פתיחה

שירי בת האלוהים. כי מה רוצה הקורא/ת? נניח, שרוצה הקורא/ת להתחיל בקריאת הסיפור ותיכף-ומיד, כבר למן השורה הראשונה, לדמות לו/לה את מראהו של המקום המתואר, זירת האירועים, לפני – למשל – דין וחשבון כלשהו על סוג המאמץ הנדרש ממנו/ממ­נה במשך חמש מאות העמודים הבאים, בערך. יהי כן, שהרי הלקוח תמיד תמיד צודק. ובכן, ידמה/תדמה הקורא/ת, לפני כל דבר אחר, צליל. בראשית היה הצליל. תחילה – גמגמני, מצלצל הרף וחדל, צלצול טלפון, לצורך התיאור הזה, חדל, ומיד אחר־כך שב ומצלצל, ומכאן ואילך שופך צמדים של צלצולים ארוכים, כלומר, הצלצול מתרחש במתקן צבאי, שכך מבדילים יודעי דבר בין צלצול צבאי (צמדי צלצולים ארוכים) לבין צלצול אזרחי (צמדים מורכבים מצלצול קצר צלצול ארוך, קצר-ארוך, קצר-ארוך). כאן, בחדר האחרון שבבניין (מבנה ארוך הניצב על עמודים ומתחתיו כל פסולת ולכלוך, גם צואה, גם עיתון ישן וצהוב, ׳מעריב׳ כמדומה, גם חגורת וסת ורודה, שכמותה מחלק הצבא משום-מה לחיילותיו, שהתבלתה שם זמן רב, וגם מסמכים צבאיים ישנים, פקודות־יום, תעודות משלוח, גולגולת של כלב/ה), כאן, אם כן, בחדר האחרון, שולט לו ריח של צבא, כי מדובר כמובן בבסיס צבאי, אולי ליד גבולה הזמני של מצריים, גבול גמיש וארוך שנתברכה בו הארץ (מבטיח שנים ארוכות של פעילות צבאית, יבשתית, ימית, אווירית, תקציבים נדיבים וכמות גדולה יותר של ביטחון).

והמחנה כולו מפוזר, זרוק אולי לומר, בין אקליפטוסים מאובקים, וכביש מתפתל קצת באופן תמוה מוליך אל תוכו מצד מזרח, ונמשך מתוכו מצד מערב, כאילו היה מחט שנתקעה בבשר המחנה שלנו ויצאה מן הצד השני, או להיפך, כאילו היה המחנה שלנו אבן שרוצצה את הנחש הזה וקרעה אותו לשניים, לך תדע. המשכו של הכביש ניכר רק בחלקים זעירים משביל העפר, שנשאר על מקומו, שהרי את הכביש, כמו את המדינה, סללו על שביל שהיה כבר קודם, וכיוון שכאן תיכף הגבול, נעקר הכביש ורק השביל נשאר, מזמין סכנות, מדינות אחרות למשל; ועכשיו דרדרים וחרולים צומחים עליו מכאן ועד לגבול, מצד מערב נניח, מישור ללא עץ, דרדרים, זה כן, וחוגלות בצבע האדמה החומה־ אפרפרה, רגבים נעים בעצבנות, כביש או שביל, מה איכפת להן. והטלפון מצלצל. גלין גלין, גלין גלין.

ברחבי הבסיס – תמיד ממזרח למפקדה – הרבה מאוד מגורי חיילים, ומחסנים בצריפי עץ, במבני בטון, תחת גגות חלודים, מגולוונים. רק הצליל הטרטרני, המתמיד, הנחוש לזכות בתשובה, עיקש, אם גם חדגוני, מתמשך, אולי אפילו יבש מאוד, ואולי גם צורם, צרוד, מעצבן, מצליף, מצמרר, מרדים, איש אינו עונה כמובן ואיש אינו מרפה כמובן. אין לך דבר שליו יותר מבסיס צבאי. זוגות זוגות של צלצולים ארוכים, צלצולים צלולים, צלצולים צרודים, צלצולים צמודים מוטחים במחנה, ומכשיר הטלפון פועה כתינוק שחור, עשוי בָּקָליט, שנעזב לנפשו ככה סתם, או מוטב אוניה שחורה בים האלוהי.

לא צריך, בת השיר, כמובן, להגזים: אם תרחיק האוזן מהמסדרון, נניח עד לשער הבסיס, לסוכת השומר, ייעלם כמעט לגמרי הצלצול, אט אט ייבלע ברעשים האחרים: ציפורים, מכונות גונחות, צרצר, זחילתה של לטאה, או זחילת אפעה אפילו, נביחת כלבה, יללת חתול, או נמר־ביצות רעב, צעקת אדם אולי, עט מקיש מכתב על שולחן שרוט ונייר לבן. ובמקום כלשהו, מישהו/מישהי ישוב/ה ליד טלפון, מחייג/ת, דוקר/ת את ידו/ידה בעט כמעט ללא סיבה, ומחכה, אגב האזנה לצליל העולה מן האפרכסת – שניים ארוכים, ושוב ושוב ושוב – עד שיענה/תענה מישהו/מישהי לצלצול המתבזה הזה. אכן, יש אדם במקום הזה, ואם לא אומרים לו ׳אני ה׳ אלוהיך׳, אומרים לו ׳הקשב’, או אומרים לו ׳הלו, הלו׳, או אומרים לו ׳היי אתה שם׳, ויש לו/לה אצבע, הוא/היא מחייג/ת, ממתין/ממתינה בסבלנות, ככתוב: ״שלום תבואו, הכרוזות, שליחיו של זיאוס ואדם.״ גלין גלין גלין גלין. כמעט הופך הצלצול לחלק מן המוכר ועזוב.

בוקר סתווי עכשיו. 1966. השמיים תכולים כמו עיניה של האלה, אבל הטבע מת. אפילו נבלה לא נותרה מן העולם אחרי הקיץ הממית הזה, מין מישור שרק חובבי הטבע ייטיבו למצוא בו משהו יפה, וכמה נחשים מתרוצצים שם (בחדר של אחד החיילים מטיילים בכלוב כבר שישה צפעים ואפעה אחד, בלי ידיעת המפקד), עד לאופק עומדים מישורים כהים.

לא מעונן מדי, ועדיין לא חם מדי, שש בבוקר, שש ורבע. הטלפון עדיין מצלצל. אם אין זו שבת, הרי ברור שעכשיו כולם אמורים להיות עסוקים בחיבור פקודות-יום, בהקפדה על תחביר צה״לי, חסר נושא או נשוא או מושא, בהדפסה, הגהה, תלייה על לוח המודעות, בחיפוש אחרי סיכה מתאימה, או מהדק או נעץ, בהעברת נעץ ממודעה אחרת שנתלתה אתמול לפקודה של היום. אם יבואו הרבה עולים, יהיה לנו צבא עוד יותר גדול.

ידמו נא לעצמם הקוראים חדר בקצה המסדרון, מסויד מאוד, שולחן מתכת בצבע ירוק כהה מאוד, גון לשלשת, אם יורשה. שני כסאות עץ שציורי זוהמה מינית חרוטים על אחד מהם, על זה שהפוך על השולחן, ואילו השני, שעל גבו מוטבע המספר 17, ניצב באמצע החדר, כאילו מישהו טיפס עליו להחליף נורה שרופה, או לנסות לתלות את עצמו. על השולחן, לצד הכיסא המזוהם, מצלצל לו עכשיו מכשיר טלפון שחור וכבד. זהו, כפי הנראה, מכשיר הטלפון שבשל צלצולו הגענו עד הלום. על הקיר אולי תלויה מפה. נניח, מפת האיזור הדרומי, שבו מצוי, לצורך הסיפור לפחות, אותו בסיס, שמפקדתו נרעשת עכשיו מצלצול צרוד, צורמני, חצוף. למפה חשופה על קיר, בבסיס צבאי, יש מין משמעות ארוטית. מי לא יציץ אל המצויר בה? הציצו! על המפה מסומנים חיצים. הגבול המלאכותי בין ישראל לשכנתה חרוט באדום, כאילו אי אפשר להדפיס מפה חדשה. הקצה העליון של המפה, מצד ימין שלה, נשמט כמו אוזן גדולה ונפולה. ריח סיוד חריף, פשוט, חובט, פולש מן הקירות אל האוויר, אל הנחיריים, אל העיניים, מייבש את הגרון. מדי פעם מסיידים שלושה חיילים בבגדי-עבודה צבאיים את חדרי המפקדה. סמי, ג’וחה ומוישה. שלושה חיילים בנעליים מוכתמות לבן, במדים מנומרים מתוצרת צרפת, כנראה, מוכתמים אף הם בסיד לבן, גדולים מאוד, מכפי מידתם הקטנה, הממוצעת. שלושתם שונאים את עצמם במדים הללו. אבל אף אחד מהם אינו מדבר על השנאה הזאת. שלושתם ניסו, איש איש בדרכו, להשיג מדי עבודה מתאימים יותר, באמצעות הצעות כלשהן שהפנו לאפםנאי, אלא שהאפסנאים דרכם שהם שומרים במחסניהם את הדברים היפים והטובים לימי סגריר, או במלים אחרות, איש מן החיילים הקטנים הללו לא הצליח להציע לאפסנאי עסקה טובה, שתיתן להם בסופה בגדי-עבודה תואמים את גודל גופם, גוף לא צרפתי, ועל כן הוא טובע, במין ויתור, בתוך השרוולים והמכנסיים.

שלושתם מסיידים. האחד מסייד את התקרה, כרגע הוא מעשן סיגריה שכבר עישן פעם והפסיק וכיבה וכבר שם בכיסו מזמן ועכשיו מצא אותה למזלו. הוא מעשן כדי לא לדבר. היום הוא ג׳וחה. השני מסייד את הקיר הצפוני, והשלישי אף הוא מסייד את הקיר הצפוני. לפעמים הוא מדבר עם המסייד את התקרה, אבל הלה אינו משיב לו. הם מתבדחים, מין בדיחות סרות טעם, יש להודות, זונות באר-שבעיות, למשל, אבל יכול מאוד להיות שכל אותה עת הם חושדים בעצמם שאין הם ממש בני-אדם, אפילו לא אותם בני-אדם שלמדו לזהות בעצמם עוד לפני הצבא, אני הילד המכוער והרזה שצריך לעבור את בית הקפה כדי לקרוא לאבא שלי הביתה, או משהו כזה, וכל-כך רק בגלל אותם מדים גדולים, שרוול מקופל, מכנס מכסה על נעל, כפתור חסר בחנות המכנסיים. יתכן מאוד שאיש מן המסיידים אינו יודע את תולדות חייו של חברו ואפילו לא מהי עיר מגוריו. מחר יסיידו בהרכבים אחרים: אחד מהם יסייד יחד עם שניים אחרים, ואחד מן השלושה הבאים יסייד עם מישהו מהשלושה הללו, שלא יסייד מחר, ובכל פעם תתנהל כמעט אותה שיחה, בלי לדעת, או בלי רצון לשנות, בלי להכיר אחד את השני, או עם כמה שקרים מהנים על מקום המגורים, או על מעשי ההורים. לכן גם קשה מאוד להתייחם לפרטים הביוגרפיים שכאן ברצינות רבה מדי.