אודות הספר:
הרומן “עם, מאכל מלכים”, ראה אור בנומבר 1993, זכה לביקורות נלהבות ולביקורות קטלניות, זיכה את לאור בפרס ולמרות עוביו וצפיפות שורותיו, זכה לשלוש מהדורות. עורך הספריה החדשה כתב על העטיפה מאמר על הספר:
<<הופעתו של “עם, מאכל מלכים” היא חג נדיר לספרות העברית, כי הרומאן העז והרב קולי הזה ראוי, לדעתי, להיחשב כאחת מפסגותיה. רב-קוליותיו ניכרת קודם כל באפקטים המרובים שלו, בכתיבה הסוחפת שגורפת את הקורא בדרך הדומה לאובדנה: במשפטים רחבי נשימה ועם זה תזזיתיים: בתערובת של ניכור ואירוניה בוטה עם קטעים חמים, מצמררים עד דמעות: בהגזמה הגרוטסקית ועם עמודים לרוב של צחוק לעילא, יחד עם התמקדות שמעטות כמוה בפרטי ריאליה, בשברי רגעים, בהרף עין: בדימויים נפלאים שמלווים אותך ימים רבים לאחר סיום הקריאה, בספר שבא להטעים את הארעיות של כל דימוי שהוא. אי אפשר לתמצת את תוכנו של ספר זה, שבצד חוכמת הלב, הלשון, והעין, הוא גם ספר שמתמודד עם עצם הסמכות העריצה של המכונה המשומנת של הסיפור, ומפרק את מושג הגיבור גם בשדה הקרב הנרטיבי. כי חלפו להם הימים שבהם אפשר היה לסכם את עובדותיו של אירוע כלשהו, כאילו האירוע עצמו חדל כבר להתקיים עם הסיכום. את הספר הזה הלוא מאפיינים הקולות המספרים ושבים ומספרים אחרת, זיג-זג לשמאל, זיג-זג לימין, יותר כמו צמרמורת מאשר כרצף של זיכרון, והסיפור מאבד את הזמן, ואפילו את הדמות המרכזית, כטובע ושב ונאחז בהם. נוכל לומר, כמובן, שזהו אנטי-אפוס גדול של מלחמת ששת הימים, הצד האפל, ההפוך, של מעין “ימי צקלג” (שגם הוא אנטי-אפוס, אחר). ולא במקרה במרכזו בסיס אספקה מתפורר, חיילים עלובים כצאן, רובצים ומתגרדים וחולמים ובוהים ומנמנמים – לא כלום גדול ורקוב, האלטרנטיבה לבסיס השריון הנערץ הסמוך, שכל חייליו נהרגו ביום אחד. באביב 1967 התגלגל לידי חיילי השירותים מסמך סודי שממנו הם מבינים כי מלחמה איומה עומדת לפרוץ בקרוב, מבצע בזק בן שישה ימים שיארך שנים רבות, והם מחליטים למנוע אותה, ומצליחים. “ואימלמא מנעו אותה הבוהים, דבילים גמורים וחסרי כל עניין בשום דבר בעל ערך, יכול מאוד להיות שלא רק חורבן היה מומט, אלא אפילו מנחם בגין היה עולה לשלטון ר”ל, בעקבותיה”. ה”היסטוריה” האלטרנטיבית הזאת, היא אולי מה שמצפים לו מלאור – אך מה לה ולספר שהצעה כלשהי של עולם ומלואו נתפסת בו כשקר, כי אין דובר אחר בעולם שיוכל להצביע ולומר, זה כל העולם, יש רק חלל גדול של קולות, וצירצורים, ושרשראות הגיוניות מתוך עצמן וחסרות כל הגיון מחוץ לעצמן, והאנשים הולכים בכיוונים ובקצבים שונים ולא בהליכת מארש אחידה. אין זה ספר על שלום ומלחמה, כי עצם ההיסטוריה נתפסת בו כמיפוי סיזיפי ומגוחך של שדה מוקשים שהניחו הדורות הקודמים. הצבא הוא רק מעבדה לחקירת רוח האדם, וכלא 6, משירי הספר, הוא מטאפורה אוקסימורונית דווקא לחירות הקיום האנושי. אם אפשר לתהות אחר נושא סמכותי, קולקטיבי, בספר החותר נגד כלא הנושאים הגדולים, הרי שזה משהו מסוג השאלה “מאין באת ולאן אתה הולך”, שעצם מתן התשובה עליה מופרך. זהו ספר המחפש אחר קצת רוח האדם, קצת חירותו, קצת קולו הפנימי, והוא עוקר גדר אחר גדר של כלאי התודעה האנושית, קריאות של “אני ה` אלוהיך” או “הקשב” של מפקדים רואים ואינם נראים, הזכרון הלאומי אך גם הפרטי, היסטוריה וביוגרפיה. עבר רדוף אשמה, פנטזיות של גברים על נשים ולהיפך, מסגרת המשפחה, אפילו שמו השרירותי של אדם, או עצם הכלא של הזהות ואפילו הלשון. כל דמויות הספר חיות סיפור כפול, כי הסיפור הוא קריעה, והחיים הם קריעה, וכל איחוי סיפורי לא יוכל להתעלם מן הקרעים שהוא גורם במקום אחר. כמו אוניה מתרחקות כל דמויות הספר מן הגדרות האלה, אל הבהיה והשתיקה, אל הנסיון לבטל את הזיכרון. מצד אחד סח איפוא הספר את תהילתה של הרוח הבוהה, החופשית משום כך כמו אבק. קולות באים מפה ומשם, וכמו בלילה בכלא 6 (446) אין שום מרכז וקשר. אבל החופש הזה, הוא גם ריק והתפוגגות. הנסיון לשכוח “מאין באת” של עקיבא בן מהללאל (שבספר!), ולבטל את הזכרון הטראומטי, כמוהו כסניליות. חירותו של האדם, יודע הספר, מפעפעת גם בהערכת הזמן והמקום, כשהוא לוחם למען מפקדיו ומדינתו. שירת “התקווה“ של החיים בכלא 6, במסדר יום העצמאות המאוחר, היא גרוטסקית אך גם מרגשת. רפי ילך משם אולי להיות חייל קרבי, וזו גם חירות של רוח אנושית. כי במקום שיש רק שאלות ופחד גדול, ואין תשובות – רק עצם התנועה הלא צפויה בין סיפור אחד לאחר, בין זהות אחת לאחרת, בין הכלל ללא כלום, היא הרוח החופשית.>>
עם, מאכל מלכים
