הַקַּיִץ מְסַנְוֵר, רָחָב כְּמוֹ אֵשׁ, כְּמוֹ יָם, בְּלִי
כֶּתֶם לֶאֱחֹז בּוֹ, סַנְוֵרִים, בְּלִי שֵׂעָר לְלַטֵּף.
מְנֻמְנָם הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחֹשֶךְ, “צָרִיךְ לְהִפָּרֵד”
“אֲבָל מַהֵר”, “אֵין לִי מִמִּי”, “הוֹרִים?” “מָה אֲנִי אַגִּיד
לָהֶם?” יֶלֶד לוּ הָיָה לִי לְלַטֵּף. הָאַהֲבָה הִיא זְמַן.
“בַּסּוֹף לָקַחְתָּ סְוֶדֶר?” “בְּאֵירוֹפָּה עַכְשָׁו גֶּשֶׁם”
“אֵיפֹה אֲנַחְנוּ וְאֵיפֹה אֵירוֹפָּה?” הַגּוּף נִשְׁאָר זָקוּף
מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל, כְּמוֹ הַצִּיּוּת. בּוֹא אִתָּנוּ. אֲנִי בָּא.