תִּינוֹק הַלֵּב נִבָּט
וְאֵין רוֹאִים עֵינַיִם.
אֵינֶנּוּ עֵר לַזְּמַן, לְיָם
הַזְּמַן, נִפְרָד מִכָּל
מִדּוֹתָיו, מְדִידוֹתָיו, עֵר
רַק לִפְקִיחַת הָעַיִן
רַחְצַת פָּנִים, שִׁנַּיִם
לְזֶרֶם עַז שֶׁל שֶׁתֶן
חַם, אֶל הָאַסְלָה
בְּרַעַשׁ, חַי
בִּפְסִיעָה עַל
אֲדָמָה שְׁבִירָה
כְּאִלּוּ זֶה הַבַּיִת
הָאֶחָד וְאֵין אַחֵר.
כְּאִלּוּ זֶה הַבַּיִת
הָאֶחָד. שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵין
לִשְׁאֹל לֹא נֶחְשָׁבוֹת.
הַשִּׁכְחָה נִשְׁכַּחַת.
“בְּסֵדֶר, בְּסֵדֶר
תֵּן עוֹד שְׁתֵּי דַּקּוֹת”.