13:20, דרך גולד

איך להסביר את האושר שהציף את אריאל גולד באותה חופשת קיץ? ננהג כדרך שנהגו מספרי סיפורים בכל הזמנים, נערב דברים שבכלל עם דברים שבפרט, ונשוב קצת לאחור, כדי למסור שוב דברים בהתהוותם, באין לנו זכות, ולא חשק, למסור דברים כהווייתם, כמה מסוכנת היא ההווייה אם אינה מתהווה. ובכן, בכל יום בצהריים, באחת ועשרים, יוצא פרופ’ אריאל גולד ממשרדו בבניין הפקולטה, זורק לאחור מלת חיבה למזכירתו, מסדר בהינף את הז’אקט הבהיר על כתפיו, ידיו החופשיות כרוכות מאחורי גבו, לרגע, זו בזו, ואחרי שהז’אקט מסודר טוב-טוב, הוא מנתק את ידיו, זו מזו, כדי לגשש באוויר הידידותי, לפעמים נראים שרוולי הז’אקט, ביחד עם הידיים המיטלטלות, כמו ארבע כנפיים, אבל גולד עוטה כבר חיוך, לבדו מעופף לו כמו שפירית כמה מטרים, ובלי לעצור, בפתח משרדו של פרופ’ זילבר, אפריקה, מזרח-תיכון, הוא אומר בשקט, כאילו לעצמו (זילבר ממתין כבר לצד הדלת הפעורה, משתוקק לדבר על הסקופ בעניין הגנרל מובוטו: תלמידת מחקר שלו ריאיינה את אחת מנשות השליט, וזו גילתה לה שכאשר היה בקורס צניחה בארץ, עשו לו באחד הלילות מעשה נורא, והוא פוחד, כל חייו הוא פוחד, שמא יגלו את סודו), “זילבר חמוד שלי”, ממשיך גולד בדרכו, אינו מסב ראש לראות אם זילבר הצטרף, וזילבר, בלאו הכי הבטיח לחוקרת שלו לא לגלות דבר, נוצר את הסקופ, חיכה כאן מאז טילפנה רוחמה למזכירתו, מצטרף למהלך, “הסורים,” אומר גולד (יש לו בעניין הסורים דיעה נחרצת, מאז קרא את יריעות ההגהה של הספר מאת חברו הטוב ביותר, פרופ’ אנדרו מקמילן, על תולדותיה של סוריה כארץ לא-ערבית) וממשיך, שניהם מחליפים כמה דיעות, בטרם יגיעו עד פתח חדרו של פרופ’ ארד, אבל אין הם עוצרים שם, לפי שמזכירתו של זילבר כבר טילפנה למזכירתו של ארד ואמרה לה: “שני האידיוטים מתקרבים”, ומזכירתו של ארד אמרה לו: “ארוחת צהריים, ארד, ואל תאכל שום דבר חריף; אתה הרי יודע מה עובר עליך אחר כך”, ומיד היא מטלפנת למזכירתו של פרופ’ קופר ואומרת לה: “הם בדרך אליך, ותגידי לבוס החדש שלך, שהם לא עוצרים ולא מחכים,” ובאמת השלושה, אריאל גולד באמצע, לפנים, ידיו מתנופפות קדימה, שרווליו מתנוססים לאחור, ומשני צידיו שני רעיו, מתאמים את קצב הליכתם לקצב הליכתו, וגולד כבר בודק את גרונו, מכחכח, בוחן את ארד: “נו, מה אתה אומר על הסורים?” וארד, דווקא היום בא לו להגיד משהו שטרם נאמר: “הסורים? מה כבר אפשר להגיד עליהם? ערבים!” וגולד משיב במהירות שונה מקצב הליכתו: “זו בדיוק הטעות שלך, ארד ידידי, הם בכלל לא ערבים, הסורים, הם אשורים, וכדאי לך לקרוא את הספר של חברי הטוב ביותר, אנדרו מקמילן, באמת חבר טוב, ואדם יקר”, ואחר כך הוא נאנח ומשתוקק כבר לצאת אל השמש המופלאה, שנת הלימודים מסתיימת אבל האביב עוד מולֵךְ, והוא מודיע לשני מלוויו, בלי להפנות את הראש: “מגיע קופר; אתם צריכים להיות נחמדים אליו, איש נעים, דאגתי שיקבל את ראשות החוג”, ואכן צדק גולד: השלושה הגיעו לקופר, כלומר חלפו על פני דלת משרדו, והוא לא הסתתר מאחורי דלת, אלא חיכה ממש בפתח, מתחבט איך להצטרף למצעד, כתם אדום לו מתחת לעינו, אבל יודע בעל-פה (ביוונית!) את “אדיפוס בקולונוס”, אומר משהו מצחיק, צוחק לבד, מצטרף להליכה המהירה, מסתגל, הולך כאילו התגלגל איתם מאז ומתמיד, אבל באמת רק עכשיו צורף במקום פרופ’ חיים חדד ז”ל, והוא מחפש את הצד הנכון, בנוסף למשולש הזה, ובסופו של דבר, כבר לקראת היציאה מן הבניין הארוך, מחליט ללכת מאחוריהם, בדיוק מאחורי גולד, ומקץ דקותיים הם נמצאים בשביל הרחב, פרחי כובע נזיר, ואמנון ותמר קדים להם, וקופר מתרגל, במהירות, גם למקומו בקצה האחורי של המבנה, “נו, קופר, ומה אתה אומר על הסורים?”, ומה יכול כבר קופר להגיד על הסורים? “נו טוב”, הוא אומר בבדיחות, טוב לו, כמה פעמים ראה את סיעת גולד חוצה את האולימפוס, עכשיו הוא כחולם, ואץ-רץ: “לא ערבים הסורים, בהחלט לא ערבים”, הישר אל עורפו המחורץ של גולד, בעוד הכל מגיעים לפתח הפקולטה למדעי ההתנהגות, אוספים את פרופ’ פלד, המתחבט, תוך כדי הליכה, כיצד ייתחב בין גולד לזילבר, הרי זילבר מפריע לו, ולפיכך הוא מסתדר לו מאחור, מאלץ את קופר לזוז קצת ימינה ושניהם הולכים, זה בצד זה, כמו בסיס של מעויין, קופר מדלג מדי פעם כדי למצוא את הקצב מאחורי הוותיקים, ופלד אומר, בעניין ספרו של אנדרו, אינו ממתין לשאלה, הכין את מה שהיה לו לומר, מיד כאשר קיבלה מזכירתו את הטלפון: “שמע, אריאל, קראתי את הספר של החבר שלך. מה אני אגיד לך? יש לו פוינט. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. הוא באמת רציני, מה?” וגולד? הה, גולד נהנה, ובעליזות אל השמש הידידותית של חודש יוני 1990 הוא מצליף: “מה זה רציני? הוא ה-מומחה בה’ הידיעה, הגדול ביותר בעולם, אבל הגדול ביותר בעולם, לסוריה ולסורים”, ותוך כדי שיחה על שבחי אנדרו, מתקרב המבנה במהירות לחוג לפסיכולוגיה, שם פרופ’ הולץ מצטרף, תחילה מאחור, ברישול, חולצתו מחוץ למכנסיו, כאילו יצא מבית השימוש, מסרב לענות בעניין הסורים, אחר כך, בלית ברירה, הוא מצטרף לשלשה האחורית, וגולד אומר לו: “מה עם אשתך, הולץ?” וקופר החדש מעיר בשמחה: “יש לו כמה, לא? אתה לא הולץ שיש לו כמה נשים?”, אבל אין משיבים, סינקופה, ושוב מדברים, ומדברים, עד שמצטרף פרופ’ מוריס בִּידוֹנה, באמצע מסדרונה הארוך של הפקולטה למדעי החיים, מצטרף לשלשה האחורית וכבר היא רביעייה מאחורי השלשה הקדמית, מבנה מרשים, ויורדים במדרגות התלולות מצידו האחר של הבניין, גולד מדבר וידיו באוויר, סטודנטים משתאים, וכמו סייח צעיר, ממהר מוריס בידונה להציג את עצמו לפני קופר, וקופר ממהר לענות: “קופר, ראש החוג ליוונית”, והולץ, ידיו משולבות מאחורי גבו, אומר בקול גדול: “בידונה, תגיד לו שהשיחות כאן קונצנטריות, וחוץ מזה, גולד רוצה לדעת מה שמו של ראש השב”כ, נכון גולד?” דומיה משתררת. הערותיו של הולץ מופנות תמיד במרירות נגד מרכזו של המעגל, כלומר ראש החץ של המבנה המיראז’י הזה, גולד, ודווקא קופר יודע את שמו של ראש השב”כ, הכיר אותו בצבא, מזמן, ומישהו לא מזמן סיפר לו כי השמוק ההוא, כן כן, שהרטיב עד גיל 13 בשנתו, בדיוק הוא, שצחקנו עליו בטירונות, הוא הוא ראש השב”כ, אבל קופר אינו מזכיר מלה אחת בעניין זה, אולי זו בכלל מלכודת נגדו, והרי חזקה עליו מצוות הוריו האומללים, לא לקפוץ בראש אף פעם, וגולד, אלמלא עסוק היה בהקשבה ובדיבור, בו-זמנית, היה עוצר, כדי לברך אלוף מהצבא, שעומד על דרכם, שמן, גבוה, קרח. גולד משתוקק לומר להם ‘הנה האלוף, לוטם אני חושב שקוראים לו, בואו ניקח אותו איתנו’, ‘הוא יקח אותו איתנו’, עולה בו אמירה טובה יותר, אלא שדבר זה צריך להיעשות תוך עצירת כל המבנה, וכבר לא ברור מי מוביל את מי, מי מושך ומי נגרר, וכמו ברכבת חולפת, נדמה להולץ שהוא רואה את פיפאנו הצולע, חשוב לנופף לו, אחרת ייעלב. גולד מחשה, החיוך נמחק לו מן הפנים, החמיץ את האלוף, בגלל הלהקה המטופשת, והוא מחליף נושא, מחליט לפייס את הולץ האחורי, “הולץ, איך קראו לאנשים האלה, שראו את היטלר?” והולץ, מאחור, צועק: “אתה בטוח שמקרה כזה מתאים לצעקות שלך בקמפוס?”, וגולד נחפז: “הרי הם מתו, לא?” הולץ מסכים, אלא שאין לו חשק להשתתף במצעדים הללו, וגולד חוזר בלי להפנות את ראשו אל זנבו המשולש: “נו הולץ, ספר לקופר, פרופסור קופר, זהו פרופסור הולץ, ספר לו איך קראו לזקנים האלו שראו את היטלר כל שבוע מציץ להם בחלון, או איך זה היה שם?” הולץ לא עונה, עליו לצעוק את התשובה עד גולד, וגולד יטה גרון, יחזור על מה שהולץ אמר, והרוח הן עושה שמות בקולות, על כן מתעקש הולץ לא לדבר, וגולד כבר כועס, בגלל האלוף שהוחמץ, וגם שמו של ראש השב”כ הזכיר לו משהו כואב, אולי את בנו, ובכל זאת הוא ממשיך לשתף את קופר בחווייה הזאת, עושה זאת רק כדי ליצור קצת הערכה כלפי הולץ, והוא צועק לזילבר ולארד שמצדדיו, לא רוצה להיות אידיוט גמור, אחרי שעלב בו הולץ, “היו לו פציינטים זקנים שראו את היטלר, קריירה שלמה הוא בנה על ההזיות שלהם, קונפרנסים שלמים אירגן בכל מקום בעולם, ועכשיו שהם מתו, במקום לחפש לו מקרים חדשים, הוא מסתובב בקמפוס כמו רועה זונות”, ותשוקתו של אריאל גולד לשוב אל האלוף אינה מרפה ממנו, יקרא לו לאכול איתם, והאלוף יוכל לומר להם דבר אחד או שניים, על הסורים, למשל, אולי על הפלסטינים, שנגזר דינם להסתלק מכאן, כי 1948 לא נגמרה, אבל כבר התרחקו מן האלוף ואי אפשר אפילו את הראש לסובב, לראותו מרחוק, רק הגעגוע נחרת, איזה געגוע חזק, וקופר חושב לומר משהו בעניין הוויכוח הגדול על הנמרה הזקנה של אלוף פיקוד מרכז, רוצה לדעת איך נחלקות הדיעות בעניין מסעיר זה, כאן בהרכב, אלא שחושיו הבריאים מורים לו לסתום גם עכשיו את הפה, הן היה סמל ראשון בסיירת מסוימת וגם הוא ראה את האלוף, ולא אמר מלה, כי ידע בשביל מה מסתובב האלוף ברחבי הקמפוס, כמו אודיסיאוס המחפש את דרכו אל אהבתו. “ורק געגועי עליך, אודיסיאוס צח, על תבונתך ועל ליבך הטוב, הם שגזרו כלייה על החיים המתוקים-כדבש”.
 

13:30, אוכלים פִּירֶה

יום יום, בדיוק באחת ושלושים, מגיעה הסיעה למסעדת הסגל, על גג ביתו של מוכתר הכפר, זה הכפר הקבור כמו זעקה בלי קול מתחת לאוניברסיטה, כדי להתיישב ליד החלון הצופה אל הים, והמלצרית זהבה, בבגדיה השחורים, בסינרה הלבן, מניחה להם לתפוס את מקומותיהם, שפתיה ממלמלות משהו, מגישה לפרופ’ גולד תפריט יומי, והוא אומר לעצמו בקול מהורהר (זיכרונו מדהים, אין מאמר אחד נגדו שלא זכר את שם כותבו, ולא רק מאמר נגדו, אין מאמר לשבחו שאינו זוכר, רק את שמו של ראש השב”כ אינו מצליח לברר, ובכל פעם שהוא שואל את המתגודדים סביבו, כבדרך אגב הוא שואל, אין עונים, והוא אינו מניח לעצמו, אולי האלוף הזה היה מגלה לו, לא בחברת האידיוטים, אבל בשיחה פרטית): “נו, אז נראה מה יש להם כאן היום, כן כן”. מביטים הסנטורים בתפריט, בעוד זהבה ממלמלת, חיוורת, בלי לחייך: יש לה בן בצבא, והבכור עובד באילת על טרקטור. יש אומרים כי היא מגדפת את מנהלה, או את הפרופסורים, ברומנית, שאפילו פרופ’ גולד אינו מבין, אבל לטינית הוא דובר, וכאשר הסתפק מרד הסטודנטים שלנו בדרישה לבטל את לימודי החובה של הלטינית, עמד גולד וצעק בחלון לנציגי המורדים: “Dissolvitur lex cum fit index misericors”, (כוח החוק פג כשהשופט הופך רחום), שהתקהלו במדשאה המגודרת, ונרגע, ביטל את השיעור הבא, הלך למספרה, ובסופו של דבר בוטלה הלטינית כשפת חובה רק אחרי מותו של אחרון דוברי הלטינית באוניברסיטה שלנו, הלא הוא פרופ’ גולד (אפילו מתַרגליו לא ידעו לטינית, אלא שהכל הבינו כי יש לקיים את הדיסציפלינה הזאת, תרגילים, בחינות, ציונים, הצטיינות, כישלון, לימודים חוזרים, עד שגולד יסתלק). אז אומר גולד, כבדרך אגב, לחבריו המעיינים בתפריט: “ראיתם את האלוף לוטם? אני חושב שצריך היה לקרוא לו לאכול איתנו. הוא יכול היה לתרום לשיחה,” ובלבו חושב על העלבונות שעלב בו בנו יחידו. “מה כבר היה תורם לארוחה? רוטב?” שואל פרופ’ מוריס הולץ (וכל זה, כזכור, אירע עוד לפני שגולד נפגש עם האלוף בספריה, הרי הקדמנו את המאוחר), “מה זאת אומרת?” משיב גולד בתדהמה, “הוא הרי ה-מוח ה-אסטרטגי של הצבא”, וזילבר שואל בעניין לדעתו של גולד: “אתה חושב שהוא יהיה הרמטכ”ל הבא?”, ובטרם משיב גולד על השאלה הנכבדה, ממהר ארד, יריבו של זילבר, לתחוב שאילתא מצידו: “אני מודה שלא דיברתי עם אף אלוף בחיים שלי. אתה דיברת, גולד?” גולד אינו משיב, רוצה לומר שדיבר, אבל הרי לא דיבר ואין הוא משקר, בדרך כל. קופר אומר להם: “אתם יודעים שאני הייתי בסיירת, אבל זרקו אותי בגלל שהשתנתי במכנסיים מרוב פחד בקרב אחד, ואמרתי שזאת המימיה שלי התרסקה מכדור, אולי באמת זאת היתה המימיה, אני לא זוכר שום דבר, תארו לעצמכם”, צוחק קצת, כתם הלידה שלו מתחת לעין מאדים, ואחר כך הוא שותק, מלא פליאה כמו פילוסוף, אבל גולד סותם ביובש: “אנחנו לא אוהבים זיכרונות אינטימיים. גם אפלטון הבין את זה. לאשה מספרים סודות אישיים, אבל אני אלמן, וגם לאשתי לא תמיד סיפרתי. הכי קשה להבין זה נישואים שניים. את האלוף היינו צריכים להזמין לארוחה שלנו”. אכל גולד את הפירה שלו, אכלו זילבר וארד תפוחי אדמה מטוגנים, נגסו בידונה ופלד מהטונה ברוטב החריף, וגם מוריס הולץ אכל, כועס על גולד.

פרופסור משה קופר

אמר קופר להולץ בשקט: “הייתי רוצה להתנצל על השטות שאמרתי קודם, בדרך לכאן. דרך יפה היתה, ונכנסו לי משפטי שטות לשכל. אתה בטח מבין אותי”, והשיב הולץ: “גולד לא מסכים שנדבר בזמן האוכל,” ואחר שגולד, בפה מלא וחתום, הראה בעזרת המזלג כמו מנצח של תזמורת, אחר כך גם עם הסכין, כי לא אכפת לו, המשיך הולץ: “חוץ מזה, אני לא יודע מה אמרת, או שאני לא זוכר”. “באמת?” צוהל קופר, “ובעניין הנמרה, רציתי לשאול אתכם, מה אתם אומרים? צריך לסלק אותה, או שלא צריך?” איש אינו משיב. כבר חודשים שיש ויכוח ציבורי על החזקתה של הנמרה על חשבון המדינה (שלמה פרקינסון, שר הביטחון, הכל יודעים, דרש מהרמטכ”ל לכפות על אלוף פיקוד מרכז לתרום את הנמרה לגן חיות עירוני של אחד ממחוזות הבחירה העניים). זילבר מנסה: “חוקרת שלי ריאיינה את אשתו של מובוטו, האשה הראשונה שלו”. גולד מהסה: “אפריקה גמורה, זילבר, עוד לפני שתצא לפנסיה”. זילבר משתתק. השקט חוזר, רק לחישותיה של זהבה וגניחות המקרר במטבח נשמעות, וזבוב מתעקש לצאת בעד שמשת החלון הסגור, במקום לעוף דרך צדו הפתוח. ארד מביט בהולץ, כמה הוא מתעב אותו. איך יכלה אשתי לשכב איתו. אסור לריב איתו. הוא לא שוכח שום דבר, מעיר הערה, ליד הסטודנטים שלך, מחרבן על כל העולם. נמאס מהפרופסורים האלה שדופקים את התלמידות שלהם והעיתונים משבחים אותם. בעיקר חורה לארד המקרה של פרופ’ מולין, שהתחתן עם סטודנטית שלו וזרק את אשתו, סיבילה, כל פעם היא באה לכאן, כל פעם היא באה לדרוש את ימיה שאבדו לה. גולד אומר: “יין מצוין,” מרים את הכוס בהסבה ומצטט את הוראציוס: “Nunc est bibendum, nunc pede libero / Pulsanda tellus”, (כעת הבה נשתה, כעת הבה נצא במחול ברגל זריזה). קופר מחייך שוב, מצא אוצר, הזדמנות לחפות על וידויו המטופש, שום מימיה, שום קרב, פשוט השתין במכנסיים ונזרק: “Data tempore prosunt / Et data non apto tempore vina nocent”, (יין מוגש בעיתו, מועיל, שלא בעיתו, מזיק). הרים גולד את עיניו מן השניצל הזהוב שלו. עיניו אמרו מורת רוח. גם האחרים הפסיקו לאכול. קופר אמר: “אווווופס, אני לוקח את הדברים שלי בחזרה”. מאוחר מדי. ארד אמר: “לא צריך לדבר כל כך הרבה”, והולץ הסביר: “דע לך, קופרשטיין,” רצה קופר לתקנו, אבל לא העז, “גולד לא מסכים שנדבר בזמן הארוחה, חוץ מזה הוא בעד לאטינית, אבל זה לא אומר שהשיחה תתנהל בלאטינית”. חזרו לאכול. פלד הביט בהם במבט עליז. היו לו עיני תינוק ירוקות. הוא אהב מריבות. גם הוא לגם מיין הקידוש המתוק שנשאר כאן מאיזה טקס ברית מילה. גולד הביט בקופר, אחר כך אמר בשקט: “אני לא מצליח להיזכר בשם של ראש השב”כ, תזכירו לי”. אף אחד לא ידע. זילבר אמר לגולד: “דווקא אומרים שהוא היה סטודנט שלך, גולד, אתה יודע?” וגולד אמר בשוויון נפש: “איזו שאלה? אני רק לא מצליח להיזכר בשמו”. זילבר אמר: “אני לא יודע, ושלא תחשוב שלא ניסיתי לברר בשבילך”. קופר אמר בשמחה: “אני דווקא יודע”. שקט נפל. ערכו האמיר. גולד אמר: “נו, אז מה אתה שותק?” אבל קופר אמר: “אסור לי לגלות. עניין של דיני נפשות, כמובן”. גולד אמר: “כמובן”. ערכו של משה קופר צנח. גולד אמר: “פמוט אחד התחיל אצלי אוסף שלם של יודאיקה”. זה היה האות לשתיקה ארוכה.

האור הזהוב של הסתיו

ליבו של הולץ יוצא אל האור הזהוב של הסתיו במקום ממנו בא, ולַשֵם תמי, שאינו מצליח להצמיד לו פנים. חלוד הוא צבע העלים בסוף הקיץ. מה קרה לקבר של אמא? בגן עדן אמצא אותה, אם אמות במקום שבו נולדתי. זבוב שוטט על המפה הירוקה. בידונה מנסה ללוכדו בין שתי כפותיו, מצליח, מבקש לצהול, מוותר, פותח את כפותיו ומניח לזבוב לברוח. גולד אמר: “נו, אני חושב שבחופשת הקיץ, הבאה עלינו לטובה, אנחנו נוותר על הארוחות המשותפות שלנו”. עונש. לא אמרו מלה. החלטה שלו היא החלטה. “ועכשיו אני מוכרח למהר. האלוף בחוץ מחפש אותי”. לא שיקר. רצה לומר ‘אני מחפש את האלוף בחוץ’. אין הבדל. הולץ שקע בסיאנס שלו: אני לא רוצה לרסן את עצמי. אני רוצה מה שיותר, גם ילָדות, לא להפסיק, ועכשיו מנסים לנתק אותי מהמבוא לשנה א’. מה אני אגיד להם? שהמבוא הזה, עם ילדות רושמות כל מלה, כל בדיחה, שאני אוהב אותו? ואת מי שמים במקומי? כן, אמרת לי לא להכניס נשים לחוג, לא, אתה לא אמרת לי. נשים מביאות נשים מביאות נשים מביאות נשים. למה אני מדבר אל המתים? איך קראו לילדה הקטנה עם השיער הזהוב, העיניים הירוקות, בגן הילדים שלי? זה נכון שאני תוקע מבטים. אני לא רוצה למות, אני לא רוצה כבוד, לא תפקידים, לא קשרים, רק מזמוזים. אדם עוזב ארץ ואינו חוזר אליה אף פעם. רק הרגליים נשארות מאחור. אם אצא לדרכי, לא אגיע, החושך יירד. גולד אמר להולץ בחריפות שקטה: “אתה לא הולך לשום מקום. אני צריך לדבר איתך”. הולץ אמר: “לאן אני כבר יכול ללכת?” האחרים הסתלקו. קופר הביט לאחור, כמו אשת לוט. גולד שאל את השף אנטואן, אם איזה אלוף בצבא אכל כאן קודם, עם מישהו מהצמרת. אנטואן נשבע, צרפתית, שלא, והולץ נמלט. גולד לא כעס. תמיד רצה להבין למה ביצה אחת שלו גדולה והשניה קטנה, לא רק איך קוראים לאראש השב”כ. וכל אותה ארוחה דעתו היתה מוסחת.

דידו

למרות הבטחתו, מיהר הולץ למשרד החוג שלו. התחשק לו לחייג. מסדרון ריק. ליד לוח המודעות בחורה ממושקפת, גמלונית. לטפי לי את הראש. מה יש בליטוף, שאי אפשר לבקשו באותה גסות שאפשר לבקש מציצה? שאל את גרושתך, מוריס. חיים, אני לא מדבר איתה על היבשת הגדולה הזאת, שבה אני חי. הכרנו כשהיינו בבית-ספר תיכון, והיא תקיא אפילו מהמלה ‘למצוץ’. אין לך מושג איזה חיי נישואים היו לי כל השנים האלו. ואשתך השניה? היא לא אשתי, חיים, ואני פוחד ממנה. יום אחד תוציא אותי מהדירה שלה.
– פרופסור חדד?
– אני לא פרופסור חדד, את לא יודעת שפרופסור חדד מת?
– אבל אתה כל כך דומה לו.
באפלולית המבוא, אחרי רגע של תדהמה, ניסה לשאול אותה עוד משהו, אבל היא הלכה משם, כפופה, מסירה את משקפיה, השליכה אותם לפח, הקיאה. אני בכלל לא נראה כמוך, ובכלל לא לימדת בבניין הזה, חיים. פתח את דלת חדרו. חם במזכירות. חיטט במגירה ושלף את פנקס הטלפונים, חיפש בעקשנות מספרי טלפון. מר לי. הכניס את ידו לתוך מכנסיו. הוציא. הכניס. רכס. מחק את מספר הטלפון של חיים חדד. אחר כך מחק עוד חמישה מספרים של מתים, כולל סטודנטית אחת שמתה מסרטן, והגיע עד סוף הפנקס. עכשיו מחק גם שמות של חיים, נשים שהתבזה כבר יותר מפעם בטלפונים אליהן. מחק את גולד. המסך יורד על קרנבל הסקס, הקרנבל היחיד שהבשר והנשמה משתתפים בו יחד, שווים. בחוץ רישרש ערב, צנח לאט כמו גלימה. דידו ביצבצה מהפנקס. פעם, לפני שנים, אולי עשר, ישבו במכוניתו, והוא חלץ מתוך החולצה הפרחונית, הפרופה, את שדה,ּ מצץ כמו יונק. הדפה אותו בכעס, נשפה נשיפת איבה. “זה ממש מגוחך”,  – “מה?”,  – “שאתה מתנהג כמו תלמיד תיכון, ואני נגררת אחריך”. טילפן הולץ אל דידו, “זה מוריס, אפשר לדבר?”, היא אמרה בשקט “כן, אבל מהר”.
– יש לי מקום.
– לא מלון?
– לא, יש לי מקום. מתי?
– לא מחר
טרקה. בעלה  – עורך דין, עסקן ספורט, פחד להיות לבד במלונות אירופה. פעם ירד לבדו למדרחוב באיזו עיר גרמנית, בילפלד, חיפש מתנה לאשתו, לא ידע מה לקנות, התפתה והביא זונה לחדרו. לא עמד לו, חשב שאינו צריך לשלם. הזונה צעקה. מיד נתן לה, יותר משדרשה, רק שלא ישמעו הנערים שהביא למשחק ידידות, גם החליט לא לנסוע אף פעם לבדו לחוץ לארץ, “go go”. עכשיו, בלי שום קשר כמובן, רצה בעלה של דידו לדעת אם שיחת הטלפון היתה בשבילו, ודידו אמרה: “לא, טעות, חשבו שכאן תחנת מוניות”. הולץ כעס. הניח את הידיים לצידי הגוף. נשף. מה היא נבהלה? היתה יכולה לדבר אליו בגוף שני-נקבה, למשל. טילפן אליה שוב. בעלה השיב. קולו בטוח מאוד, “הלללווו” מתרווח. טרק הולץ בבהלה, מחק בכעס את מספר הטלפון שלה מן הפנקס, לא לטלפן שוב, שום התבזות, הביט בקיר, לוח שנה ישן מ-1985. תחת לוח הזכוכית על השולחן שכבה תמונה של אשה שמנה עירומה, קפלים סביב בטנה, ותמונה של מרסי, גרושתו, כמו שהכירהּ באוניברסיטה של סינסינטי, הרבה לפני שחלתה. העביר את אצבעותיו הרכות על פניו. למה אתה מנסה להכיר את הפנים שלך? כי יש חושך גדול כזה, חיים. אבל אין חושך, מוריס. אני צריך אותך, חיים. בשביל לספר את השקרים שלך? לא, אבל בלעדיך אין הבדל בין אמת לשקר. בלאו הכי לא שאלת אותי שום דבר, כשחייתי. חיים, אתה כועס עלי? לא, אבל אני כבר לא אוהב אותך. למה? כי אני מת, מוריס. אני חושב שכל הדיכאון שלי זה בגלל שאתה מת. כמה אתה מחשיב את עצמך, מוריס. זה לא בגלל שאני מחשיב את עצמי, חיים. זה בגלל שהיושר הוא הדבר האחרון שנשאר לי מחיי הרכיכה שלי. בחשיכה היורדת שוב ליטף הולץ את פניו.

פתאום צילצל הטלפון. נבהל, השיב בחשדנות. דידו. ירדה לטלפון הציבורי. אושר הציף אותו ביחד עם תשוקה עזה. בפעם האחרונה שנפגשו, התבדחו. עוד לא היתה נשואה. אחר כך בא לנשף הנישואים הגדול שלה. היא חייכה אליו. אחר כך ראה אותה כשהיתה בהריון, הסתובבה באוניברסיטה, פנים זורחות, עיניים בוהקות, ובכל הפעמים הללו לא אמר דבר, אולי אפילו רגז על חיוכיה המסתוריים, כאילו שותפים היו בסוד כלשהו, מזמוז אחד, עניין גדול, טיפשה. פעם אחת טילפן, באחד מסיבובי הטלפונים שלו. בנה היה כבר בן חמש, או שש. “מה? אתה עוד מקווה? אבל למה? למה לך? הרי אני כבר כל כך בלה. לא, אני לא חושבת שאני רוצה”. מאז, טילפן פעם בשבוע או שבועיים, שיעשע אותה, הקפיד לשמור נאמנות. “עומד לי”. היא שתקה. נגע במכנסיו. כבר אינו משתוקק אליה. “עומד לי. זה משמח אותך?”
– מחרתיים בצהריים, זה בסדר?
– מי בכלל יחיה עד אז?
– מחר אני לא יכולה בשום אופן, תאמין לי.
– אז איפה?
יכול היה לדמותה עומדת בתא טלפון מואר, בעלה יושב עם הילד מול הטלוויזיה. “אני אאסוף אותָך, מחרתיים בצהריים, באחת.” נתנה לו הוראות מדויקות היכן לאסוף אותה. היה לה קול שליו. “את בטוחה שאת לא יכולה עכשיו?” מיהרה לחזור הביתה עם החלב שקנתה באיזו מכולת פתוחה. ליתר ביטחון גם לקחה איתה חלב מהבית, בתיק. פרופסור הולץ הדליק את האור בלשכתו. טילפן והבטיח לפיפאנו שזו פעם אחרונה. פיפאנו שתק. הולץ התעלם משתיקתו. השיחה התנתקה. הולץ ניסה שוב, לא היתה תשובה.

מה פתאום התאהבה דידו, לכמה שעות לפחות, בהולץ, דבר זה איננו מבינים, אבל פרטים אחרים על אודותיה של דידו  – יש. גמרה בית ספר תיכון בציונים לא הכי-גבוהים. אביה הפסיק להסתכל בתעודות בית הספר שלה שנים לפני כן. תקוותו הגדולה נכזבה: בתו  – גם אם אינה יפה  – תהיה חכמה. לצבא הגיעה בתקווה להיות מאושרת ולהועיל, ככה שהפכה להיות פקידתו של מפקד חטיבת צנחנים. הוא ניסה למזמז אותה בכל מיני הזדמנויות, ופירש בצורה מעליבה את היענותה החלקית לגמרי, על כן העניש אותה: הקפיד לדבר אליה, כאילו לא נמצאה בחדר. עד סוף שירותה, לא רק שלא חתם לה על הטופס הידוע ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה, טופס 55, זה המשחרר את החייל/ת ממקום שירותו, שלא באמצעות התנדבות לקורס קצינים, או התאבדות, אבל גם אף פעם לא דיבר אליה, אלא בגוף שלישי, דבריו פונים אל נוכח שלא היה בחדר, או דווקא כן היה שם. “מישהו ראה את דידו?” היה שואל, כשנכנס ללשכתו, והנערה הסמיקה, עיניה הירוקות נצצו מתוך הפנים העייפות, “תגיד לה שתביא לי קפה”, לאחד הסמלים, או לאף אחד. “מזל שדידו לא כאן”, אהב לומר בנוכחותה, ובאין אף אחד בחברתם מלבד שניהם, או כשהיו שם עוד קצינים, “אני יכול לספר עליה כמה דברים. בסך הכל היא לא כל כך מוצלחת. אל תגלו לאף אחד, היא נעלבת בקלות. די חבל לי עליה. לכל מח”ט בצבא יש פקידה שעושה את מה שצריך, רק אל”מ לוטם צריך לשבת בבוקר במשרד שלו ולעשות הכל לבד, הכל”. את רוב הדברים מאותה תקופה שכחה. ליתר דיוק, דידו התמוטטה, ושוחררה מהצבא. אחיה כעס עליה, העריץ את המח”ט, פחד שהתמוטטות אחותו תפגע בשמו הטוב של המח”ט הנערץ. גם אביה נפגע. מאוד רצה שתצליח בצבא. אמה היתה בוודאי מבינה אותה, חשבה דידו ובכתה. אחר כך הפסיקה לבכות: בכל המריבות עמדה אמה לצד אביה, מריבות על רוחב השוליים במחברת, על אופן כתיבתה של המ’ הסופית, על שיעורים פרטיים בצרפתית. על כן נסעה לחוץ לארץ, הסתובבה חסרת פרוטה באירופה, אמסטרדם, פאריס, בעיקר לונדון. את בעלה הכירה בארץ, במסיבה אצל חברים. הוא התאהב בה מהר, מהר מדי. היא התאהבה בו לאט, לאט מדי. יחסיהם המיניים היו בסדר גמור, משנה לשנה יותר.

והולץ ליד הטלפון, רצה לנסוע עם דידו להרים, חשמלית עד בית הקפה מתחת לפסגה, והרי אין בכלל הרים אצלנו, ולא חשמליות, ובכל זאת חשב לקחת אותה, לשכב איתה בחורשת ליבנים, ליד פלג נחל שאפשר לדוג בו בחכה, גם אם אין לבנים ולא פלג נחל. היא תלבש חצאית רחבה, שתגלה את רגליה לאט, מהר. איזה ריח יהיה שם לעשב, כשיוריד את תחתוניה, מתוך חצאיתה הארוכה. היא תעמוד והוא יכרע. ריח הגשם על התבואה הצהובה. אתה זוכר את מראה פניה, מוריס? לא ראיתי אותה הרבה מאוד זמן, חיים. אתה יודע משהו על צבע עיניה? לא, אבל היה לה קול שמח כל כך, מופתע, מאושר. היא שמחה לקראתי, חיים. שוב חייג לפיפאנו. שוב לא היתה תשובה. ופיפאנו? הוא ישב בחדרו ולא ידע מה לעשות, יותר אינו יכול לתת את המפתחות ההם, אולי יתן להולץ את דירתו שלו, אבל זו לא מתאימה למשכב גבר עם אשה, ובינתיים מאס הולץ בדידו, געגוע משונה עלה בו לחופשה, לא חופשה, השתרעות שקטה על קש רטוב, אחרי הקציר, בגשם של ספטמבר, ליד תעלת מים ששיחי פטל צומחים לצידה. תעלת המים. ילדים ואביהם מטילים חכה. מה יש בכתובת הקעקע על כתף האב החסונה? אבל למה אנחנו מתפתים לספר את הטריוויאלי, כאילו אנחנו מגמגמים, ולמה אנחנו נגררים אל תעלות מים רחוקות ולזכרונות ילדות דוהים? הרי לא לכאן מוביל סיפורנו. הבה ננסה שנית. ננהג כדרך שנהגו מספרי סיפורים בכל הזמנים, נערב דברים שבכלל עם דברים שבפרט, לפעמים גם נשוב לאחור כדי למסור דברים בהתהוותם, באין לנו זכות, ולא חשק, למסור דברים כהווייתם, כמה מסוכנת ההוויה אם אינה מתהווה.