אודות הספר:
<הספר הזה הוא בוודאי כישלונו ה”קופתי” הגדול ביותר של יצחק לאור. קשה לשים את האצבע ולומר מדוע. ייתכן שנישא על גלי ההצלחה של “עם, מאכל מלכים” ושל ספר המסות “אנו כותבים אותך מולדת”, כתב לאור ספר שקריאתו הפוסט מודרנית “מוגזמת”, שבו הקורא צריך להבין, כל העת, מי הדמות המדוברת ומי הדמות המדברת. יכול להיות שהספר סימן סוף של תקופה. אם כתיבתו של “עם, מאכל מלכים” שלמה ממש לפני הסכמי אוסלו, הנה הספר הזה נכתב כבר בזמן הפיגועים הקשים ששמו קץ, למעשה, להסכמים; הפתיחות שליוותה את הרומן הראשון כבר לא עמדה למחבר ברומן השני שלו. יכול להיות שיחסי ציבור גרועים, או נכון יותר, ראיון מרושע ב”שבעה ימים”, שבו לאור דיבר שטויות והמראיינת עשתה כל שיכלה כדי להכשילו; יכול להיות גם שעם הנהגת טבלאות רבי המכר, בשנים שקדמו לצאתו לאור, יצרו נורמות חדשות של קריאה: לא עוד קריאה מיעוטית אלא “כולם קוראים אותו דבר”. קשה לומר. כך או כך, החלה תקופת ערוץ 2 והבידור נתן את אותותיו גם בחיים הספרותיים. אולי לכך כיוון מנחם פרי כאשר כתב על כריכתו של הספר:
<<יש מעט רומאנים בספרות העברית המערערים על עצם אפשרות הרומאן, או על עצם תפיסת “הדמות” האנושית (שאינה אלא יצירת ספרות, “ומחוץ לספרות אין דמויות” – אבל גם אין “מחוץ לספרות”). הרומאן של יצחק לאור עושה את שני הדברים, בלי שום ניכור “פוסט-מודרניסטי”. הוא נוגע-ללב וסנטימנטלי, וקומי, וגרוטסקי, ולפרקים ברוטלי, ותמיד נועז וצבעוני. כמו ב”האף” של גוגול, גם כאן הספר אינו מאפשר לזייף עלילה אחת עם סדר, סיבוך והתרה, ואפילו לא שתיים-שלוש אלטרנטיבות (אלא אינספור), ואף לא לבנות דמות עם רציפות של זהות מתפתחת. מי שרוצה להיאחז במשהו, ימצא כאן מחיקה של עלילה של בסט-סלר: בכיר בשב”כ, ממושקף ומצולק, שהתאסלם ונעלם ממקום שירותו האחרון בעזה, אחרי שאסיר חשוב חמק לו מהידיים – מאבד את זהותו, או את אמונתו, או הולך לאיבוד לעצמו – חוזר כאודיסיאוס שבא “מכוכב אחר” – מחפש את האשה עם הילד שאינו שלו, לאחר שעזב אשה לטובתה – כך או כך, הוא בתל-אביב בפרוץ מלחמת-לבנון, מעכב ברחובותיה ברֶנו שלו שיירה של טנקים התועה את דרכה למלחמה, ומגיע למושבה במרכז-הארץ, שם הוא מצליח לשמש כמורה גמגמן וחתרני לספרות. אולי שמו יצחק (הבן של שרה), ואולי שָׁרַת בית-הספר, ניסים, הוא האיש שאותו הוא מחפש, שאותו אינו רוצה למצוא, הסוכן שלו איסמעיל, שבגד וגרם לפיגוע, ושנטש את אשתו ושלושת ילדיו במחנה הפליטים, ושמא הוא אחיו האובד של המורה (אולי רק “אחיו” כמו יצחק וישמעאל). אף אדם בספר הזה אינו זהה לעצמו. פְּנים רגיש וכואב אינו עולה בקנה אחד עם אקטים גסים; שרתים ויומנאים הם הוגים גדולים (או מצטטים); “כל אחד אומר בדרך כזו או אחרת: אני לא אני”. אין זה רומאן ריאליסטי. אפשר לראות בו העצמה גרוטסקית, מעבדה קיצונית לבדיקת כל השרירותי שבזהות. הכלא, השב”כ והחקירות, הם משיאי המעבדה הזאת, כי תאי-החקירה הם המקום שבו מבקשים אחר “אמת”, שֵׁם, זהות, מניע, וכופים בעינויים סיפור מוצק מוכתב על-ידי רצון עריץ: עלילה ממושטרת. לא בכל יום אנו זוכים לרומאן כזה, מול כל הספרים הקלים כנוצה.>>
ועם רוחי גווייתי
