בניגוד לנראוּיוֹת השליטות של ימינו, איננו חייבים את הידע המטלטל … אלא לכמה אנשים: מרקס, ניטשה. ופרויד. רק מאז פרויד התחלנו לחשוד במשמעותה של ההקשבה, ומכאן גם במשמעות הדיבור (והשתיקה): ה’משמעות’ הזו של דיבור והקשבה מגלה מתחת לתמימותן של הלשון והשמיעה את העומק האשם של שיח שני, שונה לגמרי, השיח של הלא מודע! אני מעז לטעון כי רק מאז החל מרקס לחשוד, נאלצנו גם אנחנו להתחיל ולחשוד, לפחות באופן תיאורטי, מהי משמעות הקריאה ומכאן גם הכתיבה. (לואי אלתוסר ואטיין באליבר)[1]

משך שנים התעסקתי עם ריינר ורנר פאסבינדר, קראתי, צפיתי, רשמתי והחלטתי לקבץ לכדי שתי מסות דיון בסרטיו על מערב-גרמניה, כלומר על ההווה המערב-גרמני, הווה מוזר לישראלים, ראשית משום שהוא כבר לא קיים, שנית משום שהוא שונה, מבחינת המבט הישראלי, באופן קיצוני, מגרמניה המאוחדת, זו שקמה ב-1991, שהחוליה החסרה בהיסטוריה שלה איננה העבר הנאצי, אלא התגלמות כל העבר הזה בשואת העם היהודי. בהקשר היותר רחב, גרמנים מעטים חוקרים היום את מערב-גרמניה שהסתירה יותר משגילתה, שחסה על האליטות שלה, וקנתה בכסף רב את הכינוי הישראלי “גרמניה האחרת”, הרבה לפני שהייתה באמת “אחרת”. פאסבינדר חי את מערב-גרמניה זו, וחשדנותו בסביבתו הפוסט-נאצית, או חשדנותו בסביבתו הנאצית, עולה מהקולנוע שלו. אם כך, לפני שאגיע אליו, אסקור בקצרה קווים לדמותה של אותה מדינה שאיננה עוד, קווים החשובים, לטעמי, להבנת יצירתו.

ריכרד שטראוס כסימפטום
ב-2014 העלתה האופרה הגרמנית את כל היצירות הבימתיות של המלחין ריכרד שטראוס, במלאת 150 שנה להולדתו. אני בוחר במלחין החשוב הזה כדי להסביר משהו על ההיסטוריה הגרמנית, משהו שהשתנה באופן עמוק עם איחוד גרמניה, או עם השתלטותה של מערב-גרמניה על מזרחה ב-1991. כאשר מלאו לשטראוס מאה שנים, זאת אומרת, ב-1964, לא ציינה מערב-גרמניה את האירוע, לבטח לא באופן ארצי, מקיף ומושקע. ההפקות של 2014 וההתעלמות של 1964 נבדלו בכך שהן התרחשו בשתי מדינות נפרדות; מערב-גרמניה, שנוסדה ב-1949 וחדלה להתקיים ב-1991, עם הקמתה של גרמניה המאוחדת, וגרמניה המאוחדת, זו שאנחנו “מכירים” היום ובה חגגו והפיקו את האופרות של שטראוס (“אלקטרה”, “הגברת עם הצעיף”, “שלומית”, “אביר הוורד” ועוד).

כאשר עלו הנאצים לשלטון, בינואר 1933, לא יצא שטראוס לגלות, בניגוד לרוב הגדול מאוד של היוצרים הגרמנים, ובראשם חתן פרס נובל, תומאס מאן, במאמץ משותף לשמוט את הלגיטימציה הבינלאומית של היטלר. שטראוס, לעומת זאת, התמנה לנשיא לשכת המוזיקה של הרייך, מינוי שהיטלר וגבלס החשיבו מאוד. מאחורי גבו, גבלס אמנם השמיץ אותו (“נוירוט דקדנטי”, כינהו ביומניו), אבל שטראוס, מתוך א־פוליטיות גמורה, טרח ב-1935 על פרויקט שהחל בו עוד לפני הקמת הרייך השלישי, “האישה השותקת”, לליברית מאת סטפן צווייג, היהודי האוסטרי. מכתב שכתב שטראוס לצווייג בעניין ההפקה בדרזדן יורט בידי הגסטאפו; האופרה הוּרדה ושטראוס איבד את המשרה המכובדת.

המלחין טרח לכתוב לגבלס מכתב מתבזה ובו התכחש לַמעט שכתב לצווייג (רוב המכתב לצווייג היה צונן ונוזפני, חסר כל הבנה למכאוביו של היהודי המנודה). ואם לא די ברומן הכושל הזה עם הצמרת הנאצית, שטראוס השאיר אחריו גם שיר הלל לגבלס, כל כך התעקש להמשיך ולעשות מוזיקה במקום הנוח ביותר מבחינתו, גרמניה הנאצית. לכן, ב-11 ביוני 1964, כאשר מלאו מאה שנים להולדתו, עברה מערב-גרמניה בשתיקה לסדר היום, בשיאה של בניית יחסיה עם העולם, בשקט, במבוכה, כי לא ידעה מה לעשות עם משתף פעולה בוטה ומביש. מבחינתה של מערב-גרמניה, העבר התרבותי היה מקור מרכזי לבניית תרבות מחדש, והעבר הזה לא השתרע אל תוך התקופה הנאצית. זה היה מאפיין חשוב של מערב-גרמניה. שתיקה. מחיקה. כתמים.

סוף טוב הכול טוב. כאמור כבר, ב-2014, מדינה חדשה, צוינה שנת ה-150 להולדתו של המלחין בהרבה מאוד הפקות נהדרות, גם באופרה הגרמנית של ברלין.

אפשר היה לומר שגרמניה קיבלה בשנים שחלפו מאז 1964 “הרבה ביטחון עצמי”, זכתה גם למחילה ממדינת ישראל ולמדה לקרוא את עברה “בעיניים מפוכחות”. אם כך, צריך להוסיף ולומר שגרמניה המאוחדת נעזרה בצמצום הזוועה הנאצית לכדי השמדת היהודים. הדבר הזה נשמע כמו התרסה – “התמקדות” כ”צמצום”. ואולם, בגרמניה המאוחדת, מאז שנות התשעים, הצטמצם העבר הנאצי הרחב שחלש עד אז על הזיכרון, ובעיקר על השיכחה, במשך כמעט חמישה עשורים, כאשר אף אחד לא בדיוק ידע מה היה נאצי, מי היה נאצי, מי היה “רק” קצין בוורמאכט, מי היה “רק שופט”, שדן על פי חוקי הגזע, ומי “רק” השתתף בשריפת קולחוזים סובייטיים, מי “רק” רצח פרטיזנים במרחבי אוקראינה ומי “רק” הלשין על שכניו.

נחזור אל הסימפטום שלנו, שטראוס, חביבו של היטלר, שמערב-גרמניה נמנעה מציון שנת המאה להולדתו. בגרמניה החדשה, שהוקמה כאמור ב-1991, תחת השם גרמניה המאוחדת, התבלט מאוד סיפורו האישי וזיכה אותו: במשך כל שנות הרייך השגיח על שלום כלתו ועל נכדיו היהודים; כאשר נלקחה משפחת כלתו – בהגיע תורם של יהודי גרמניה למות – ונשלחה למחנה טרזין בצ’כיה, נהג שטראוס במכוניתו לשער המחנה על אדמת צ’כיה הכבושה כדי לחלצם (עד כדי כך היה אידיוט פוליטי, או אגו מניאק), נכשל, כמובן, וחזר במפח נפש בלעדיהם. כל זה היה ידוע גם במערב-גרמניה, ב-1964. ובכל זאת, בהקשר האידיאולוגי של גרמניה החדשה, היום, ברור כי שטראוס טוהר. היה זה העבר הנאצי שהתארגן בגרמניה המאוחדת מחדש. הוא כתב שיר תהילה לגבלס, אבל הוא “דאג למשפחה היהודיה”.

רוח הרפאים כוסתה באנדרטאות
ההווה מציף את העבר ואת ממציאיו השייכים תמיד להווה. השואה כאירוע של זיכרון הופיעה בכל המערב רק בשנות התשעים, כאילו הייתה שָם כסיפור, מאז התרחשה (הרחבתי מאוד את העניין הזה במסה “השואה היא שלנו, של כל המוסלמים”, צד מערב, אפיק, 2017). מדרכותיהן של ערי גרמניה הגדולות, להוציא את מינכן, מרוצפות באבני נגף, Stolpe Steinen, יוזמה מעוררת השתאות, שהחל בה האמן גונתר דֶמְנִינְג, ב-1992: טבלאות נחושת בגודל של 10 סמ”ר, מעין מציבות קטנות בפתחי הבתים, על המדרכות, ועליהן שמות האזרחים היהודים שנשלחו מן הבית הזה, או ההוא, אל מותם. לכל איש יש שֵם, תאריך לידה, תאריך משלוח, מקום המוות, ואם יודעים את תאריך המוות, אף הוא מצוין. (גם קורבנות לא יהודים זוכים לציון). ההולך ברחובות הערים הללו אינו יכול שלא להבחין בזיכרון הזה. מדי פעם נוספת עוד טבלה, ונערך עוד טקס פרטי של המשפחה, הצאצאים.

ככלל, מדי פעם, בגרמניה המאוחדת, נוסף עוד אתר זיכרון להשמדה, כמו רציף 17 בתחנת הרכבת הברלינאית של גרונוולד, ממנו שולחו רבבות מיהודי ברלין אל המוות במזרח. האתר הוקם רק ב-1998. הוא היה, כמובן, מוכר גם בזמן מערב-גרמניה. אין שום ספק, גרמניה המאוחדת בחרה, בניגוד גמור למערב-גרמניה, להנציח את רצח היהודים בידי הנאצים ולהופכו לחלק מהזהות הלאומית הגרמנית, ובעצם הרבה יותר מ”חלק”. אי אפשר לבקר את ישראל בגרמניה בלי לספוג ביקורת על “אנטישמיות”, ובעצם פגיעה בגרמניה. רצח היהודים בידי הנאצים הפך להיות העבר המשותף של גרמניה המאוחדת.

במרכז ברלין נבנתה אנדרטת השואה הענקית והמרשימה. היא נחנכה אמנם ב-2005 אבל ההחלטה על הקמתה התקבלה בבונדסטאג ב-1998. אחת ההצעות שעלו בתחרות המכרזים על בניית המציבה ונדחו ביקשה להשאיר את הרחבה בה נבנתה האנדרטה – כשהיא ריקה לגמרי, ורק אוטובוס אחד ייצא בכל כמה דקות למחנה הריכוז זקסנהאוזן בפאתי ברלין, מחנה הריכוז הקרוב ביותר למרכז העיר. אין זה עניין שולי, גם משום שנרצחי זקסנהאוזן לא היו רק יהודים: למשל, אלפים רבים של שבויי מלחמה סובייטים הוצאו שם להורג במקלעים, באחת הרחבות.

ב-1996 החליט הבונדסטג לציין את יום שחרור אושוויץ, 27 לינואר, כיום השואה הגרמני לזכר השמדת היהודים. זה התאריך שבחרה גרמניה לזכור את השמדת היהודים. היא לא בחרה ביום עלותו של היטלר לשלטון כיום הזיכרון הרשמי לזוועות הנאציזם, אף לא ביום קבלתם של חוקי הגזע נגד היהודים; גם יום השנה לוועידת ואנזה לא היה ליום הזיכרון. את אושוויץ, הרחוקה, שיחרר ב-27.1.1945 הצבא האדום שכבר לא התקיים ב-1996, צבאה של מדינה קומוניסטית שנואה על מערב-גרמניה, כמו גם על גרמניה הנאצית, מדינה שכבר אינה קיימת.

כך נבנה הזיכרון הגרמני ביחס לעברה של גרמניה הנאצית באופן סלקטיבי מאוד, בעזרת הזיכרון של אושוויץ. מה עוללו הגרמנים, צבא ויחידות של נאצים, ביחד עם משתפי פעולה, בארצות הכבושות האחרות, את זה גרמניה המאוחדת לא ממש זוכרת. 18.5 מיליוני עובדי כפייה, “עובדים זרים” נקראו העבדים הללו בשנות המלחמה בתחומי הרייך השלישי, רבים מהם מתו בתת-תנאים. והעיקר מבחינתנו: אין לעבדות הזאת זיכרון מאורגן. השורדים לא זכו לפיצוי כספי (אצל פאסבינדר מופיע השֵם ששימש גם את עובדי הכפייה וגם את הפועלים הזרים במערב-גרמניה, “עובדים זרים”, והוא אמור להביך את צופיו; לא בכדי שונה השם והעובדים הזרים, כבר במערב-גרמניה זכו לשם מכניס אורחים: Gastarbeiter, “עובדים-אורחים”).

גם ברית המועצות לא פוצתה, ואם יש בורות מערב-גרמנית שעברה לגרמניה המאוחדת כירושה אילמת הרי היא הסבל הנורא שהמיטה גרמניה הנאצית על בריה”מ ומזרח אירופה. המצור על לנינגרד ראוי לתיעוד ולתיאור, אבל לא בגרמניה הזוכרת. ככלל, הצבא הגרמני הרג ורצח כ-10,700,000 חיילים סובייטים וכ-11,400,000 אזרחים. בסך הכול מדובר ב-23 מיליוני בני אדם, שהם עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הסובייטית, יותר. הם כוסו מפני הזיכרון הגרמני באמצעות זכר השואה וכמובן השנאה הגרמנית העזה לבריה”מ, שנאה נאצית שנישאה כלפיד בידי הקאנצלר, קונראד אדנאואר, במערב-גרמניה.

המדינה הקרויה מערב-גרמניה, שחדלה מהתקיים ב-1991, התאמצה שלא לבנות שום לאומיות, לבד משלושת צבעי הדגל של רפובליקת ויימר, וההמנון הלאומי, שהיה גם המנונה של גרמניה הנאצית (הבית הראשון הושמט, זה המתחיל בשורה Deutschland Deutchland, über alles). מאמצים גדולים הושקעו בהעלאה על נס של הספרות הגרמנית שקדמה לנאצים (פסבינדר הלין על אי היכולת לזכות בתקציבים אלא אם עשה סרטים על פי הקלאסיקה של העבר, ואכן הבמאי הזה עשה כמה מיצירותיו המופלאות ביותר על פי יצירות מהעבר הפרה-נאצי). מכל מקום, כאן, בתרבות, נמצאה למערב-גרמניה “זהות”, אבל האידיאולוגיה של המדינה, זו המכריעה בסופו של דבר על המסמנים המרכזיים המעצבים את ההווה, הושתתה על “הנס הכלכלי”, שיש לבנותו כי “כולנו באותה סירה”, ועל השנאה לבריה”מ ולקומוניזם. לשנאה הזאת במערב-גרמניה היו סוכנים רבים, בכירים, שייבאו אותה מהרייך השלישי. כאמור, ככלל, הזהות הגרמנית המתינה למימוש החזון הימני של “איחוד גרמניה”, וכאשר זה התרחש, טבע בתוכו, בלית ברירה כמעט, השמאל, שהתנגד מאוד ל”איחוד גרמיה”, ואז נמצא לריק הזה של הזהות הלאומית, באין קומוניזם ובדעוך הנס הכלכלי, מסמן מוצק: השואה.

הזהות הלאומית זכתה עכשיו לעמוד שידרה: אנחנו גרמנים, יש לנו עבר נורא, הוא קרוי אושוויץ, ואנחנו מתמודדים איתו יום-יום, כי גרמניה הנאצית רצחה ששה מיליון יהודים. מתישהו צורפו למניין הקורבנות גם ההומואים והצוענים, וכן בני לאומים שונים, אבל המספר המכריע והקונקרטי ביותר היה לא רק לְעיקר, אלא גם לזהות הלאומית של גרמניה המאוחדת.

עד כאן גרמניה כמו שרוב הקוראים עברית מכירים, לפחות את החלק הזה של התיאור, את הסימפטומים שציינתי, וקל מאוד, קל מדי, לזהותם כרגש אשמה קיבוצי של הגרמנים. ואולם, אין דבר כזה בלי המפיק את רגש האשמה הקיבוצי – המדינה.

מובן שתיאור שלם יותר צריך היה לכלול גם את יחסי מערב-גרמניה וישראל, ואת יחסי גרמניה המאוחדת עם ישראל, יחסים הדוקים מאוד, העושים שימוש, כמובן, באותו חלק של הזהות הגרמנית כ”פיוס עם העם היהודי”. באיזו עוד בירה זרה בעולם יש רחובות על שמם של שני ראשי ממשלה ישראלים? אבל אני פוסח על החלק הזה, שהוא בלי ספק המנוע הסובייקטיבי שלי להתעסקות בת שנים בגרמניה.

קווים לדמותה של מערב-גרמניה
כאמור, מערב-גרמניה ניסתה לעשות את הבלתי אפשרי: לבנות מדינה שלא תייצר לאום. “איחוד גרמניה” כאידיאולוגיה היה בתחומיה מונח ימני ומאיים. היו במערב-גרמניה פרוטגוניסטים שדיברו על כך בקול רם. שניים מהם היו ידידי ישראל מובהקים, אדנאואר ופרנץ יוזף שטראוס, מנהיג מפלגת הימין CSU, שר ההגנה באותן שנים. הביוגרף של ג’ון קנדי תיאר את סלידתו של הנשיא האמריקאי מנכונותו של אדנאואר, ב-1961, עם בנייתה של חומת ברלין, להצית מלחמת עולם נגד בריה”מ, מלחמה שתהיה גרעינית, כמובן.[2] ואולם, כל מדינה מייצרת, כמעט בעל כורחה, לאומיות כלשהי, אתנית או אחרת, ואידיאולוגיה שלטת. מערב גרמניה התמקדה בחייה הכלכליים כאידיאולוגיה שלטת, אולי יחידה בעולם, שלא היה לה נרטיב מסודר על תולדותיה, אלא על ההווה של “הנס הכלכלי” והגאווה שנלוותה אליו. מהשתיקה הזאת סביבכלמה שהוא “גרמני”, אבל אין מדברים עליו, קיבלו סרטיו של פאסבינדר, בעיקר המלודרמות המערב-גרמניות שלו, את כוחן העז. המלודרמות, מאז עלה הז’אנר הזה על בימות המאה התשע עשרה, עסקו בסבל שאי אפשר היה לדבר אודותיו, בעיקר באמצעות נשים.

עם הקמתה של ממשלת מערב-גרמניה, בבירתה, בעיר בון, בספטמבר 1949, הצהיר הקאנצלר החדש בפני הבונדסטאג את מה שהיה ל”נקודת האפס” של מערב-גרמניה:

<<אלו האשמים באמת בפשעים שבוצעו בתקופה הנאצית ובעת המלחמה צריכים להיענש בחומרה מירבית. אבל מעבר לכך איננו יכולים להפריד בין שני מעמדות של בני אדם בגרמניה: אלה התקינים מהבחינה הפוליטית, ואלה שאינם תקינים. המלחמה וגם המהומה של התקופה שאחר המלחמה היו מבחן קשה בשביל רבים [...], כך שצריך לגלות הבנה התנהגות בלתי הולמת כלשהי >> […].[3]

נאומו של אדנאואר היה להצהרת כוונותיו ולמדיניות ממשלותיו בשנות החמישים והששים. לפי הערכתו, מספרם של “האשמים באמת” הסתכם בכמה מאות בני אדם. בחסות התפיסה הזאת, ובסיוע האמריקאים והבריטים, נכשל תהליך הדה-נאציפיקציה של מערב-גרמניה, תהליך עליו הכריזו בעלות הברית ב-1945, ועכשיו חזרו בהן. יתרה מזו, בחסות כל זה התרחש תהליך הפוך: רה-נאציפיקציה במנגנוני המדינה והחברה האזרחית. את נאומיו אנחנו שומעים שוב ושוב ב”נישואיה של מאריה בראון” של פאסבינדר.

לאחר המלחמה הסכימו בעלות הברית לפרק את התאגידים הגרמניים הגדולים ולאסור על קיומם של קרטלים. בפועל, מעט מאוד התרחש, כפי שטוענת אולריקה הרמן בספרה על “הנס הכלכלי”.[4] מעבר להשפעת העניין הרחב יותר של התעשייה הגרמנית וכוחה בתוך הדמוקרטיה, מציינת הרמן את הממד הנאצי של בכירי החברות. כך אירע לדבריה, שממשלת מערב-גרמניה נשלטה בידי קבינט שלא היו בו נאצים, אבל מתחתם, בהמשך ההיררכיה היה הכול אפשרי. אפילו הקאדרים המובילים של הגסטפו, ה-SD והאיינזצטרופן, כולם היו אחראים לרצח של מיליונים, מצאו משרות רווחיות בחברה המערב-גרמנית. ההערכה של הרמן היא שכ-300,000 גרמנים היו מעורבים ישירות בהשמדת היהודים וחיו טוב בארצם. אפילו 500 מהפושעים הללו לא הורשעו ברפובליקה הפדרלית. (עמ’ 146).

הרמן מונה את מפעלי הענק ששרדו ללא פגע, שכלל לא הופצצו, כולל תעשיות שהשתתפו בהשמדת היהודים, כמוSiemens, I.G. Farben, ורבעים עשירים, שעיתונאים אמריקאים הופתעו לראותם שלמים ובהם חיו הבורגנים הגרמנים מימי הרייך. להוציא פיצול מבני של I. G. Farben, (החברה שהייתה אחראית לייצור גז הציקלון B, פיצול שלא פירק את החברה ולא העניש את בעליה), כל החברות הכלכליות שפעלו בגרמניה הנאצית, כולל קונצרן קרוּפּ, כולל Siemens, שהיו לה ידיים ורגליים במכונות המלחמה וההשמדה, כולל מו”לים שהיו אחראים במידה לא קטנה לתעמולה ההיטלריסטית, כולם המשיכו לפעול במערב-גרמניה, והיו לעמוד השדרה של החברה האזרחית החדשה. האליטה הכלכלית נשארה אותה אליטה. כאשר הוקמה מערב-גרמניה, ב-1949, הייתה גם מערכת המשפט שלה (כפי שגינטר גראס אמר לא פעם) מאוישת בהמוני משפטנים מן המנגנון הנאצי, ובעצם המערכת הזאת לא הורכבה אף פעם מאנטי-נאצים.

עוד ב-1965, כותבת הרמן, רק 16% מהמנהלים הבכירים בכלכלה הגרמנית היו בני פחות מששים. רוב המנהלים בקונצרנים ובמפעלים בזמן הרייך השלישי שיתפו פעולה עם המשטר. חלק מהתעשיינים הגדולים היו חברי המפלגה הנאצית, אחרים עבדו עם המשטר בלי מחלוקות כלשהן. כאשר נראתה התבוסה בלתי נמנעת, החלו שם בתוכניות של “אחרי המלחמה”. החברות ההן נשארו מקושרות תמיד בזירת הכלכלה העולמית, אפילו במהלך המלחמה. “זימנס”, למשל, הקימה חברה-בת בשוודיה הנייטרלית וגילתה שם כבר בפברואר 1945 כיצד יחולקו אזורי הכיבוש של בעלות הברית. עיתונאים אמריקאים ששוחחו עם תעשיינים כאלה, כתבו את רשמיהם, והרמן מצטטת אחדים מהם:

<<המנהלים הללו אמרו לי שהעם הגרמני "היה קורבן של קשר עולמי"; "גרמניה ניהלה מלחמת הגנה... הם היו המגינים האמיתיים של הציוויליזציה המערבית נגד 'המוני אסיה'..." הרושם הכללי היה, בקיצור, מטריד. עד כמה שיכולתי להבין, גישתו של המנהל הממוצע התאפיינה ברחמים עצמיים, צידוק מצמרר>>. (שם)

מעצרם של רוב התעשיינים היה קצר מועד, ובדה-נאציפיקציה סווגו לכל היותר כ”אוהדים”. למעמד כזה זכה אפילו וולטר רולנד, המנהל הכללי של מפעלי הפלדה המאוחדים, שהיה חבר המפלגה הנאצית מאז 1933, ובתחום ניהולו יוצרו הטנקים. לגרמניה זו, קרא בן גוריון “גרמניה האחרת”, ואיננו עסוקים כאן בתיאור הסובייקטיביות הישראלית דאז, ואפילו לא בוויכוחים הגדולים שקרעו את ישראל לתקופת-מה, אלא בעולם שפאסבינדר התמודד איתו, עם ידע חלקי מאוד, עם זיכרונות ויזואליים מאוד ובעיקר עם אירוניה על יחס דמויותיו לעבר הנאצי.

לא רק ההבדל בין עשירים לעניים נשאר על כנו, גם הכלכלה הגרמנית לא התחילה מאפס. למרות ההרס העצום, מפעלים רבים שרדו ללא פגע, כפי שציינו הכובשים בתדהמה. (עמ’ 11)

הפסילה לשירות במנגנון המדינה החדשה על פי הקריטריון של חברוּת פעילה במפלגה הנאצית, קריטריון שהנהיגו האמריקאים, הפכה להיות עניין פורמלי ומגוחך עוד בזמן הכיבוש האמריקאי. יותר מכל בלט מינויו של האנס גלובקה למזכיר המדינה בידי אדנאואר, והתעקשותו של הקאנצלר להשאירו בתפקידו במשךכלאותן שנים, בהן בנה את מערב-גרמניה.

על גלובקה
דמותו של גלובקה יכולה להדגים משהו מן הדברים הנפרשים במאמר הזה על המדומיין של מערב-גרמניה, שכתם גדול כיסה על עברה. פעילותו האנטישמית של עורך הדין ניכרה עוד במדינה הפרוסית לפני עלות הנאצים לשלטון, אבל ב-1933 הכין את חוקי החירום שהעניקו להיטלר את הסמכויות השלטוניות המוחלטות. ב-1935 השתתף בהכנת הטיוטות של חוקי נירנברג, וכתב את הפרשנות המחמירה לחוקים הללו, לאחר שהתקבלו. מאוחר יותר הכין את החוק שכפה על כל יהודי גרמניה לשאת את השמות “ישראל” ו”שרה”, ובחוק אחר הפקיע את רכושם של הנשלחים למחנות הריכוז. במשך המלחמה סייע להיינריך הימלר לאכוף את החוקים הללו בשטחים הכבושים. הוא היה המדינאי הבכיר ביותר של ממשלת מערב-גרמניה (והנושא ונותן הנוח ביותר למדינת ישראל בעניין השילומים).[5]

אולי משום שגלובקה לא היה אף פעם חבר במפלגה הנאצית, הוא הפך לדמות חשובה בפוליטיקה של המפלגה הדמו-נוצרית, שהקימה את מערב-גרמניה בעזרתם של פונקציונרים רבים מן הסוג הזה.[6] ב-1953 מינה אותו אדנאואר למזכיר המדינה (סגן שר), ולמרות מחאה קולנית במערב-גרמניה, ועוד יותר מחוצה לה, התעקש הקאנצלר, במקביל להידוק היחסים עם ישראל, להותירו בתפקידיו הבכירים עד 1963, אז פרש, עשור לפני שמת. במשפט אייכמן הוזכר לרגע קט, לא הוזמן להעיד, ותפקיד המפתח שלו בהשמדת היהודים נשכח. חשוב לזכור, בעת המשפט היה גלובקה עדיין מזכיר המדינה הגרמנית.[7] כך כותב בסטן על המקרה של גלובקה:

<< חטיפתו של אייכמן בידי "המוסד" ב-1960 הפעילה פעמוני אזעקה בבון. הרי אי אפשר היה להכחיש את ההצהרות והפרשנויות האנטישמיות של גלובקה, שאייכמן השתמש בהן ללא הרף. לכך נוספה התעמולה של מזרח-גרמניה. הממשל הפדרלי חשש למוניטין שלו ושל הרפובליקה הפדרלית. מצד שני, הייתה בורות כמעט מוחלטת בציבור הגרמני בעניין פשעי הנאצים. היסטוריונים גרמנים כמעט ולא עסקו בהם עד אז. העיסוק האקדמי בנאציזם אף נחשב כמכשול בקריירה שלהם. במערכת המשפט רמת הידע לא הייתה גבוהה יותר>>. (Bästlein, S. 60).

אבל גלובקה הוא רק דוגמה אחת. במבט לאחור, ברור לגמרי כי השתיקה הגדולה במערב גרמניה על העבר הנאצי קשורה הייתה בחלקים ניכרים במנגנוניה של המדינה. לא הייתי מתעקש על פירוט העניין הזה, אלמלא חשבתי שפאסבינדר התעקש לחפש את הנאצי מן העבר בהווה. חשדנותו הקולנועית טבלה שוב ושוב באווירת הרפאים הזאת, וטעות גדולה לייחסה ל”הומוסקסואליות הסודית” שלו. בקצרה, המערב-גרמנים “ידעו” ו”לא ידעו” על גלובקה. ידעו מי היה. קוראי ה”דר שפיגל” יכולו לקרוא עליו, עוד לפני משפט אייכמן. אבל הידיעה צריכה “אֵמון” ו”האֵמון” זקוק לנכונות להאמין או להכחשה.

בשנותיה האחרונות של מערב-גרמניה – פאסבינדר כבר לא היה בין החיים – נראה היה כאילו המהלך לנורמליזציה וחיים טובים עם העבר “מצליחים” יפה. כמו תמיד, אפשר להשתמש בישראל כאיזה מחוג במצפן שבכיוונו עשתה מערב-גרמניה את תפניותיה, מעין מלבינת פשעים. וכך, בינואר 1984 – מלחמת לבנון הייתה עדיין בשיאה, אירופה לא אהדה את ישראל, בלשון המעטה, גם לא גרמניה של הצד ה”שמאלי” – נאם הקנצלר האחרון של מערב גרמניה, הלמוט קוהל, לפני הכנסת, הקאנצלר הראשון שעשה זאת. מבחינתו, העבר נחתם. ולכן דיבר על “החסד להיוולד מאוחר” (Gnade der späten Geburt). כלומר, הוא שנולד ב-1930 ובני דורו בורכו בחסד לא להיות נאצים. מזל.

עם שנות השמונים, גבר כוחו של הימין הגרמני ומעט הנכונות לזכור את העבר טבעה בתוך “מריבת ההיסטוריונים”, לפיה השואה והנאציזם היו תגובה לסטאלין ולמחנות העבודה בבריה”מ. ה”מריבה” החלה בעקבות ביקורו של נשיא ארה”ב, רונלד רייגן, בחברת קוהל, במאי 1985 – אחרי הביקור בירושלים – בבית הקברות לחללי הוורמאכט והוואפן אס-אס בביטבורג. בעקבות גל מחאה כנגד קיום הביקור, הכריז רייגן כי “גם צעירים אלה הם קורבנות הנאציזם…הם היו קורבנות, כמוהם כקורבנות של מחנות הריכוז”. הוויכוח היה על אודות הזיכרון הלאומי, והוא מתח קווים מקבילים בין מחנות ההשמדה לגולאגים של סטאלין ומוראות המאה העשרים בכללן. היה זה ויכוח על האופן שבו יש לאמץ את העבר הנאצי כעבר סביר יותר ולהופכו לחלק נסבל מאוד של הזהות הגרמנית. באותו חודש מאי, נערך הטקס האחרון לציון ניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. מכאן ואילך צוין היום הזה כיום איחוד אירופה. בריה”מ נשארה רחוקה והמשיכה לציין את יום הניצחון בימי זיכרון ומצעדים צבאיים, עד שהתפרקה, והפכה לרוסיה השנואה עוד יותר, רוסיה הממשיכה לציין במצעד צבאי ואירועי זיכרון מי 9 למאי את הניצחון על הנאצים.

שנות השמונים באו אל קיצן, מערב-גרמניה הייתה כבר מעצמה, הוויכוח על ההיסטוריה והשחצנות של קוהל, כמו גם תמיכתו הפעילה ברייגן, הקבילו להתפרקות הגוש המזרחי. מערב- גרמניה בלעה את מזרחה על יחסה שלה לעבר הנאצי (בו אין לנו עניין לעסוק, לפי שאנחנו בדרכנו אל הקולנוע של פאסבינדר). תוכן לאומי לא נמצא לה, כי לא היה לה עבר, ופתאום, עם איחוד גרמניה ונפילת בריה”מ, והתפרקות הצבא האדום, כלל שחרור אושוויץ בידי חייליו, נמצאה השואה כסיכום של העבר, אחרי הפיצויים והשילומים לישראל, ולא לאחרים. כדי להבין את הסבך הזה, כדאי לזכור את מה שכתב סוון לנדקוויסט על גרמניה הנאצית:

<< במלחמה עם מעצמות המערב כיבדו הגרמנים את חוקי המלחמה. רק שלושה אחוזים וחצי משבויי המלחמה הבריטים והאמריקאים מתו בשבי. מתוך שבויי המלחמה הסובייטים מתו 57 אחוזים. בסך הכול מתו 3.3 מיליוני שבויי מלחמה רוסים, שני מיליון מהם עוד בשנת המלחמה הראשונה. רבים ממחנות ההשמדה, ובהם אושוויץ, הוקמו כמחנות השמדה לשבויי מלחמה >>.[8]

אז איך זה שפתאום?
גרמניה המאוחדת, כאמור כבר, לא נזקקה כבר לאנטי-קומוניזם, משום שבלעה את מזרח גרמניה, עם או בלי נימוקים לאומניים; בריה”מ חדלה להתקיים; הזהות הלאומית הגרמנית נבנתה עכשיו מֵעָבָר שקודם נכח רק בשוליים של השמאל ושל קבוצות פרוטסטנטיות. במרכזו זכר השואה: רק השמדת היהודים. עוד נוספו לזיכרון הלאומי ההפצצות האכזריות של בעלות הברית, שזכו עכשיו לתיעוד נרחב. אותנו, ישראלים קוראי עברית, אם איננו שקועים בהווה, מין אגם ששום נהר לא מוליך אליו, מעניין מנין נלקח אותו חלק של הזהות הזאת, ההתאבלות על העם היהודי שנהרג והאהדה הקיצונית ל”יורשתו”, מדינת ישראל. סימפטום מעניין של הזהות הזאת, מעין קבוצה הזויה, הקרויה “השמאל האנטי-גרמני”; אנשי שמאל ישראלים מכירים את לשונם החריפה וכמובן פלסטינים בברלין. הם אנטי גרמנים מבחינתם, אבל בעיקר פרו ישראלים, אנטי פלסטינים והם נטפלים לאותם ישראלים בשמאל שיש להם שיג ושיח עם הפלסטינים בגרמניה. זהו סימפטום של הלאומיות החדשה, מעין בולטות יתר של תופעה רחבה יותר.[9] כל כמה שאין הם מודעים לכך, הם הלאומנים הגדולים מ”שמאל”.

אז איך זה שפתאום? ובכן, לא פתאום. ההגמוניה הייתה בעלת עבר נאצי, או קשרים טובים במשטר: כלכלה, מערכת המשפט, האוניברסיטאות, אשר סירבו לקבל יהודים שגורשו וביקשו לשוב למקום עבודתם הקודם לנאציזם, במערב גרמניה; גם הצבא כלל נאצים לשעבר, אנשי מודיעין שהיו מומחים לסובייטים. אבל מתוך התנגדות ברורה להגמוניה זו, היו שזכרו במערב-גרמניה את השמדת היהודים. מדי 9 לנובמבר הוזכר “ליל הבדולח” (שמו הנאצי ה”מצחיק” של הפוגרום המאורגן מטעם הרייך ביהודי גרמניה). מוסדות מקומיים, כנסיות, חברה אזרחית בחלקיה היותר מתקדמים, הזכירו את השמדת היהודים ביום הזה. ב”משפט אושוויץ השני”, בין 1963 ל-1965, הועמדו לדין בפרנקפורט סַמָּלים וזוטרים אחרים ששירתו במחנה ההשמדה (את הבכירים שפטה פולין ב-1947). פריץ באואר, התובע היהודי של מדינת הסן, עמד מאחורי המאמצים להעמידם לדין. אז גם התפרסמה הרצאתו רבת ההשפעה של הסופר החשוב מרטין ואלזר על אושוויץ והגרמנים. בתחילה היה עניינו ביכולת הלשונית לדבר על אושוויץ, וכך כתב:

<< כיוון שאיננו יכולים באמת להבין את מצבם של 'האסירים', כי מידת הסבל שלהם עולה על כל מידה קודמת, וכיוון שכתוצאה מכך איננו יכולים ליצור שום דימוי אנושי של העבריינים המיידיים, אושוויץ נקראת 'גיהינום' והעבריינים – 'שדים'. בדרך זו אפשר היה להסביר למה מלים כמו אלו, המצביעות אל מחוץ לעולם, משמשות בכל פעם שמדברים על אושוויץ. אבל אושוויץ לא היה גהינום; היה זה מחנה ריכוז גרמני. וה'אסירים' לא היו נשמות ארורות או חצי ארורות בקוסמוס הנוצרי, אלא יהודים תמימים, קומוניסטים וכו', וגם המענים לא היו שדים מהפנטזיה, אלא אנשים כמוך וכמוני: גרמנים או כאלה שרצו להפוך לגרמנים >>.[10]

ובהמשך

<< האם הצלחנו להתיר בכוח את הקשר בין פאשיזם והיפר-גרמניוּת, קשר ששרד את המלחמה (...), או שמא נעשינו יותר פוליטיים ביחסנו למזרח אירופה, כלומר יותר הגיוניים וצנועים בדרישותינו? האם יש לנו הבנה טובה יותר כמה עמוק הפחד שלהם מפנינו אחרי ההופעה האחרונה? (...) הדחף שהגיע מזמן לידי בשלות באושוויץ, והיו לו הורים רעים. יהודים וסלאבים –– קדחו לנו עליהם בבית הספר משך זמן רב. במקום זאת מחנכים אותנו עכשיו מחדש להתמקד בקומוניסטים >>. (שם)

וילי ברנדט
שימו לב (ואין זה יוצא דופן), הזיכרון של פשעי גרמניה הנאצית, כלל אצל דוברים של השמאל המערב-גרמני בשנות הששים גם את מזרח אירופה. בגרמניה המאוחדת כבר לא. המסמנים “שואה”, “חורבן מזרחהּ של אירופה”, “פיוס”, “פשעי האבות”, המסמנים הללו, התרוצצו ביחד ולחוד בתקופה הסוערת של שנות הששים המאוחרות, שנותיהן של מרידות הסטודנטים והתרחבותן לדרישה “ספרו לנו את האמת!”. האירוע החשוב ביותר של הזיכרון באותה מדינה שכבר אינה קיימת התרחש ב-7.12.1970. בעודו מכהן כקאנצלר, ביקר וילי ברנדט בווארשה. הביקור היה במסגרת מדיניות ה”אוסט-פוליטיק” שלו, שהרחיבה את הקשרים בין מערב-גרמניה לבריה”מ ומדינות הגוש שלה. בעת ביקור באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, צעד ברנדט לבדו, השאיר את פמלייתו מופתעת, וכרע ברך מול האנדרטה. עד אז לא היה כדבר הזה, אותה בקשת סליחה דווקא ממי שנמלט מהרייך השלישי ושב כמשחרר לבוש במדי הצבא הנורווגי. זהו וילי ברנדט שהסרט של פאסבינדר “נישואיה של מאריה בראון” קד לו קידה עמוקה, ועוד נגיע אליה.

לגרמניה המאוחדת אין עבר מערב-גרמני שבנה את העבר הגרמני בהדרגה. לגרמניה המאוחדת אין עבר בלי השואה, בלי היהודים. “הם היו שם תמיד-כבר”, הזהות הלאומית היחידה שלהם. מה שהחל כפיצויים ושילומים ל”נציגת העם היהודי”, בימי אדנאואר, כאפשרות לחזור לשוק הכלכלי, מראש עיריית קלן, שנבחר בידי האמריקאים, הפך לקשר פוליטי “משונה”. תחילה מתוך יוהרה: כפייתה של מחיקת שמו של גלובקה ממשפט אייכמן, קשירת יחסים דיפלומטיים רק ב-1965, העדפת היחסים הכלכליים של מערב-גרמניה עם מדינות ערב, ומשם ועד התמיכה הקיצונית ביותר במלחמת עזה, הייתה דרך ארוכה. מערב-גרמניה אינה קיימת. בטעות טובעים המתמודדים עם גרמניה בהווה.

ולא פנינו אל ראשי הפרקים הללו אלא להזכיר שהזיכרון צריך תיאור רחב יותר מההווה המושל בכל, ושפאסבינדר פעל בגרמניה שונה מאוד מזו שאנחנו “מכירים”.

שואלים: ומה על מזרח גרמניה? היא סיפרה סיפור אחר. הוא נבלע בתוך הסיפור “החדש”, שכלל את הרוע של העבר “שלהם” במזרח.

שואלים: כמה זמן יחזיק מעמד הסיפור “החדש”? לא ברור: הרי הפופוליזם הימני (AfD) הוא המרד נגד המדינה הזאת, גרמניה המאוחדת, הליברלית, מכניסת “הזרים”.

הערות:
[1] Louis Althusser & Ettienne Balibar, Reading Marx, (1970), 1990, p. 16. מצרפתית טל מאיר גלעדי.
[2] פרידריך קמפ, ברלין 1961, קנדי, חרושצ’וב והמקום המסוכן ביותר בתבל, תירגמה כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2016.
[3] Klaus Bästlein, Der Fall Globke, Propaganda und Justiz, in Ost und West, Metropol Velags. s. 63. (ההדגשות שלי).
[4] Ulrike Hermann, Ulrike Herrmann, Deutschland, ein Wirtschaftsmärchen: Warum es kein Wunder ist, dass wir reich geworden sind, Piper. 2019, s. 136.
[5] Reinhard M. Strecker, Dr. Hans Globke, Rüten & Loening Verlag, Hamburg, 1961.
במכון גיתה, בברלין, 1991, המורה שלי לגרמנית היה ההיסטוריון דר’ ריינהרד שטרקר. ספרו דר’ האנס גלובקה, ראה אור שלושים שנה לפני כן. לפיכך, נאלץ דר’ שטרקר ללמד גרמנית במכון לסטודנטים זרים, ולא ללמד היסטוריה באקדמיה. הוא עשה את מה שלא עשו בימי אדנאואר: אסף מסמכים ועדויות על מעשיו של האיש החזק של אדנאואר. אני שומר על הספר הזה מכל משמר.
[6] בתארו את עבודתם המשותפת של אנשי משרד הפנים ואנשי המפלגה הנאצית, לקול התרועות והמצעדים בנירנברג, אחרי שהיטלר הורה להם לחוקק חוקים להגנת “הדם הארי”, כותב הילברג: “כל אחד נחשב לנאצי והתקבל ככזה, אלא אם כן הוכיח בהתנהגותו שאינו כזה. אבל לא כל אחד זוהה עם
המפלגה. אנשי מפלגה היו רק אלה שהחזיקו במשרות במפלגה, שחבו לה את משרותיהם, או שייצגו את האינטרסים שלה במחלוקות בינה ובין גופים היררכיים אחרים”. ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה, מאנגלית איה ברוייר, הוצאת יד ושם, ואוניברסיטת ב”ג, כרך א’, עמ’ 56.
[7] חנה ארנדט, אייכמן בירושלים, תרגם אריה אוריאל, בבל, 2000, בעיקר עמ’ 138-137. וכן תום שגב, מדינה בכל מחיר, סיפור חייו של דוד בן גוריון, כתר, 2018: “‘משפט אייכמן מדאיג את גרמניה’, רשם (בן גוריון), ‘גם אדנאואר כנראה מודאג. חושש שהמשפט יעלה כמה שמות’. הוא הנחה את התביעה למנוע מסניגורו של אייכמן להגיש לבית המשפט חומר על האנס גלובקה, שהיה מעורב גם בניהול היחסים עם ישראל. ביומנו (של בן גוריון) כתוב: ‘גלובקה, האיש הקרוב ביותר לאדנאואר, מתנהג בסדר, אמנם כתב הפירושים לחוקי נירנברג'”. עמ’ 598.
[8] סוון ליהדקוויסט, השמידו את כל הפראים, תרגמה משוודית דנה כספי, עם עובד, 2017, עמ’ 166.
[9] וראו את הפולמוס של פרופ’ משה צוקרמן עם הקבוצה הזאת, אף כי אין הוא קורא אותה על רקע הלאומיות הגרמנית החדשה. משה צוקרמן/משה צימרמן, חושבים גרמניה, רסלינג, 2023, עמ’ 60.
[10] Martin Walser, The Burden of the Past, Cambridge, 2008, p. 10.