אוֹרְפֵיאוּס מְנַסֶּה שׁוּב. הוּא מַאֲמִין
בָּעֶצֶם שֶׁאַהֲבָתָם תִּמְצָא לְהִתְגַּשֵּׁם
בּוֹ, וְלֹא תִּשָּׁאֵר בֵּין גּוּף בְּלִי מִלִּים
לְגוּף הַמִּלִּים, כִּי כַּמָּה יָכוֹל הַגּוּף, כְּלוֹמַר
הַתְּבוּנָה, שֶׁאֵינֶנָּה זָכָר וְלֹא נְקֵבָה, לֹא
יוֹדַעַת מָוֶת מַהוּ, וּבְעִקָּר לֹא נְגִינָה
כַּמָּה יָכוֹל הַגּוּף
הַזֶּה בְּלִי אַהֲבָה

נִקְבִּי, כְּמוֹ כָּל הָאוֹהֲבִים, יָרַד
אוֹרְפֵיאוּס לַשְּׁאוֹל. הַחֹור בְּגוּפוֹ הָיָה
כָּל כָּךְ גָּדוֹל, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְוַתֵּר
עַל יְרִידָה כְּדֵי לְהִגָּאֵל וְלִגְאֹל, זוֹ כָּל
הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, תּוֹרַת הַתְּשׁוּקָה וְתוֹרַת
הַגְּאֻלָּה. הוּא שָׁר בְּקוֹל מָלֵא רֹךְ
Eurydike ist tot,
und ich, ich atme noch!
אֶוּרִידִיקֶה מֵתָה וַאֲנִי, אֲנִי עוֹד
נוֹשֵׁם. אוֹרְפֵיאוּס הִרְגִּישׁ
חָנוּק, לֹא אָשֵׁם

יֵשׁ רֶגַע זִכְרִי כָּזֶה אֵצֶל כָּל הָאוֹהֲבִים.
הִצָּמְדוּת אֶצְבָּעוֹת כִּמְעַט שׁוֹבְרוֹת, זְרוֹעוֹת
נִכְרָכוֹת, רַגְלַיִם לוֹפְתוֹת, אַגָּן לוֹחֵץ אַגָּן
וְשַׁאֲגוֹת, לֹא שֶׁל כְּאֵב, אוֹ אֹשֶׁר, אֶלָּא מַאֲמָץ
גָּדוֹל לֹא לְהִפָּרֵד. וּמִי שֶׁהִפְצִיר בְּאוֹרְפֵיאוּס
לֹא לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל דִּבֵּר מִקִּנְאָה, זוֹ קִנְאַת
הַמְּבַקְּשִׁים לְהִתְאַבֵּן ולאַבֵּן. “כְּשֶׁתָּבוֹא אֵלַי
תִּשְׁכַּב אִתִּי נוֹרְמָלִי.” “כֵּן, אֲפִלּוּ תִּרְצִי
שֶׁאֶנְשֹׁךְ אֶת עָרְפְּךָ וְאֶתְפֹּס בְּמָתְנַיִךְ
לֹא אֶתְאַפֵּק לִרְאוֹת אֶת עֵינַיךְ בׇּרֶגַע
הַזִּכְרִי הַהוּא שֶׁנִּצָּמֵד לָעַד”