לרותי

 

ידברו אחרים על חרפתם,

אני מדבר על זו שלי

                     ברטולט ברכט

 

 המחזה “אפרים חוזר לצבא” נכתב ב-1984. התיאטרון העירוני חיפה רכש את זכויות ההצגה, והתכוון להעלותה ב-1985, אלא שאז פסלה הצנזורה את המחזה, בגלל “פגיעה בשמו הטוב של צה”ל”. באמצעות עורך הדין, דב חנין, עתר המחזאי לבית הדין הגבוה לצדק וזה ביטל את הפסילה בפברואר 1987, עשרה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה. בעקבות פסיקת בג”ץ בוטלה מאוחר יותר הצנזורה על הצגות תיאטרון בישראל. למרות זאת, נרתע התיאטרון העירוני חיפה, בהנהלת יהושע סובול וגדליה בסר, מלעמוד בהתחייבותו הקודמת להציג את המחזה. המחזה הופק באורח פרטי באמצעות “העמותה לקידום אמנות הבמה בישראל” באביב 1989. את הנוסח שנפסל הוציאו יצחק לאור ביחד עם אלינה קורן, בעזרתו של יוסי קריים ז”ל, בהוצאת “טימון” (1987). בפקולטאות למשפטים נזכר המחזה בשמו, כחלק מלימודי המבוא למשפט הקונסטיטוציוני והודות לבג”ץ. זהו הטקסט שהוצג בהפקה הפרטית. ההבדלים בינו לבין הנוסח שנפסל ואושר בבג”ץ, אין להם ולא כלום עם מה שהטריד את הצנזורה.

יצחק לאור

 

‘אפרים חוזר לצבא’ הועלה בהפקת “העמותה לקידום אמונוית הבמה בישראל” באביב 1989, בבימוייה של אתי רזניק.

תפאורה ותלבושות: טלי יצחקי

מוסיקה: שוש רייזמן ויוסי מר חיים

בימוי פסקול: שמעון לוי

נגנים: להקת פרופיל 21

ניהול הפקה: אירית הלפרין

השתתפו

דליק ווליניץ, סא”ל אפרים

אסתי קוסוביצקי, דבורקה

שלמה סדן, גדליה

שרון גנון, נחמה

אייל לוי/יעקב כהן, דוד

קובי מזרב,  שלמה, אסיר פלסטיני

 

הדמויות:

כתב טלוויזיה

צלם

מקליט

אפרים, מושל צבאי בסוף שנות השלושים שלו

דוד, חייל פרוע

גדליה, סגן המושל, מבוגר מאפרים

נחמה, חיילת מנגנת על גיטרה

דבורקה, אשתו של אפריים, כמעט בת גילו

שלמה, חייל

שרה וציפורה, חוקרות, מגולמות על ידי השחקניות הממלאות את תפקידי נחמה ודבורקה

אסיר פלסטיני, לא מדבר

מקום האירועים – חדרו של המושל הצבאי באחת מעריה הכבושות של הגדה המערבית. המציאות נכנסת דרך הטלפון, או דרך החלון ולפעמים גם דרך הדלת. אבל באופן כללי אפשר לומר, כדי להרגיע את הצנזורה ואת בית המשפט העליון ואת חברי הכנסת, שאין בעולם, ולבטח לא בישראל, דברים כמו שמתוארים כאן ואפילו הסקס האוראלי, שזעזע את הצנזורה ואת בית המשפט העליון עוד יותר ממותו של הנער הפלסטיני, אפילו עניין הסקס האוראלי הזה איננו מציאותי.

הזמן: תחילת שנות השמונים, אי שקט בשטחים הכבושים

.

על הבימה, בקדמתה, עובד צוות טלוויזיה, עבודה טכנית מיומנת וכמעט חסרת מלים. לתמונה מצטרף אפריים, מושל צבאי בדרגת סגן אלוף. גבר יפה, מזכיר את גיבורי “אפריים חוזר לאספסת”, כמובן ואת סיפורי תש”ח המאוחרים יותר.

כתב לאפריים אתה יכול לדבר. את השאלות אני ארכיב אחר כך

אפריים בועט בעפר כדרכם של הגיבורים החיוביים מן הקיבוץ לפני 18 שנה היה לי קצין… איש שקט… קשוב לקולות שלא שמענו… עם מבטא מזרח אירופי. היינו קוראים לו כהה, במקום ככה. כבשנו את שכם. היטלנו עוצר. כל הקריירה שלי אני מטיל עוצר ומדמה את פריצת השיירות לירושלים במצור… שתי המלים הראשונות שלמדתי בערבית היו עוצר ותעודת זהות. פתאם עבר את הכביש ילד פלסטיני עם ילקוט בית ספר על הגב… כהה אמר לי תעצור אותו, תבדוק את הילקוט, יש לו תכשיטים ואחר כך תחזיר לו את התכשיטים. עצרתי את הילד. אז עוד לא כל כך הרביצו. היינו יותר טובים מכם. היו לו תכשיטים בתיק. נתנו לו ללכת. שאלנו את ככה איך ידעת, כהה? והוא אמר לנו ככה כהה אני העברתי את התהשיטים של המשפהה, כשבאו הגרמנים

כתב מצוין. לעוזריו בקצב שונה לחלוטין, בחזרה אל הביצוע והמכאניזם לקחת הכל? ושוב הוא מחטט בניירותיו בקדחתנות, בעוד הצלם מהמהם תשובה חיובית “כלום אי אפשר למנוע את הפרות הסדר?”

א

פריים אתה בטוח שאתה רוצה לראיין דווקא אותי?

כתב לא. אבל דובר צה”ל בטוח. מצידי יכלו לשלוח לי מישהו אחר לדבר… שפוי יותר לא היה מזיק… אני צריך כתבה עד הערב ליומן. הדובר אמר לי שאתה המושל הצבאי הכי טוב להשלטת סדר. עכשיו אתה גם נראה לי הכי טוב לעניינים של ייסורי מצפון ושני הדברים הולכים יחד טוב מאוד בתקשורת. קצת מזה וקצת מזה. ספרא וסייפא. כמה מטומטמים מהימין יתרגזו. כמה נביאים מהשמאל יזדעקו נגד הזיוף, אבל בסך הכל אתה עונה על הציפיות של כולם מעצמם. פאוזה אתה באמת כל כך טוב, או שעשו אותך לסמל מסחרי בשביל פרסומאים כמוני?

אפריים פגוע פרסומאי, מה? ואיך אתה חי עם הזיוף שלך?