א.
כאשר פרצה המהומה סביב קבוצת “ערספואטיקה”, ניעור זעם אשכנזי נוכח הביטוי “אשכנזים”, שאחד ממשוררי הקבוצה, או יותר, עשו בו שימוש, משהו שהמשוררים הללו תפסו, והנפגעים מהביטוי – לא. אני מרשה לעצמי להניח שהאשכנזים לא היו נפגעים כדי כך אילו קראו להם “מערבים”, או “אירופים”. נראה ש”אשכנזים” הוא ביטוי שהאשכנזים עצמם אינם אוהבים, משום שהוא סודק דימוי שצמח עם הגשמת הציונות, בהדרגה, ובתוכו מזהים את עצמם האשכנזים, יותר ויותר, עם תרבות המערב. הדימוי המערבי הזה של האשכנזים צץ בכל פעם שהמתח בין מזרחים לאשכנזים עולה אל פני השטח. למשל, אחרי רצח אמיל גרינצווייג, ב-1983, כתב אמנון דנקנר ב”הארץ”:

נמאס לי להקטין את דיוקנה של המורשת התרבותית שלי, לפסוע על בהונותי לידם ולהרעיף עליהם מחמאות בלב אל לב. כל הדיבורים האלה על – טוב, טוב, אל תתרגזו, אנחנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרויד ואינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת, וגעגועי ציון האותנטיים והמשיחיות הנאיווית הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים כאלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים שאותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומאניסטית ומתקדמת, שזורה בחזונות היותר יפה של הליברליזם ההומאניסטי.[1]

משפט המפתח המגוחך הוא כמובן הזיהוי של האשכנזים בארץ עם “לנו היו היינה ופרויד ואינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב”. אבל העיקר הוא: צברים אשכנזים, ילידי הארץ, בעשורים האחרונים, מתענגים על זיהוי עצמם כ”מערבים” או כ”אירופים”, ובתוך כך מכחישים את העניין החשוב ביותר לתיאור התרבות שלנו וההיסטוריה שלה: אשכנזים אינם מערבים, לבטח לא במובן שבו תפסה אירופה את עצמה מאז המאה התשע-עשרה כ”תרבות המערב”.

משהו התרחש בתרבות הישראלית, בתשוקת ה”נורמליזציה”, בהנחה שאנחנו  לא רק חלק מהמבצר האסטרטגי המערבי, אלא השלמנו תהליך, ואם רק נצליח לחלן את החרדים ולחנך את המזרחים, נגיע אל הגאולה, “כמו שהמערב היה רוצה מאיתנו”. אנחנו חיים את המבט המערבי.

קריאה של הספרות העברית הישראלית – ס. יזהר, משה שמיר, “חסמבה”, עמוס עוז, א. ב. יהושע, מאיר שלו, שלא לדבר על הצעירים מהם – תגלה בין היתר, כי דמות ה”צבר” היא הסובייקט המערבי של הספרות הזאת – בעוד הוריו, או סבותיו, שבאו ממזרח אירופה, הינם “עדיין-לא-מערבים”. המטמורפוזה של היהודי מ”לא-מערבי” ל”מועמד-להיות-מערבי” עד היותו “מערבי”, היא חלק מרכזי באידיאולוגיה הישראלית – כלומר אותו מדומה קולקטיבי שבה מתנסחת ה”זהות שלנו” – לפעמים “כנענית” ולפעמים ציונית. המטמורפוזה הזאת מופיעה, בין היתר, בתשוקה הפיזיוגנומית למראה מערבי, והיא נבנתה במאמץ רב בתצלומים של משרד ההסברה, בתחרויות מלכת היופי, בהן, במשך עשורים, בלונדיות הועדפו כדי לייצג את עצמנו לעצמנו “מלכת היופי שלנו”, ולייצג את ישראל בתחרויות יופי בחו”ל. עניין זה, אפשר גם לראותו הרבה בקרב שדרניות הטלוויזיה, אוסף של נשים כמו-נורדיות. קשה להעלות על הדעת ארץ אחרת שבה הצלחה כמו זו של בר רפאלי ב-2009 בארצות הברית – הופעה על שער השבועון Sports Illustrated, וריאיון אצל דייוויד לטרמן – הפכה לעניין סנסציוני בחדשות הארציות אצלנו. הפנטזיה הפיזיוגנומית הישראלית הזאת היא חלק ממשהו עמוק יותר: תשוקה להיבדל מסביבתנו, כאן בלב המזרח התיכון, להיות נציגים יוצאים מן הכלל של עולם מערבי טוב יותר.

לבניית היישוב היהודי כאן הקביל קשר הדוק עם הזירה התרבותית במערב אירופה, קשר ששימש את בנייתה של תרבות חדשה, אשר ביקשה מאוד להשתייך ל”מערב”: אודסה כמרכז תרבותי התחסלה ובמקומן לא צמחה רק “תל אביב העברית”, אלא גם “עריה התאומות”: פריז וברלין, ומאוחר הרבה יותר, לונדון וניו יורק, כמטרופולינים של הקולוניה המרוחקת. עם השנים נשארנו עם משמעות הגנאי למונח “פרובינציאליות”, או כתיאור של מרחק, של שסע, של הכרה ב”כישלון”.

ב.
חרף השבר האתני המהדהד מסביבנו, ועוסק בהתמדה בזהות ה”מזרחית”, הקו המפריד בין ה”מערב” לבין ה”לא־מערב”, אינו מפריד בין אשכנזים למזרחים, ואינו מפריד בין חילונים לחרדים. תהא זו אשליה להניח כאילו אפשר לשרטט קו בין המקום שבו נגמרת מדינת ישראל כמערב ומתחיל העולם הערבי, לא בתוכה, בין יהודים לערבים, ולא בינה לבין השטחים הכבושים והמדינות הערביות השכנות. יתר על כן, הגבול המדומה הזה בין מזרח למערב גם אינו עובר בין אשכנזים למזרחים. החלוקה על פי צבע עור, או מבטא, או מאכלים, או מסורות דתיות כלשהן, נעשית אצלנו כמין חיקוי של הגבול ה”אתני” אותו שרטט “המערב” בין אירופים לבין לא-אירופים, בין לבנים ללא-לבנים, בין נוצרים לבני דתות אחרות. העובדה שמדי פעם נגררים אפילו אנשי שמאל ישראלים וקוראים לעצמם, או לאשכנזים בישראל “לבנים”, כחלק מן ה”לבנים” בעולם, היא אבחנה עיוורת להיסטוריה של העם היהודי. אי אפשר להעתיק היסטוריה ולכפות אותה על היסטוריה שונה. אי אפשר להעתיק את החלוקה העתיקה במערב בין הסובייקט הלבן לאחֵר שלו ולכפות אותה עלינו, שהרי מעולם לא היינו הסובייקט הלבן, אלא תמיד האחר שלו.[2] הפופוליזם השמאלי הזה, של העתקת מושגים והשתלתם הרחק ממקורם היא חלק סימפטומטי מהא-היסטוריות של התרבות הישראלית.

הקו בין מערב ללא-מערב חוצה את היהודים, את כל היהודים, אפילו את אלה שמוצאם ממערב אירופה, שם מעולם לא היו חלק מהמערב. ניתוח מלא של הרב-משמעות של היהודים כמי שתמיד/כבר הנם לא-מערביים דורש הרבה מאמצים לתיאור החיים היהודיים במשך מאתיים השנים האחרונות. גם הישראלים המנופפים בדגל המערביות מגיעים למערב, כתיירים או מהגרים, סטודנטים או פרופסורים, ותופסים את עצמם מיד כזרים, כיהודים. חשוב מזה, אפילו קנה המידה, אשר על פיהם הגדירה הנאורות המערבית את עצמה כחילונית – מול הדת, כלומר מול הכנסיה – הוא קנה מידה בלתי ישים בהיסטוריה היהודית, גם במדינת ישראל, גם אצל ילידי מדינת ישראל.

נניח לפיקוח הישראלי על חיי האישות, פיקוח כפוי על כולנו. חוקי האישות משרתים אינטרס גזעני של המדינה למנוע “נישואים מעורבים” בין יהודים ללא-יהודים, כלומר ערבים. הרבנות הראשית היא גדר הפרדה. ואולם טלו מקרה פשוט כמו זה של חוקי הכשרות המסורתיים: כ-60 אחוז מהיהודים בישראל מקפידים על כשרות, מבחירה, בלא שום כפייה מוסדית או ממלכתית. דוגמה מכרעת יותר: 99.9 אחוז מאיתנו מילים את בנינו ביום השמיני להולדתו, כמו שמצווה החוק היהודי העתיק, בלא שום כפייה. ולמרות זאת, רובנו תופסים את עצמנו חילונים, בניגוד גמור לקני המידה המערביים. מדוע? משום שיש לנו היסטוריה אחרת. כמו שיש לפרסים או למוסלמים אחרים. אין היסטוריה אחת, אלא אם כופים את ההיסטוריה המערבית על יתר ההיסטוריות.

ג.
שורה מאוחרת יחסית (1863) מתוך שיר של יל”ג – “הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ” – יכולה למצות את ה”נוירוזה” היהודית שראשיתה בהשכלה, כמעט מאה שנים קודם שיל”ג כתב את השיר ההוא, “הקיצה עמי”.[3] ביסוד ה”נוירוזה” עומדת ההנחה שיהודי אינו אדם, וכדי להיות אדם, אל לו להתנצר, ואפילו לא להתבולל, אלא להיות חצוי. את הציווי הזה קיבלו יהודים “מבחוץ”, בצרפת אחרי המהפכה, בפרוסיה מאוחר יותר, והפנימו אותו כציווי קולוניאלי, אף הסכימו איתו באופן שהכריע את גורלנו. אם נחליף, רק לרגע, את המילה “אדם”, בשורה של יל”ג, ונכתוב במקומה “סובייקט”, ואם נחליף את ה”יהודי” ב”אחר”, נקבל את מבנה הנוירוזה הזאת, שיהודים (כולל ישראלים, ובאלימות פראית יותר) נושאים בתוכם. מכאן נולד המבנה ההיסטורי הקרוי “שנאה עצמית”; לא, אין זה מינוח פסיכולוגי, אף שהוא משמש בשנים האחרונות את הימין, בעיקר את הימין היהודי בארצות הברית, נגד יהודים מן השמאל. “השנאה העצמית” היא התוצר המובהק ביותר של החצייה בין היהודי לאדם. האדם היהודי המודרני שונא את היהודי שלא נפרד ממנו.

כבר במאה התשע-עשרה הבחין אחד העם באבסורד שבקבלת העול הזה. במכתבו מ-1891 אל עורך “הפרדס”, מכתב שכונס תחת הכותרת “האדם באוהל” ופורסם בכרך הראשון של “על פרשת דרכים” (1899), כתב אחה”ע על הספרות העברית:

בראשונה, בימי ההשׂכלה, היתה כל מגמתה לתת לחיי עמנו החיצוניים צורה אירופּית, ולמצב הרוח הפנימי לא שׂמה לב. “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך” – זו היא כל התורה כולה של ספרותנו אז. “אדם בצאתך” – אך האדם בצאתו לא יוכל עוד להישאר אדם מופשט בלבד ומוכרח להתלבש באיזו צורה, ואם איננו יהודי, הרי הוא רוסי, פּולני, אשכנזי [גרמני] וכו’. את הסוד הזה ידעו סופרינו, אבל השׂכילו להכחידו תחת לשונם, וכדי למשוך לב העם אחרי הצורות הנכריות אשר אהבו, הסתירו אותן תחת צורת ‘אדם’, והפכו בזה רק את הלימוד התלמודי: לאמור אוה”ע [אומות העולם] קרואים אדם ואין אתם קרואים אדם. לעומת זאת עזבו לגמרי את ‘היהודי באהלו’…[4]

הרציונליסט המבריק הזה ביקש לפתור בצורה כלשהי את השסע הלאומי מול האנושי, אבל חשוב לי להצביע על כך שהוא חי את השסע הזה מראשיתו, בין “הלאומי” ל”אנושי”, ממש עם ראשיתה של הציונות.

הטרגדיה הציונית מתמצית באשליה המוקדמת, לפיה התאפשר פתרון השסע האירופי – היהודים כ”מזרחים” בתוך המערב, כ”יהודים באוהל” ובני אדם “ברחוב” – בהגירה מאירופה והליכה למקום אחר, ללב החצר האחורית של אירופה, המזרח התיכון, לא כדי להפוך לחלק מהמזרח, אלא כדי להפוך לנציגי המערב “שם”, במזרח התיכון, הרחק מן הגלות שהיינו נתונים לה “כאן”, בתוך אירופה.

הרצל, ב”מדינת היהודים” (1896) הבטיח בחזונו להקים בפלשתינה מדינה יהודית, אף הבטיח: “ולאירופה נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַסיה, ועמדנו על המצפה להגן עד התרבות מפני פראי האדם.  בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופה, והם יהיו ערבים בעד קיומנו.”[5] הוא לא חשב, וגם מניחי היסוד לציונות המעשית, לא חשבו על היהודים מארצות ערב והאסלאם, אבל כאשר הובאו אלה, בהמוניהם, היו גם הם חלק מ”הברברים” שגויסו להיות חומה.

מכאן האלימות שהביאה הגשמת הרעיון הזה של “היות חומה”, אלימות שכוּונה לא רק כלפי פלסטינים, אלא גם כלפי היהודים הללו, וכלפי יהודים דתיים שעברו מודרניזציה בכפייה, בהתאם לחזון שקרא לבניית “היהודי החדש”, בצאתו לרחוב. בקיצור, הפָּטיש הקולוניאלי של התנועה הציונית הלם גם בתוך העם היהודי. התרומה הציונית ל”נורמליזציה” של היהודים היתה קבלת ציוויי הקולוניזציה המערבית של היהודים (הֱיוּ מודרניים! היו “בני אדם”, ולוּ רק בצאתכם!), באמצעות קולוניזציה של האחרים.

היום אין שסע אחד בחברה היהודית בישראל שאינו נראה כמו חזרת המודחק הזה.

אני יודע שיש תיאור מקובל יותר להתרחשות הזאת של הפיכת הקהילות הדתיות של היהודים ללאום, מטמורפוזה המתוארת בדרך כלל באמצעות החילון, והופעת ההבדל, שלא היה קיים עד תחילת המאה התשע-עשרה, בין יהודים דתיים ליהודים לא-דתיים, ואף על פי כן, חשוב לי להדגיש: הופעת השסע הזה צריכה להיות מתוארת, בכל היושר, כהשלמה יהודית עם הקולוניזציה של עמנו. הפכנו ל-colonized. קיבלנו את מונחי “האדם” המערביים והפנמנו אותם, או החלנו אותם על עצמנו.[6]

הקולוניזציה של המזרח מחוצה לנו ובתוכנו לא חיסלה את השסע בין “אנחנו” ובין ה”מערב”, משום שנבנתה על התכחשות לשבר ההיסטורי. הטרגדיה הזאת נמשכת. חשוב אולי להדגיש: המערבי שבישראלי אינו “זהות”, אלא תפקיד. זהו תפקיד הסוכן של המודרניזציה, ומוטב לומר בפירוש: קולוניזציה. בבוא הישראלי ללמד את העולה מכורדיסטאן איך להתנהג בעבודה, הוא הופך להיות “מערבי”. הוא מקבל על עצמו תפקיד מטעם המדינה ואיתה הוא מזדהה כלא-מזרח, כמערב.

יש נקודה בהיסטוריה היהודית שבה נוצר הבדל עצום בין יהודים שהעברית אינה עוד שפת התרבות שלהם, למשל יהודי ארצות הברית, ובין היהודים שהגיעו, התיישבו, השתקעו, נבנו והובנו בארץ, אנחנו. על תרבותנו, על שפתנו, על חיינו הספרותיים והאמנותיים, יש להכרעות ה”השכלה האירופית” משמעות מתמשכת. מן העברית לדורותיה נגדעה הארמית, מתוך קבלת הציווי הקולוניאלי הפרוטסטנטי של המקרא כמקור היחיד לתרבות העברית, ולא העברית כמו שנלמדה במשך אלף שנה לפחות, באירופה ובמגרב, כבלתי נפרדת מהארמית. נגדעו שפות של יהודים בארצותיהם. חלקן שרדו בזכות הקהילות ששימרו אותן, רובן כבר לא. היידיש גוועת. גם שפות יהודים מהרפובליקות האסיאתיות של מה שהיתה ברית המועצות נעלמות, לטובת העברית, או לטובת שפות המלוות אותה. נעלמו שפות היהודים מארצות ערב. גם הרפרטואר של העבר היהודי נגדע באופן הזה. הקמתה של מדינת ישראל הפכה את העברית לשפה “נורמלית”, שונה מאוד מהעברית שלא היתה שפת מדינה ומלומדיה, במשך דורות דנו, כחלק מעיסוקם ההלכתי, בישיבות של מערב אירופה, מזרחה ובמזרח הערבי, מתוך חשד מתמיד במשמעות המילים של הדור הקודם. העברית הפכה בבת אחת לשפת חוק, והספרות הלכה אחריה בשמחה גדולה: דיוק במקום גמגום הפך למאפיין של “דור המדינה”, אבל אני יכול להבטיח שלא אעסוק בממד הזה של התרבות החסרה שלנו, אלא כרקע: איננו יכולים לדעת מהי תרבות יהודית, כישראלים.

הקולוניזציה של היהודים בידי המערב הותירה אותנו גדועים. לא רק הדת הפכה להיות דת מדינה, שאין בינה לבין הדת של “הגלות” דבר וחצי דבר, ולא רק שאלפי הלכות קיבלו מסומן “בעולם” – הארץ, גאולתה, המדינה, יחסה ל”גרים” – אלא שחגיגת ה”כנענות”,  כלומר, “אין לנו דבר עם העבר היהודי”, השאירה אותנו ניצבים כמי שרק “תרבות המערב” תציל אותנו מידי הפשיזם הישראלי. המתח הזה בין הליברל “האירופי” לבין הפשיסט הימני/מזרחי/דתי הוא הגילוי היומיומי של השבר ההיסטורי שגורמיו רבים ולא כאן המקום לעסוק בהם.

ואולם המתח העצום בין אשכנזים למזרחים – בחיי היום יום, בשכונות, בסופרמרקטים, בחצר בית הספר, באוטובוסים, בבתי החולים – משקף את המתח הלא-נפתר של חרב הפיפיות של הקולוניזציה. ה”אנחנו” של האידיאולוגיה הישראלית היינו אמורים להפוך “אתכם” (המזרחים, החרדים), למודרניים. “אתם” שהובאתם לגאול את עצמכם, מצפון אפריקה, או מתימן, או מעיראק, לא הייתם אמורים להזכיר לנו איפה אנחנו חיים, כלומר, במזרח התיכון. “אתם” הורסים את הפנטזיה “שלנו”.

ד.
לכאורה, קיבלנו “אדם מופשט” חדש, ישראלי, “אוניברסלי”.[7] אלא שהאדם המופשט האוניברסלי הזה לא רק שאינו אפשרי, אלא שהוא גם לא נרגע, לא מצא את מקומו, לא הצליח לקבל הגדרות, שאינן דתיות-לאומיות במישור הפוליטי, כלומר שלטון הימין הקיצוני של ימינו, וגם הגדרותיו הדתיות-לאומיות, של חילונים ושל לא-חילונים, לוקות בחסר גדול, בהיעדר התאמה בין דת בלא-מדינה למדינה בלא-דת. במקום הזה אפשר למצוא את אחד ההסברים לגל “החזרה בתשובה”, אי-היכולת להיות “אדם מופשט”, אי-היכולת לשאת בעול הנוירוזה ההיסטורית, אבל באמת אין מנוס ממנה.

ובקצרה, השאלה מהו האדם של הספרות העברית לא נפתרה עם הגשמת הציונות. אי אפשר להסביר את ההתפרצות של “ערספואטיקה” בלי לקרוא את “האדם המופשט” הבלתי אפשרי. שלומי חתוכה – לטעמי, המשורר המצוין לא רק בחבורה זו – כותב:

אָנוּ הָעוֹרְבִים
נוֹשְׂאִים כְּמוֹ צְבָת בְּפִינוּ,
כְּמוֹ אֶגְרוֹף בְּלִבֵּנוּ,
גִּצִּים שֶׁל אֵשׁ מִן הַדָּרוֹם
מִן הַגֵּיהִנֹּם
אֶל גַּנֵּי הָעֵדֶן, אֶל שְׂפַת כִּנֶּרֶת,
אֶל הַבָּאוּהָאוּס.[8]

בשנים שהמסות בספר הזה נכתבו, שקעה ישראל לתוך “מלחמת הציוויליזציות”, זו שנוסחה כמצע בשביל המלחמה האמריקאית המתמשכת במזרח התיכון. הימין הישראלי ואחריו נגררת האופוזיציה, מייצר אשליה, כאילו הבעיה של הכיבוש איננה קולוניאליזם מאוחר, אלא השתתפות במלחמת “המערב נגד האסלאם”, זו המלחמה שבתוכה יש לנו יכולת לבטל כל שסע, חברתי או אתני, לטובת “היותנו חלק מהמערב המתגונן”. איש אינו יכול לנבא מה תהא אחריתה של התדרדרות זו, זולת ההבנה שישראל היא מדינה ללא אופוזיציה, חד-ממדית, לאומנית ומשעממת.

*

מתחילה ביקשתי לכנס את כל המסות שהצטברו אצלי, ואחר כך החלטתי לתלוש מהן את אלו שאינן קשורות לנושא המרכזי הזה, החיים החצויים בתוך המבט המערבי. לפיכך המסות המכונסות כאן מוקדשות, ברמות משתנות, לעניין המרכזי הזה שעמדתי עליו בהקדמה זו – היותנו חלק אינטגרלי של ה”מערב” כהכחשה. התמה הזאת צמחה אצלי בהדרגה, בתוך שיחות עם חברים, בעיקר עם עודד שכטר, וגם בקריאה מאוחרת בכתבי חנוך לוין, כלומר אחרי שהשלמתי את עבודת הדוקטור על הקומדיות שלו, בלא שנגעתי שם בעניין זה. לפיכך, מוקדשות שתיים מהמסות לקומדיה של חנוך לוין. בשירה העברית העסיק אותי עניין היחס למערב בקריאה של מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, נתן זך ובעיקר בפוליטיות של דליה רביקוביץ. מובן שאי אפשר לפסוח על התפקיד האידיאולוגי שממלא עמוס עוז בטיפוח ה”מיזוג” של הפנטזיה המערבית עם הפנטזיה הציונית.

יותר מכל בולט הקשר בין הפנטזיה המערבית לבין הצפייה הישראלית בקולנוע. מסה אחת דנה בעניין הזה, באמצעות הקומדיה ה”כמעט-אריסטופנית” של אורי זוהר, “מציצים”, שהיתה משך שנים קומדיה פולחנית, ואחר כך יעד מוזר במקצת להתקפות של לימודי המגדר.

לפעמים נמצאת התֶמה של “המערביות הישראלית” ברקע של מסה, לפעמים בחזיתה של מסה אחרת. לפעמים היא חוזרת ומתנסחת שוב, לפי שהספר אינו ערוך על פי סדר נושאי, ובהחלט אפשר לקרוא את מסותיו בסדר אחר.

ברלין, 16.5.2016 – תל אביב, 10.5.2017

הערות:

[1] אמנון דנקנר, “אין לי אחות”, הארץ, 18.2.1983.

[2] וראו גם הערה 5.

[3] יהודה לייב גארדאן, כל שירי, ספר ראשון, שירי היגיון, ס”ט פטרבורג, דפוס פינס וצעדערבוים, תרמ”א, עמ’ 45.

[4] אחד העם, על פרשת דרכים, כרך א’, דביר, תשי”ז, עמ’ ע”-ע”ז.

[5] האסטרטגיה לפיה ישרתו מיעוטים יהודים ממלכות זרות לא היה “פתאומי” והוא מאפיין את ההיסטוריות של יהודים במזרח אירופה: מחד גיסא, יהודים כסוכני הגרמניזציה בפולין המחולקת, ובאוקראינה כנציגי הצאר; מאידך גיסא גם באלג’יריה (צו כרמייה, 1870), במרוקו (שם, רק ב-1936, במפקד האוכלוסין של אותה שנה נדרשו היהודים לציין את דתם, ולהיבדל בכך משכניהם המוסלמים), ובעיראק (עם בוא הבריטים). אבל תיאור מלא של רתימת היהודים כחלק מה”מערב” חורג הרבה מעבר לספר הזה, והידע דורש איסוף וניתוח הרבה מעבר לספקולציה הזאת. אולי לא מיותר לצטט כאן עוד שורה מאותו שיר של יל”ג, “הקיצה עמי”: “הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ,/ אָח לִבְנֵי אַרְצֶךָ וּלְמַלְכְּךָ עָבֶד” (גארדאן [גורדון], שם, עמ’ 45). את מחזורי התפילה וסידוריה, ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובה תפילה לשלום הקיסר, כבר הזכירו רבים, ואפילו את העובדה שהיא נאמרה בבתי הכנסת בשעה ששכניהם של היהודים הפסיקו “להתפלל לשלום הקיסר”. יש לכך “נסיבות מקלות” רבות ואף על פי כן, הן משתלבות גם במבנים רחבים יותר, כאמור.  חשוב לי יותר: היהודים במזרח ובמזרח אירופה לא הפכו ל”לבנים” באמצעות ה”השתלבות” הזאת בשליטה. יהודי מרוקו לא היו “לבנים”, ולא יהודי אלג’יריה, ולא יהודי עיראק או פולין או אוקראינה. הם היו, כולם, במכנה משותף שנבנה עבורם במשך מאתיים שנים, חצויים גם מהבחינה הזאת.

[6] מהבחינה הזאת, הפתרון של הציונות לא היה אלא משהו שספק אם אפשר לתרגמו לעברית, אבל קל מאוד לנסחו באנגלית: The colonized Jews were colonizing the Orient.

[7] כמה אוהבת ביקורת הספרות העברית לחלק את התוצרים של העולם הספרותי ל”אוניברסלי” (מה שמיתרגם ונמכר במערב) ול”פרקטיקולרי” (מה שאינו יכול להיתרגם ולהימכר); כמה עיוורון יש בחפיפה הזאת בין ה”מערב” ל”אוניברסלי”.

[8] שלומי חתוכה, מזרח ירח, הוצאת טנג’יר, עמ’ 23.