לֹא רָאִיתִי דָּבָר מִמֶּנָּה.
כְּמוֹ נַעַל אַחַת, שֶׁהָאַחֶרֶת
אֵינֶנָּה. רְווּיַת זֶרַע שִׂמְלָתָהּ
חֻלְצָתָהּ הַפְּתוּחָה גַּם
הָיְתָה מֻכְתֶּמֶת וּקְצָת
גַּם צַוָּארָהּ (נָצַץ).
אֵיךְ צָפָה אֶל זִכְרוֹנִי
בְּלִי פָּנֶיהָ, בְּלִי שֶׁהִכַּרְתִּי
אוֹתָהּ, אֵיךְ זָכַרְתִּי
אֶת חִיּוּכָהּ
אֶת הָעֶלְבּוֹן
יֶדַע נִרְעָשׁ
וִתּוּר מָהִיר.

אִם נֻקַּזְתִּי מִמֶּנָּה
כְּמוֹ שֶׁגָּאֲתָה בִּי – מוּטָב.
אֲנִי אֶצְטַמְצֵם מִפְּנֵי הַבָּשָׂר,
הַשֻּׁלְחָן, חוּט, פֶּרַח צְהַבְהַב:
אַכֶּה רַק אֶת זֶה
שֶׁאִי אֶפְשָׁר אַחֶרֶת.
אַהֲבָה אֶשְׁלֶה רַק
מִמִּי שֶׁתִּשְׁלֹף
מִתּוֹכִי אֶת הַגּוּשׁ
הַצָּמִיג הַזֶּה.