנו אף-פעם לא בכתה, כי לא היתה לה אמא, והוא, במקום ללכת אליה, לעשן איתה איזה סיגריה בגינה, לדבר על יומיום, ישב עם הנערה והסביר לה הרבה זמן, עם כל מיני הוכחות, מדעיות, שהיא צריכה טיפול, משום שהם אף-פעם אפילו לא נפגשו, והדמיון שלה מסוכן מאוד, לא בגלל מישפט דיבה, אמר, חס וחלילה, אלא משום שעלולים לאשפז אותָךְ, לסגור בבית-משוגעים עם נשים זקנות בלי שיניים, הוא אמר, הביא לה הוכחות, שיכנע את המיסכנה שהיא משוגעת.”
– לא שיכנעתי אותה. למה היה לי לשכנע אותה?
– כי פחדתָ מהשערוריה
– איזה שערוריה?
– למשל, היא התאבדה
– טיפש, פחדתי שאמא תתאבד
– אמא התאבדה?
– לא, אבל היא מאושפזת, בזה אתה מודה? אמרתי לך, נשים עלולות להשתגע בכל רגע, צריך להיזהר, העור שלהן מחזיק בפנים כמו שלפוחית את הטירוף, הרי אני אמרתי שאני אשם, למה אתה מפריע?
אפילו לזהות את הצועקים אי אפשר היה. רק הזקן זיהה אותם. אולי העמיד פנים. סיפורו לא התחיל את הלילה, אלא בקע באמצעו, מתוך החשיכה, מה קדם למה, אין חושך מוקדם וחושך מאוחר, אין דומיה מוקדמת ומאוחרת, אין יקיצה מוקדמת ומאוחרת, הרי המים קדמו, ועדיין לא גילה המקרא בריאת המים מתי היתה. אני ישן חולם שאני ער, אני ער חולם שאני ישן, אתה מביט בי ומגרד את הרגליים שלך, גם אני מסריח, עוד מעט הבחילה תעבור לי, סליחה שנבהלתי, כבר שנים שלא שכבתי עם נשים, עם גברים אף-פעם, אני שוכב עם גבר אחד בחלומות, אני לא יודע מי הוא, איש חשוב, אני חולם עליו בכל פעם שהחיים שלי נדפקים, כשבאים לקחת לבית-מישפט, כבר עשר בבוקר, כשבאים להביא אוכל כבר שתים-עשרה בצהריים, כשבאים להביא ארוחת ערב כבר שש בערב. הצעקות של הערבי? הוא לא מקבל מכות, הוא עובד בלצעוק ליד החקירות, האחרים פוחדים, אני לא רוצה לצאת מכאן, אני מנסה להגיע אל המקום שבו אני לא צריך לזוז, לא אספר על עצמי שום דבר, גם ההווה הוא מחשבה, גם העבר הוא מחשבה בהווה שהוא מחשבה עם התחלה שכבר עברה, וההווה שלה מתחיל, ועובר, ומגיע להווה שמתחיל ועובר ומגיע להווה, לא כדאי, אני לא יכול להדביק את הפער בין התוהו למחשבה שאני כופה עליו, וכשאני מדבר, אני כבר מפגר פעמיים, “אתה ישן?” נשקני ילדי, לעולם לא אשכח אותך, אישן פה שנים, הֱיֵה בזרועותי. “למה אתה כאן?” נשקני ילדי, אל תלך ילד, “אתה ישן?” ‘אבני פלא’, אמרה מישהי, אולי ‘פלא, פלא, אבנים’, דלת חוּמָה, גילוף פסים לאורכה, טבק או פוליטורה, כמו תבשיל התנדף מבפנים, אבל איפה החוץ, העור מקולף, שלפוחית דקת-קרום, הכל יפרוץ, יישפך, תמנון, זה לא הבית שלי, שָם הַפְּנים, אבל כשהקיש, אולי לא הספיק, טעה, אין לו שֵם, טעיתי, איבדתי את הדרך, אני לא מוצא אותה, אבל זה היה לפני כן, ובחלום אחרי כן – מידשאה וממטרה לפני הבית, זוג אופני פלסטיק ירוקים, עשרה ילדים רועשים, אחד מתגרה ומוכה – במידשאה של הבית רב הקומות, קיר חדר-המדרגות מלוכלכך, המדרגות נקיות, ‘הערבי בָּכָה היום?’ תיבות-הדואר שבורות, דלת נפערת מול דלת פעורה, צעקה מעבר לקיר, מוסיקה עולה מגרון הדירה הפתוח, “אתה ישן?” הילד אומר וָהוָהוָה, כַּלְבּוֹ של הרופא אל צווארו עוד בטרם דפק בדלת, השריטה בצוואר לא מסוכנת, הרופא, קרחת ומשקפיים, מנגן על ארון ריחני, פוליטורה, איפה החוץ אם הכל פנים? שתן, כמה שתן, אני משתין, אני ישן בתוך שתן, אני לא ישן, אני הולך, מתעכב לפני הבית ואחר-כך לא מגיע אל הבית, בחביבות ליטף את הכלב, בחום, אולי הוא משקר, איך זה שהוא אוהב את הכלב הזה ככה, איפה עיני הכלב, מלאות דם, זה הדם מהצוואר, שם, למעלה, ברב-קומות, הדירה, רק עברו לגור, מי פָּרָק את הדברים, היא והקטן מחכים, מעיל בידו, מגולגל כמו חבילה, כתמי דם, “אתה ישן?” דלת פעורה, בישול, ‘אמרתי לך לא לגעת, זה חם’, ‘אני לא יכולה יותר’, ‘לבד, הכל לבד’, “אתה ישן?” מוסיקה רועשת, “אתה ישן?” ולמה אתה הולך חצי גוף, “אתה ישן?” לא צריך, “אתה ישן?” לא היו ימים מועטים עד שמת ומוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו, בַּקּוֹר, בחשיכה, טילטלוֹ מתוך החושך, אלף עיניים, אלף ידיים, ואף שהיישות המטלטלת ברורה, לא ידע אם חולם הוא, אִם עֵר, או רק חולם שהוא ער, “אתה ישן?” כל-כך פתאומית היתה היקיצה, ואולי נמשכה הטלטלה, החבטה, כבר זמן רב, התקפלה לתוך נקודה אחת זעירה אחת, לחקירה, שולחן מולו, פנס, תעודה, אתה, כן, אין לי אף אחד, קל כמו נוצה, לישון, אישונַי תפורים, אלף עיניים מביטות, מסריח, מי אתה? ודאי שאני, נולדת בישראל, אבל עוד לא היתה מדינה כזאת, גם ארץ כזאת לא היתה, מתישהו סוּרגלה באדמה, ‘האם היה עולם לפני האדם וזמן היה לפני האדם’, עבר, הווה, עתיד, ו’הדיבור ניתן בשביל לומר אמת’, אחרי כל זה, אולי גם הוסיף, שאג, אבל גרונו היה יבש, ‘הזמן איננו נצח, הזמן יוצר את עצמו כזמן רק בתור קיום-אנושי-היסטורי’, מבט החוקר, איפה נולד אבא שלך, אני אבי, אני אמא, אני בני, מה שמך? מה שמי, לא יהיה לך ילד אף-פעם, אין לך רגליים, למיטה, עמוקה מאור, נופל נופל נופל, אבל העצמות לא כואבות, כיוון שראה אדם הראשון שבניו עתידים לירד לגיהינום, מיעט עצמו מפריה-ורביה, התעורר לטלטלה, לא ראה את המטלטל, יש שהטלטלה אוחזת בך ואתה מטולטל ומטלטֵל, וחלל גדול פעור בין המטלטל לטלטלה, ובחלל הזה, כמו אולם מראות, אתה מחפש את בבואתך, אבל אתה מחפש, לא רואה ולכן גם לא נראה, ולא להתעורר, הטלטלה מכאיבה, אבא, אתה לא רואה שאני בוער, “אתה ישן? אתה הרי לא ישן, אתה עושה את עצמך, סמרטוט, אגואיסט,” מתחת לאישונים נחה אוניה טרופה, שלושים שנים למטה, עין אחת שלי בתמנון ברזל חלוד, עין אחרת דג טורקיז משייט, “אתה ישן? אל תישן, תענה לי, תענה לי,” בדרך, לא רצון, כוח, לא כוח, אנרגיה, לא אנרגיה, חיים, עד לקול האומר ‘אני’ יש גשר רעוע, אני לא יכול ללכת עליו, אל תכריח אותי ללכת, ממה אני פוחד, ליפול, כבר נפלת, עודני פוחד, הנפילה לא נגמרה, המיטה עמוקה יותר מהאוניה, “אתה ישן? אני צריך לדעת ממך כמה דברים,” מתחת לגשר יש נהר עמוק, העין שלי, תמנון, “מה? מה אתה רוצה ממני? לך מכאן, אני אצעק,” אני לא מצליח לצעוק, הרגליים נדבקות לאדמה, “רק שאלתי אם אתה ישן. למה אתה נבהל?” “אני לא נבהל”, מרחוק צעק מישהו: “זה אתה, גנב? הוא רק רוצה שתדבר אתו, המסכן רוצה שתדבר אתו, רק בלילה, שמונה שעות, זה הכל, אין לו אף אחד חוץ משוטרים וסוהרים, דַּבֵּר אתו, גנב, בחייך,” מתי מתחילים הקולות להישמע?

“לא היו לה שערות בכלל, חלק כמו קרפיון, והכי גרוע שאי אפשר היה להסתכל על זה, כאילו דג מבושל הסתכל עליך עם העין הקרה שלו,” ומישהו אחר צעק, או אני ישן ומתעורר: “בשביל מה לך היה לחפש בלונדינית?”
– כי הייתי גמד מכוער
– זה נכון, הוא היה הכי נמוך בבית-ספר, אמרו עליו שלא ימצא אף אחת, אפילו זונה, אמרו, לא תרצה אותו, כי איך אשה יכולה ללכת עם גבר נמוך ממנה
ושוב כיחכח הבאס וליגלג: “אז מה עשית לה?” מישהו ביקש ‘שקט’, אבל המכחכח הצליח להפיק את ליחתו ולירוק אותה ולומר: “שתוק אתה, תן לשמוע! נו, מה עשית לה?” ושתיקה הציפה את החלל, גם השיחות האחרות חיכו למעשה .
– הורדתי אותו עם סכין, הכל
מישהו, אולי היה זה חברו-לתא של המכחכח, הקול בא מאותו צד, אמר: “זה שקר, הוא בעצמו נולד בלי, והצליח להתחתן עם אשה יפה, למרות שהיה גמד מכוער, בגלל ששלח לה פרחים כל יום, כל יום שלח לה זר פרחים, וביזבז הרבה כסף, עד שחשבה שהוא עשיר גדול, אבל הכל היה הלוואה, וכל המאמץ שהשקיע, הכל היה בשביל להתחתן, אחר-כך לא שכב איתה שנתיים, והיא לא ידעה מה להגיד, כבר השלימה עם העוני, אבל חשבה שמשהו אצלה לא בסדר, גילחה את השערות, כי חשבה שהיו לה יותר מדי שערות שם,” הוא נבעת, המספר, כאילו לאשתו-שלו היה שיער כזה, מאחורי הירכיים, ועל הבטן, “חשבה שנבהל, כאילו הסתכל לה למטה, כאילו ראש של גוזל, כאילו הדגדגן בתוך השערות הוא איבר מנוּוָן,” וציחקק, אז שאל מישהו בקוצר-רוח, “ומה היה אחר-כך?” (מצד אחר לגמרי של בית-המעצר) ועל כך ענה שכנו-לתא של המספר: “האחים שלה שאלו אותה פעם, הם היו שם בארוחת-חג, ‘נו, מה עם ילד?’ כי כולם היו להם כבר איזה ילדים, ורק לשני אלה לא היה ילד, ושום דבר לא עזר, אז כשהיא נשארה לבדה, משום שהוא הלך לעבודה הוא עבד במחלבה במשמרות לילה, התחילו לחקור אותה, מה הוא עושה ומה היא עושה, והיא מיהרה להגיד, כמו אצל קצין מיבחן, שהיא אשמה, אבל בזה הם היו בטוחים בין כך ובין כך, רק רצו לדעת איך היא אשמה, והיא גימגמה, מה יכלה להגיד, שהם שוכבים במיטה, מדברים קצת, רואים טלוויזיה, ואחר-כך היא עושה את עצמה נרדמת, ואז הוא משפשפף קצת, בזהירות, בחושך, לא להעיר אותה.”
– מה הוא שיפשף, אם לא היה לו?
ועוד מישהו התערב, גם הוא מרחוק: “אז זהו, שלהיות היה לו, אבל הוא לא ידע מה עושים.” רוגז התאבך, כי הסיפור נקטע, ולפיכך עודדו בחושך את האלמוני מהחושך להמשיך, רק האיש שעליו דיברו שכב בשקט, באותו תא, כאמור, אולי עיניו תקועות בתיקרה, “והאשה של האח הגדול, היתה לו חנות לאלקטרוניקה, זאת אומרת גיסתה, לקחה אותה להסביר לה איך עושים שיעמוד, וגם היא התביישה, הגיסה, כי גם להם היו קשיים, אבל זה מהחנות לאלקטרוניקה, הוא אמר לה לא להגיד כלום על הקשיים, שתסביר מה שהיא רוצה, אז היא לימדה אותה מה שראתה בסרטים פורנוגרפיים שבעלה הביא לה, ועוד איך היה מביא לה, מכריח אותה לראות, אבל מהסיפורים ומהסרט הפורנוגרפי קיבלה הצעירה בחילה והקיאה, כי המציצות, והזרע שנכנס לתוך הפה בסרט, הגעיל אותה, ומאז, ואולי עוד לפני שראתה את הסרט, פחדה שיעשה לה בפה, ולא איכפת היה לה הכאב ולא ההשפלה, רק שיעזבו אותה האחים שלו והנשים שלהם, אבל הם מצאו להם עניין, ‘הפריג’ידר של המשפחה,’ הם אמרו עליה, כמה בלונדינית היא היתה? לא כל-כך, כי זה היה חימצון, וכבר לא היה לה חשק לחמצן, בשביל מה תחמצן, אם בערב הוא הולך לעבודה במחלבה, וכל פעם אח אחר אמר לאשתו: ‘תדברי איתה, מיסכנים שני אלה, גם מפגרת, וגם לא מזדיינת,’ עד שהאחים הבינו שמשהו לא בסדר, כי יום אחד היא אמרה לגיסתה הצעירה: ‘ומה אחר-כך?’” צחקו, בית-המעצר כולו צחק, והאור בקצה, אצל השוטר התורן, עלה, וזה ששוכב בתא ומדבר, מתלהב, שוכב על הגב, מביט בתיקרה, לא רואה כלום באמת, רק חושך, אמר: “פעם אחת, אולי היו האחים שיכורים, אולי כעסו, כי התברר להם שאח שלהם נקניקיה גמורה, הפשיטו אותו וגילו שאין לו זיין, זהו, וכל מה שהוא אמר על השערות שלא היו לה ועל זה שהוא חתך לה, כל זה לא נכון, שקר, אולי גם לא היו לה שערות, אולי גם הוא חתך לה, אבל זה היה אחרת.” גיבור הסיפור היה שקט. שיצחקו כמה שהם רוצים, הוא יודע את האמת, לא איכפת לו, הם לא יודעים כלום, יכול לספר להם מה שירצה, בכלל חתך לעצמו, עכשיו תורו לשאול בקול מקנטר: “אם כל זה אמת, מה שאמרת, אחי, אז למה אני כאן?”
– בינתיים צמח לה מחדש השיער, כמו זקן של אבלים, ולך לא צמח כלום. דגים וזהו. היא היתה אשה יפה
– אתה מדבר שטויות. היא סבלה הרבה, זה נכון. היא לא רצתה אותי, זה נכון. בסתר הלב אהבה מישהו אחר, אני לא יודע את מי, אף-פעם לא גילתה לי
הוא חיכה שעכשיו מישהו יגיד איזו בדיחה, אבל הם שתקו, מושבעי הלילה הארוך. השניים דיברו ביניהם, בקול רם, מתוך אחריות למאזינים הרבים. כל בית-המעצר היה מרוכז עכשיו בוויכוח הזה. “תמיד התגעגעה למישהו אחר, אני הרי יודע, אפילו שאני לא יודע מי זה היה, כל יום היתה יותר עצובה, יושבת ובוכה, מה את בוכה, אני שואל אותה, והיא אומרת לי, אתה לא רוצה אותי, וכל מיני תשובות כאלה שראתה בסרטים, ואני צחקתי, אמרתי תמיד אותו דבר: עם מי את מדברת עכשיו, אתי או אתו? והיא קמה ועשתה לי אוכל, כמו משרתת היתה, ותמיד פחדה בלילה שאשכב איתה, עשתה את עצמה ישנה כשבאתי למיטה, אבל ידעתי שלא ישנה, כי היתה זזה בכל פעם שנכנסתי למיטה, אשה שישנה באמת, צריך להזיז.”
– אז למה אתה פה?
בין מישפט למישפט היה שקט. הם לא צחקו, גם אם הסיפור היה מצחיק. לא נשמע צחוק בחלל. מי הביט בהם וראה? כל אחד חיכה לתורו. לפעמים מישהו הפליץ או השתעל. כל תשובה ניתנה אחרי מחשבה. אולי שכבו בתוך שמיכותיהם וחשבו אם להשתתף בדיון, “יכול להיות שמישהו נולד בלי אבר-מין?” המכוּנה רחם-עלינו אמר: “הלוואי שאני הייתי נולד בלי.
– למה?
– כאילו אתם לא יודעים
– ספר, ספר להם, רחם-עלינו
– זה כואב, אני לא יכול
– אף-פעם אתה לא יכול
אכזר על חייתו, איך ירחם על זולתו? למה דממו אחרי תשובתו המיוסרת? שתקו גם בלי להקשיב לתשובות, מוסיקה, קונצרט בין גרונות. אילו השאירו אור, אפשר היה לראות את הדמויות, אבל בחוץ היה מעונן, שום כוכב, רעם רחוק של תותח, עוד תותח, צרור של מקלע, “אולי לפעמים זכרים נולדים בלי, אבל לא נקבות,” קבל מישהו, “אני ראתי תינוק שנולד בלי כפות ידיים, אמא שלו לקחה תרופות- הרגעה בזמן ההריון,” “לפעמים בנות נולדות עם אבר-מין,” אחר-כך שוב התפתחה שיחה קצרה, על אבר המין הנקבי, אם הוא פצע, או גדם, אבל לא זו היתה הכוונה, הרי התכוון לומר וגם אמר שוב: “אתם לא הבנתם אותי,” והרעש נמשך, ומה לא אמרו על אבר המין הנקבי, שהוא דומה ללשון קטנה מתחת ללשון הגדולה, שהיא שפת הפות, שהוא דומה לדלקת גרון, לקרפיון שחותכים באמצע ומרוקנים את בטנו, לקצה אברו של הכלב לפני שמתחילה הזיפה, “אתם לא הבנתם אותי, למה אתם לא מקשיבים? אני התכוונתי: לפעמים נולדות בנות עם אבר-מין של בנים.” אז הצטרף הזקן ממקומו לשיחה: “אז זה לא בת, אז זה בן, ודי כבר עם השטויות שלכם, כמו ילדים קטנים, לא ראיתם את זה בחיים שלכם? לא ליקקתם את זה בחיים שלכם? לא מיששתם, לאט לאט כמו לתוך קערה עם בצק שוקולד, עד שזה רטוב לגמרי ואז חורשים?”
– ורוח אלוהים מרחפת על פני המים, ויאמר אלוהים יהי
לא היה לו ראש בשביל הליגלוג הזה, והוא אמר לשכנו, גנב הציור: “עוד חמש שנים כאן וכולם סוטים. גם אתה תיזהר מהמחשבות, הם הופכים מראות, והמראות הופכים תאוות,” והאיש דיבר, אחרי כל השתיקה הזאת, אמר: “אני חונק אפילו מראות,” והתחרט, או סתם השתתק. הכי טוב תאים בלי חלון, אין קור, לסירחון מתרגלים, לקור לא, מישהו מת כי חשבו שהוא משתעל מעישון, היתה לו דלקת-ריאות. “אבל איך הם משתינים, אם אין להם אבר-מין?” הזקן הדגיש את נבדלוּת תָּאָם, ישוחחו השוטים בין תאיהם על נפלאות המוטאציה המינית, הוא ימשיך בשלו: “אתה ישן?” והידען שבחבורה, שמו היה ברקוביץ’, או שחרזאדה, הסביר: “כמו צינור שחסר, והמים יוצאים מהאדמה, מעיין.”
– אז אפשר גם להשפיך ככה?
– זה כמו שיוצא לאשה כשהיא גומרת, פאסיבי, בשקט, בשקט, קצת שפיעה
– לעשות ילד אפילו? ככה לקָרב פתח לפתח ולמזוג?
– אל תתחיל לשמוח ואל תפריע לי
“אבל למה אתה כאן?” התעקש האיש שרצה לדעת, ומישהו אחר אמר: “אני הלשנתי על אבא שלי.”
– אבל למה אתה כאן?
– הוא היה איש קשה, אי אפשר היה לגדול במחיצתו
– אבל למה אתה כאן?
– אני הלשנתי על אבא שלי
– אבל למה אתה כאן?
Mitsamt meinen Steinen, / den grossgeweinten / hinter den Gittern, / schleiften sie mich in die Mitte des Marktes, / dorthin / wo die Fahne sich aufrollt, der ich / keinerlei Eid schwor [1] ככה אמר לי הילד שהלך אתי בשורה, אני ביקשתי להעיד במישפט אייכמן, אבל כשנתנו לי להעיד, לא התכוננתי, לא זכרתי מה להגיד להם, לא שמעתי את השאלות, עמדתי על הדוכן ונשבעתי להגיד את האמת, את כל האמת, ורק את האמת, אבל אמרתי: שום דבר, שום דבר, שום דבר.”
– בזיון בית-הדין?
– כן, וההיסטוריה
הוא דיבר בהפסקות. אמר דברים טובים על אביו האהוב, ולפעמים דברים רעים, אי אפשר היה לעקוב אחריו בגלל הפיתולים, לא הפסיק לדבר על אביו, כאילו הסיבה היחידה שדיבר היתה לומר דברים על אביו, ואולי צריך היה להישאר ער לכל אורך הדברים ולא להירדם מדי פעם. היו לאב נדיבות וקור-רוח, עצות טובות לכל, ואכזריות, סאדיזם לילדים, והרבה נשים, כישרון לצוד אותן וכוח מיני גדול, והשכלה רחבה, וחוסר סובלנות, ושינאה לבן, “כמה זמן אתה פה?”
– רק באתי
– ומתי המישפט?
– לא יהיה מישפט, חתמתי על ההודאה וזהו
שקט כיסה. לא אחפש את חצי הגוף, רק את הנעליים, אם אני גבוה, מה איכפת לי שחצי הגוף הושלך, כבר עברה המשאית של העיריה לאסוף את הגזם ואת הרגליים ואת הגללים ואת השלט הישן, שם כתוב היה שמו, “אתה ישן?”
– א-אני?
– ולמה אתה כל הזמן עונה ‘אני’ בלי להוסיף שום דבר?
– א-אני ל-לא יו-יודע מ-מה ל-להוסיף
– על מה אתה חושב?
– ע-על ה-החשיבה
– וזהו?
– א-אם א-אין לי ב-ברירה, א-אני בו-בורח א-אל ה-הגוף ש-שלי
– הרבה אנשים מעבירים את הלילה בסיפור על עצמם
– א-אני רו-רוצה ל-לעבור את ה-הלילה ב-בשינה
– אבל זה לא יתכן
– ל-למה?
– כי מי שנשאר אתי בלילה, לא ישן, זה כבר ידוע
– חליל, תסתום כבר את הפה שלך. אתה לא מבין? תסתום כבר את הפה
– כן, אדוני, הקצין
“הוא לא קצין,” סתר הזקן את עצמו בלחישה, “הוא שוטר פשוט, אבל אני נותן לו כבוד. הוא איש טוב, פעם מצא מעטפה עם משכורת שלמה בדרך הביתה והביא אותה למישטרה, ובא כל יום לשאול אם מצאו את המאבד, חשב שאולי איבד את המשכורת שלו פועל במפעל של הבלוקים, אבל שוטר אחר גנב את הכסף, אז הוא רצה לעשות סקנדאל, בדיוק היה מובטל, אז קיבלו אותו לעבוד כאן. אין לו לב להחזיק אותנו סגורים, בגלל זה כל הדלתות פתוחות. הוא היחיד שלא רוצה להרוג אותי, הוא רק בודק אם אני עוד חי.”
– ל-למה ה-הם ל-לא בו-בורחים?
– כי הם מחכים לבוקר, הם יהרגו אותי כשיעלה הבוקר. בינתיים הם פוחדים, מחכים למריבה, להתפרצות
– חליל, אתה רוצה ללכת לצינוק?
– אבל אני כבר בצינוק, אדוני הקצין
נער אחד שאל, “אבל לא הרעלת אותו?”
“לא, בסכין שעשה צעצועים לילד הקטן שלו, לילד שלו מהאשה הגרמניה,” ומישהו אמר בשקט, כאילו הכלא לא שומע, עם הרבה טינה: “אף לילה אתה לא מסוגל לספר אותו סיפור, כל לילה ממציא סיפורים.”
– הם ממציאים. בגלל זה הוא כאן. לשופט נמאס, אז הוא אמר לו: שב עד שייגמרו לך הסיפורים
– תן לשופט לשבת בכלא שבוע אחד. היה לומד איך הסיפורים באים כמו כינים בלילה
– וכל המייסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו
עכשיו המלים רצו ככדורים נותבים מכל עבר. (הם לא השוויצו בחוכמות שלהם. אולי לא היו חכמים במיוחד, אבל העייפות נטלה מהם את המאמץ הקרוי טיפשות.) אני רוצה לישון, שקט, הריצפה מרוחה בשיכבה של עפר מהול בנוזל, הידיים מלוכלכות, כל הגופות נוגעות בעפר הארץ עד שאינו משתייר מן הגוף אלא ממלא תַּרְוַד רָקָב, מטוס חג בשמיים, ישמעאל שהיה לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו אביו, יצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם, “מ-מה ה-השעה?”
– כל פעם זֶה שָם עִם הַמה-השעה. חליל, מי זה האיש הזה שאין לו זמן?
הזקן אמר בקול, מגן על חברו המעביר עמו את הלילה, האחרים ירדמו תיכף: “חדש, גָנַב תמונה, אין לו איפה להחביא אותה,” ואחר-כך אמר לי בשקט: “אתה לא ישן? אם אתה לא רוצה לספר, לא צריך.”
– א-אני רו-רוצה לי-לישון, א-אני כ-כל-כ-כך ע-עייף
– למה אתה כאן?
– תי-תן ל-לי לי-לישון, א-אדוני
– לפחות אתה לא מלשין. מלשינים תיכף מדברים על עצמם
מישהו כמעט התפלל: “הימים עוברים, הגוף מתלכלך, הנשמה סמרטוט, אפילו לא, רק מה שאתה יכול לא לחשוב, לא לראות, לא לדבר, זו הנשמה, ענֵה רק כשקוראים לך, שכח את שמך, כל פעם שיקראו בשם, שאל את עצמך ‘זה אני?’” הזקן הסכים ויעץ אף הוא לגנב התמונה: “בזה הוא צודק, אל תסתובב, אפילו יגידו ‘היי אתה!’, אל תסתובב”
– ל-למה לא ל-להסתובב?
– ככה מתחילה הבגידה, מ’הֵיי אתה!’
– א-אני א-אף פ-פעם ל-לא מס-מסתובב כ-כשאומרים ‘היי אתה’
– טוב, טוב מאוד. איך קוראים לך?
– מ-מה א-אתה, חו-חוקר?
נדמה היה לו שהאיש מתקרב כדי לחבוט בו, הצטנף, חיכה, נעים הפחד מן הכאב, “א-אני ג-גם י-יכול ל-להחזיר מ-מכות, א-אבל א-אני,” לא מצליח להגיד חצי מישפט מעייפות, לא שינה ולא לא-שינה, המכות יכולות לרדת כמו גשם, אני אישן, בנוהג שבעולם, אדם, שאומר לו חברו: ‘פלוני, הכה לבנך,’ יורד עמו עד לחייו.
האיש שאל עוד שאלות וכשלא נענה, התקרב, בחושך, זחל, חבט והתרחק, אני גורר את עצמי על הריצפה, הליכלוך הטוב המבורך, לא אקרא לעזרה, נשרט בצוואר, צורב, שורף, טוב, שוב אני שורט, האיש דיבר, לפעמים צף הדיבור שלו מעל לשינה, לפעמים דיבר אל אנשים אחרים, מישהו רחוק צעק, באגף אחר: “די, אני מבקש, אני לא יכול יותר,” הגוף שלי תקוע באמצע, “א-איפה א-אני?” האיש צחק. מהחושך. אלף צמיגי ליחה התגרגרו לו בלוע, “תשאל את זה עוד פעם.”
– א-איפה א-אני?
– טוב, אבל עכשיו בלי כוונה, בשקט
– א-איפה א-אני
– עכשיו תגיד אני הוא
– א-אני ה-הוא
מהתא הסמוך אמר נער אחר: “שקט, בבקשה, יש יום קשה מחר, הולכים ללבנון, לחפור קברים,” והאיש אמר לו, כנראה ברשעות: “לא ללבנון, זה פה הבית-קברות, וחוץ מזה אין מחר,” “לא?” השתאה הנער, “איך יודעים?” בן ארבע-עשרה, והזקן, פעם קולו צרוד כעורפו של איכר, פעם צלול כמו מים, צחק בחושך, “השמש תכבה,” והנער אמר: “הלוואי,” אבל האיש הטיף לו בחום: “ומה אני אמרתי לך כבר מזמן?” הנער לא השיב, אולי נרדם, “אני אמרתי לך כבר מזמן שתנסה ללמוד לישון בָּרעש, אי אפשר להיות תמיד בתוך הרחם.” הנער שתק, ואחר-כך אמר: “ולא מותר ליהנות משינה בשקט?” חליל אמר למורה: “כמה שניסיתי ללמד אותו לא להתפנק, לא הצלחתי. ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה.” הנער רגז: “למה אתה תמיד אומר שאני מנסה להתפנק, כל מה שביקשתי זה שקט, אתה כבר חצי לילה מרעיש, תן לאנשים להיות עם עצמם, אפילו אם הם לא יושנים, הקופים הקטנים צורמים.” קולו נפל בהתמדה, “איפה שאני לא הולך, תמיד אתה שם, שימצצו לך הקופים את הדם מהצוואר,” ועל כך השיב לו חליל, גוש חשוך בפינה: “כמו שראה מֵאֲחרים, הוא לא יכול בלי להתלונן, ולמה אתה חושב כל הצרות שלו?” אם אתה שומע סיפורים, אתה מפיק סיפורים. “אתה מזמזם? זה טוב, תכאיב לעצמך, בבוקר תחפש מסמר, תוכל לשרוט, זה גם טוב.”
– אל תקשיב לו, אתה, המסמרים כאן חלודים, לא באים לכאן בשביל למות
הזקן לא התבדח, היה אפילו מוטרד: “הוא לא הולך להתרחץ בגלל המים הקרים, הוא שוכב בליכלוך.” רחוק מהם ביקש מישהו מים, וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים, ללמדך שהיה שונא לישמעאל, על שיצא לתרבות רעה, ושילחו, הוא והגר אמו, ושוב צעק הצָמֵא, “מים,” והזקן ציטט וזחל, כנראה זחל הלוך ושוב, אחרת מה זה מצלצל, החבטה אינה באה, אף אחד לא הביא מים באמצע הלילה, ומי שלא מכין לעצמו מים לפני השינה, יצמא, בבית אפשר לקום בלילה, מתעוררים עם פה יבש, הולכים למיטבח לפתוח את המקרר ולהתיז על עצמך אור קר, לחפש משהו לשתות, אם אין חלב טרי, הולכים לברז, שוטפים את הפה, יורקים, חוזרים למיטה, לתוך השינה, חוזרים לישון, כאן לא, אין, וכל כמה שהזהיר אותם להכין לעצמם מים לפני השינה, הם שוכחים, או מתעצלים, או מחפשים את הצָמָא ואת מריבות הלילה, וכשבאה הספירה בלילה, כבר מאוחר, אסור להביא מים, ולפעמים מישהו מכין לעצמו מים, אבל גונבים לו אותם, ככה הוא חושב, אחרת לאן נעלמו המים שהכין, הוא זוכר שהכין, זוכר בזמן שהוא ישן, לסת עליונה נסוגה פנימה, לסת תחתונה משורבבת קדימה, הלשון שלוחה אל השפה, אשה מורדמת, כפפת הגינקולוג, היד יוצאת בחזרה, דם ורקמות, איך נראה עבּר בן חודשיים? כמו צעקה? לא, כמו בכי בלי קול, שפתיים נשוכות, אני שלחתי אותך, מה יצא לי מזה? ומקיץ המת היָשֵן מצמא, מתחילות צעקות, עד שבא הסוהר התורן, מה קורה כאן? מה קורה כאן שאלתי, “אף אחד לא מלשין, יותר טוב ככה, כמו שאני אמרתי לך, יותר טוב לקבל מכות ולהיות עבד, לא ללכת לשוטרים.”
– א-אבל ל-למה?
– אתה לא מבין לבד?
– ל-למה א-אסור ל-לי ל-לבקש ה-הגנה א-אם או-אונסים או-אותי
מי אתה? מה כתוב לך בתעודה? זה אתה בתמונה? זה אני בתמונה? התעודה מזוייפת? לא, היא לא מזוייפת. איך קוראים לך? איפה נולדה אמך? ואביך? אין לי אף אחד בעולם. לא התחתנת? לא התחתנתי, עזבו אותי ועזבתי אני, זה כל מה שיש לספר, אין קשר בין עזיבה להיעזבות. רוח בחוץ, אולי כבר אביב, אולי בבוקר יפרחו השקדיות, האגסים, האגוזים. האיש שמימיו נגנבו המשיך לרטון, ושותפו החשוד צעק: “מה אני? חיה? אני הייתי גונב לך את המים? הרי הייתי מתחלק אתך במים שלי, הייתי נותן לך, בשביל מה אני צריך לגנוב?” לא היה לו נימוק, לנושה, והוא הפטיר: “אז אתה השתנת במימיה שלי.” מטוס, אור אדום בזנב, רואים את החלון, המטוס נעלם, נעלם החלון, פָּצַע רגע, נסתם. הזקן קרא לשני המתקוטטים: “עכשיו די, רוצים לישון כאן, עוד מעט בוקר ותשתו כמה שאתם רוצים.”
– אבל כל לילה זה חוזר
רק צעיר אחד לא דיבר, כל הלילה לא דיבר, לא היה לו לאן ללכת, אבל רצה ללכת. ביום אמרו לו לך, והוא ביקש להישאר, ובלילה הצטער שלא הלך, וקיווה שעוד פעם ישלחוהו לחופשי ושוב לא יסרב, אף שסירב כבר פעמים רבות, וכל לילה הלב נצבט עוד יותר, כבר לא יהיה לי אף אחד, ולפעמים הוא חושב שאולי יש לו מישהו בעולם שיחכה לו בחוץ, ואחר-כך הוא נרדם, ומתערבבים, כמו בהתרסקות, מראות שאינם שייכים, נזיפה צרודה של שכנה מהשיכון הישן, ובמי נוזפת השכנה? בחתול, ושל מי החתול? של אחיו, אבל מניין יש לו פתאום אח? וגם אביו משתעל פתאום, אבל הרי אביו לא היה אז בארץ כשהיה לשכנה שיעול כזה, ברח, ומה אומר בחלום אביו? הוא מלגלג לילדו, ועל מה הוא מלגלג? על הפסד בשחמט, ואחר-כך תוקף אותו בְּכִי אִמוֹ, אמו שמתה שנים לפני כן, ואחר-כך, אחרי שהוא שוכב על גבו, אולי תחתוניו רטובים, רטובים לגמרי, ונכנע כמו חתול גוסס לגעגועים אל אמו, רודף אחריו בעל החנות בגלל מסטיק, והדוור פוגש בו בדרך ואומר לו: “למה אתה מלוכלך?” ואחר-כך איבד את יומן הכיתה, בכיתה, לפני שהמורה נכנסה, ואמו מגיעה לחבקו ולנשקו, את המסטיק אין היא מאמינה שגנב, ואת הדוור היא מכנה “מלוכלך בעצמו” (מי כבר סיפר לה שהעליב אותי? ובכלל לא העליב אותי, ואיך נעלבתי?), ואת היומן היא עצמה מביאה לו, מאיפה היא ידעה ומאיפה הביאה, והרי את היומן שרפו התאומים, אחד עם כתם אדום על הפנים והשני בלי כתם על הפנים, ואיימו להרוג אותו אם יגלה, וגם הוציאו לו את המסטיק האדום מהפה, ואמו נמוגה, תשוב מחר, גם כשהיה עצור עמדה לצידו, שנים אחרי מותה, לכן לא הודה, ובגלל זה הוא גם מאמין שיצליח בחייו ועליו רק לשמור על בריאותו, לא כמוה, שהיא, בחוסר האחריות שלה, עזבה אותו, רק אותו, לא את אחיו שנהרג בתאונת אופניים, ולא את אביו שברח, אותם היא לא אומרת שעזבה, רק אותו היא מודה שעזבה, ומחבקת אותו, מתגלה לו שוב בכל יפעתה, אין צדק, הוא אומר, ככה בכל אופן יגיד למי שתחכה לו ליד מסילת הברזל, תשכב על הגב, תפשק את רגליה, והוא בזהירות יכניס לה, במקום שבו הירכיים יוצרות מין טבעת אליפטית, אין הוא רוצה לעורר רחמים אלא לרכוש ידידה אמיתית, ומנסיונו הוא יודע שאין להפריד בין השכל לזיין, ובין הרגש ללב, אבל לא יאמר זיין, מצד שני למה לא יגיד זיין, הנה הוא אומר לה בקול צרוד, “הזין שלי לא מגרה אותך?” והיא לוחשת לו כמה אני אוהבת את הזין שלך, כמה אני אוהבת את הזין שלך, כמה אני אוהבת את הזין שלך, כמה אני אוהבת את הזין שלך, ואין בה צינה של זונה או גיחוך של נימפומנית, להיפך, היא רוצה להיות ידידה טובה, ללכת לצידו, עד סוף החיים, והיא ממשיכה ללחוש, ובחלומו הוא מכה את הדוור, הנראה כמו מנהל בית-הספר, חותך לו את הזיין וזורק לצלחת בחדר-האוכל של הבסיס ואומר לאחד הטירונים, “אוליבר, עמוק עמוק העצב בעיניים, טוויסט.” הוי עולם חתולי יפה, יְרוֹק פרווה וּתְכוֹל עיניים, איך בלילה ההוא הנצו בבת-אחת העצים ואחר-כך גם פרחו בלבן, תיכף אחרי הליבלוב (בלילות נשבה הרוח, ובבוקר, מקץ סערת חול אחת, הסיר מי שהסיר את הרעלה הגדולה והעצים עמדו בפריחתם), ורֵיחם גם הוא זירז את אותו חילזון מיוזע להתעורר, “תפסיק להיאנח,” מטלטל אותו מישהו ולמה האכזריות הזאת אל האיש היחיד שחיפש אהבה בכל בית המאסר הזה.

וחליל הזקן אמר שוב: “כל לילה זה חוזר.” לא ברור מה חזר כל לילה, או לא זכר מה חוזר כל לילה. אספר לו משהו, יניח לי, אני רוצה לישון. נסעתי לטייל בחוץ-לארץ. עליתי כנראה על מכונית. טרמפ. היתה תאונה קשה. אחד משנינו נשרף. אני או הנהג. אני לא זוכר כלום. נפצעתי קשה. הצילו אותי. איבדתי את הזיכרון. הסכמתי להיות הוא. היה לנהג רכוש קטן. לא השאיר אף אחד. חמישים אחוז שצדקתי. אני לא יודע עליו כלום. אני הוא. זה הכל. עכשיו, בבקשה, תן לישון. טיפש שכמוני. גם מכרתי סיפור, וגם נתתי לו מרץ לדבר על עצמו. (סיפור מוליד סיפור, אותו סיפור, אנחת הנאה מעוררת תשוקה מעוררת אנחה, אותה אנחה). והוא מתחיל שוב: “אני כבר לא ישנתי חמש שנים רצופות, רצו לחקור אותי, בשביל האוניברסיטה, אחרי שביקר אצלי האנתרופולוג, הביאו גם מומחה לשינה, מהטכניון, לא הסכמתי, אמרו לי, זה יעזור למדינה, אמרתי להם זאת מדינה חרא, אני לא עוזר לה,” את הגידוף כלפי מדינת ישראל, פינה קדושה אפילו בבתי-הסוהר שלה, השמיע הזקן בקול רם. אולי חרתה לו שנת הישרים של הגנבים והרמאים. ומישהו, כצפוי (ותיק ומנוסה היה הזקן שבחושך), צעק מאחד התאים: “שוטר, חליל מדבר נגד המדינה,” ושוב חזרה ההלשנה, מכיוון אחר: “שוטר, הוא מדבר נגד המדינה, הוא מדבר נגד המדינה.” בית-הסוהר התעורר, עוית פטריוטית תקפה את הממלמלים. המורה דיבר שוב, כמעט הקניט: “א-אז כ-כן מל-מלשינים כ-כאן, או-או ל-לא מל-מלשינים כ-כאן?” מישהו שהקשיב להם מקרוב מאוד, אולי בכלל היה עוד אדם בתא שלהם, אמר: “המדינה היא של כולנו” ונישק נשיקה חזקה לאווירה של ארץ-ישראל, אחר-כך הצטרף הנשקן לצעקות: “שוטר, חליל מדבר נגד המדינה,” כמו מתפללים ב’קדיש’, בעיקבות החזן בקטעים המיועדים לכך, קראו: “חליל מדבר נגד המדינה,” אבל המשיכו כאילו בהלה אחזה בהם, “חליל מדבר נגד המדינה, חליל מדבר נגד המדינה,” עד שנרגעו ושוב כיסה אותם השקט. הזקן צחק ואמר: “תצעקו, מלשינים, תצעקו עד שייצא לכם דם מהתחת ושתן מהרוק, אף אחד לא איכפת לו מהמדינה הזאת, לא תקבלו שום ניכוי מהעונש, חזירים, אני אגיד מה שאני רוצה על המדינה הזאת, שודדים בנו אותה ושודדים גדלו בה. מה תעשו לי, תהרגו אותי?” הוא נהנה לגדף, והם נאקו מכאב, מישהו בכה, אבל הזקן נהנה, באמת נהנה, הוסיף עוד איזו קללה נגד צה”ל, השתעל, ציחקק, ואמר לשותפו: “אני זרקתי אותה מהבית, אבל היא חזרה, אני זרקתי, והיא חזרה, נפלה על סף הדלת, שמעתי את הבכי שלה דרך הדלת, גם את הדפיקות הנחלשות על הדלת שמעתי, אבל לא פתחתי, מאיפה מצאתי את האכזריות הזאת, ובלי טיפת רגשי אשמה? אמרתי להם שהרגתי אותה, לקחו אותי מחוקר לחוקר, סיפרתי להם שהרגתי אותה, לא זזתי מהגירסה שלי, אין לנו גוויה, אז מה, אני אומר, זרקתי אותה מהרכבת, לשלג, ביער שימו אותי, אני אומר, שימו אותי, אני אומר לכם, בבית-סוהר, אבל הם, הם לא מבינים אותי, וכבר העבירו אותי מחמש עשרה בתי-מעצר, אולי יותר, אהבתי את אשתי, הכרתי אותה כשהיתה צעירה, היא היתה צעירה ממני בחמש שנים, וכשזרקתי אותה, נראתה בעשר שנים יותר מבוגרת ממני, עכשיו אתה תגיד שהרגתי אותה בגלל הכיעור, אבל זה לא נכון, אני אהבתי אותה, הסתכלתי על הגוויה שלה, סידרתי אותה על המיטה כמו כרית רקומה, היזזתי, ושוב היזזתי, אשתי הזקנה, גוף של תינוקת, אני אהבתי אותה, ומאז שמתה, אני אוהב אותה עוד יותר, הפשטתי אותה, היה לה אותו גוף שהיכרתי, הרחתי אותו, אותו ריח שהיה לה, עוד היתה חמה, והעיניים שלה חייכו, כי זה היתרון של מוות בזריקה, חייכה ויָשנה, פקחתי לה את העיניים וגם העיניים היו אותן עיניים, פתחתי את הרשימות שלי, תמיד עשיתי לעצמי רשימות, כל הזמן רשמתי לעצמי סיבות למה אני אהרוג אותה, קראתי ולא האמנתי למה שכתבתי, הכתב כתב-ידי והמחשבות לא שלי, התחרטתי? לא, אתה תשאל, בטח תשאל, אם יש לי כוח נפשי לחרטה? אני לא יודע אם יש לי כוח לחרטה, אבל אני, אני אומר, אני חושב, אני חשבתי, אני אומר, אני חושב, אני אומר, שחשבתי, שאני לא מתחרט, אני חושב שחשבתי, בתנאי אחד, אתה שותק, אני יודע, גם לך היתה אמא,” הוא הנמיך את קולו.

רציתי לישון, הצלחתי להתרגל לפינה על הריצפה, השפה עוד לא שפה, וכבר לא צעקה, קולות עולים בראש, כואב לי, רק מתוך נימוס הרכין את עצמו לשמוע את הסיפור, האיש הסריח כמו שוטף גוויות, “בתנאי אחד: אני לא מעלה את התמונה שלה בתודעה שלי, זאת אומרת, התמונה שלה אחרי המוות, זבוב הלך לה פתאום על הפנים, היה קייץ, היא לא הזיזה אותו, הזבוב הלך על הרקע שלה, ועכשיו אני הולך לבלוע קצת מים,” קולו רעד, הוא לא זז, התעשת, המשיך: “אבל אם אני לא חושב על הדמות המתה שלה, איך להגיד, או על יופיה הצעיר, איך להגיד, היו לה פטמות ורודות, איך להגיד, כמו שושנים צעירות שמתפתחות, התחתנתי איתה כשהיתה בת חמש-עשרה, הייתי הראשון שלה, היא אהבה אותי מאוד, אתה חייב להתרכז,” אסירים נחרו, דיברו מתוך שינה, הזקן המשך: “עם השנים אני קיוויתי שהיא תהיה אשה, אמרתי, אבל היא נשארה נערה קטנה, אמרתי, כולם רוצים שהאשה שלהם תהיה נערה, אמרתי, וגם אני לא הייתי מתנגד, אמרתי, מצד שני, אני אומר, אתה מתחתן עם בת חמש-עשרה, והגוף שלה מתרפט, אני אומר, אין מה לעשות, אבל לפחות שתתבגר, אני אומר, שיהיה מעניין, שתהיה לה דיעה משלה, אני אומר, לפעמים תסכים אתי, לפעמים תגיד לי כמה אני חכם, אני אומר, דווקא בגלל שיש לה דיעה אחרת, תקשיב לי, תסמיק מרוב התרגשות ממה שאני אומר, ותגיד לי, אני אומר, אולי אני לא מסכימה אתך, אבל אתה חכם, אני אוהבת אותך, לא, היא לא אמרה כלום, שקטה שקטה, כאילו מכרו לי אותה, אבל אני הרי התחתנתי איתה בגיל מאוחר, היא לא היתה בת חמש עשרה כמו שאמרו לך בוודאי, ואף-על-פי-כן, היא היתה תיכף ומייד חלק ממני, די מהר, מהר, אבל לי לקח לי זמן עד שהבנתי, הבנתי שלא היה לה כוח להיות, אתה מבין, מלך מאושר, היא לא רצתה להיות, היא לא התעניינה להיות, אני כבר הייתי בשבילה, עם גוף כזה אין חיי מין, אין,” הוא הרים את קולו ותיכף הנמיכו, “אתה תשאל אם אני הייתי סובלני לדיעות שלה אילו היו לה דיעות משלה? אתה תשאל ואני אענה, למרות שאני לא יכול להוכיח, אפילו לעצמי אני לא יכול להוכיח, לא, לא מדובר בדיעות, מה איכפת הדיעות של מישהו, לי למשל אין דיעות, מצידי המלחמה,” הוא לחש, כאילו היה לו משהו להסתיר, “המלחמה הזאת יכולה להיגמר ככה או ככה, אני הפסדתי בה הכל, הכל, לכן אין לי דיעות, אבל רציתי שהיא תתנגד, לא תתנגד, תתווכח, לא תתווכח, תעשה מה שהיא רוצה, לא, לא תעשה מה שהיא רוצה, תלך לאן שהיא רוצה, לא, לא תלך לאן שהיא רוצה, אני לא מצליח להגיד את זה,” הוא הפסיק לרגע, הוא לחש, התכוון לצעוק, אחר-כך ויתר על הרעיון, כנראה, או המשיך לפרוט אותו בעזרת הסברים לא מובנים, “שתהיה חוץ ממני, שאני אצטרך לרדוף קצת, לא לרדוף, אין לי מלים, המלים בורחות לי, היא לא דיברה אלא על הדברים שהיא צריכה לעשות, אף-פעם לא להיות, אני דפקתי מהצד כל הזמן, לפעמים עוד עומד לי כשאני חושב על הבחורות שהיו לי, והיא חיה את החיים שלי, מינוס כל מה שלא ידעה, כמובן, לא מאושרת, לא מאושרת ולא לא-מאושרת, אתה מבין? כאילו החיים שלה עוברים מעצמם, כאילו אני הרוח והיא עלה אחד בגינה, אל תפריע לי, אני מבקש, אל תפריע לי, אני מתקרב מאוד לכאב שלי, הייתי צריך לגרש אותה תיכף, כשהיתה צעירה, אבל לא היה לי לב, אולי אני משקר, אולי היא היתה יפה וצעירה, אתה חושב שאדם יכול לגעת בנקודה האחרונה של קיומו, המקום שממנו הוא רואה את אפרו, ולומר עליה את האמת? ואם יאמר לו מישהו אחר את האמת האחרונה הזאת, שגם היא שקר? מה אז? אתה חושב שיישאר ממנו משהו? אפשר רק לתת דיווח עובדתי, כמו לחוקרים, ואתה חושב שהם יבינו? שמישהו מהם יאסוף את כל העדויות שמסרתי ויצליח לבנות מהן אמת אחת? חיכיתי, כמה פעמים קיוויתי שתלך, אני נשבע לך, אבל לא היה לי לב, אני נשבע לך, היא שטפה את הריצפה סביב הרגליים שלי בלי לבקש ממני לקום, אני נשבע לך, ובלילה, כשהתינוק בכה, תמיד היה מפונק, תמיד קשה היה לו לישון, היא לא ביקשה ממני לקום, אני נשבע לך, אף-פעם אחת לא העירה אותי, לא אמרה תקום בבקשה כי כבר אין לי כוח, אף-פעם, כאילו זה יפריע לסדר הטוב של החיים, אני לא יודע איך זה עבד בראש שלה, אני נשבע לך, היה ברור לה שהחיים מתנהלים ככה, שאני קיים, וזו הברכה, והיא קיימת בזכות הברכה הזאת, אני נשבע לך, כמה שאני מבין גברים, כמה שחשבתי שאני הבנתי נשים, לא הצלחתי להבין את האשה,” גרונו ניחר, שוב חיפש בקבוק מים, השרשראות שלו נגררו על הריצפה, לא היה שום בקבוק מים, “אין לך מים?” אחר-כך נרגע בלי לשתות, “אתה תשאל מה רע בזה, נו כן, אתה לא מאמין לי, אתה תגיד ‘הרבה היו מקנאים בך’, ואתה תגיד את כל מה שהחוקרים האחרים אמרו לפניך, נו כן, אבל אני אומר לך אדוני, אין לך מים? אני לא יכולתי לסבול אותה, אני שנאתי אותה כל יום יותר, כי לא יכולתי להתאהב בה מחדש, ואני לא יכולתי להתאהב בה מחדש, כי היא היתה חלק ממני ולא זאת שהתאהבתי בה, אין לך מים? ואתה תשאל, כמו כל החוקרים, נו כן, אם לא אני עשיתי אותה חלק ממני, אחרי שהתאהבתי בה, ואני אגיד לך שאני לא יודע, כי אני לא רוצה לשקר, ואתה תגיד כמו כל החוקרים, ובצדק, ‘לרצוח כן, ולשקר לא?’ ואני אגיד לך שאני לא יודע, אין לך מים, נכון? אין לי רגע שאני לא מרחם עליה, מתחרט, לא, אל תפריע, כל תמונה שאני מעלה בעיני, לא, אל תפריע, תמונה שלה, שוטפת את הריצפה, מכינה אוכל, שוטפת בישיבה את הכלים, מרוב עייפות, היא היתה מתיישבת, לא, אל תפריע, אני לא עזרתי בבית, מביאה לי ארוחת-בוקר למיטה, מביאה לי מטריה לעבודה, כי התחיל לרדת גשם, מביאה לי ספר חדש, כל תמונה כזאת הורגת אותי מכאב, לא מחרטה, מכאב, לא, אל תפריע, ואז לפעמים, אני אוהב אותה מחדש, אף-על-פי שאני לא יכול להתחרט, כי – ”
– הוא שקרן, האיש הזה משקר, והוא עוד יותר מלוכלך ממה שאתה חושב
– זה היה עקביא, כל הלילה הוא שותק
תן לישון. הייתי הורג אותך. דבר לא הציל אותו. האיש בתא המשיך: “אתה לא עונה, אתה לא מאמין, אני מבלה שנים בבית-סוהר, היה אצלי אנתרופולוג ידוע, ניסה להוציא ממני וידוי על פוליגמיה ומונוגמיה, דיבר-דיבר-דיבר, ובסוף שאל אם אני מסכים אתו, אמרתי לו, שטויות, אין מונוגמיה. לא היתה. נשים התפתו להאמין לסיפור המונוגמיה, כי שינו קצת את החוקים, אבל גם אותם יחזירו לאחור, כל העניין נכשל. אין מונוגמיה וטוב שאין, אתה ישן?”

תותחים ירו רחוק. האם הקשבנו לתותחים? גוויות פעורות פה. ילדים שחוטים בחיק אמותיהם. “תפסיק כבר להציק לו.” הזקן התעודד, לרגעים נשמע נעלב, התנשף דרך האף. הם יכולים להירדם, להתעורר, לתקוע את השורה שלהם, הוא כאן בשביל להיות: “המנעולים לא סגורים, האזיקים לא נעולים, כל מי שרוצה יכול לצאת.” שקט השתרר. אולי היה זה כשרונו של חליל להפסיק את השיחות, ככה סתם להם את הפה, מי שלא טוב לו, שילך מהבית שלי, או דברים כאלה, ובמקום לצחוק, הם נעלבו ושתקו, אבל לא חליל ישתוק, לא נרדם אף-פעם, ואף ששכנו לחדר נרדם ואפילו נחר, הוא אמר לו, “אני, אתה ישן?” לא השיב, גיחך בקול, “אני, תשמע סיפור” התקרב אליו, גישש בחושך, אין לו רגליים, גורר את עצמו על הריצפה הבוצית: “אתה פוחד מסיפורים, נכון? בגלל הפּילוסופיה,” הוא אמר פּילוסופיה, כדי ללגלג, תגיד שוב ושוב אותו דבר, יהיה לך קל יותר ולי גם, חזור על דבריך בבקשה, אני רוצה לישון, רק כך סבלי ישכך, אשכח מעט ממה שעבר עלי, “דוד שלא יסר את אבשלום,” אמר פתאום האסיר הוותיק ביותר בכלא, “ולא רידהו, יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו ושכב עם פילגשיו, וגרם לו לילך יחף ובוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, וגרם לו דברים קשים הרבה, שאין להם סוף”, הנער בתא הסמוך נאנח ואמר (באכזבה?): “בדיוק חלמתי על אמא.” “תישן ילד, אני מבקש סליחה,” לחש הזקן.
– א-אתה מ-מכיר או-אותו?
הזקן אמר בשקט: “זה הבן שלי”
– א-אבל ל-למה ה-הוא כ-כאן?
– ניסה להרוג אותי
מישהו אמר, אולי היה זה אותו נער, אבל קולו היה עכשיו מאיים יותר: “אני אפילו לא זוכר איך אמא נראית, בלי תמונה אני לא זוכר.”
– אתה רואה, אני?

המכונֶה ‘אני’ לא השיב, לא כעס על גברת זיזי שהפלילה אותו, ילך לדבר איתה, תיתן לו את הכתובת, את מיספר הטלפון, אדבר אתו, יצווח בשמחה ‘אבא’ ‘אבא’, אחזיק אותו בידי, אניפו מעלה, הוא יתפוס לי בשתי הלחיים, יפער לי את הלסתות, יביט בסקרנות לתוך הפה שלי, יביט בשיני הרקובות. שינה מוטטה אותו לרגעים, מראות אחרים התקבצו והתנפצו, רסיסים, נערה אופניים מתפשטת חלק תחתון מיפשעה מקועקעת המורֶה לאמריקה, עין גדולה עטפה אותו, “אמא, למה עזבת אותי? אני לא אשם,” קרא הנער, “לא עזבתי אותך, בני, אני מחפשת בשבילך עורך-דין, מכרתי את התכשיטים ואני אקח את העורך-דין הכי טוב,” “חבל, חבל שמכרת, הם היו דווקא יפים עליך,” “קיבלתי אותם מאבא שלי, שקיבל אותם מאמא שלו,” “מה זה משנה עורך-דין, בלאו הכי אני אפסיד, והעורך-דין יקבל כסף כך או כך,” “אז מה אני אעשה כדי לעזור לך, בני?” “רק תאמיני לי,” “ומה עוד, בני?” “למה הלכת כל-כך מוקדם, איך אני צריך ללמוד הכל לבדי?”
– שקט כבר! שקט
חליל אמר: “גם אתה, צדוק, יכול להיות יותר סובלני, קשה לו.”
– לכולנו קשה, אז מה, אז כולם מפריעים כל הלילה?
– לקחו אותי מִמִּךְ אבל לא יקחו אותָךְ ממני
– אני, תשמע את הסיפור שלי, בבקשה
ומישהו הפציר מרחוק: “אבא, תעזוב אותו.”
– היינו צריכים לחתוך לו את הלשון

אורפיאוס עצר את היקום, כמו ריסים היו היערות שקפאו, כמו רסיסים ירוקים היו החיות שקפאו, רק לרגע קפאו, כי המנגינה החרישה הכל, אבל לא את הנחירות בבתי-הכלא, ואת הנודות המסריחים, ואת הגניחות, ואת המריבות, והבכיה החרישית בפינה הרחוקה, ולא את השוטר-התורן שדיבר בטלפון עם אשתו, הלוא היא האחות שָׂרית בבית-חולים בלינסון הרחוק, שהתביישה לספר לרופא התורן איפה עובד בעלה, רק לאחת האחיות סיפרה, ובמקום זה סיפרה לו שהוא עובד בשב”כ, כאילו אלה בשב”כ יותר טובים, ואנחנו רק מחזיקים מפתחות, וכל כמה שהתווכח איתה, שהם בדיוק אותו דבר, היא אמרה לו ‘תבין, זה בדיוק כמו ברפואה, מה ההבדל בין רופא-משפחה לרופא בבית-חולים? אבל יש הבדל, ומה היית אומר אם היה מתאהב בי סניטאר ערבי, למשל?’ והוא אמר: תפסיקי, תפסיקי, ‘ומה היית אומר אם היה מתאהב בי מנתח לב?’ והוא אמר: תפסיקי, תפסיקי, אבל היא התעקשה, רצתה לדעת את ההבדלים, והיא התעקשה, אולי חיפשה בעצמה את התשובה, ‘תסביר לי, תסביר לי’, אי אפשר להסביר את הכאב, אם הוא שונה או לא שונה, יכול להיות שילדים קטנים יכולים להסביר, כאב אחד הם בוכים ככה, וכאב אחר הם בוכים אחרת, תראי את הילדה שלנו, ‘תסביר לי תסביר לי, אל תתחמק,’ כמה את יודעת לדבר כמו חוקר, ואיך את יכולה להשוות, מה את שואלת את החולים? ‘תסביר לי את ההבדלים בין כאב של שבר ביד שמאל לכאב בטן’? והוא הוסיף: אני יכול להשוות, אבל זה לא הגיוני, מה שאת אומרת, ובכלל מה את עושה בלילות שם, את זה לא שאל, ובסוף, לפני שבא לקחת אותה להצגה יומית, אמרה לו בטלפון להחליף את המדים, פעמיים חזרה על מה שאמרה, משום שלא השיב, תחליף את המדים, שלא תופיע לי בבית-חולים במדים של שוטר, מספיק לא שינית את השם משפחה שלך, את זה היא לא אמרה, אבל בטוח חשבה, שום עבודה לא מביישת את בעליה, אמר לה, במרירות אמר לה, כנראה, או ככה היא סיפרה לחברה שלה, שהיה לה בערך אותו עניין עם בעלה השוטר, והן נעשו חברות טובות בגלל הדבר הזה, אבל בעלה של האשה ההיא החליף את השם, ממש, עד הסוף, לא לעברית כמו שבדרך-כלל עושים, אלא קרא לעצמו ברנשטיין, זכותו, אמר למישרד הפנים, והפקידה הלכה לברר, ובא המנהל והסתכל עליו, ואמר לו מר חסן, אתה יהודי, נכון? והוא אמר לו, למה? לא כתוב בתעודת-זהות שלי, שאני יהודי? ומנהל לשכת הרישום של מישרד הפנים אמר לחסן, כן, כן, אנחנו רק בודקים, כי לערבים אנחנו לא נותנים להחליף את השמות לשמות של יהודים, והפקיד חייך אל השוטר ואמר לו שוב, מר חסן, אתה רוצה להיות ברנשטיין? למה ברנשטיין? והשוטר אמר, בשביל אשתי, אולי זה מה שאמר, ואולי אמר בשביל לקבל משכנתא מהר יותר, ואולי אמר סתם, בשביל הצחוק, ויש אומרים שבדה לעצמו על המקום שכנה שאביה מת בשואה, ולא התחתנה וביקשה ממנו על ערש הדווי לשנות לעצמו את השם על שם משפחתה, ומנהל לשכת הרישום הדליף את הסיפור לעיתון-ערב וראיון עם הבעל הופיע שם, והבעל של שרית נשאר עם שמו (לימים, כשהילדה הלכה לבית-ספר, שיכנעה אותם המורה להחליף את השם), הגיע לבית-החולים, וממש לפני שנכנס למחלקה שלה – כבר היה במסדרון בית החולים וראה חדר של פצוע קשה ששומרים עליו שלושה שוטרים, לא נותנים למות לבד, חשב, והמסדרונות היו מלאים זקנים חולים, היה חורף, שפעת – פתאום ידע שאשתו תפנה לו עורף, גם לה יש רגשות, גם היא התאמצה ללמוד את המקצוע, נכשלה בבחינה אחת, נשארה עוד שנה בגלל קורס, וגם הוא הסתיר את זה מהחברים שלו, בשבילה, אולי בשבילו, היא החכמה, והוא נכנס לשירותים בלי שראו אותו, הסתכל הצידה, ולצד שני גם, מיהר להחליף את מדיו ולהכניסם לשקית ניילון, כי לקח אתו בגדים אזרחיים, למה לקח אתו בגדים? כי כבר ידע מראש הכל. ככה גדל הסיפור הזה במוחו כמו קריש דם ענק, כל פעם נוספו פרטים, אולי בכלל לא דיבר איתה עכשיו בטלפון, אלא עם חברו הטוב, שוטר, שאשתו גם היא אחות, וגם היא סיפרה עליו, שיקרה, שבעלה עובד בשב”כ, מה הן מתפארות בשב”כ? מה יש להם? בריונים עם מכוניות לבנות, ואחר-כך שמע צעקות עולות מהתאים, הפסיק את השיחה ומהצד השני של הטלפון ענתה לו הנערה: “למה אתה ער?” והוא אמר: “אני לא רוצה שמישהו שם יהרוג את עצמו.”
– אה, זה מה שאתה עושה לעצמך?
– למה את מתכוונת? להכאיב לעצמי בזמן שאני מדבר אתך?
– איך אתה מכאיב לעצמך?
– אני אף-פעם לא מכאיב לעצמי, אבל יש אסירים שמכאיבים לעצמם, בייחוד אלה ששותקים וצריך לסייר ולהציץ, מדי פעם, ככה ההוראה
– אבל אסור להם לדבר?
“אסור,” אמר השוטר התורן בחדר המואר, “כל הלילה אני מסתובב ועושה שקט,” “למה?” שאלה הילדה שטילפנה למקום הזה כדי לדבר עם איש שב”כ אחד, שנתן לה טרמפ ונתן לה את הטלפון הזה, בשביל שתוכל לדבר אתו על עבודת הגמר שלה; “למה?” אמר, “כי הם צריכים לישון בלילה, ואם מדברים, תמיד החלשים יותר מפסידים, לא יכולים לישון, ואם הם מבקשים שקט, מרביצים להם, ואסור להם להתלונן, אז אני עובר ומשגיח,” אבל הנערה רצתה לדעת מה הם עושים לעצמם, והשוטר, כיוון שכבר הסתבך בסיפור, הירבה עכשיו בפרטים, אולי פחד שהשיחה תיפסק, למה אנשים פוחדים לנתק שיחות שטותיות כאלו, למה הם מדברים (הנה, באותו זמן ניסתה אשתו להתקשר אליו, להתנצל על כל הסיבוך הזה שסיבכה אותו אחרי-הצהריים, עת נאלץ לומר למנהל המחלקה שלה, פרופ’ דיק, שהוא חוקר פלשתינאים במטולה ונוסע במרצדס שחורה לתוך לבנון לתפוס בני-אדם כדי לחקור אותם במטולה, ומשם מעבירים אותם לכלא, והוא חוזר ללבנון, הוא לא נהנה מזה, כל הזמן חשש שמישהו יכיר אותו, כמה מגוחכת הרגישה, דווקא בגללו, כשסיפר את הסיפור והסתכל לצדדים, וחיפש עין גדולה מגחכת, ככה אמר לה פעם על העולם, עין גדולה מלגלגת העולם, ומשום כך ניסתה להתקשר, להתנצל, אבל היה תפוס ולפיכך חזרה לבדוק את המוניטורים, כי תורנות לילה בטיפול נמרץ היא דבר אחראי, והרופא התורן דיבר אליה ודיבר, סיפר על הילדה שלו, גם בזמן שניסתה לחייג וגם כשיצאה לבדוק את המוניטורים, וכשחזרה שאל אותה: “מה סיפרתי קודם?” והיא ניסתה להיזכר וגם הוא ניסה, ובסוף המשיך לספר משהו אחר, שכבר סיפר ביום אחר, אולי איזה רגש קינאה מריר גאה בה, פתאום התגעגעה לבעלה, שהיה צוחק עליה תמיד ‘אני כלום על ידך, מי לא היה אצלך בצינתור? בגין אפילו, וחבר כנסת מה-שמו, ואת מי אני מחזיק כאן? זבל של בני-אדם, אף חבר-כנסת’, הוא לא הבין מה רוצה ממנו הילדה הסקרנית, וכמעט שיקר ואמר לה שהוא בן חמישים-ושבע, אפילו שהוא בן שלושים-ושתיים, והיא אמרה: “תן לי דוגמא,” והוא לא ידע מה להשיב, אבל אמר: “היה אחד שחתך לעצמו, מתחת לקורקבן, “ והיא אמרה: “ומה עשו לו?”
– בא הרב ודרש לקבור את זה, כי אסור לזרוק שום אבר של בני-אדם לפח
– אני חשבתי שהם עושים לעצמם כתובות קעקע, אני לא יכולה להמשיך לדבר אתך, סוטה אחד
סגרה הילדה. טוב שלא שאלה איך קוראים לי, חשבתי שזה מה שרצתה לשמוע, בכלל לא אמרתי לה שום דבר גס, ובאמת אמרתי אמת, כי היה אחד שניתח לעצמו לבד את האפנדיציט, והתוספת עם הרב היתה רק בדיחה, בשעה שברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו – דו-פרצופין בראו – גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו; ובחלל בין התאים צעק מישהו: “חליל, תגיד, איפה הוא החביא את התמונה שגנב?” חליל הגן על שותפו לתא: “אתה מהבולשת או מה?” אחר-כך אמר לשכנו בשקט: “אני, מה מצוייר בתמונה? תאר לי את התמונה. שתדע לך, פעם היינו מתארים תמונות כל הלילה. אנשים היו ממציאים תמונות, ציורים, היו כמה גאונים, באמת, אני דווקא לא, אבל היו ממש ציירים גדולים, הכל במלים.” הגוף כאב. טילטלוֹ, נרתע, התהפך, הצטנף בפינה, נתקל בברזל, הסורגים מפחידים, כואבים, נעימים, הבשר חם, קר, שמיכה, את עיני ילדי ראתי, חלום, מגורד, בתוך מרקקה, לא גנבתי, גם אני כתבתי ביומן האשמות, דיברתי דופי, הנער בתא הסמוך אמר: “אבא מענה אותו, אין לו בושה,” אבל כולם כבר ישנו. בחלון האיר השחר. חוט של תכלת, כנף ציפור גדולה, הלילה הנסוג, מסוככת על משהו, מהו האור.
אחר-כך התעוררו האסירים, מישהו צעק: “שוטר, בוא לכאן, אם יש לך אומץ.” השוטר לא השיב. הוא כיבה את האור בחדר שבו ישב, החריץ המואר מתחת לדלתו נעלם, “בוא, שוטר, בוא, בוא תמצוץ לי.” חליל צעק: “שקט אמרתי, מנוולים, שקט,” ושקט השתרר. כאילו ניבולי הפה היו בהלה רגעית. שוב נדלק האור בחריץ שמתחת לדלת.

נרדמתי. ילד קטן טיפס, חיבק. אל תרד. נשק לי. לא ידע לנשק. ריר על הסנטר. אבא, אבא קרא הילד בעליצות, האיש הזקן אמר: “יש לך מישהו בחוץ?” לא ענה לו. “אתה עוד חושב שתצליח לישון?” נשקני ילדי, לעולם לא אשכח אותך, אישן פה שנים ואתה תהיה בזרועותי. נשקני ילדי, אני שלך, אל תלך ילד, למה אתה הולך, צבוט אותי, אתה מכאיב לי, ילד, מנשק אותי. אבא אבא, אבא ישיר לך, “אתה חושב שיעלה הבוקר ותיפטר ממני? נכון? אף-פעם לא,” האם התרחקתָ מֵרְכִיבָה על אבא במיטה בשבת אחרי-הצהריים? “אתה תספר על עצמך או לא תספר?” אני לא פוחד, בני, כי אתה בזרועותי. הזקן ירק ליחה שהצטברה בגרונו. אולי נעלב מהשתיקה הנחרצת של שותפו. הנער נחר, ושכנו העיר אותו ואמר לו לא לנחור, “גם אתה נוחר כשאתה ישן,” אמר לו הנער, “אז למה לא הערת אותי?”
– כי היה לי חבל עליך
– אז לי לא חבל עליך
“פסיכופטים” אמר הזקן למכוּנֶה-אני. אין לי אלא עבר לדבר עליו, אבל העבר אינו שלי. “אתה לא ישן?” מריר מריר ענה: “ל-לא, א-איך א-אני י-יכול לי-לישון?”
– אתה רוצה שאני אספר לך על החיים שלי?
– ני-ניטשה כ-כתב: אך לו י-יכולנו ל-להידבר עם י-יתוש, ה-היינו נו-נוכחים ל-לדעת ש-שגם הוא ש-שט ל-לו ב-באוויר ב-באותו פ-פאתוס, מ-מרגיש עצ-עצמו ה-המרכז ה-המעופף של עו-עולמנו זה
“ניטשה? שמעתי עליו, אבל לא תיארתי לעצמי כמה מעט הבין על אהבה, על אהבה של אדם לשמוע קול, אפילו את הקול שלו, שנים אני לבדי; השותקים, תשמע לי, הם אנשים רעים, אכזריים, אין להם אהבה לעצמם, יבשים, כמו אבר-מין של זקנים,” נעלב הזקן.
 א-אין ל-לי מ-מה ל-לספר, א-אני ל-לא זו-זוכר כ-כלום, ה-הציעו ל-לי ל-ללמוד ע-עבר א-אחד, א-אבל א-אני ל-לא רו-רוצה, א-אני לא מצל-ליח לז-לזכור כ-כלום, כ-כמה קו-קולות ש-שאני ל-לא י-יכול ל-להפיק, ל-לא יו-יותר מ-מזה, ב-באמת, יו-יורד ל-לי ד-דם, ה-הגרב ש-שלי מ-מלא ד-דם, פ-פצעתי א-את עצ-עצמי, כ-ככה ה-הכאב ש-שלי ב-ברור, ג-גדול מ-מדי בש-בשביל ל-לתרגם או-אותו ל-לתלונה, א-אפילו ל-לצעקה, א-אני ב-בן-א-אדם ש-שהורידו ל-לו מ-מהמוח את הק-הקרום.” הזקן השיב (באדישות?): “אני אספר לך על עצמי, אני אספר על עצמי הכל, הכל, מחר אני לא חי, קראתי לך ‘אני’, אבל זה היה בצחוק, אתה באמת רק ‘הוא’,” “תו-תודה ל-לך, יו-יותר נו-נוח ל-לי כ-ככה, י-יש ש-שפות ש-שזו ל-לשון כ-כבוד.”
– אתה מדבר אלי כאילו אני פרימיטיבי. אני מדבר ארבע שפות שבכולן יש צורה כזאת של גוף שלישי
– ס-סליחה
יש נשים שאיבר המין שלהן כל-כך רגיש למגע מיני רגיל, שאינן יכולות לעמוד בתענוג, הגוף לא יכול להכיל את התענוג הזה, עדיף הכאב, של הרקטום אולי, ככה השימחה שהיתה לי, היתה גדולה מדי, אני ואגינה, לא יכול לדבר מרוב שימחה, ואחר-כך ויתרתי, שמחות במקום תענוג, מכאובים במקום זוועה, אבל כשוויתרתי, הכאב היה גדול מכדי שאוכל לדבר עליו.

התעורר שוב המורה, מקור. היה כבר אור בחלון. עיני שותפו היו נעוצות בו. איש רזה ולא מגולח. זיפיו היו אפורים. עצמות לחייו בולטות. ראשו מסופר קצר-קצר. חייך אליו. אולי ישנתי חצי שעה. היה קר, אנשים ישנו סוף-סוף, השוטר ישן בישיבה, ראשו על משענת הכיסא, פיו מַשְפֵּך. “תגיד לי עוד משהו שכתב ניטשה הרשע,” שוב הוא מדבר, “ו-וכפי ש-שכל ס-סבּל ב-בשוק נז-נזקק ל-למעריץ, כ-כך מ-מדמה לו אף ה-היהיר ב-באנשים – ה-הפילוסוף – ש-שמכל ה-הכיוונים מת-מתמקדות עי-עיני ה-העולם כ-כטלסקופים ב-במעשיו ו-ובהגיגיו.” רק עכשיו הבחין שהאיז אוחז את אברו בידו. “אתה מסתכל עלי ומתבייש לראות שאני מאונן, כאילו ישבתי כל הלילה והחזקתי בו. אני מצטער, אתה יכול גם לחשוב שבדיוק עכשיו התחלתי, כי חשבתי שאתה ישן, אבל ניטשה לא הבין שאדם, גם סַבָּל, גם פילוסוף, לא זקוק למעריץ, אלא לאהבה. שיקרתי. אני מנסה כבר הרבה זמן לאונן, אבל אין לי מה לדַמוֹת, שום תמונה אירוטית לא עולה, אולי בגלל זה לא עומד לי?” הוא ארז את אברו, עיניו בערו, “אני זקן ומכוער. פעם הייתי גבר נאה. אנשים ונשים העריצו אותי.” קרע את החיבור שלך, זקן, “ני-ניטשה ג-גם א-אמר: ה-השכל, כ-כאמצעי ל-לשימור ה-היחיד, מ-מגלם את עי-עיקר כו-כוחותיו ב-בהעמדת פ-פנים.”
– גרמני, מה? בטח. כזאת שינאה עצמית, כזאת שינאה לבני-אדם
– “ב-בבני-א-אדם מ-מגיעה אמ-אמנות זו של הת-התחזות ל-לשיאה: כ-כאן הו-הופכים ה-האשליה, ה-החנופה, ה-השקר ו-והכזב, ה-הדיבור מ-מאחורי ה-הגב, ה-הייצוג, ח-חיי ההדר המ-המזויפים, ההס-ההסוואה, ההת-ההתכסות במוסכמות, גי-גילום ה-התפקידים בפ-בפני ה-הזולת וב-ובפני עצ-עצמנו ל-ללחם חו-חוקם.”
והאיש הזקן – השחר עלה, קר היה, הצטנף, כמה רזה, אולי אף אחד לא כבל אותו, אולי קשר לעצמו שרשראות, אחרת איך להסביר שהתנועע לאן שרצה – אמר: “עברנו את הלילה, כמה בני-אדם שעוברים כאן, אל תדבר, אני מדבר עכשיו, יש מים בבקבוק? לא חשוב, אל תסתכל, תקשיב לי, תתכסה טוב, זאת השעה הכי קרה, הטבח בשאתילה, באיזה שעה הוא היה?” שום תשובה, “גם את זה לימד אותך ניטשה?”
– א-אני ל-לא מ-מבין ב-בפוליטיקה
– איזה פוליטיקה, בן-אדם
הוא צעק. אנשים התעוררו בבהלה. צעקות של פחד נשמעו. אחר-כך נפתחו דלתות ונסגרו, אנשים יצאו, הלכו במסדרון. הזקן אמר: “בטלוויזיה הראו אותה שוכבת, עליה הבן שלי, עליו הנכד שלי, עם של שוחטים, לכן אני כאן.”
– בג-בגלל ש-שאמרת ‘ע-עם ש-של שו-שוחטים’?
– לא, ניטשה, לא, בגלל זה לא מכניסים למאסר-עולם
– אז ל-למה?
– כי הוא גירש אותה
הזקן שתק. הקול בא מקרוב. כאילו הקשיב כל הלילה וחיכה, שותק, לומר את המישפט הזה. הזקן הינהן בראשו, ניגב דמעה, כאילו שיחק בהצגה. עיניו היו יבשות. באור היום צריך להישאר פקוח עיניים ולהעמיד פני מקשיב. “היא בכתה והוא גירש אותה.”
– זה נכון, היא בכתה, לא היתה ברירה אחרת. בהתחלה התכוונו להסתיר אותה אצלנו, לסדר תעודת-זהות, סידרנו תעודת-זהות חדשה, אני אהבתי אותה מאוד, היה לה יופי של ילדה, גוף של ילדה, כשהיתה בהריון נראתה כמו מלאך, ראינו את האוטובוסים והמשאיות דרך החלון, היא בכתה, אמרתי לה שיחזרו, היא אמרה, לא, לא יחזרו, אחר-כך נולד התינוק
– שקרן
– אל תפריע לי, כפר-נא, אני מבקש
– נמאס כבר לשמוע את הסיפור הזה, כל הלילה
– מעשה במלך הערביים ששאל את רבי עקיבא, אני כושי ואשתי כושית וילדה לי בן לבן, הוֹרְגָה אני שֶזָנְתָה תחתי?
– אבל התינוק הזה היה שלך, שלך
המורה שאל בשקט: “מ-מי ז-זה צו-צועק כ-ככה?”
– קיוויתי שעכשיו, שהבוקר עולה, לא יפסיקו אותי, אתה חבר שלי, אני אהבתי את אשתי מאוד, הכרתי אותה כשהיתה צעירה, אחר-כך נולד התינוק שלנו, אבל הוא היה שחור, אתה מבין בגנטיקה? חלק מהמשפחה שלה היה סודאני, ואני רציתי את התינוק, המשפחה שלי לא רצתה את התינוק. אני ידעתי שהיא גרה בשאתילה, אחר-כך עבר כמה זמן וראתי בטלוויזיה את התמונות, אז הלכתי ורצחתי את אריק שרון, הוא ירד מהבמה על יד העיריה

אור היום נשפך בחלונות, בדלתות, “ואין לי רגע שאני לא מרחם עליה, מתחרט, כל תמונה שלה שאני מעלה לנגד עיני,” ובעודו מדבר, מגרד את זיפיו, נכנסה אשה רזה, מבוגרת, קמטים על מצחה, בידיה כלי מתכת עם אוכל מהביל, ריח חביתות. “אמא, אמא,” קרא הנער, והאשה חייכה אליו ואמרה לו: “בוקר טוב, בני, איך היה הלילה?” ועצרה עוד רגע ליד תאו, “אבא הפריע לי, כל הלילה הפריע לי.” אחר-כך המשיכה אל תאם, נכנסה בעד הדלת הפתוחה, ערכה מפית על הריצפה, צלחת, כלי אוכל, והריקה את הארוחה שהכינה לתוך הכלים, “תאכל,” אמרה וחיכתה בכריעה לידו, הביטה בו אוכל, עיניה נעו עם הכף מהצלחת לפה ובחזרה, עד כדי כך, ואם חסר היה מלח, המליחה, ואם נגמר הלחם, חתכה מהר עוד לחם. לא היה בה לא כעס ולא חום מיוחד, גם לא קור. הזקן אמר “תודה, שרה,” ואת המורה החדש שאל בפה מלא: “מותר לי לאכול?” המורה הביט במאכלים וקיווה שיוצע לו משהו. אחרי שגמר הזקן לאכול, נעמדה, היו לה רגליים רזות, ורידים כחולים כמו מפת מישקעים, שערה היה דליל, באמת דליל, חום בהיר, שיבה, המורה רצה לשאול שאלות גסות, לא בשביל המידע, בשביל להרגיע את רוגזו, לא הצליח להכרית את האמון בסיפור, למה הקשבתי לו? אם ישאל, ישמע שוב סיפור, ומוטב לדברים להיות כמו שהם נראים וכמו שנשמעו, עוד מעט השמש תזרח, והאשה שאלה: “עוד משהו?” והוא אמר: “יש קינוח?” והיא אמרה: “יש,” נתנה לו נשיקה, הוא נרתע, והיא אמרה: “אולי השותף שלך רוצה שאריות?” אבל הזקן לא רצה לתת לחוקרים אוכל, שלא לפגוע בכבודם. היא אכלה את השיריים בעצמה.
– ברוך אתה ה’ שומע צעקה
– אל תצעקי, יקרה שלי, אל תצעקי, החיים היו יפים, וזה כל מה שאת יכולה להגיד לעצמך
– אבל אתה כאן בגללי
– אני כאן בגללי, ואל תתחילי עם רגשי האשמה שלך
הנער אמר: “קודם הוא מכניס בה שנים רגשי אשמה, ואחר-כך הוא שונא אותה בגלל זה.” היא הלכה. חליל חיכה לשאלות. משהו התעורר במורה. עליצות. הנה הוא מונע מהאיש הנורא הזה תענוג. האיש לא אמר כלום. הוא שתק. אילו שתק ככה בלילה, לא הייתי עייף כל-כך. אני לא מתכוון לשאול אותךָ שום דבר. שום הסבר. מצידי יהיו כל מטגנות החביתות בעולם נשותיך. אתה יכול להביא את כל בית הקברות לעמוד כאן. אני לא אשאל. לנוח, האמת והשקר מעייפים. הנער יצא. גם אחרים יצאו. תאי המעצר התרוקנו. נשארו רק הזקן והמורה. אחר-כך, משנרדם הזקן, קם המורה והלך אל חדרו של מפקד התחנה. הוא ישב בחדר, ראשו אסוף בידיו, “ל-למה א-אתה ל-לא נו-נותן ל-לי ל-ללכת?”
– אני לא שומע
– ל-למה ה-הם עומ-עומדים ב-במגרש ו-ומחכים
– תישאר כאן, בחדר, לא ישלחו אותך
– ל-לאן שו-שולחים?
– ככה זה. הערבים נשארים כאן
– ו-והיהודים מש-משתחררים?
– היהודים משתחררים והולכים למלחמה.
המפקד היה עייף מאוד. “אתה נשוי, נכון? עומד לך כשאתה עולה על אשתך?”
– א-איך ה-הזיין? ג-גדול?
הקצין הינהן, בלי גאווה. “כ-כמה?” מפקד התחנה מתח את אצבעותיו, בין הזרת לאגודל, “ת-תן לי ל-ללכת. “
– אני לא יכול לתת לך ללכת, מה אני אספר לסגן שלי?

טלפון אחד צילצל כל אותה עת. איש לא השיב. התאים היו ריקים. שעת בוקר מאוחרת. עשר לכל היותר. איש שב”כ יצא מחדרו, חייך לצדדים, כאילו הכיר את כולם וכולם הכירו בו. הוא שאל את היומנאי: “תסלח לי, יש לך דיו?” אבל ליומנאי לא היה דיו, מי עוד כותב בימינו בעט נובע? זה נכון, אבל הוא מקפיד לכתוב בדיו, הוא אוהב לקרוא דפים רהוטים כתובים בעט נובע, בסוף כל עמוד הוא חותם בשמו, ‘גד’, ולפעמים בכינוי המקצועי שלו, ‘חליל’, כי לכל איש שב”כ יש גם שם ערבי, בשביל מעשים בזויים. ואז הבחין בנעשה במגרש הגדול, הפנימי. כמה עשרות אסירים, מכנסיהם ותחתוניהם מופשלים, סגן-המפקד עובר ובודק, מביט בהם, ורושם. גד היה איש שב”כ מסור. העובדה שהעבירו אותו לתחנה הנידחת הזאת לא נגעה ישירות לרמת שירותו. להיפך. הקפדתו לתעד הכל, כל פרט בחקירותיו, בדפים צפופים כתובים בכתב-יד, בדיו כחולה, הקפדה זו גרמה לו לכמה התנגשויות עם הממונים עליו, ולא רק עם הממונים עליו, אלא גם עם הכפופים לו, שמצאו את דרכם במהירות אל הממונים עליו כדי לדווח להם שגד מתעד הכל. קראו לו, אמרו לו לחדול, אמרו ‘יש הוראה מלמעלה,’ הוא דרש הוראה בכתב, אמרו לו שמתנגדים לרישום, גם להוראות כאלה, למרות החיסיון, ‘ואם יש חיסיון, מה איכפת לכם שאני רושם?’ הלכו וחזרו ואמרו שיש הוראה חוזרת מלמעלה, מהדרג הכי גבוה, וגם בית המישפט העליון לא יעזור לו (הוא איים בבג”ץ) ‘ומה יש לנו להסתיר, מי בכלל חושב שמשהו לא בסדר?’ ויתרו לו, לא הדיחו אותו, אבל הגיע לכאן, חקירות משעממות, שיחות טלפון (אמרו שבכלל לא היה לו קו, שכל השיחות הובילו למפקדה והוא לא ידע) תיעודים משעממים, וכיוון שלא היה לו דיו, התלבט אם ללכת לקנות בקבוק דיו, או לכתוב כמה עמודים בעט כדורי עד שיביאו לו דיו, כמו שהבטיחו, ואז יעתיק הכל בדיו לתוך היומן שלו וישמיד את הטיוטה הכדורית. אז גם ראה את האסירים שמכנסיהם משולשלים מטה, ושאל בקול רם, דרך החלון, את סגן-המפקד: “תסלח לי, אבל מה אתה חושב שאתה עושה?”
סגן-המפקד לא חייב היה לענות לו. מי זה בכלל המשוגע הזה, שכותב דו”חות בחקירות כאילו פרטיטורות של סימפוניה, מחלק את העמוד לקבוצות בנות ארבע שורות, שורה למעלה – מלים, מתחתה – נעימת דיבור, שלישית – קולות רקע, רביעית – פעולות מקבילות. סגן-המפקד היה יכול בכלל להעליב אותו, להגיד לו משהו על הבת המכוערת שלו, כי זה בדרך-כלל הורג אותו, גם יכול היה להתעלם ממנו, אבל הוא הסתובב ואמר לו בשקט: “תסלח לי, מישהו הירשה לך להתערב?” שוב ירד גשם, מכנסיהם מופשלים, גם תחתוניהם, אבריהם קטנים, צמוקים, עייפים, מקומטים, מקוֹמיים. גד צעק דרך החלון: “אני מורה לך לחדול מייד, כולם ללבוש מכנסיים ולעמוד כמו בני-אדם בעלי צלם אנוש בכיכר, אבל מייד!” האסירים לא ידעו למי מן השניים לציית. ראשית, חלק מהם דווקא נהנו לאוורר את אבר-המין, אחרי הזיעה והדביקוּת בתחתונים,תחת השמיכות, כל הלילה. שנית, גשם אחרון בישל שיכר אביב. תפוחי אדמה פרחו. אולי גם ריח תפוזים מילא את החלל. המוני דבורים זימזמו באוויר. שלישית, המיבחן הזה אמור לקבוע מי נשאר ומי משתחרר. מי שנשאר, שָׂמַח, כי לא נתנו לו ללכת למלחמה. מי שהשתחרר, גם כן שמח. חוץ מזה, היה טעם לציית לו; איש השב”כ נראה כמו סוכן הימורים, או מרצה לספרות, נמוך, קירח, בעל אף שבור של מתאגרף, קצת כפוף, חורש רעה, לפעמים מניע את אפו כארנב, ככה הטיל חיתתו על רואיו. ביקשו האסירים לרַצות את שניהם, והרימו רק את התחתונים. כלומר, תחילה שלושה ראשונים, אחר-כך עוד שניים, עד שהחצר כולה עמדה לבושה בתחתונים ורק המכנסיים נשארו מופשלים. במקום להתפשר על מכנסיים למטה, תחתונים למעלה, צעק סגן-המפקד ההונגרי: “כולם להוריד את התחתונים, אמרתי,” ועוד הם מבקשים למלא אחר ההוראה של האיש המיטיב עימם, צעק מצידו איש השב”כ חזק יותר, דרך החלון הגבוה: “ללבוש גם את המכנסיים אמרתי, כולם.” איש השב”כ ידע ללחוץ היטב בנקודות הרגישות של העומדים מולו. במקום להתחיל בתחרות אווילית עם קצין המישטרה, אמר לו, בנוכחות כולם: “שמעתי שאתה סוטה, אבל לא ידעתי שעד כדי כך.” טומי הבחין בחיוכי האסירים ואמר נעלב, “עוד מלה ואני הולך, אתה תמיין בעצמך,” “מה אתה ממיין?” שאל בשקט אחראי איש השב”כ, “ערבים מיהודים,” אמר טומי בשקט, “אי אפשר להבחין ביניהם. כולם נראים אותו דבר.” אחד עמד בחלון. האחר עמד ליד הקיר, מרוחק מהאסירים, מקורב לחלון.
– אבל מה אתה בודק להם בזיין?
– את הברית-מילה, מי שיש לו ברית-מילה משתחרר
גד לא צחק. היה בו בוז עמוק לבוּרוּת. הוא הפסיק לדבר דרך החלון, יצא לחצר ואמר מלא טינה, לפני האסירים מופשלי המכנסיים, חלקם עוד התכופפו להרים את המכנסיים משום שאיש השב”כ נראה באותו רגע חזק יותר, חלקם התחילו להוריד את התחתונים בגלל רושם הפוך: “אתה גמרת שמונה כיתות? אידיוט, אתה לא יודע שגם הערבים עושים ברית-מילה?” הסגן ההונגרי אמר במרירות: “כשאני הייתי בן שבע באו הגרמנים, אז לא גמרתי שמונה כיתות.” איש השב”כ שמע ולא הגיב. ככה אנחנו נוכח נימוקים חותכים. חוץ מזה, כל אחד והשוֹאה שלו. הוא, למשל, היה נרעש מסצינת ההפרדה המאווררת, “יש לך עט נובע?” שאל את הסגן שפנקס וטוש היו בידו, “שיהיה טוש, מה איכפת לי?” אמר בשאט-נפש, “אחרי!” ניגש לעציר הראשון ואמר לו: “תלבש את המכנסיים,” האסיר הביט בקצין, הביט בגד, משך בכתפיו ולבש את המכנסיים, הוא היה יהודי, לא היתה לו ברית-מילה, אבל רצה ללכת ללבנון, חישב אולי לברוח מהמשאית בדרך, דרך השדות, מלבנון לקפריסין, וקפריסין היא כבר באירופה, ליד יוון, ומשם לאיטליה, ג’ורג’ונה היה איטלקי, “תגיד סיפור,” אמר לו איש השב”כ
– מה?
– תגיד סיפור, טמבל
– סיפור
– זה יהודי, תרשום אותו
– תגיד סיפור
– סיפור
– גם זה יהודי, תרשום אותו
– תגיד סיפור
– סיבּור
– הופ הנה ערבי, תרשום
וככה, בחמש דקות נגמר המיסדר. בחלונות עמדו השוטרים, מלאי הערצה לתושייתו של גד. את היהודים שלחו ללבנון. הערבים חזרו לתא המעצר. גם חליל. הוא חלף ליד המורה ולחש לו: “ניטשה, אני אמרתי סיבּור בשביל להישאר, הייתי צריך להגיד סיפור, אני יכול להגיד מה שדורשים ממני.” לבדו נשאר המורה, המפקד הביט בו: “תראה מה עשו לי כאן. השאירו לי רק ערבים. אני לא יכול לסבול את המקום הזה. הבטיחו להם לבנון, אבל לא ללבנון לוקחים אותם. זה בית-הקברות כאן, דונמים של קברות, הטרקטור חופר, וצריך לסדר בשורות, סורים, לבנונים, פלשתינאים, ולקבור, ולסמן, הכל מסומן, מיספרים סידוריים, לאן אתה הולך?”
– ל-ללמד
“מה אתה מלמד?” שאל הקצין, “אס-אסטרופיסיקה” אמר המורה. היה קצר-רוח. “א-אתה מ-מבין, ב-בגלקסיות אין ש-שום כ-כלל, ח-חוץ מ-מהכללים ש-שהמדע מ-מנסה ל-למצוא, ש-שום ח-חוק, ה-העולם נו-נובע מ-מעצמו, שו-שופע, א-אתה מ-מבין, ל-לכן קו-קוראים לש-לשביל ה-החלב כ-ככה.”
– אתה חושב שאני אידיוט גמור, נכון?
– ח-חס וח-חלילה
“אתה חושב שאני אידיוט גמור, נכון?” המורה לא פחד. “אומרים את זה בבית-כנסת כל בוקר. אתה הוא עַד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, ואחר-כך אומרים: אתה הוא אלוהינו בשמיים ובארץ ובשמי השמיים העליונים. אמת, אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלוהים. אתה עשית את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, אתה באמת חושב שאני אידיוט, קודם אתה מכריח אותי למדוד לעצמי את הזיין ואחר-כך לומר שחרית, לך מפה כלב, כלב.”
– אני התכוונתי ב-בדיוק להיפך, א-אבל זה כל-כך י-יפה מה ש-שאמרת. א-אני ד-דווקא מ-מעוניין בזה
תפס מפקד המישטרה את המורה בצווארו וצבט אותו חזק בשתי לחייו, פער לו את הפה והביט לתוך שיניו הרקובות, “א-אתה מכ-מכאיב ל-לי,” אבל החונק לא הירפה, “א-אני מ-מבקש מ-ממך ל-לא ל-להכאיב ל-לי.” אחר-כך לקח אותו המפקד והוליכו לתוך הניידת, התניע ונסע. כבר הכיר את הדרך. לפרקים הניע את שפתיו. חי בבדידות במקום הזה. המורה, מצידו, חשב על העצירים. הביט בעורפו הרחב של הקצין. אני בוטח בו. באיזה צד אני? בית-הספר נראה מעבר לשדה המיספוא. מכונת קציר חתכה את הירק הגבוה וירקה אותו קצוץ-קצוץ לתוך העגלה. הגיעו. המורה רצה לרדת, הקצין רצה לדבר. צריך לדבר אליו. חיפש את הקול, כמו בחלום שנפלה לך הלשון לאסלה, בזמן ההקאה, אחר-כך אמר: “ע-עכשיו א-אני יו-יורד,” הביט באצבעותיו, איש גדול, כתפיו מגיעות עד סנטרו, והראש יושב על הגוף, כמו ציפור לפני הגשם, פתח את הדלת, “א-אני מו-מוכרח ל-ללכת ע-עכשיו, י-יש ל-לי שי-שיעור,” נערה עם אלרגיה וקילשון עמדה על עגלת המיספוא, התעטשה וצחקה. הוא ירד. הניידת נסעה. בית-הספר היה ריק. אי מזה הופיע ניסים, “מה באת?” המורה פחד שמא יתחיל נסים לספר סיפור ולכן אמר: “א-אני יו-יודע ש-שבת ה-היום, ר-רק ע-עברתי כ-כאן.” ניסים אמר: “כבר יום ראשון היום. הלכו ללווייה. רק אני נשארתי כאן. ביום שהכל ייגמר, מישהו יצטרך לספר גירסה נקיה מחשבונות, מנקמה.”
הם הלכו לאורך השדה. הנערה על עגלת המיספוא התעטשה. “הוא היה צעיר. לא לקחו אותו לצבא כי עוד לא גמר את בית-הספר שלנו. אז הוא זייף את הגיל שלו.”
אני לא שומע. יש לי בחילה. אני רוצה למות בתוך התירס הרטוב. אתעלף. ככה הוא ישתוק. כשהתעורר המורה, ישב לידו ניסים וחייך, הראה לו באצבעו לשתוק. כל מה שפסל הקדוש-ברוך-הוא בבהמה הכשיר באדם, שנאמר לב נשבר ונדכה. קם ממיטת השדה. מישהו כנראה שמע שהתעורר. אולי נתקל בשולחן. בית-הספר לא חזר לפעילות רגילה. שקט שרר שם. הכיתות שבו מן ההלווייה ושוחררו הביתה. רק כתה י”ב נשארה. המנהל התחנן באוזניהם ללכת אל הוריו של החלל הצעיר, שלמד איתם אחת-עשרה שנים. הם פחדו. המנהל לא ידע מה לומר להם. עיניים אדומות וקולות מהוסים. שתיקות ארוכות. גם המורה החדש התבקש לשכנע את תלמידי כתה י”ב ללכת לבקר את הוריו של ההרוג. נכנס, הביט בהם ואמר: “יש-ישנה הש-השתנות מת-מתמדת ו-ופעילות מת-מתמדת ב-בִּשְׂדֵה ה-המוסר. ד-דבר זה נג-נגרם על-ידי ה-הפשעים א-אשר דר-דרכם צ-צָלְחָה (ל-לכך ש-שייכים, ל-למשל, כ-כל חי-חידושיה ש-של ה-החשיבה ה-המוסרית).” כיוון שכבר היו אצלם כמעט כל המורים – המנהל, שניסה להצחיק ולהתחנן, ולאיים, ולהבין, והלך במפח-נפש, והמורה לביולוגיה, שהתאדמה מרוב כעס ואמרה: “ההורים האלה נתנו בן למעננו, אתם יכולים לפחות להיכנס ולתת להם כתף, לספר להם זכרונות על בנם, להגיד להם שתהיו בניהם במקומו,” ונכנס המורה המשוגע לאנגלית, שהיה במיקרה צרוד מאוד ובכלל לא הצליח לדבר, בכלל לא, ולכן כתב על הלוח באנגלית, שנושא השיחה באנגלית יהיה אחריות ומשמעת עצמית, נושא שהאנגלים, בכלל, וכן מקצת האמריקאים, מאוד מאוד אוהבים, עד שהמלים עצמן, responsibility ו-self-discipline מעוררות בהם צמרמורת נעימה, אחר-כך הצביע על התלמידים שנדרשו לדבר על הנושא בלי לקרוא בשמם, והם העמידו פנים כאילו אינם יודעים למי הוא מתכוון, שהרי האצבע פונה תמיד לכיוון משוער, כמו אש צלפים, והוא, שאיבד את קולו דווקא בהלוויה, בבת-אחת כנראה, ואולי במריבה בבית, כי רב הרבה עם אשתו, ניסה לנווט את הדיון בכיתה באמצעות שריקות, עד כדי כך, אבל הם לא צחקו, וגם הוא לא צחק.

המורה החדש עמד מולם, הביט בהם, חיפש מי היתה הנערה שהתייפחה קודם ליד מרתפו של ניסים, עיני רוב הבנות היו אדומות והאפים מנוזלים, כאילו שפעת, ואחר-כך חייך אליהם. בְּנִי, הצלתי אותךָ. “א-אמרו לי ל-להיכנס א-אליכם, א-אבל א-אני ל-לא מ-מכיר את-אתכם. א-אני ל-לא לי-לימדתי את-אתכם א-אף פ-פעם. נכון?” הם הנידו ראשיהם לשלילה. דרוכים היו מחשש רטוריקה ערמומית. הוא היה חיוור. “א-אני ל-לא מ-מבין בש-בשביל מ-מה ש-שלחו או-אותי. ל-ללמד, או ל-לדבר ע-על ה-המוות,” הם שתקו, יראים מן הפיתוי לשוחח. שמעו שהמורה הזה ערמומי. “ל-לדבר ע-על ה-המוות א-אני לא י-יכול, א-אני פ-פשוט לא יו-יודע מה ל-להגיד עליו, א-אני עצמי ר-רציתי ל-למות הר-הרבה פ-פעמים, מ-מצד ש-שני אם א-אני רו-רוצה ל-למות, אם ר-רציתי ל-למות, ל-למה לא הצ-הצלחתי ל-למות? י-יכול ל-להיות ש-שלא ב-באמת ר-רציתי,” הוא חיכה, אבל הם היו חכמים דיים ולא אמרו לו מטוב ועד רע. ראש-המועצה כהן לוי טילפן כבר פעמיים למנהל ואמר שההורים שואלים על בני הכיתה, ואם לא שאלו, בוודאי ישאלו, ואיך זה שאי אפשר לחייבם באיומים, אפילו עונש, אמר ראש-המועצה. ויכול מאוד להיות שחלקם כבר השתנתה דעתם על כל העניין, והיו מתרצים ללכת, אילמלא הפך עניין זה למעין כעס בלי פשר, מרירות שאין הסבר בצידה, כי הרי נגד המוות אי אפשר באמת למחות, והמת לא היה הילד הכי אהוב על כולם, חלק בוודאי אהבו אותו וחלק לא אהבו אותו, ואילו הלכו אל הוריו, היו בוודאי יודעים ממפקדו ומקצין-העיר איך נהרג, ובינתיים יודעים הם רק מה שנאמר על הקבר, ועל הקבר נאמר שמת למען עם ישראל, וחיילים ירו מטחי כבוד, וחזן צבאי אמר אל מלא רחמים, ואמו היתה צרודה מבכי, עיניה כבר יבשו מדמעות, ואביו לבן שיער היה וכפוף-כפוף, ואחרי היריות היו זעקות האם כל-כך צרודות שפחד עלה בנערים, איך ללכת ומה לעשות.
“ני-ניטשה א-אמר: א-אסון ב-בא ע-עליו, ו-והנה ב-באים ‘ה-המשתתפים ב-בצערו’ ומ-ומתארים ב-באוזניו א-את א-אסונו ע-עד ל-לכתם, והם מ-מלאי סי-סיפוק ו-ורוממות ה-הנפש: ה-הם הת-התענגו ע-על ב-בעתתו ש-של ה-האומלל כ-כאילו על ב-בעתתם ש-שלהם, ה-העניקו ל-לעצמם מינ-מינחה טו-טובה, מ-משיבת נ-נפש.” הם הביטו בו בעיניים בוחנות. מישהו הצביע: “זה בדיוק מה שאני הרגשתי.” אבל תלמידה אחת פרצה בבכי ואמרה: “תתבייש לך.” זו התלמידה שרצתה ילד מההרוג ונשבעה קודם שלעולם לא תלד עוד, כי סירבה להרשות לו לגמור בפנים. “אז למה את לא הולכת אליהם?” היא לא ענתה. מחטה את אפה. עצרה את דמעותיה. חברתה הטובה חיבקה אותה. כולם כבר ידעו שהם רבו, שהוא הלך למלחמה בגלל שהיא לא נתנה לו, פחות או יותר. היתה להם חשיבה קצת פשטנית לתלמידינו. והמורה הינהן ואמר בעצב: “מ-מצד ש-שני, ני-ניטשה, אולי, א-אני לא יו-יודע, א-אני ל-לא ב-בטוח, מי-מישהו א-אמר לי-לי שהוא ה-היה איש רע, הנה, א-אני את ה-הבן ש-שלי הב-הברחתי מ-מהארץ, כ-כדי ש-שלא ילך ל-למלחמה. א-אבא מ-מגדל כ-כל ה-החיים את ה-הילד ש-שלו, רץ א-אתו ל-לרופא ב-בלילה כש-כשיש לו חום, לפ-לפעמים צ-צריך לח-לחצות י-יער ו-והילד קו-קודח ב-בזרועותיך, על ה-הסוס, לפ-לפעמים הוא הו-הולך ל-לעבוד ב-בשני מקומות ע-עבודה, כי אין מס-מספיק כ-כסף בש-בשביל לק-לקנות את כל הד-הדברים ש-שצריך, ואחר-כך מ-מלמדים אותו ל-לדבֵּר, וש-ושמחים על ה-המלה ה-הראשונה, וכ-וכשהוא או-אומר ‘אבא אבא’, א-אתה כל-כך ש-שמח, כאילו ל-למד לומר הכל, ואחר-כך נש-נשאר החדר ר-ריק, ואתה או-אומר: אי-איפה הוא עכ-עכשיו, איפה הוא נו-נודד עכשיו?”
– מי? הילד החי או הילד המת?
הוא לא ענה. הבתולה לא יכלה יותר. היא בכתה בקול. המורה חיכה. האחרים ישבו בשקט. יכול להיות שהמנהל מחכה שיישברו וילכו לבית האבל תמורת שיחרור מהמרתון הזה. אחד התלמידים אמר לו: “אבל זה לא מוסרי, שאחרים ייהרגו והבן שלך יחיה.”
– מה אתה מ-מציע?
– שכל אחד יעשה את מה שהוא צריך לעשות
הנער הזה ילך לבקר את ההורים, בלי ספק. היה בו רגש אחריות. עכשיו ראה הכל אחרת. עכשיו מדד הכל באמת-המידה של החובה. חיכה שמישהו יצטרף אליו. המורה החדש אמר: “ומה צ-צריך לעשות ה-האב?”
– לתמוך
הם התחילו להתווכח. חלק מן התלמידים הלכו לבקר אצל ההורים השכולים. ישבו שם. שתקו. לא ידעו מה לומר. האם הביטה בהם בעיניים יבשות. האב רצה שילכו כבר, כי האשה צריכה לישון. הביקור היה קצר. חלק מן התלמידים לא הלכו לביקור, בעיקר לא החברה לשעבר שפחדה מאוד. דווקא אותה ביקשו ההורים לראות. האב אמר: “הוא כל-כך אהב אותה, תגידו לה שתבוא, בבקשה, אנחנו לא נבכה. אני מבטיח.”

וניסים אמר למורה: “המנהל מאוד מרוצה ממה שהצלחת לעשות. אבל אם תרשה לי להגיד לך, עניין הבן שלך, זה היה תרגיל רטורי טוב, אבל השאלה הבאה היתה צריכה לבוא: ‘אז מה צריך לעשות?’ ואז להגיד: ‘להיאבק למען השלום, לשנות את הצבא, לנהל תעמולה, טוב, תעמולה היא לא המלה הנכונה, אבל להפיח בחיילים תקווה שצריך לחזור הביתה, להביא בשורה אחרת, שאי אפשר לחיות עם מוות, שלנו, שלכם’, אתה לא מבין את זה?” המורה לא ענה. גם ככה דיבר יותר מדי. כל המורים חיכו לו בחדר המורים, וכשנכנס, מחאו לו כפיים, וגם ראש-המועצה לחץ לו את היד והודה לו בשם תושבי המקום.

[1] צלאן, מתוך השיר ‘שיבולת’, “יחד עם אבנַי / שצמחו מדמעות / מאחורי הסורְגים, / גררו אותי / לכיכר השוק, / לַמָּקום / שם הדגל מונף, שאני / לא נשבעתי לו כלל אמונים.” (תרגום שמעון זנדבנק)