“אני נולדתי בפאריס, אבל אני בן למהגרים פולנים. אבי
גורש מצרפת. הוריו גורשו ונרצחו באושוויץ. אבי חזר
מאושוויץ לצרפת. הארץ הזאת ראויה לשנאה שלנו: מה
שהיא עשתה להורי היה אלים הרבה יותר ממה שעשתה
לאפריקאים. מה היא עשתה לאפריקאים? היא עשתה
רק טוב. את אבא שלי היא העבירה גיהינום במשך חמש
שנים. ומעולם לא חונכתי לשנאה. והיום, השנאה של
שחורים אפילו יותר גדולה מאשר אצל הערבים.” “הם
לא מסכנים, הם מוסלמים”. (אלן פינקלקראוט בראיון
למוסף “הארץ”, 18.11.2005)

אַוּשְׁוִיץ, שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתְּ בַּמּוֹדָה.
מְדַבְּרִים בָּךְ נִכְבָּדוֹת אֲנָשִׁים נֶחְמָדִים.
עוֹד מְעַט ירפדוך עֲלֵי נְיָר כָּל כָּךְ,
יִהְיֶה מְרַשְׁרֵשׁ בָּךְ כִּבְשֶׁלֶג צַח,
הַכֹּל יִהְיֶה לָבָן־לָבָן, רַק אוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס
גְּדוּדִים בְּמֹעַל־יָד וּבְמִצְעָד קָצוּב.
מאיר ויזלטיר, 1965[1]

א. ההקשר
ב-1 בנובמבר 2005, שישים שנה אחרי שנוסד האו”ם בידי המנצחים במלחמת העולם השנייה, החליטה העצרת הכללית לציין, החל מן ה-27 בינואר 2006, את יום שחרור אושוויץ כיום זיכרון כלל עולמי. קדמו לאו”ם בריטניה ואיטליה, שאימצו את ההחלטה הגרמנית מ-1996 להפוך את היום הזה ליום השואה שלהן, לאו דווקא ליהודיהן, לאו דווקא לזכר אשמתן שלהן, אלא בכלל, יום השואה לזכר השמדת היהודים בידי הגרמנים.

רוב החברות באו”ם הן מדינות משוחררות מעברן הקולוניאלי; אוכלוסיהן הם בנים וצאצאים לעמים שחוו ג’נוסיידים ממשיים, באפריקה, באסיה, באמריקה הלטינית. נכון, לכאורה אין שום סיבה לכך שזכר השואה יפגע בזכר מיליוני האפריקאים או האינדיאנים אשר נטבחו בידי כובשי היבשות מן המערב הנאור. ובכל זאת, עובדה היא שאין יום בין-לאומי, שכל בני התרבויות צריכים ללמוד ולשמוע נאומים אודותיו, לציון ההשמדה של האינדיאנים או לציון סחר העבדים המאורגן; אין יום בין-לאומי למה שהרשה לעצמו האדם הלבן לעולל לאנשים ממוצא גזעי שונה: ילידי אמריקה, הודים, אפריקאים. יום בין-לאומי כזה יש רק לזכר שואת יהודי אירופה.

ואולם כאן אני מבקש לדון בשגיאה רווחת ודי לא נעימה: לעם היהודי ואפילו למדינת ישראל יש מעט קשר להתקף זה של “פילושמיות חדשה”, אותה פרו-ישראליות, אותו עיסוק בלתי נלאה בפשעי העבר של הנאצים ועוזריהם, שהתרבות הרשמית של אירופה המערבית כיום – מלאה בה.[2]  שאלות רבות אינן נשאלות באירופה על העבר הזה, לבד מעצם הפשעים נגד העם היהודי, והסיפור הרוֹוֵח עוקף את השאלות הללו כדי לא להסתבך במחלוקות פוליטיות. ממש משום כך ירד מעל הפרק, לפחות בחלק מן הארצות הללו, הדיון הפוליטי בכמה שאלות, כמו איזה חלקים של הקהילה הפוליטית שיתפו פעולה עם הנאצים, מתי גויסו בעלי העבר הפשיסטי, או הקוויזלינגי, למנגנון המדינה המחודשת אחרי המלחמה, מי היה אחראי, מיד אחרי המלחמה, לשחזור העבר (זה העבר שמשום-מה נחשף, רק למן אמצע שנות התשעים)? איזה מקום תפסה השואה בתרבות של “אחרי-המלחמה”, כלומר עד ראשית שנות התשעים, לעומת המקום שהיא תופסת עכשיו? מדוע השתנתה התמונה באופן כל כך קיצוני רק בשנות התשעים? וחשוב מכל לציין, בהקשר הזה של השאלות אשר אינן נשאלות: “שאלות גרמניות” נידונות עוד פחות משנידונות שאלות אלו באירופה כולה, ועיקרן של התשובות יכול להתמצות בשאלה שדווקא בישראל נהגו להתעלם ממנה: מאילו יסודות פוליטיים נבנתה המדינה המערב גרמנית של אחרי המלחמה, זו המדינה שקיבלה לפני הכל מחילה ממדינת ישראל?

מכל מקום, קל מדי לראות את תרבות הזיכרון הזאת של אירופה כהכרה בין-לאומית מאוחרת בעוול, מין תהליך ה”אורך זמן”, חלק מצדק היסטורי ש”לקח לו זמן להתגשם”, ועכשיו “סוף סוף מכירים בו”, מין תשובה נאותה למשמידים בזמנם ולמכחישים בזמננו. קל מדי לערבב דיבור על “רגש אשמה קיבוצי” ועל “דור חדש”, ולהתחמק מן השאלה כיצד צומח “רגש אשמה” דווקא אצל “הדור החדש”, שאין לו דבר וחצי דבר עם הפשעים. אני מבקש להבהיר בעיות שאין להן תשובה פשוטה כל כך כמו “תודעה קולקטיבית”, ועוד “פתאומית”, או “מאוחרת”.

ב. על השאלה ‘איך זה שפתאום’
השואה-כאוניברסל מופיעה עכשיו בתרבות המערבית כאילו היתה שָם כסיפור, מאז התרחשה. אבל אפילו הוליווד – מספרת הסיפורים הגדולה בתבל – לא הזכירה את השואה במשך שנים רבות. מלחמת העולם יוצגה שם בעיקר באמצעות סרטי גבורה, בכמה גלים של אופנות משתנות: סרטי אהבה וגבורה, סרטי קרבות, סרטי מחנות שבויים, סרטי המלחמה באוקיאנוס השקט, אף הם בכמה גלים, וכמובן סדרות טלוויזיה קומיות (למן שנות השבעים). הסדרה ההוליוודית “שואה” (1979) היתה הראשונה שירשה במידה רבה את סרטי מלחמת העולם השנייה ואת סדרות הטלוויזיה אודותיה. ממש במקביל הוחלט על בניית מוזיאון השואה בוושינגטון. איפה הסתתרה השואה במשך כל השנים הללו, שבהן היה הזיכרון רק נחלת חלקם של יהודים, של אנטי נאצים ושל קורבנות אחרים? השואה במערב, בעשרות השנים שאחרי המלחמה, נמצאה במקום שמנצחי מלחמת העולם הקצו לה עוד בזמן המלחמה – בשוליים. כך תיאר זאת ראול הילברג:

בשביל ברית המועצות, בריטניה הגדולה וארצות הברית, הצלת היהודים לא היתה בעדיפות ראשונה. בין 1941 ל-1945 כל השלוש היו עסוקות במלחמה, ובכלל זה אבדותיהן והישגיהן בקרבות ובאזורי ההשפעה התואמים אחרי כניעת גרמניה… כל הטריטוריה שמעבר לקווי האויב נתפסה קודם כל כסבך של ייצור, תעבורה ואספקה. מעט מאוד מעבר לכך גירה את התעניינותן של בעלות הברית. רמות ההרג השונות באוכלוסיות המשועבדות לגרמניה ושותפותיה… הבדל כזה בין אינטרסים איפיין גם את פעילויות התעמולה של בעלות הברית. ברית המועצות העניקה יותר חשיפה פומבית לנועזות המוגבלת של הפרטיזנים המזוינים שלה שהטרידו את הגרמנים מעבר לקו החזית מאשר למוות ההמוני של שבויי המלחמה הסובייטים בשבי הגרמני. בעלות הברית המערביות התרגשו והרעיפו יותר אהדה על המחתרת הפולנית שהלמה לשווא בניסיון לשחרר את וארשה ב-1944, מאשר על המוני הגברים הפולנים שנורו כגמול או שגוועו במחנות הריכוז.[3]

בעלות הברית המערביות, “באופן בסיסי רצו לפנות עורף להתפתחות הזאת. הן לא רצו להתעסק בכך” (שם, עמ’ 253). והעיקר, “בתחילת 1944, דו”ח מפורט מאושוויץ, אשר הועבר בידי המחתרת הפולנית, הופץ במשרד השירותים האסטרטגיים, מיניסטריון המלחמה והוועדה לפשעי מלחמה של האומות המאוחדות. הוא נקבר בידי כל השלושה.” (שם, עמ’ 254). מדוע?

בעלות הברית המערביות לא רצו שהמלחמה תיתפס אצל אוכלוסיותיהן כמאמץ להצלת היהודים. לא נשמע שום רמז שמשתמע ממנו כאילו חיילי בעלות הברית הם שכירי חרב של העניין היהודי. גם כך היה קשה למדי להסביר לבריטי או לאמריקאי מדוע נלחמים באירופה. עם כל הדגש על “עולם אחד” או על התוכחה כי שום אדם איננו אי בודד, הבריטי הממוצע היה מודע להיותו שרוי על אי, אי שנמצא בסכנה, גם אם למשך תקופה קצרה ב-1940. האמריקאי, על אי גדול בהרבה, נמצא מעבר לאוקיאנוס. בהתאם לכך, לחמו בריטניה וארצות הברית בזהירות, מלחמה מבוקרת, צמצמו את אבידותיהם ופישטו את מלותיהם. כזו היתה עמדתם ושחרור כלשהו של יהודים יכול היה להיות רק תוצר-לוואי של ניצחון. (שם, עמ’ 255)

העניינים הללו ידועים. עסקו בהם אצלנו זמן רב, גם בשיח ציבורי. העיקר בשבילי, לצורך הדברים הללו: השיח הציבורי אצלנו, ואולי גם אצל יהודים מחוץ לישראל, לא תאם את השיח המערבי, שהדחיק (ומדחיק גם עתה) את השאלות הנוקבות על היחס לפליטים היהודים לפני המלחמה, במשך המלחמה, על המרגינליזציה של ההשמדה, והאדישות לפליטים אחרי המלחמה. מה שמטריד באופן בו התמזגה הגרסה הישראלית של השואה בתוך השיח של השואה במערב אינו טמון רק בגיוסה של השואה לטובת המדינה וצרכיה, אלא ההדחקה של השאלות המסובכות הללו, בהן מתגלה ארצות הברית, למשל, במלוא כיעורה דווקא ביחסה כלפי היהודים, לפני המלחמה ומיד אחריה, לעומת ההיתר שהעניקה, למשל, להמוני פושעי מלחמה להגר לתחומיה אחרי המלחמה.[4]

והנה, כאמור, השואה-כאוניברסל מופיעה עכשיו בתרבות המערבית כאילו היתה שם מאז התרחשה. היש הזה צומח כמעט מתוך אין, אבל למרות זאת הוא מתואר כמעין-רצף, כאילו סוּפַּר תמיד, כאילו אף פעם לא שתקו אודותיו. אין מודים בשבר, אין מודים בשינוי, אין מודים בכך ש’פתאום יש להם שואה שלנו’, או ‘פתאום יש לנו שואה’. זו, כמובן, טיבה של כל אידיאולוגיה – היא מסתירה את השברים לטובת רצף. מה שמטריד, מבחינתנו, כיהודים, הוא מחיקת המתח והזרות בין הרצף של הסיפור היהודי לבין האופן שבו מסופר עכשיו הסיפור כסיפור של רצף כלל-עולמי, המתחיל בעליית הנאציזם, נמשך עם המלחמה בנאציזם, ומסתיים בכינון הזיכרון לקורבנותיו (היהודים). מה שמטריד הוא הניסיון להסתיר חלקים מהשלם, לא רק ביחס ליהודים, אלא גם ביחס למשתפי הפעולה, ביחס לשיתוף הפעולה, ביחס לאופן שבו השתלב פתאום סיפור השואה באידיאולוגיה של המערב. מטריד פחות הוא הששון הישראלי ביחס למגמה זו. אצל חלק מהחוגגים קשור העניין בקריירה אקדמית פשוטה: יש הרבה מומחי שואה באקדמיה הישראלית והזירה מבחינתם התרחבה. חלק מהחוגגים פשוט חושבים שהעולם “יהיה עכשיו לצידנו”. חלקם פשוט משתלבים בנוחות מסוימת בתוך האידיאולוגיה המערבית, כי זוהי התשוקה הישראלית בלאו הכי. כך או כך, יום השואה הבינלאומי מצוין בישראל בפחות אדיקות מיום השואה החל לפני יום העצמאות, אבל גם הוא מנוצל היטב לבניית תודעת הקורבן הישראלית, ביחד עם “העולם שבעדנו”.

ואילו לגבי האירופים, השואה מופיעה כתמונת התשליל לכל מה שאירופה הליברלית כבר איננה: השואה היא חלק מהדיקטטורה, חלק מאי הסובלנות, חלק מהשנאה לישראל. היא איננה מה שהאירופים יודעים על עצמם, אלא באמצעות ההיפך מהם. השואה היא ההיפך מאירופה, לא חלק מההיסטוריה שלה, אלא מעין סטייה.

אין דוגמה מובהקת יותר ל”מהפך זה” מהכרזתו של ניקולא סרקוזי, בנאום קבלת המועמדות מטעם מפלגת הימין, ב-14 בינואר 2007: “אני השתניתי ב’יד ושם’.” למה הודיע סרקוזי על השינוי הזה רק לקראת הבחירות של 2007? מדוע היה זקוק בן הפליטים לשינוי הזה דווקא “ביד ושם”? למה קשורה ההכרזה הזאת להיותו שוטר מספר 1 של צרפת? מדוע זקוק לשואה דווקא זה שהכריז כי המפגינים האפריקאים נגד אפלייתם הגזעית הם “חלאה”? מדוע נזקק לתיאור הזה אחרי שהחל במאבק נגד מהגרים ובעיקר נגד מוסלמים? האם לפני הכרזתו, או לפני ביקורו ב”יד ושם”, לא היה אותו בן של מהגר יהודי מהונגריה ער למה שלמד רק בשנות התשעים, רק בביקור ביד ושם?

כלומר, למה דווקא עכשיו הפך הזיכרון למוקד חשוב כל כך? מדוע לא אי-אז, כאשר הנאצים נוצחו והאו”ם הוקם? איך זה שקודם היתה השואה רק לאחד הייצוגים עליהם הוסכם בין המנצחים, ועכשיו הפכה לנציגתה הבלעדית של מלחמת העולם השנייה  – ברפרטואר הקולנועי, הטלוויזיוני, בקלישאות של הפוליטיקאים, בתוכניות הלימודים, אפילו בתיארוך הרשמי של מדינות?

ובכן, השואה והיהודים ממלאים חלק חשוב בבניית הזהות האירופית החדשה בשנות “איחוד אירופה”. זהו ההקשר הפוליטי והאידיאולוגי של אותה אוריינטציה חדשה, שלסיבותיה אין כל קשר לשואה או ל”רגש אשמה כלפי היהודים” (זה הרגש הנוצר באמצעות הפוליטיקה החדשה הזאת). מי שיסקור את הרפרטואר של הערוצים הטלוויזיוניים של אירופה (בתרבות הרשמית), או את הסרטים המופקים שם במימון ציבורי, או את הרפרטואר הספרותי העוסק במלחמת העולם השנייה, יגלה כי “אושוויץ היא להיט”. באותה חריצות שבה התנכר הסובייקט האירופי ליהודי כזר “שאינו נראה כמונו”, הוא יכול עכשיו לאהוב אותו, קודם כל משום שהוא כבר “נראה כמונו”, ושנית משום שכבר “איננו בינינו”.

ג. לא היתה שנת אפס
גרמניה בחרה את האתר האפל ביותר של עברה ותרמה אותו לבנייתה של הזהות האירופית החדשה המסתכמת עכשיו כך: אנחנו אירופים, יש לנו עבר נורא, אושוויץ, וה’אחר’ שלנו הוא היהודי. זו התנועה הנרטיבית של השנים האחרונות. אין לך דוגמאות טובות לעניין זה מהמקום שבו מילאו היהודים בוויכוח נגד המילה בגרמניה, כאשר עמד לדיון האיסור על מילת זכרים, אמרה הקנצלרית אנגלה מרקל, כי אינה יכולה להעלות בדעתה שיהודים לא יוכלו למלא את מצוותם בגרמניה, כאילו לא נגע האיסור הנדון במיליוני האזרחים והתושבים המוסלמים. גם התנועה הגזענית “אלטרטיבה לגרמניה”, הקרויה היום “ימין פופוליסטי”, ניצבה שוב ושוב תחת ביקורת כלי התקשורת הגרמניים, במשך כל 2016 ו-2017, לא בגלל עיקר תעמולתה נגד המוסלמים, ההגירה והפליטים, אלא ביחס להערות אנטישמיות שהשמיעו מקצת דובריה. במילים אחרות, הגזענות בגרמניה אסורה, אבל הביטוי הגזעני האסור הוא נגד יהודים.

ואולם גרמניה חשובה לתיאורו של יום השואה הזה, שהפך ליום זיכרון בין לאומי, לא משום שהיתה ראשונה בהחלטה, אלא משום שכאן בולטת עוד יותר השִכחה הנלווית לזיכרון; בולט עוד יותר טיבעו המזוויע של הזיכרון, הכרוך בהשכחה. גרמניה לא בחרה ביום עלותו של היטלר לשלטון כיום זיכרון רשמי, אף לא ביום קבלת חוקי הגזע נגד היהודים.  היא אינה מזכירה את יום הפלישה לפולין כיום תחילתה של מלחמת העולם השנייה; גם ועידת ואנזה אינה ראויה ליום זיכרון, והיא אף איננה מציינת את יום הכניעה של הרייך השלישי ב-8 במאי, או ב-9 למאי. מדוע אם כן בחרה גרמניה לציין דווקא את יום השחרור של אושוויץ כיום השואה שלה? רק בגלל קיצוניות הברבריוּת שהתגלמה באושוויץ? נניח. אבל אפילו כך הדבר, האם הזוועה של אושוויץ מזכירה הכל, או מכסה גם חלק? בעיקר בולט התאריך הזה על רקע נטישתו של ה-9 בנובמבר כיום זיכרון מורכב, שכיסה על כל מיני מחלוקות מן העבר. היא אינה מציינת באופן רשמי את “ליל הבדולח” (בשמו הנאצי המתבדח, או “ליל הפוגרום של הרייך”, כשמו היום), שהיה עד איחוד גרמניה מעין יום זיכרון לא רשמי.

אין אפשרות לנתק את הבוּרוּת המשונה ביחס לעבר, המאפיינת דורות של גרמנים צעירים, מן המדינה החדשה שכתבה את תולדות עצמה. הנה כך מתאר ויליאם היצ’קוק את השלב החשוב להבנת היעלמותה של ההיסטוריה:

לאחר חקירה נרחבת, תוך שימוש בשאלונים, הכריזו שלטונות הכיבוש של ארצות הברית, כי כשלושה מיליון גרמנים מיועדים לענישה על פעולותיהם בזמן המלחמה. מרביתם החזיקו במשרות של השפעה בכלכלה, בממשל, בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ובקרב המקצועות החופשיים. באוגוסט 1946 העניק גנרל קליי חנינה לכל מי שנולד לאחר 1 בינואר 1919, בנימוק שהדור הצעיר יותר היה נוח להתרשם, ולפיכך אחריותו למעשה הנאצים נופלת מזו של הבוגרים יותר. בדצמבר 1946 הוכרזה חנינה נוספת, שטיהרה את בעלי ההכנסות הנמוכות, בנימוק שהם לא יכלו להפיק תועלת כלשהי מהמדיניות הכלכלית הגזלנית של הנאצים. אך אף על פי כן נותרו כשני מיליון גרמנים שהיה צורך להעמידם לדין על פעילותם בתקופת המלחמה. ביוני 1946 העבירו שלטונות הכיבוש האמריקניים את האחריות לדה-נאציפיקציה לידי מערכת המשפט הגרמנית – צעד מעורר מחלוקת, אך יוחסה לו חשיבות בטיפוח הממשל העצמי הגרמני. ועם זה, הישגי הדה-נאציפיקציה של גרמניה לא היו גדולים: מכלל שני מיליון החשודים, רק מיליון הובאו לדין, ומאלה רק 1,549 נמצאו כמי שביצעו פשעים חמורים. מספר גדול בהרבה, כ-500,000, קיבלו קנסות או נשלחו למאסר לפרקי זמן קצרים.[5]

גרמניה המערבית לא החלה מ”שנת אפס”. גם מערכת המשפט, שהיצ’קוק מזכיר דווקא כמין מפנה סמלי, היתה (כפי שגינטר גראס אמר לא פעם), מאוישת בהמוני משפטנים מן המנגנון הנאצי, ובעצם המערכת הזאת לא הורכבה אף פעם מאנטי-נאצים. הפסילה לשירות במנגנון המדינה החדשה על פי הקריטריון של חברות פעילה במפלגה הנאצית הפך להיות עניין פורמלי ומגוחך עוד בזמן הכיבוש האמריקאי. מינויו של האנס גלובקה למזכיר המדינה, בידי קונרד אדנאואר, והתעקשותו של אדנאואר להשאירו בתפקידו במשך כל אותן שנים בהן בנה את גרמניה החדשה, כשהיא נטולת כל ידע לגבי העבר, צריך להאיר את השנים ההן באור הנכון.[6] כל מי שרוצה לחפש את אבני הנגף או את הסתירות בין הסיפור המערבי לסיפור היהודי צריך להתעכב על המקומות הזרים, המכאיבים, דוגמת גלובקה זה, שמשפט אייכמן התעלם ממנו משום שהיה חלק מ”גרמניה האחרת”.

להוציא פיצול מבני של I. G. Farben, קונצרן הענק שהיה אחראי לייצור גז הציקלון B, פיצול שלא פירק את החברה ולא העניש את בעליה, כל החברות הכלכליות שפעלו בגרמניה הנאצית, כולל קונצרן קרופ, כולל Siemens, שהיו לה ידיים ורגליים במכונות המלחמה וההשמדה, כולל מו”לים שהיו אחראים במידה לתעמולה ההיטלריסטית, כולם המשיכו לפעול בגרמניה המערבית, והפכו לעמוד השדרה של החברה האזרחית החדשה. האליטה הכלכלית נשארה אותה אליטה. זו היתה המדינה, ידידת ישראל, שהעדיפה לא לעסוק כלל בעבר, שלא שילמה גמלאות לעריקים מהצבא הנאצי ולעומת זאת שילמה פנסיה למי ששירתו ב-SS. בדיוק משום כך, בשנות התשעים, הפך העבר להיות שואת היהודים בלא כל דיון על מה שאירע אחר כך, כלומר מיד אחרי 1945. העבר נגמר, הנאצים נעלמו – וחוץ מזה הכל נראה בסדר.[7]  במקרה הטוב תורגם העבר לחלק מנרטיב ליברלי מקיף: ‘לפני 1945 היתה לנו דיקטטורה, עכשיו יש לנו דמוקרטיה’ (סיפור כזה מכסה היטב גם את ההשוואה המובלעת או הגלויה בין הנאצים למזרח גרמניה, שחלק ממנהיגיה, נעים או לא נעים לשמוע לליברל הגרמני, ישבו בזמן המלחמה במחנות ריכוז או עונו במרתפי הגסטפו).

התביעה, אי אז בשנות השישים והשבעים, מצד ארגוני שמאל, “לספר את האמת על העבר”, לא זכתה למענה של ממש מצד המדינה המערב גרמנית. המשפטים נגד נאצים לשעבר התנהלו בעצלתיים, בהבדלים גדולים בין מדינת מחוז למדינת מחוז. אבל זו היתה אותה גרמניה שאחר כך, למן שנות השמונים ואילך, התפשרה עם תובעי האמת על העבר, בהדרגה, כאשר השותפים המלאים לפשע החלו להסתלק מהזירה.

כל הסתירות הפנימיות הללו נעלמות עכשיו דווקא בזכות הפיכת הכל, כל העבר  הנורא של גרמניה הנאצית, ל”שואת היהודים”: קבלת האשמה הטוטאלית (“כולנו, כל הגרמנים אשמים”), אי ההבחנה בין משתפי פעולה למתנגדים, הדיבור התכוף על “קורבנות”. המדינה הגרמנית של אחרי איחוד גרמניה, זו החשה “בטוחה באירופה המאוחדת”, זו שהנהיגה את זכר השואה כזכר הנאציזם ואת זכר אושוויץ כזכר השואה, הדחיקה עוד יותר את האופן שבו התארגן זיכרון העבר. במלחמת העולם השנייה נהרגו 8.6 מיליון חיילים סובייטים. יתר 16.9 המיליונים ששכלה ברית המועצות היו אזרחים, רובם הגדול מאוקראינה ובלרוס, חלק גדול מהם היו יהודים – אלה בני עמנו שנרצח, הנזכרים בתוך המספר הבלתי נתפס, ששת המיליונים. ובכל זאת מה על האחרים? מי יזכור אותם? מי בגרמניה יזכור אותם? האם הם נבלעים ביום השחרור של אושוויץ? כן, אושוויץ היא מעתה הזיכרון. הכל נבלע בה. הלא יהודים שנרצחו במיליונים, העבר הגרמני המסובך, שיש לו תיאור פוליטי – מי היו אנטי נאצים, מי היו נאצים, מי היו פרו נאצים. כל זה נבלע עכשיו באותה התעטפות באבל היומיומי על העבר המרושע.

ד. מה נזכר/נשכח
ובכן, מדוע הכריזה גרמניה על יום זיכרון לשואה רק ב-1996 ולא לפני כן? מדוע לא קבעה יום זיכרון גרמני לכל פשעי הנאצים? מדוע בחרה באושוויץ, “אי שם במזרח”, ולא בברגן בלזן, או דכאו, או בוכנוואלד, למשל, כולם על אדמת גרמניה, בכולם נרצחו בני אדם ויהודים ומתנגדי משטר? רק בגלל היקף הזוועה של אושוויץ? או שמא יש משהו נוסף באותה סימבוליזציה של אושוויץ? וגם אם אושוויץ הוא המיצוי של הזוועות במאה העשרים, כמו שעכשיו נוהגים לומר, וגם אם כל הזוועה הגרמנית התגלמה בה, כלום אין ריחוקו של האתר הזה מסייע לעשות בעצם את מה שהנאצים עשו – להרחיק את הזוועה “לשָׁם” אל מחוץ ל”היימאט”?

ואפשר להוסיף ולשאול אם נכון היה שהאנדרטה הגרמנית הגדולה ביותר לזכר מלחמת העולם השנייה, זו שנחנכה ב-2004 בברלין, תזכיר רק את השואה, או שמא חשוב שהגרמנים יזכרו בדרך מכובדת ופרופורציונלית גם את עשרות המיליונים של הלא-יהודים אשר נהרגו במלחמה זו נגד אותו משטר? לא שאלה על צדק או על כמות האי-צדק יש כאן, ואפילו לא דיבור בשם הקורבנות האחרים, אלא שאלה על טיבעו של הזיכרון הגרמני, האירופי, המערבי, זה המבחין משום מה בין חללי המלחמה התוקפנית והכיבוש הגרמנים לבין קורבנות מכונת ההשמדה.

אפשר להוסיף שאלות בדבר סיורי פולין של ילדינו: האם היתה ממשלת ישראל מארגנת מסעות כאלה לדכאו, או לברגן בלזן? האם היו הגרמנים מסכימים לקבל את האורחים הללו? האם התנגדות מצד הגרמנים לביקורים הללו – נניח, של שוכני הערים לצד המחנות – היתה מתקבלת? אפשר רק לנחש. הכבוד אצלנו לגרמנים גדול מהכבוד לפולנים, בלי שום קשר לסבלם של האחרונים במלחמה. וייאמר גם זאת, ההטסות הללו של הנערים מרחיקות את השואה אל השוליים של אירופה, ל’אושוויץ’, אי שם במזרח אירופה ובעיקר מרחיקות אותה מההיסטוריה של השואה, היסטוריה מערב אירופית בעיקרה.

ה. צלו של מוסוליני
זמן קצר לפני הפלישה האנגלו-אמריקאית לעיראק ב-2003, הגן ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, בראיון עיתונאי, על תמיכתו במלחמה, חרף ההתנגדות העצומה באיטליה. לצורך הגנה על מדיניותו, השתמש אז בהבחנה מוסרית בין מוסוליני לסדאם חוסיין. מוסוליני – אמר ראש ממשלת איטליה דאז – לא היה רוצח, ואילו סדאם רוצח (ולכן יש הצדקה להפצצות, לפלישה וכו’).[8]  בעקבות התבטאותו פרצה כמובן שערוריה, וראש הממשלה נחפז להתנצל על איוולתו. לפני מי התנצל? לפני הקהילה היהודית של איטליה. ובצדק. אחרי ככלות-הכל, תחת המשטר של מוסוליני לא רק נחקקו חוקי גזע מפלים נגד היהודים, אלא שיהודים נרצחו בשל יהדותם. ואולם ההתנצלות של ברלוסקוני העידה משהו על מלחמת הזיכרון בקהילה הפוליטית והתרבותית של האיטלקים. בג’סטה פוליטית אחת, מודעת היטב, נמחקו בעזרת ההתנצלות המוני איטלקים, אשר עונו ונרצחו במלחמה נגד הפשיזם ואשר מתו בבתי הכלא הפשיסטיים. ברלוסקוני התעלם מזוועות הרפובליקה של סאלו, אותה הקימו במשותף אנשיו הנסוגים של מוסוליני והנאצים הגרמנים, ובעיקר התעלם מהפלישה של איטליה לאתיופיה ב-1935, ומטבח המוני האתיופים בגז.

מאז ראשית שנות התשעים, מאז התמוטט הסדר אחרי מלחמת העולם (dopo-guerra, מושג מפתח בתרבות איטליה), פשט את הרגל ארגון האירועים כמו שהקהילה הפוליטית באיטליה בנתה אותו מאז תום מלחמת העולם השנייה. גם כאן, למרות ההבדלים העצומים בין גרמניה לאיטליה, סולקו הקונפליקטים של העבר בעזרת “זכר השואה”, המכסה על הזיכרון החי של איטליה, זו איטליה שנקרעה בין קומוניסטים לקתולים, איטליה שהקולנוע הצעיר שלה פתח תקופה בקולנוע המודרניסטי בסרט של רוסליני על המאבק נגד הכיבוש הגרמני, “רומא עיר פרזות”, זו איטליה שבשנות השבעים לוקינו ויסקונטי יצר בה את “הארורים”, לינה ורטמולר – את “שוער הלילה”, ופייר פאולו פאזוליני – את “דיר חזירים” ואחר כך את “סאלו – מאה ועשרים הימים של סדום” (כולם התחקו אחר פשר ההוויה הנאצית). כאן, באיטליה, לא היה מחסור במידע על האמת וגם לא על מידת שיתוף הפעולה של איטלקים עם הגרמנים. גם העניין היהודי לא קופח ולא הודחק. הרי באיטליה זו כתבו על מוראות השואה הסופרים היהודים ג’ורג’ו בסאני (הגן של פינצי קונטיני), וכמובן פרימו לוי. איטליה זו, לא היו לה “בעיות רגשיות”, או “רגשי אשמה”, כדרך שמסבירים תמיד תנודות פוליטיות ואידיאולוגיות באמצעות פסיכולוגיה חברתית. לא היו לה “בעיות רגשיות” להיות פרו-פלסטינית – לא לשלטון הקתולי שניהל מערכת עסקים עניפה עם ארצות ערב, ולא לקומוניסטים שתמכו בעניין הפלסטיני נגד הכיבוש. ואולם מאז תחילת שנות התשעים, איטליה זו לא רק שהפכה ל”פרו ישראלית” ולחובבת ספרות עברית מתורגמת, אלא אף נטלה את מלחמת העולם השנייה, אבן יסוד בתרבותה-שלה, ותירגמה אותה ל”שואה”. (האם להקשר הזה לא צריך להוסיף את המינוי לתפקיד סגן ראש הממשלה של ג’אנפראנקו פיני, מנהיג התנועה הניאו-פשיסטית, שראתה בעצמה ממשיכת דרכו של מוסליני, פיני שביקר כבר ברוב כבוד בישראל?).

הזירה הפוליטית שבה התרחש השינוי הזה, שבה הפכה השואה לאופק של “הטוב והרע”, היתה זירה של סדר פוליטי חדש. העולם הפוליטי של “אחרי-המלחמה” – היריבויות בין הקומוניסטים האירופיים לסוציאל דמוקרטים, היריבות בין השמאל למרכז הדמו-נוצרי – כל היריבויות הללו שקעו. עם איחוד אירופה, עם נפילת הקומוניזם, עם הטרנספורמציה הגמורה של כלכלת אירופה והמערב, עם הסתלקותה מן האופק של אופציה סוציאליסטית, נולד סדר יום חדש, רדוקטיבי, א-פוליטי, ניאו-ליברלי, בעל זיכרון אחד של העבר: השואה.

עד תחילת שנות התשעים היה לכל צד במערכת הפוליטית ‘רַע’ משל עצמו (אצל השמאל היה זה הקפיטליזם בן-זמנו, אצל הימין-מרכז – הקומוניזם בן-זמנו). עכשיו נולד רוע מוסרי משותף – השואה. הרוע הישן הזה התרחש בהווה הניאו ליברלי: רוע שנגמר, שאינו מתרחש עוד בהווה. יתרונו הוא שאנו שנוי במחלוקת בקהילה הפוליטית. זהו רוע של העבר. הכל מסכימים שאסור (היה) לרצוח את העם היהודי. ההיסטוריה נידונה, עם כינונו של הסדר העולמי החדש, לא רק לדה-פוליטיזציה אלא גם למיתיזציה.

וכל זה אינו מתרחש בתוך ואקום. האיבה למהגרים מן העולם הלא מערבי, ההיסטריה נוכח “אובדן הזהות האירופית” כתגובה לגלי המהגרים מארצות הרעב באפריקה ובאסיה, ואחר כך ההיסטריה של “הפחד מן האסלאם הפוליטי”, זה המקום שבו משתרבבת השנאה לאחֵר הקונקרטי, הממשי. על רקע זה של קסנופוביה אירופית, זקוקה אירופה גם ל”מאבק” נגד “האנטישמיות חדשה”, כדי להילחם בה, כדי לשכפל את ה”עבר”, כדי להתעסק בסובלנות כלפי “האחֵר”, ולמחוק את האחֵר, באמצעות השנאה ל”פונדמנטליזם המוסלמי”, ובעיקר באמצעות הזיהוי ההולך וגובר של הביקורת נגד ישראל והציונות כ”אנטישמיות חדשה”.

ו. העסקה הפאוסטית
בתוך ההקשר הזה, ישראל היתה למולדתם של ניצולי השואה, ומי שקורא תיגר על ישראל מצטרף לסוכני השמדתו של העם היהודי. נכון שחלק מן הישראלים מתביישים עדיין לערוך השוואות כאלה, בין התנגדות לישראל והכחשת השואה, אבל זו הרטוריקה ההולכת ומתגבשת של התעמולה הישראלית. כאשר דיבר בן גוריון, אחרי טבח קיביה, על השואה, נראה כאילו איש בעולם לא לקח את הרטוריקה הזאת ברצינות, לבד מן הישראלים עצמם. אבל זהו הרציונל העובד בבסיס הפרו-ישראליות הגואה של האירופים, וגם כאן משמש הייצוג הזה פתרון לבעיות פוליטיות אירופיות בהווה. אני מבקש להתמקד בזירה הגרמנית, דווקא משום שכאן רווח הפירוש הפסיכולוגי (“רגש אשמה”) ל”אי היכולת לבקר את ישראל”, כאילו הפירוש הפסיכולוגי אין לו הקשר פוליטי קונקרטי יותר.

בשבת ה-11.9.2004 התפרסמה בעמוד הראשי של הטבלואיד הברלינאי ברלינר צייטונג הכותרת: “ישו בברלין! ועוד טיפים לסוף השבוע”. כותרת הגג בעמודים הפנימיים, שנדפסה כמובן לפני האירוע, ידעה לדווח בלשון הווה: “יותר מ-50,000 נוצרים מתפללים היום בשער ברנדנבורג.” מתחת לכותרת (בת תשעת הטורים) התנוססה תמונת ארכיון צבעונית גדולה (ברוחב ארבעה טורים), ובה נראו המונים כשהם מנופפים ידיים, מתלהבים; והעיקר, במרכז, במונטאז’ גס, התנוססו שני דגלים: דגל גרמניה ועליו הכתובת “ישו כאן”, ולידו, גדול יותר, מתוח יותר, דגל ישראל, כחול לבן. הכיתוב מתחת לתמונה אמר: “נוצרים מתאחדים בתפילה. היום באים ליום-ישו, לברלין, חמישים אלף מאמינים, להתפלל לשלום בעולם כולו.”

הדגל הישראלי מגוחך במונטאז’, לא רק משום שדגל ישראל, בספטמבר 2004, איננו “דגל הכמיהה לשלום”, אלא משום שהוא סימפטומטי למשהו אחר: התקשורת הגרמנית, כולל הצהובונים, אינה מרשה לעצמה לחשוב על “גרמניה” בלי לחפש את הביטוח ההומני של “האחר”. מה נוח יותר לסוחרי התרבות הגרמנית, במחלצות של נוצרים טובים, או דווקא ליברלים, ירוקים וסוציאל-דמוקרטים, מה נוח יותר, ב-11.9, ובעיר שחיים בה יותר מוסלמים כמעט מבכל עיר אחרת באירופה, ומשתוללת בה תעמולה גזענית נגד המוסלמים, מה נוח בה יותר מן “האחרוּת היהודית”, כלומר הישראלית, ודווקא לקראת כנס נוצרי? בצעד גראפי פשוט, גס, שחזר על עצמו גם במקומות מתוחכמים יותר, הפך הדגל הישראלי, כמו רחוב יצחק רבין, או רחוב בן גוריון, או כל סרט ישראלי, למוקד של עיסוק ב”זהות הגרמנית”.

הישראלי החדש הוא רק פן אחד של הצריכה התאוותנית הזאת של “אחר מדומה”. גרמניה מלאה בגרסאות שונות של פולקלור יהודי (אשכנזי). תערוכות בה מוקדשות לדמויות של יהודים אורתודוקסים. ברלין מוצפת במופעי כלייזמערים ו”חסידות”. הגרמנים שונים בכך מאירופים אחרים, כמובן. הם שטופים באיזו פילושמיות מביכה. ואולם מה שמשותף לכל המערב-אירופים הוא העיסוק הקדחתני הזה בתחומי ה”זהות”. הגל לימד אותנו (ובעקבותיו ניסח זאת לאקאן) כי הסובייקט זקוק ל”אחר”, עוד לפני שהוא מתוודע אליו. האלימות נגד האחר נחבאת מאחורי ההתמכרות ל”אחר” הדמיוני. זה הרקע לאינפלציה של הזיכרון בספרות, בטלוויזיה, בקולנוע, רחוק מאוד מהזיכרון הממשי, מהקורבנות החיים, מבניהם ובנותיהם החיים את השבר. הזיווג בין התליין לקורבן באמצעות “דור הבנים”, שלא אחראי לשום דבר ואין לו אלא אובייקטיבציה של העבר כעניין מרוחק, “משותף לכולנו”. מי מייצג את העבר שם באירופה? ובכן, מאז הסכם השילומים עם ממשלת מערב גרמניה, הישראלים הם נציגי העם היהודי, עוד בטרם העזה מדינה כלשהי בעולם להכיר בייצוגיות הזאת. זה היטיב עם גרמניה. קשה לחשוב על לשון “אנחנו” בתחומיה הממוסדים של המדינה הגרמנית בלי איזו מריחה על יהודים ושואה – מוזיאון, תערוכה, “שבוע ישראלי”, תקציבים, קצת דיבור על שלום בין ישראל לפלשתינאים, ושום דבר עם מחויבות פוליטית של ממש. גם עיתון הירוקים, ה–TAZ, השריד האחרון של השמאל המערב-גרמני, אינו שונה בהרבה מהבחינה הזאת. התופעה הזאת קרוי היו “השמאל האנטי גרמני”, והוא מקיף אפילו את הקומוניסטים לשעבר, מפלגת ה-Linke: משמעותו של השמאל ה”אנטי גרמני” – בביקורת על גרמניה, על עברה ועל ההווה הקשור לעברה, וביחד עם זה תמיכה ללא סייג בישראל, כולל מאבק קיצוני נגד המשאל הביקורתי ביחס לישראל וזיהויו עם אנטישמיות.

עכשיו, כשגרמניה מאוחדת והיא מצוידת בעבר משלה, בשואה, אחרי שבמשך שנים היה עברה לוט בערפל, מגיע התפקיד “שלנו”: להעניק דימוי למה שהלשון והמושגים בתוך התרבות הרשמית הגרמנית עדיין אינם מסוגלים לעשות: העבר הנאצי. מה טוב מדבריו של קניוק באוזני הגרמנים, בעניין הסבא שלו, (בעת מלחמת המפרץ הראשונה), או הנאום של עמוס עוז על האמא של חתנו.[9]  הגרמנים מתים על זה בדיוק מפני שאין כאן שום שאלה ביחס להווה. העסקה נחתמה: אתם לא מחווים את דעתכם על האפרטהייד בשטחים הכבושים, או על חוקי האזרחות שלנו, ואנחנו לא נזכיר לכם אפילו את הכסף הקטן שמנעתם מהצוענים. על הקואליציה של שנאת האסלאם איננו מדברים, להפך, גם אנחנו נצטרף למקהלה הליברלית “יש אסלאם טוב, ויש אסלאם רע”, ובלבד שלא נניח לשיח של “האסלאם” לרדת מסדר היום. מעל לאיבה לאסלאם ולשתיקת הישראלים (החילונים), מהבהב מה שאינו נאמר: על המוסלמים להיות מודרנים, כמו היהודים, להיראות “כמו בן אדם”, כלומר כמו אירופי. זוהי הסכמה שבשתיקה, בדיעבד, לתביעה הגרמנית, האירופית, המערבית, גם מן היהודים. תפוצת השנאה לאסלאם בימין הגרמני ובמרכז הקתולי אינה דורשת דוגמאות. אבל המהירות שבה אצים-רצים אינטלקטואלים של השמאל להציע למוסלמים “להתבולל”, בלי לרעוד אפילו, בלי לחשוב על גזיזת הפיאות של סבינו, בלי לחשוב על שנאת הזר של דור הורינו, המהירות הזאת, בשם הנאורות, איננה מנותקת מהתפקיד “שלנו”.

ז. למה אושוויץ
כאן צריך לשוב לאחור ולראות את הֶקשר “אושוויץ” של העמדה הנאורה הזאת. למשל, אי אפשר להסביר איך הגורמים הכי מתקדמים בבונדסטאג הצביעו נגד מתן פיצויים לקורבנות השואה הצוענית (תוך שתיקה גמורה של עסקני השואה אצלנו) – בלי להבין איזה תפקיד ממלא הכחול-לבן בגאווה המחודשת של השחור-זהוב-אדום. העיסוק הגרמני בזהות הקיבוצית באמצעי התקשורת, בתרבות הממוסדת, זקוק ל”יחס הומני לאחר”, ואין “אחר” נוח יותר מה”אחר” שאינו קיים כבר, שנשרף, שבמקומו מדברים “יורשיו ההיסטוריים”. זה המקום שהשכחה הגרמנית ביחס לעבר הרחוק, כלומר מלחמת העולם השנייה, וזה הקרוב, כלומר שנות כינונו של הזיכרון הנוכחי, זה שניסיתי לעמוד על מאפייניו, פוגש ברדוקציה שלו, כפשרה בין מי שיודעים ולא רוצים לפרט למי שלא יודעים ומוכנים להצטמצם. כאן נכנסת לדיון האיבה הממשית ל”לא-אירופים”, כלומר מי שאינם שייכים ל”מורשת”, ל”היסטוריה”, לתרבות הנוצרית, האיבה למוסלמים, האיבה למהגרים, זו האיבה הרווחת באירופה, וגואה במשך כל שנות המאה הזאת, בצרפת, בהולנד, באיטליה, ובגרמניה. המקום המזוויע ביותר, מבחינה יהודית לפחות, הוא המקום שבו נוצר הקשר בין “זכר השואה” לשנאה הממשית לאחר הלא-מערבי. היהודים, בתוך העסקה הזאת, אם הם ישראלים, או “מודרנים”, מתקבלים בלב שלם לתוך המועדון האקסלוסיבי של המערב. מעין תיקון טעות. “אוּוופס, אתם דווקא בסדר. לפחות עכשיו.”

ההיסטוריה החוזרת על עצמה היא פארסה, כתב מארקס, ואכן הפארסה של האנטישמיות האירופית היא זו המתגלמת אצל “הפילוסופים החדשים” בצרפת. כך אמר על מהומות הסתיו של 2004 הפילוסוף פינקלקראוט, בראיון שנתן לעיתונאים דרור משעני ואודליה סמוטרייז במוסף “הארץ”: “הן מכוּונות נגד צרפת כמעצמה קולוניאלית לשעבר, נגד צרפת כארץ אירופית. נגד צרפת עם המסורת הנוצרית או היהודו-נוצרית שלה”. ועוד אמר הפילוסוף על המסורת היהודו-נוצרית (ואיפה אושוויץ?):

מפתה לומר לעצמך שבצרפת אתה מוזנח, ו’תנו לי, תנו לי’. זה לא עבד ככה לאף אחד. זה לא יכול לעבוד”. … בצרפת, במקום להילחם בשיח שלו [של האפריקאי], דווקא עושים את מה שהוא מבקש: משנים את הוראת ההיסטוריה הקולוניאלית וההיסטוריה של העבדות בבתי הספר. מלמדים שם כיום את ההיסטוריה הקולוניאלית כהיסטוריה שלילית בלבד. אנחנו לא מלמדים יותר שהפרויקט הקולוניאלי ביקש גם לחנך, להביא את התרבות לפראים. מדברים רק על ניסיון לניצול, לשליטה ולביזה… אם שמים את השואה ואת העבדות על מישור אחד, אז מוכרחים לשקר. כי זו לא היתה שואה. וזה לא היה פשע נגד האנושות, מכיוון שזה לא היה רק פשע. זה היה משהו אמביוולנטי…. למעשה, הייחוד של המערב בכל מה שקשור לעבדות הוא דווקא ביטולה. ביטול העבדות הוא עניין אירופאי ואמריקאי.[10]

זוהי אותה צורת מחשבה שמניעה את מארין לה פן. מהפילוסוף היהודי הנחלץ להגן על “תרבות אירופה”. כאן, בדיוק כאן, גם אצל פילוסופים אחרים, ואצל פוליטיקאים ועיתונאים, ממלאת השואה את התפקיד שלה, בלי שום קשר לקורבנותיה ולזכרם. יהדותו של פינקלקראוט כמעט טריוויאלית למה שהוא אומר. הוא יכול להוסיף, לחרפתנו כיהודים, את הביוגרפיה של הוריו, אבל עיקרו של הטקסט הזה הוא ימני קיצוני, מתלהם בדיוק במקומות שבהם האדונים, במשבר הכלכלי הנוכחי בעולם, זקוקים לשואה כדי לייצג את הרוע. משום שהשואה היתה והסתיימה; תחלואים אחרים טרם הסתיימו. בדיוק זה המקום שבו השואה כאוניברסל צריכה להכיל את קורבנות הקולוניאליזם והעבדות, קורבנות אשר לא רק שלא זכו לפיצוי, אלא אף לא להכרה. דווקא משום שהם יושבים בארצות שעדיין נחמסות, בשכונות שעדיין רעבות, תחת כיבוש או שליטה שלא הסתיימו מעולם. יתרון השואה, בלי קשר אלינו, הוא בכך שהיא הסתיימה ואפשר לחגוג אותה כסיוט שחלף. פינקלקראוט מוסיף:

אני חושב שהרעיון הנדיב של “המלחמה בגזענות” הופך לאט לאט לאידיאולוגיה שקרנית באופן מפלצתי. והאנטי-גזענות תהיה עבור המאה ה-21 מה שהקומוניזם היה עבור המאה ה-20. מקור לאלימות. היום יהודים מותקפים בשם שיח אנטי-גזעני: גדר ההפרדה, “הציונות היא גזענות”. אותו דבר בצרפת. צריך להיזהר מהאידיאולוגיה של “האנטי-גזענות”. (שם)

שנה לפני פרסום הראיון השערורייתי הזה פירסמה הוצאת “שלם” מסה מאת פינקלקראוט ששמה “בשם האחר”. כותרת המשנה שלה היתה: “הרהורים על האנטישמיות שבפתח” (במקור התפרסמה המסה ב-2003). במסה זו, בין היתר, נדרש פינקלקראוט לשאלה “מדוע אושוויץ”?

בזיכרון אושוויץ לא חל כל כרסום עם חלוף הזמן; נהפוך הוא, הוא נצרב. ההתרחשות הנושאת את השם הזה, כתב פרנסואה פירה, “תפסה מקום בולט יותר ויותר כבן הלוויה השלילי של המצפון הדמוקרטי, כהתגלמות הרוע, מיצוי השלילה”. מדוע דווקא השואה מדוע אושוויץ ולא כל מעשי הטבח האחרים שהונעו מכוחה של אידיאולוגיה, מדוע לא מפעלי שטנה אחרים?[11]

במקום הזה צריך היה כמובן לבוא דיון נרחב במקומה של המטאפורה “נצרב”, במקום האידיאליזם הקלוש של “בן הלוויה השלילי של המצפון הדמוקרטי”. מי שלא הבין לאן חותר פינקלקראוט בחסות הרחמים העצמיים שלו, לא הבין את מה שהוצאת שלם הימנית קראה בו: מצד אחד עומדת דמוקרטיה מערבית על עברה האחד (אושוויץ על סמליותו המגבילה), ומצד אחר ממשיכי דרכה של אושוויץ, כלומר כל הלא-דמוקרטים בעולם של היום. הנה תשובתו של פינקלקראוט:

מדוע דווקא השואה, מדוע אושוויץ ולא כל מעשי הטבח האחרים שהונעו מכוחה של אידיאולוגיה, מדוע לא מפעלי שטנה אחרים? מפני שהאדם הדמוקרטי, איש זכויות האדם, הוא כל אדם באשר הוא אדם, הוא האדם הראשון אשר נקרה בדרך, אדם שאין כל רלוונטיות למוצאו או לעוגן החברתי, הלאומי, או הגזעי שלו […] מסיבה זו דווקא, ולא רק מעצם הצטרפותה למלחמה בנאציזם, הרשתה לעצמה אמריקה, שלא נפגעה כלל בהשוואה לאירופה החרבה, לבנות בלב בירתה מוזיאון לזכר השואה ולהפוך אותו לנקודת התייחסות לאומית. (שם, עמ’ 15-16)

חבל להשחית מילים. פינקלקראוט יודע כי יש בעיה באוניברסליזציה של השואה, והוא מבין כי המערב מעדיף שואה אחת על פני שואות אחרות, ואף על פי כן, הוא מבלבל את המוח ומסתיר את השאלה היחידה, אפילו לשיטתו: מדוע מאוחר כל כך? מה שיש בגבבה של פינקלקראוט הוא ביסוס של נרטיב חדש, לפיו היהודים ועברם הם נייר הלקמוס היחיד של החירות האנושית. מה על הפלסטינים? מה על מיליוני קורבנותיה של ארצות הברית הדמוקרטית? הנה כך הוא אומר באותו עמוד: “אמריקה הדמוקרטית ואירופה הדמוקרטית שואבות ממפעל הנצחת השואה חיזוק לעקרונותיהן המשותפים.” מכאן, כמובן, הדרך פתוחה להאשים ב”אנטישמיות חדשה” את מי שתוקפים את ישראל, או את ארצות הברית, על הכחדת העם הפלסטיני. בל נטעה, לא מדובר באמת בזיכרון השואה, אלא בביצור אידיאולוגי חדש של הדרה. עכשיו אנחנו, היהודים, כבר בפנים. האחרים, הם יישארו בחוץ. ידידנו הטובים ביותר הם אנשי הימין. פינקלקראוט, בן לניצולי אושוויץ, נתן להם את ההכשר.

ברבות השנים, הדברים של פינקלקראוט נשכחו בוודאי והמסה עלולה להיראות טובלת בישן ומתיישן במהירות, אבל אני כותב את הדברים הללו בעת שבגרמניה מתחרות ביניהן מפפלגות המרכז והימין בהסתה נגד ה”בורקה”, כאילו המוני המוסלמיות המכסות את ראשן מצטמצמות לתוך ה”בורקה” השולית. השנאה לאסלאם באירופה כולה גואה.

הקולוניאליזם האירופי שהודחק ומוקדם מדי חגגו את קיצו מרים ראש. מעצמות קולוניאליות לשעבר, כמו הולנד, או צרפת, מחלצות מהמרתפים את “העליונות התרבותית”, במין שכחה סימפטומטית של עברן הברברי במושבות. המודחק הקולוניאלי חוזר. המשבר של הכלכלה העולמית מנידה מיליוני פליטים ברחבי העולם. מיעוטם מצליח להגיע לאירופה. “אירופה הלבנה” יוצאת מתוך אדרת הימין הישן. גזענים? מה פתאום? מנהיגיה מבקרים ביד ושם.

ברלין, מארס 2016

הערות:
[1] השיר התפרסם תחילה בספר מאה שירים, 1969, ואחר כך, במכלול שירים א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ’ 126.
[2] עניין אחר הוא, כמובן, המאמץ הגדול שמשקיעה מדינת ישראל בטיפוח המיתוס על “האנטישמיות החדשה”, מוסלמית או אנטי ישראלית, והפיכת התמיכה האירופית הזעירה בעמותות הישראליות לניטור זכויות האדם בשטחים הכבושים למרכז “האנטישמיות הזאת”. באמת, אירופה פרו-ישראלית יותר משהיתה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
[3] Raul Hilberg, Perpetrators, Victims, Bystanders, HarperCollins, 1992, p. 249.
[4] ישראל הרשמית היתה מוכנה למלא פיה מים בכל פעם שהאינטרסים שלה דרשו זאת. הולנד הפרו-ישראלית שוחררה מחטא ההסגרה ההמונית של יהודים (האחוז הגבוה ביותר של יהודים שהוסגרו בארצות מערב אירופה) ונתפסה תמיד כ”ידידת ישראל”.
[5] ויליאם היצ’קוק, המאבק על אירופה, הוצאת עם עובד, 2006, עמ’ 42.
[6] [1] פעילותו האנטישמית של עורך הדין גלובקה ניכרה עוד במדינה הפרוסית לפני עלות הנאצים לשלטון, אבל ב-1933 הכין את חוקי החירום שהעניקו להיטלר את הסמכויות השלטוניות המוחלטות, ב-1935 השתתף בהכנת הטיוטות של חוקי נירנברג, וכתב את הפרשנות המחמירה לחוקים הללו, לאחר שהתקבלו. מאוחר יותר הכין את החוק שכפה על כל יהודי גרמניה לשאת את השמות ‘ישראל’ ו’שרה’, ולהפקיע את רכושם של הנשלחים למחנות הריכוז. במשך המלחמה סייע להיינריך הימלר לאכוף את החוקים הללו בשטחים הכבושים. משום שאף פעם לא היה חבר במפלגה הנאצית, הפך לדמות חשובה בפוליטיקה של המפלגה הדמו-נוצרית, שהקימה את מערב-גרמניה בעזרתם של פונקציונרים רבים מן הסוג הזה. ב-1953 מינה אותו קונרד אדנאואר למזכיר המדינה, ולמרות מחאה קולנית במערב-גרמניה, ועוד יותר מחוצה לה, התעקש הקנצלר, במקביל להידוק היחסים עם ישראל, להותירו בתפקידיו הבכירים עד 1963, אז פרש, עשור לפני שמת. במשפט אייכמן הוזכר לרגע קט, לא הוזמן להעיד, ונראה שבכך נענה בן גוריון מצד אדנאואר, ידיד ישראל. בעת משפט אייכמן היה גלובקה עדיין מזכיר המדינה הגרמנית. וראו: חנה ארנדט, אייכמן בירושלים, תרגם אריה אוריאל, בבל, 2000, בעיקר עמ’ 138-137.
[7] עד כמה היתה חשובה למערב-גרמניה ההכרה בעבר הנקי של כל מי שלא נמנו עם המפלגה הנאצית וארגוניה, אפשר ללמוד מן הבחירה השחצנית בפון פאולס לשגריר הראשון של גרמניה במדינת ישראל. פון פאולס היה נכה מלחמה, קצין שאיבד בחזית המזרחית את ידו. גרמניה לא טרחה לשלוח לישראל דמות “סמלית” של אנטי נאצי. אדנאואר ידע מה הוא דורש מישראל “תמורת הכסף”: לגיטימציה להווה וביטול הקשר שלו אל העבר.
[8] הראיון התפרסם בכתב העת האנגלי The Spectator (11.9.2003).
[9] וראו ציטוטים נרחבים במסה על עוז בספר זה.
[10] “הם לא מסכנים, הם מוסלמים”, דרור משעני ואורליה סמוטרייז, ריאיון עם אלן פינקלקראוט, מוסף הארץ, 24.11.2005.
[11] אלן פינקלקראוט, בשם האחר, תרגמה שולמית הרן, שלם, ירושלים, 2004, עמ’ 15.