שוב אשכח הכל. כל לשון הווה משתנה לְדָבָר בלשון עתיד ובלשון עבר, לפי שכל דבר ההווה תמיד כבר היה ועתיד להיות, וגם ההווה צריך זמן להתהוות, אסור לי לחשוב, אינני נפרד ממה שאירע, צולל בתוך החושך, אדום כהה שחור, דם בשקיק, צבע הכאב בעצימת העיניים, איך ייפרמו האישונים, איך קוראים לךָ? אני אגיד איך קוראים לךָ. אתה תגיד לי איך קוראים לךָ, כמו שאני אגיד לךָ איך קוראים לךָ, מה יש בשם שככה אתה שובר אדם בחקירה, ואולי הבחין בילדה בעת שיצאה מן הקולנוע, מכורבלת כאשה, ידיה חובקות את עצמה, שפופה מפני הרוח הקרה, ועוד זמן מה שפך הבניין אור, מֵעֵין שובל, ושני הפנסים על גג הבניין מוטטו את צלליתו, קְפוּצָה כטורף במארב, סביב אלומת האור הדועכת מקץ מטרים אחדים לתוך השביל החוצה את החורשה, ואחר-כך נבלעה בתוך החשיכה, והוא מיהר בעיקבותיה, וגם היא, נדמֶה, החישה צעדיה, אין הארץ אלא שכינה, אין האל אלא לשון החוק, בין שני אלה – אני עבר הווה עתיד, ריקוּת, התמסרות למה שיבוא, הייתי, אינני, צעקות קורעות את אוזני, חלף על פניה, אולי הבחין רק בהתכרבלות, משני צידי השביל האפילו שיחי גדר, פיה הפיק הבל לבן, גם פיו מפיק הבל לבן, “לא שמ-שמתי ל-לב ש-שזאת א-את; את ל-לא פו-פוחדת ל-ללכת ב-בחושך ה-הביתה?” המשיכה ללכת, הוא חייך, האט, שוב חלפה על פניו, שוב מיהר, עכשיו, גם אם לא התכוון, השיג אותה, המשיך לרדוף, האט את צעדיו, דיבר אליה בעת שחלפה על פניו, מתעלמת, “את לו-לומדת אצ-אצלי, נכון?” “כן, וזה היה שיעור מאוד משעמם,” והמשיכה (כל הזמן) ללכת, גם לא הביטה לעברו. השתדל ללכת לצידה, החשיכה מקיאה אותי, אני לשון, ליקק את שיניו, אין שיניים, דם ממלא את פי, החושך והקור והדם, פי והחשיכה חד הם, המוח איננו שלי, כשאני מדבר (מה נפלאה התחושה) “את נ-נהנית ל-ה-העליב, נ-נכון?” יחייך, חייך, האף קר, כמעט כואב, מה אני רץ, מיהרה, הציצה בו, זיעה על מצחה, הישירה תיכף מבטה לעבר הדרך, אחד משיג, אחר בורח, או מאט, משיג, מרחוק אורות מחצבה על ההר, כל יום בחמש אחרי-הצהריים מפוצצים סלעים, הציפורים נבהלות, עפות, חוזרות, מתכנסות לתוך העצים, גם הוא נכנס, מחטט בין הספרים, מתחיל לקרוא, יכתוב יומן, חמש פעמים התחיל, נטש, יבדה חיים, אחרי חמישה עמודים מניח את הספר, מסמן בחתיכת נייר את המקום, שוכב ער ונושם את החלון, מביט בשמיים החשוכים, אין הארץ אלא שכינה, ואני זר בה, אני זמנים, יכתוב: ‘אנסתי אותה בדרך מהקולנוע’, או ‘לפעמים נעמד בחלון, בטרם ירד החושך, מביט בילדים המשחקים, מכורבלים במעילים קטנים’, ‘לא אנסתי אותה, תפסתי אותה, קירבתי אותה, היא חשבה שאנשק אותה, נעתרה לרגע, ואז תחבתי את אצבעותי לישבנה מעל למכנסיים אבל בכוח, היא נהנתה אבל צעקה מבושה’, מעילהּ ורוד, שערה קצר, מזיעה שתן, כמו דיבור לפני שהוא יוצא מהפה, אחרי שנולד במחשבה, מה יש לפני הדיקדוק, אין כלום, צעקות של תינוק, חיבוק של אם, אסור לי לחשוב, לדבר, לכתוב, יָלְדִי ילדי, אינני, “לא, אני רק אומרת את האמת,” וגם קולי בא מבחוץ: “א-אבל את נ-נהנית ל-להגיד את הא-אמת,” אֲנַבֵּל/לא-אֲנַבֵּל את הפה, היא תיבהל, “זאת בכלל לא שאלה של הנאה.” “או-אוהו, ו-ועוד ו-עוד איך ז-זו ש-שאלה של ה-הנאה,” אציג משהו אחר, חצוף, איפה החוצפה שלי, אכֶּה, “שיהיה ככה,” ושוב הלכו. במהירות. מי רודף? שום דבר לא אסור, בתחתונים נח האיבר כמו חתיכת חרא בחיתול, אפשר להכניס לה ידיים קרות לתוך החזיה, בין הריפוד לשדיים החמים, מי יאמין לה, אין לי חשק, צער, ביזבוז, יכול היה לעקוף, להגיע הביתה מצד אחר, סרט יפה היה, האם אני ממלא פקודה של מישהו אחר ולא איכפת לי? ברעיון האושר מהדהד תמיד גם רעיון הגאולה, “אז אני נהנית להגיד את האמת ולא נהנית משיעור משעמם, ?”so what דברי, דברי, גם אם לא אאנוס אותך, גם אם תעליבי אותי, אני טובל עכשיו בחיים אחרים, טובע בחשיכה, “ו-ות-תהיה לך ה-הנאה, ל-למשל, ל-להגיד לי י-יום א-אחד, ‘הוי כ-כמה ש-שהשיעור ה-היה מ-מעניין,’  “בחיים שלי אני לא אגיד לך דבר כזה.”
– את רו-רואה?
היא לא ענתה, לשתוק עכשיו, אתה לא יודע מה זה לדחוף יד לתוך הגוף בכל הכוח ולהוציא את הדם הזה, אני יודע, עשיתי את זה לאנשים חיים, מה היתה הסיבה, היתה סיבה, אני לא יכול להגן עליה, “אז ה-ההנאה ש-שלך קשו-קשורה פ-פחות ב-באמת, ויותר ב-ברצון ל-להכאיב,” סוקרטס אהב את המוות, נהנה לגרד ברגל, הכבלים הכאיבו לו ועינגו אותו, מה משונה דבר זה שבני-אדם קוראים לו הנאה , ויותר מכל אהב את המוות, המנוחה, חתול זינק מחבית לבנה, קודם לבנה, אחר-כך חבית, היא לא נרתעה. אפילו לא הבחינה בחיוך (טוֹב הלב) שמרח על פניו. עצרו מתחת לאלון. היא הביטה בו, אבל לא  אמרה דבר. “אני ד-דווקא או-אוהב ל-ללכת בגשם. פ-פעם הלכתי ב-בגשם עד ל-לים”
– אז למה באמת אתה לא הולך עכשיו גם לים?
– נ-נהנית מ-מהסרט?
–   לא. היה משעמם.
– יום ר-רע היה לך. מ-מהבוקר הש-השתעממת עד ה-הערב
עכשיו הביטה בו. אביט בה בחזרה. מי רודף אחרי מי? מה יהיה אם אלך? (היא) תרדוף אחרי? לא אניח. “לאו דווקא. בין השיעור שלך לסרט הזה היה שיעור אנגלית וממנו דווקא מאוד נהניתי.”
– את או-אוהבת אנ-אנגלית?
שתקה. מגעילה המתיקות שלי. עץ האלון לא מסוכך באמת. הגשם התגבר, אי אפשר ללכת מהמקום הזה. כלב יילל. בטן רכה יש לך, מתוחה ורכה, מסביב לרחם גוף, מתוכו שני שדיים מציצים, אני רוצה לגעת בך, לגעת בך ברכּוּת, אל תדברי, אדבר כמו פעם, אספר על עצמי משהו, אבדה, “פ-פעם ר-רציתי ל-להיות מו-מודד ג-גשם. ל-לנהוג ב-בטנדר של מי-מישרד החקלאות ו-ולמדוד ג-גשם. פ-פעם ה-היו ל-למכוניות מ-ממשלתיות מ-מיספרים כ-כחולים, ת-תארי ל-לעצמך, א-אני נזכר,” התרככה לרגע, הקשיבה “אני לא…” התחרטה: “במה אתה נזכר? עד שאתה אומר משהו,” אם אכה אותה בַּפָּנים מאיפה יתפקע הדם, שאלה אסתטית, מה חשבתי אי-אז על העתיד, הגוף, אותו גוף, לא אותו גוף? הנשמה אותה נשמה? לא אותה נשמה? מה נשאר אותו דבר? “נ-נסיעה אחת, טר-טרמפ, ב-בין הפ-פרדסים, י-לד, י-ילד ק-קטן, כ-כוונה ל-למצוא מי-מישהי, כ-כלום, ה-הזכרונות ר-רצים כמו צי-ציפורים מ-מבוהלות בלי כנ-כנפיים, יותר נ-נכון תר-תרנגולות”
– תגיד, אתה בכלל נורמלי?
“את הו-הולכת כל-כך מ-מהר, אין ל-לי א-אוויר. ל-להיות מו-מודד ג-גשם, נ-נראה לי אז י-יפה, לנ-לנהוג ב-במכונית בז-בזמן ה-הגשם, בלי ר-ראוּת טו-טובה, ל-לעצור על יד מ-מד ג-גשם, את יו-יודעת איך נר-נראה מד ג-גשם?” מים נופלים על החלון לפני בוא המגב, זה בדיוק הרגע, עלי לכתוב יומן, מה אכתוב? אספור ואספר את כל הבחורות ששכבתי איתן, אינגה, באמסטרדם, דֶנית, בת דייגים, לא נתנה לי בפנים, ירכיים עבות היו לה, חמות, פלומה דקה דקה, תן עוד פרטים, אם לא תיתן פרטים, אם לא תיתן פרטים, לא תצא מפה, אפשר בכלל לכתוב רומאן בלי גיבור? “אז למה לא עשית את זה במקום להיות מורה?” משהו בקול התוקפני שלה מאט את דיבורו, מחריש דיבור אחר, “הר-הרבה עו-עובר על א-אדם.” “באמת? עלי לא יעבור הרבה. אני אסע, אוניברסיטה, ואחר-כך אהיה מורָה בתיכון, תיכון טוב.”
– את ת-תהיי ב-בוודאי מ-מורה מעניינת
– בכל אופן, אני לא אדבר על אברי המין של התלמידות
– ל-לא, ב-בשום או-אופן אס-אסור לך ל-לעשות את ז-זה. ו-וחוץ מ-מזה את ת-תלכי ל-לצבא, כ-כן?
– אני גם לא אסית נגד המדינה כמו שאתה עושה, זאת בושה, לדבר עם ילדים שלא יכולים להתגונן, למה אתה מסית נגד המדינה?
–  אני שו-שונא את ה-המדינה. שו-שונא
– אתה יודע כמה מתו בשבילה?
– ב-בדיוק בג-בגלל זה
עכשיו היא שותקת. פוליטיקה ערוץ טוב לתקשורת. אדבר על עצמי, פעם שכבתי עם אשה שהראתה לי תצלומי עירום שלה. נשמה במהירות כשהראתה לי אותם. שכבנו על התצלומים. אני מבקש ממך לא לזכור. אם תזכור, נכאיב לך. הגשם נח. כמה מהר נשרפים פנסי הרחוב בגשם. ערדליה ורודים. תיפלוּת מילאה את גרונו. טיפטוף מעצבן, רק לרגע רעדה מקור. ילדה עם שדיים, פטמות קטנות מאוד, אולי נקודת חן, ביתו קר, היא שונאת אותו משום שאינו יפה, כבר חמש עשרה שנים שלא איכפת לו, החיים מתרבים כמו מתחת למיקרוסקופ, שקר מוליד שקר, בסוף תימצא אמת, קטנה, משעממת, עצְלוּת, לא, עייפוּת, עייפות היא המבט בָּאמת, אין לי שום עניין לספר על עצמי, אני מנסה לא לסכם כלום, גם לא את הסיכום הזה. ההנחה שהידיעה צריכה קנה מידה קודמת להנחה שהאמת איננה זהה לכל מה שידוע. האמת איננה זהה לכל מה שידוע. לכתוב את זה בפתח תאי החקירה.
“מי מ-מלמדת אנ-אנגלית?” שאל מתעניין המורה את תלמידתו הממהרת, כאילו היתה גבוהה ממנו בראש וחצי. “מלמדת?” נדהמה התלמידה “מה זה? אתה בכלל לא יודע מי המורים אצלנו?” עקפו שלולית, שתקו, עוד חתול יללני קפץ מתוך פיה: “מה זה בכלל? איזה מין מורה אתה בכלל?” שוב שתקה ונשמה בכבדות, ברחה, רדף, התנשפו, הקציעה את דבריה: “אתה בכלל לא יודע מי המורים אצלנו? אתה לא יודע מי המורֶה לאנגלית?! הוא מורה מצוין. אף רגע לא משעמם אצלו, יש לך הרבה מה ללמוד ממנו.” המורה החדש הלך ושתק (האם אוכל להתגעגע אליה אם לא אשכב איתה מייד? ליומן: מַרְסִי, אמריקאית, איינדהובן, שלג, כמה היד שלָך קרה, כמה הזיין שלי חם, הפצרתי? לתאר את התחושות מאז, השיפשוף היה שיפשוף, בת תשע עשרה, אחרי שהיד התלכלכה, דָמְעָה? נישקתי אותה, התחמקה, מה נשאר לי? זיכרון לי). “אתה בכלל לא יודע מי זה המורה לאנגלית, אתה מפגר, זה מה שאתה,” תריס נסגר ברעש מעבר לעצים, כלב נבהל, נבח, כיצד היה משיב לפני עשרים שנה? יתפוס את שני שדיה הלבנים, החמים, יצבוט, ילך, איך הקנטתי פעם? “אתה היית באמריקה?” “ל-לא, לא,” “ככה חשבתי. מתאים לך. לא היית באמריקה. מה זה? טיסה מפחידה אותך?” “ז-זה נ-נכון מ-מאוד, כ-כל טי-טיסה מפ-מפחידה או-אותי, פ-פעם ז-זה מוכ-מוכרח לי-ליפול?” (ככה הייתי מתבדח, אני מלכלך את עברי, רצתי להיאהב, מה נשאר? מישגלים, עלי להיזכר בהתאהבות, היא לא אוהבת אותי, אני לא אוהב אותה, אני אדיש, ברחוב 89 שכבתי איתה שוב, כמו באיינדהובן בשלג, אבל היתה לה אינפקציה וגינאלית, מחלה וֶנֶרית, פצע מתלכלך, נגמר כל הגעגוע בן השנים, איך אומרים באנגלית עטיני חזירה, פי-טבעת של חתולה, ורוד, ילדה רכה, אש, עור לוהט, פלומה לבקנית, ריר, אכניס לך, כלב מת בדיוק לפני צאת נשמתו, מכונית דרסה אותו, מרים ראש, באמת אינו יודע שחייו נגמרים? מה שמך? איסמעיל, לא נכון, בחיי, איסמעיל, אני אומֵר לך שקוראים לך אחמד, מה שמך? איסמעיל, מה שמך? איסמעיל, מה שמך? אחמד, ככה טוב, ככה טוב, חצי גוף נדבק לכביש, רק הראש מתעקש לעזוב.) נראה שדיברה עדיין בשבחו של המורה לאנגלית. אנשים מסביב חיים זכרונות נוראים יותר, איש מת ממכה של חוקר הוא רק איש מת, ילד מת בתמונות משאתילה, מונח בזרועות אביו השחור השרוע על גוויית אמו שלו, סבתו של הילד, ‘כן, זה נשמע מעניין’, לא אומַר, הגרביים שלי רטובים, מי מת אחרי שאמר, ‘יורד לי דם, אני לא יודע מאיפה, הנעליים שלי מלאות דם’, “לידיעתך, המורה לאנגלית נשוי ויש לו בן. אתה נשוי?” אצחק כמו אנגלי. צחק כמו אנגלי. “א-אני? ל-לא, לא. א-אני ל-לא נ-נשוי” תמצצי לי, אני רוצֶה לשוט, הלוואי שהיה לי נהר, הייתי צף מכאן, “אתה רואה?” שיניה נקשו. בקצה החושך, כמו נקב, האיר ביתו בין עצי האשכולית של ויינטראוב. אור בחדר השינה. הבית המואר הציף אותו שימחה. מי משניהם מכתיב את הקצב, פחד להאט, וגם להחיש לא רצה, אני לא רוצה לשכב איתה, אבל אני אשכב איתה, יעמוד לי, אחשוב על שדיה הקטנים, לא קטנים, צעירים, אצבוט לה את הפטמות, אכניס לה אצבע לקוס, והיא התרעמה: “הוא בא לכיתה בסנדלים. הוא מרשה לנו לקרוא לו בשם הפרטי שלו. לְךָ, אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לך. הוא מספר בדיחות באנגלית, יש לו שיער שאטני על הידיים, מסולסל, הידיים שלו שזופות והשיער נראה כמו פישתן, ויש לו אשה יפה, לילדים שלו…”
– את ג-גרה ר-רחוק מ-מכאן? כי-כי א-אני כבר ה-הגעתי. א-אני ג-גר פה. מי-מישהו מ-מחכה לי.
– אתה לא נשוי?
– ל-לא, א-אני ל-לא נ-נשוי
– אתה רואה?
אילו ראיתְ אותי, הָייתְ אומרת תתבייש, תתבגר, סאדיסט, בשביל מה אתה מזיין בכל מקום? בכלל לא היית שואלת, אכתוב מיכתב, מיכתב ארוך, אסכם את חיי, בלי סקס, את חיי הרגשיים, בלי השב”כ, אני זקן, אני ישן בבגדי, אני לא מחליף סדינים, אחליף סדינים, אתלה תמונה על הקיר, אזמין עוזרת שתנקה את הבית, אשים פרחים בצנצנת, אקשט את הכניסה, תבואי בבגדים לבנים, מה אני חושב על העבר ההווה העתיד, גזרתי על עצמי, הרי גזרתי על עצמי, שילחי לי בבקשה תמונה, את לא צריכה לדאוג, אני נשוי, לא ארדוף אחריך יותר, יש לי שלושה ילדים, גָ’אמִילָה, מָרוּאַן וְיָזִיד, שימרי על קשר, אני רק רוצה שהדברים יתאחו, איך בכית, הרסתי את חייך הצעירים, כל-כך צעירה וכבר מלוכלכת מהפאתולוגיה שלךָ, מיטה, חיוג, ארץ זרה, אלמונית, כמה מלים, לא עמד לי כבר שבועיים, יותר, ניסה, עזב, נרדם, אף-פעם לא רציתְ לשמוע על העבר שלי, גם אתה לא רציתָ, נכון, אין לנו עבר, חוץ מההזיות, רעמים מרחוק, מעל להר, אבל בבְּרֶשָה, בברשה רצנו, בברשה רצנו מהכביש, לא אתך, איתה, מה את ממשיכה לשנוא אותה? בברשה רצנו מהכביש לתחנת הרכבת, בשפיפה, היה בוקר, מתשוקה, או שימחה, אני לא מצליח להבין לזכור למה היינו מאושרים, אני כותב לך מיכתב על חיי, תפסיקי לשפוט אותי, אני מספר את זה לעצמי, אין לי למי לספר את כל חיי, גם לעצמי אני לא צריך לספר את כל חיי, אין לי כל חיי.

פתאום שלח את ידיו אל התלמידה הזאת, והיא נבהלה, אבל לא צעקה. עור פניה קר. שערה קשה. פישתן צהוב, היא לא מתנגדת. הוא מנסה לנשק אותה. שיניה חשוקות. הוא מפסיק. אחר-כך חוזר לחבק אותה. קשוחה כמו עץ. אני קטן ואת גדולה. נצמד אליה בכוח. אני מסריח אולי. שוב הוא מרפה. היא מביטה בו בפחד. היא רועדת. תרגישי משהו, את לא מרגישה כלום? ושוב הוא תופס אותה. מחזיק בשדיה. היא נואקת. אולי היא לא פוחדת. אולי היא רוצה, מנסה לחמוק בזהירות. אכה אותה. רכבת חונה, קרון ריק, התחבקנו, למה להטנו? אילו יכולתי לדעת מה היה הרגש הזה חוץ מהתשוקה? אני לא באמת זוכר את זה, רק את העובדה, מהי העובדה הזאת? תופס אותה בכוח. מכניס את הלשון היבשה שלו לפה שלה. טוב לי ככה. עומד לי. לא אוותר. עמדו מול הבית שלו. דחף יד אל בין הרגליים שלה, המכנסיים לא נעימים, חזק לקוס דרך האריג. היא רעדה. “תפסיק,” היא אמרה. משהו בקול שלה רעד. הוא הפסיק. ריבוע צהוב רעד בחצר. לבו דפק בכוח. לעשן, לפני השינה לעשן, “הבן ש-שלי ח-חזר”
– יש לך בן?
– כ-כן.
– אמרת שאתה לא נשוי?
– לא, א-אני לא נ-נשוי
– אתה באמת חושב שהמורה לאנגלית מלמד אנגלית רק בגלל שהוא אמריקאי? בעצם, מה רע בזה? אם הוא יודע אנגלית, אז הוא יודע אנגלית
– מ-מה את בו-בוחרת, נק-נקניקיה, סטי-סטירת ל-לחי, או לת-לתפוס ל-לך ב-בש-שדיים?
היא ניסתה לברוח, אבל הוא תפס אותה בשתי ידיה, הביט בה, היא פחדה, גשם הרטיב את מצחה. איפור מסביב לעיניים. קווים עבים. עיניים מבוהלות. הנחיריים רעדו לה. “אני אצעק.”
– אם תצ-תצעקי, א-אני אפ-אפשיט או-אותך ו-ואת ת-תלכי ע-ערומה ה-הביתה
כבר אין לו חשק להכות אותה, את השדיים יתפוס חזק בצביטה אכזרית מלמעלה מעל למעיל, חזק, בשתי הידיים, היא לא תצעק, צבט בכוח, היא לא צעקה, ושוב צבט, אקרע לה את המעיל, “נמ-נמאסת ע-עלי עם ה-הסיפורים ש-שלך,” סטר לה, היא ברחה, אחר-כך עצרה עוד לרגע, הביטה לאחור, כמו תמונה יזכור את התפנית, הראש נפרד מהגוף, לפני עשרים שנה היה לוקח אותה לתוך הידיים, ‘תחבקי אותי במקום להיאבק’, תמיד הצליח המישפט הזה, להשתין, שכחתי להדליק את הדוּד. מרחוק צעקה: “אתה מקנא בו. אתה פשוט מקנא בו. יש לו אשה יפה. יש לו ילד. הוא אמריקאי.” שאשכח, רק שאשכח, איזו השתטות, בן-אדם מצליח למחוק הכל ופתאום פרק חדש, נכנס הביתה, מחלונה אמרה לו הזקנה: “איפה הייתָ?” הוא לא ענה לה, “איפה היית? חיפשו אותך, חיפשו אותך ועשו הרבה רעש, מה הייתי צריכה אותך כאן?” הדלת לא היתה נעולה, אפילו פתוחה, התרגש, אף אחד לא חיכה לו, כיבה את האור ועמד ליד החלון, הצמיד את מצחו לשימשה הקרה, פנסי המחציבה, אורות נצצו מתוך החושך, עמוד החשמל רישרש, סרט יפה, למה לא יכולתי ללכת הביתה בכיוון אחר, לחשוב על הסרט, לרשום משהו, קקאו חם, אין חלב, וכי אין משב האוויר שאפף את הראשונים חולף על פנינו אנו, נוגע-לא-נוגע? וכי אין בקולות שאנו מטים להם אוזן הד קולות שנדַמוּ? וכי אין לנשים שאנו מחזרים אחריהן אחיות שאותן לא הכירו? אם כך הדבר, הרי קיימת הסכמה חשאית בין הדורות שהיו לבין דורנו שלנו, ציפו לנו על פני האדמה, נמסר לנו, כמו לכל דור שחי לפנינו, כוח משיחי חלש, שהעבר יש לו זכות עליו. אבל מהו העבר שאאמץ, אין להיפטר בקלות מתביעה כזאת. לכתוב מיכתב, לכתוב ביומן שכתבתי מיכתב, לאבי, אסור לחשוב על דברים כאלה, אכתוב מיכתב לבני, ההווה לא צריך זמן, ההווה צריך ליטופים, התעללות, הלכתי הביתה עם אשה בת חמישים ושש, בתחת, ישבניה מרופטים, מתחתי בשתי הכפות, היא נהנתה, גם מהפחד נהנתה, איך אקרא לה? חיפש שֵם, ספר הטלפונים, שם של אשה הגונה, הבוקר עלה, פתחתי חלון בקרון, על הגג עמד איש שצבע את הארובה באדום, נופף לשלום, שייעלם הזיכרון, הדירה ריקה וגדולה, בחדר אחד ישן הילד, על הקיר תמונה של אשה, ודפיקות – דפיקות של מנוף להריסת בתים, לקום מהמיטה, לקחת את הילד, למה אינו קם, התיקרה תתמוטט על הילד, “אבא מי זה דופק על הגג?,” “זה לא הגג, זה סבא מחפש אותנו,” “מה זה סבא, אבא?” הדפיקות נמשכו, הילד ממשיך לישון, מי דיבר אם הוא ישן? זבוב הלך לו על הפה, הוא לא זז, התמונה על הקיר טיפטפה על פניו, אחר-כך התעורר, כי הדפיקות לא היו מנוף, עטף עצמו בשמיכה, לא זכר אם התפשט לפני שנרדם, אולי גמר במכנסיים, דרך החלון ליד הדלת ראה שלושה שוטרים, ידע שמותר לו לשאול מה הם רוצים, לפני שיפתח את הדלת, אבל פתח, הביטו לתוך הדירה, מיאוס כיסה את פניו של אחד מהם, התלמידה דיווחה, אני לא יודע כלום, אולי השירות שלח אותם, שוטר אחד אמר לו: “איפה הילד?” והשוטר האחר כמעט נזף בשוטר הראשון והורה לו: “תשאל אותו איפה הילדים, אל תגיד ילד, אחרת הוא יֵדע מה לענות, הכי טוב לשאול שאלות כלליות בהתחלה,” אבל הראשון בכלל לא הקשיב, הביט לחדר האחר, ריחרח, העלה עווית של תיעוב על פניו הפך כמה ספרים, דיפדף באחד מהם, וכאילו היה בעיצומה של חקירת שתי-וערב שאל: “למה לא דיווחת לנו? הה?”
– ח-חשבתי ש-שהורסים ב-בית, ח-חשבתי רק על ה-הילד ש-שלי, ו-והוא ה-היה ב-טוח
“הוא מטומטם גמור,” סח השוטר האחר, והחוקר עם הספר ביד, אמר למורה העטוף בשמיכה, כמו אשה סולדת פלט: “נו, תתלבש כבר ותבוא איתנו.” עליו לשאול למה, אבל הסיר את השמיכה, יישר את בגדיו, שנוא הלך, כן, בין שניהם (ובניידת חיכה הנהג אדיר השפם, שהתעסק במראה, הסתרק ושוב חבש את כובע המצחיה המשטרתי, ואחר-כך קרץ לבובה התלויה מתחת למראה), החלום היה נעים, הלכו בשורה בתוך השביל העשבי, הזקנה ישנה, או לא דיברה הנבלה, וברחוב עמדה בחורה מתולתלת, נמוכה, מעוברת, חיכתה שם זמן מה. היא חייכה מרוב שימחה, כמעט אמרה סוף-סוף מצאתי אותך, מתוק שלי, או מה היה על קצה לשונה. עת חייכה, החווירו שפתיה וגם העור סביבן נמתח כאילו היה שקוף. את ידה, הי, אני רוצָה לספר לךָ משהו אולי תשמח, מתחה רק לרגע, אבל השוטרים בכלל לא ראו אותה, גם שלושה פועלים שהלכו לעבודה, דיברו בשקט, מנומנמים, זרים, לא ראו, אחר-כך העלו אותו לניידת, הנהג אדיר השפם התניע, ואז ניגשה המתולתלת ושאלה: “הי, אתה, אתה צריך משהו?” אבל הוא היה שקוע בחלומו, אולי, אולי עוד הביט בילד הישן, בן כמה היה? התגלגל על מישכבו, כמעט התעורר, הביט בו והמשיך לישון, הפנים והגוף אינם שייכים זה לזה, לא ככה; בַּלָשוֹן מתרחק המושג מהתמונה, ספרות וכל זה, אבל בחלום המושג והחלום מופיעים יחד, וככה נמוג החלום בעולם הער שבו מתרחקת הלשון מן המראות, וכבר הדפיקות נעלמו, וגם את התמונה שכח, רק הילד התכרבל במיטתו, התיישב, גם הוא ישב ככה מכורבל בניידת, מתעקש לשתוק, מישהו אמר משהו, מישהו שאל משהו, לא ענה, אולי ענה, “מי זה הסבא שאתה מדבר עליו?”
– ס-סבא ש-שלי ה-היה המ-המפכ”ל ה-הראשון ש-של ה-המ-מישטרה, אם ז-זה מ-מה ש-שאתה מת-מתכוון
השוטרים צחקו. לא האמינו לו, ובצדק. אולי הבינו יחד. גם הנהג, דעתו לא נחה מתסרוקתו, אמר להם: “ראיתם את הקטנה בהריון?” לא ענו לו, אולי הבינו יחד שלא כבוד ניתן כאן למפכ”ל ההוא. “מ-מי ה-היה המ-המפכ”ל ה-הראשון?” שאל העציר המתעורר בחוצפה. החלום גז, מרירות הציפה אותו, יפגע בהם, נהנה להביט פתאום בפרצופיהם, אחד אחד, כאילו היה בעצמו תוכי, מביט בעיניים קרות ומשמיע קולות אוטומטיים, עוד יש בי מעט כוח “י-יפה מ-מאוד, שו-שוטרים ב-במישטרה ו-ולא יו-יודעים את ה-השם ש-של ה-המפכ”ל ה-הראשון,” “סתום כבר את הפה,” סיכם הנהג. שתק (העציר) ונמלא סיפוק לרגע קט. עוד לא חירבנתי בוקר. נעליו רטובות, ליל אמש התפשט על חשבון החלום, קר לי, הג’ינס מכאיב לזין, למה לא ביקש מהתלמידה הצהובה למצוץ לו, הייתי משלם לה, כמה טינופת זורמת בי. “יחזקאל סחרוב” אמר הנהג, “מה?” שאל שכנו, “לא סחרוב יחזקאל היה המפכ”ל הראשון?” “לא,” השיב לו חברו, אחר-כך התווכחו אם ‘דאנהיל’ היא סיגריה אנגלית או אמריקאית.

מחוץ לתחנת המישטרה הארוכה, מיבצר בריטי ישן, זחל אפור חד קומתי, ביום העצמאות תולים עליו נוריות צבעוניות ומאירים גם את סמל המדינה ודגלים מונפים עליו, מחוץ לתחנת המישטרה עמדו שני עצירים על שני סולמות סמוכים וציירו על קיר החזית. שמאלו של הצבע היתה כבולה לימין העציר שהחזיק בכַן הצבעים. שוטר (גבה קומה ושמן) בבגדים מנומרים ניצב מתחתם, החזיק תרשים (לא גדול ולא קטן) בידו, “עוד קצת סגול,” אמר. נהג הניידת אמר בקול: “צנחניקו, הי צנחניקו, אתה עוד תקבל פרס ישראל לצבּעוּת,” אבל צנחניקו לא השיב, העדיף לדבר אל האסירים, “ירוק יש אצל פיסארו, הרבה ירוק יש אצל פיסארו, אבל לא היה לו האור שיש לנו כאן,” ידו של מחזיק הצבעים כאבה, הוא התלונן בשקט, השוטר למטה אמר להם באמצע ההרצאה: “לא לדבר,” ואחר-כך המשיך: “פיסארו, גם כן יהודי, מה יצא לו מהנדודים בעולם?” ושוב היסה אותם, קצת נעלב שלא השיבו לו משהו על השכלתו. פעם עצר ערבים והירצה להם על מודיליאני, צייר יהודי מאיטליה, והם הודו לו. המדרכה היתה רטובה, למרות הגשם השקתה ממטרה את הדשא. הלכו השוטרים והעציר החדש ביניהם, בזהירות, כמו רקדנים. היום אתאבד, התרגש העציר החדש. נכנסו. על הספסל מול היומנאי ישבו שני נערים, והוא התיישב לידם, שאל: “מ-מרואן? י-יזיד?” הם לא השיבו. הרי תמיד מתחילים לְעַנּוֹת עם שמות. אף אחד מן השוטרים לא אמר לו שום דבר. הנהג יצא, עזב, צעק מבחוץ “היום אני לא בא בערב,” אף אחד לא השיב לו, “היום הביוץ של אשתי,” קרא, כאילו ביוץ יש פעם בשנה או שנתיים. דלת חרקה. מאגף אחר עלתה צעקה. אחד הנערים מילמל משהו. גם האחר אמר משהו, ושותפו השיב לו, אולי אין הוא שותפו, אולי הכירוֹ כאן, היומנאי הרים את ראשו מספר שקרא, הם השתתקו, גם המורה שמע את הצעקה, “אתה שהבאנו עכשיו, בוא לכאן,” הלך אחרי הקול, “א-אני?” החדר היה ריק, ושוב בא הקול, “אתה לא שומע? קראתי לך,” רצה לצעוק ‘איפה אתה?’ אבל קולו בגד בו, כיחכח, אני לא פוחד, נבוך, מרגיש כמו ילד בבנק, לא ככה, כמו זקן נוהג באמצע צומת סואן, צופרים לו שימהר, אינו יודע למי לשעות, לרמזור או לצופר, בחדר אחד ישב מישהו, “א-אתה ק-קראת לי?”
– אולי כן ואולי לא, תן תעודת-זהות.
– כ-כבר נ-נתתי
– למי נתת?
– ל-לך
– לי?
– כ-כן.
– מתי?
– כש-כשבאתם א-אלי, ד-דבר רא-ראשון ש-שלקחת מ-ממני ה-היה ת-תעודת-ז-זהות.
השוטר בכלל לא היה אצלו, ואולי עצר מישהו אחר, וממנו דווקא כן לקח תעודת-זהות, ואם זהו העציר מן הלילה הקודם, כי אז מדובר בסיבוך לא נורמלי, ובכלל למה הטילו עליו לחקור את זה דווקא, לכן צעק “ברונובסקי,” או “ברנשטיין,” או כגון זה. (דפקתי אותך, טינופת, חלאה, עיראקי, רומני, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק, אחנוק אותך, אם ארצה) “ו-ואל ת-תאבד ל-לי או-אותה, היא ח-חשובה לי, א-אתם כ-כל כ-כך – ”
– אל תדאג, אנחנו לא מאבדים כלום, אם נתת לי אותה, היא נמצאת, למה אתה כאן?
“א-אני לא יו-יודע כ-כלום” (אוחַז בצווארך, ובשני האגודלים אלחץ על כלי הדם בצוואר, אוחז וארפה, עד שתבקש ממני בחירחור לחדול, מה הייתי אומר אילו היכה אותי), “א-אני רו-רוצה ל-להתוודות.” השוטר הסתכל בו משועשע. “אתה חתיכת טמבל באמת, מה? מאיפה נפלת עלינו, גולם.” עכשיו נהנה. ישב מול מגדפו ונהנה. אני יושב שם, והוא יושב כאן. אולי הם רוצים לדבר על התלמידה מאתמול. מה כבר עשיתי לה? חבל להשחית מלים. אולי אספר לו עליה, אקבל סטירה ואדבר, “א-אני רו-רוצה ל-לדבר על ה-החיים ש-שלי, ל-להגיד ל-לכם ה-הכל” (זו היתה תקרית רומאנטית פשוטה. היא העליבה אותי. רציתי רק לגעת בה. היא היתה חמה. העור שלה היה חם. הנשימה שלה קצרה. אבל מרוחקת היא היתה, כשנגעתי היא היתה חמה ומרוחקת. קרח לוהט. רציתי, ובסוף היא נתנה לי, פתאום התנגדה, אפילו ביקשה עוד פעם, אבל לא היה לי כוח, לא עמד לי בפעם השניה, והשוטר יאמר, ‘לי תמיד עומד בפעם השניה’, ואני אגיד ‘טוב אתה צעיר’), אחר-כך אמר לשוטר: “ה-הילד פ-פשוט א-אבד ל-לי.” השוטר משך בכתפיו ואמר: “מה אתה מספר לי דברים שלא שאלתי,” חיטט בניירותיו, לא ידע מי האיש, למה הביאו אותו, לא ידע את מי לשאול, קפקא תפס רק את הצד המפחיד, “שב בחוץ, תחכה, צריך למצוא את התעודת-זהות שלך, לא?” יצא. רגליו היו כבדות. אני עייף. אני נהנה. אני חלש. אלך לאיבוד. כאן אלך לאיבוד. הילדים באותו מקום, יד ביד ישבו והביטו בו, לא אלך עד שלא ישחררו אותם, מסביב מישור גדול, אי אפשר לחשוב אותו בלי להיות חלק ממנו, אי אפשר להיות חלק ממנו בלי להישאר מחוצה לו, “ס-סליחה,” קם מקץ זמן מה אל היומנאי, “ל-למה א-אני כ-כאן?” היומנאי צחק, “א-אני ל-לא י-יכול ל-לשאת את הד-הדממה.” הילדים הביטו במורה, אחד אמר לשני משהו בלחש, השני חייך, הם היו עייפים, אשה בלי עיניים, הילד הביט בה וצעק, בלי קול, איך שמעתי? שני הילדים דיברו ביניהם, היומנאי צעק בלי להביט בהם: “לא לדבר!” השניים השתתקו, המורה רצה לשאול למה אסור להם לדבר אבל קולו לא נשמע לו, גשם שוב ירד, מבחוץ נכנסו שני האסירים הכבולים, אחד אחז בפחית צבע, האחר – במיברשת, אחריהם הלך צנחניקו, כנפי צניחה בהקו על חולצת העבודה שלו, נעלמו במסדרון, לרגע חזר השוטר, “משתינים הרבה, קר להם,” ונעלם בעיקבותיהם שוב אל תוך המסדרון. כשחזרו, אמר בשימחה: “השתינו באותו זמן, בלי לפתוח את האזיקים, אמרתי שאפשר,” היומנאי לא ענה, “למה אתה כזה מדוכא כל הזמן, יצחקוב? קח הכל בקלות,” אבל היומנאי עסק בשלו, קרא, וצנחניקו סיכם: “המלחמה לא תיגמר אף-פעם,” אולי נבוך מקלות הדעת, הוסיף: “אנחנו כאן עם החיים כרגיל” וגם עכשיו לא זכה לתשובה, משך בכתפיו, המשיך ללכת, שני הצַבָּעים הכבולים יצאו כמו סוסי מיזחלת לדרכם, לפניו, למשמע פעמיו. “ש-שנה ברו-ברוכת ג-גשמים,” אמר המורה לילדים, הם לא הבינו עברית, אולי לא התעניינו, היומנאי הרים את עיניו מספרו, בחן את המורה, ואת הילדים בחן בעין אחרת, חייג ואמר למישהו בטלפון “הלו? ארץ-ישראל אין חסרה כלום,” הביט בעיניים קהות במורה ואמר, ספק אליו ספק לשפופרת: “ארץ-ישראל אינה מקיימת עוברי עבירות,” ועוד אמר היומנאי: “ארץ-ישראל גבוהה מכל הארצות.”
היום עלה, בחוץ רצה מכונית, ועוד אחת, עוד מעט שבע בבוקר, אחד הילדים נרדם, ראשו נשמט, וחברו העיר אותו, שוב עלתה צווחה מבעד לקירות, עמוק מבטן התולעת, שני הנערים משלבים את ידיהם בכל פעם שהצעקה נשמעת, “ארץ-ישראל הפסולת שלה משובח הרבה יותר מן המשובח של מצרים,” ועכשיו ייבב האיש מעבר לקיר, והיומנאי, עד שהאזין לתשובות בצד השני של הקו, העביר את עיניו על פני החלל, הבחין בילדים שהם משלבים ידיים והורה להם בתנועת יד נמרצת להיפרד, ואומנם אחד הילדים הבחין בהוראה וביקש להתיר את היד מאצבעות חברו, אבל זה לא הבחין ביומנאי וגם את היד לא עזב, “ארץ-ישראל וישראל מתאימים זה לזה וקשורים זה לזה, תוריד ממנו את היד, מה? לא, לא לְךָ אמרתי.” המורה רצה לקחת רק לרגע לתוך כפו הגדולה את ידיהם של שני הילדים, אחר-כך יצא שוטר, וקרא לו בתנועת יד. החליט לחכות, לא ללכת, עד שלא יקראו לו בשמו, אבל קם, “א-אני?” גם עכשיו לא דיבר השוטר, הוליכוֹ אחריו לחדר ריק, גם כאן חייך בגין מהקיר, מי ידע אז שחיוכיו היו סימפטום של מחלת נפש, שטופים היינו בשימחת חייו, עליצות השלטון החם, רב החסד, ארך האפיים, “שב, בבקשה,” אמר השוטר ברצינות, שולחן, כיסא, עוד כיסא, “שֵם?” לא אענה, “שם?” לא אענה, שירביץ לי, אני קטן קטן, “כ-כבר א-אמרתי ל-לך.”
– לי? לי לא אמרת.
– ל-לך, ד-דווקא ל-לך, א-אמרתי, ש-שם ו-והכל
התכוונתי לדבר, לומר הכל, ויותר מהכל, אבל משהו מכוון אותי להיחקר דווקא ככה, “אז תגיד עוד פעם, אפילו אם אמרת,” השוטר הרים אליו עיניים ותהה, “לא א-אגיד עוד פ-פעם. אי-איזה מין י-יחס זה? א-אני או-אומר שם ו-ואתם מת-מתעלמים”
– אתה בטוח שחקרו אותך קודם?
– א-אלא מ-מה? א-אתם ל-לא יו-יודעים מה ש-שאתם עו-עושים. קו-קופים ש-שכ-כמוכם.
השוטר קם, הביט באיש המצטנף ככיסאו, הקימו בצווארונו, חבט בו במותן, קצת מאחור, במיומנות, אין סימנים ממכות בכִּליה, אני מכיר את זה יותר טוב ממך, טוב שהכאבת לי, זה מה שרציתי, “עכשיו תשב, תן לי תעודת-זהות”
– נ-נתתי או-אותה
– למי נתת?
ל-לשוטר ש-שכבר ח-חקר או-אותי
– מי חקר אותך?
– א-אני ל-לא מב-מבדיל בי-ביניכם
השוטר התכוון לדפוק על השולחן, חיכה רגע, שחצן, נלמד אותך לקח, לא דפק על השולחן, הוריד את אגרופו על השולחן, בזהירות, חיפש מה דקר את כפו, מצא סיב עץ, סילק אותו. אני לא פוחד, אני פוחד, אני קטן, אני יזיד. השוטר קם לחלון הגבוה וסגר אותו. כשנמתח, השמיעו נעליו רעש מביך, הסתובב ואמר לנחקר: “זה הנעליים,” ואחר-כך אמר: “לך, שב בחוץ, ואל תתחיל עוד פעם עם החוצפה שלך, הבנת?” שוב לא קרה מה שרציתי. מה רציתי? “א-אני רו-רוצה את ה-התעודה ש-שלי, א-אני רו-רוצה א-את התעודה ש-שלי,” השוטר חיפש במגירות, חרוץ, פתח מגירה ועוד מגירה, התעייף, אולי כבר איבד תעודות, “אתה בטוח שנתת לי? מתי נתת לי?” לא אגיד כלום, המהתלה הזאת כבר מעייפת אותי, לא איכפת לי, “כְּשֶ-כְּשֶנִכְ-נכנסתי”
– כשנכנסת לתחנה  אולי?
– כ-כן
– אז זה אצל היומנאי, תבקש ממנו, תחכה בחוץ
– ר-רגע, ת-תרשום ב-בבקשה: א-אני א-איבדתי את הו-הורי ב-1948.
השוטר הביט בו, הרצין בשקט. העציר רצה לצעוק כמו חוקר, אחר-כך ויתר והתגמד מאוד: “א-אתה צו-צוחק ע-עלי? א-אני מ-מספר לך את הַ-הַדָ-דָבָר הכי כו-כואב ש-ש-שיש לי ו-ואתה צו-צוחק, נ-נכון?” השוטר נבהל קצת. שפתיו של העציר רטטו כשפתי כלב. “מה אתה רוצה שאני ארשום? אני לא יודע אפילו איזה טופס לפתוח.” האיש אמר לו: “ל-לא אכ-איכפת לי. כ-כל ח-חיי כ-כיביתי את הַ-הָרְ-רְגָשוֹת שלי. אין לי ר-רגשות. א-אני ג-גאה מ-מאוד ש-שאין לי ר-רגשות. א-אפילו ש-שעומד ל-לי, אין לי ר-רגשות.” השוטר נעלב. איך שהתחיל ניבול הפה, ידע שהאיש  צוחק ממנו, ואכן האיש באמת נהנָה, מה יספר לחוקר הבא? “צא מכאן, וחכה בחוץ עד שיגיע המפקד, תאמין לי, אם היית ערבי, הייתי כבר נכנס בך,” הוא לא ידע אם לצעוק – אם יצעק, ישמעו אחרים ויבואו. “א-אני יו-יודע. א-אתם יותר ג-גרועים מ-מהנאצים,” השוטר אמר לו: “מה זה? מה אתה אמרת כרגע?” הנה אפשר להתחיל סיפור חדש. התעייף השוטר, למי יש כוח, ואף-על-פי-כן אמר: “הו, עכשיו אתה הסתבכת,” ומיהר לרשום משהו, אף ביקש מהאיש לחתום, והאיש לא רצה לחתום, והכל עמד שוב על השאלה אם יכו אותו או לא יכו אותו, אבל הרי לא מכים כאן כל-כך מהר, כאמור. שוב יצא אל המסדרון, עיני הילדים עלצו לקראתו. אנשים נכנסים למסדרון ויוצאים ממנו, כמו גיריות. מי נכנס ולא יוצא, מי נכנס ויוצא. “ארץ-ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים – באמצעיתו של ארץ-ישראל,“ אמר היומנאי, וכאילו לקראת סוף המירוץ בילמס: “ארץ-ישראל לא לקה במי המבול”, “ארץ-ישראל מכפרת”, “ארץ-ישראל נבראה תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף,“ ובעיצומו של הפיניש נכנס לתחנה קצין בכיר, נעמד במרכז, ידיו תקועות לו בחגורה, מביט ביומנאי, ממתין, מטה את המיפשעת קדימה, הכניס בטן פנימה, הילדים נדַמּוּ, הפרידו ידיים, התרחקו זה מזה, היומנאי טרם הבחין בקצין שידיו על מותניו כמשתין, המשיך לצטט בטלפון, אחר-כך הבחין בקצין, טרק, קם, הצדיע וצעק לכל הנוכחים: “המפקד!” וליתר ביטחון שב וצעק “המפקד!” אכן דלתות נטרקו, אולי שתיים, מי יודע כמה דלתות הוליכו עד לחדר האחרון. אחרי מצוד גדול נמלאו חדרי השינה של השוטרים בעצירים, ולפני מצוד גדול, בעוד השוטרים הרבים מחכים לפקודת התזוזה, ישנו בתאי המעצר –  שאחר-כך הוכנסו אליהם ערבים, מפגינים תימנים, מהגרים מהקווקז, מעשני חשיש, זונות.
נראה שהכל כבר מצאו את מקומם החדש, ועוד פעם, ליתר ביטחון, שאג היומנאי “המפקד!” והמפקד נכנס לאחד החדרים, אחר-כך שב, מביט במורה מושפל העיניים שעדיין ידיו נתונות בכיסים, קרות, ומתחת לכיסים המפנקים בקור נחו חמים-חמים תחתונים חמים, ואם הזכרונות המציפים אותי משניאים עלי את חיי, מה אז? בין אשכיו לירכיו היתה מעט זיעה, “מדבר שיחות פרטיות בזמן העבודה?” ועוד לפני שהיומנאי ענה, הוסיף המפקד, “אתה יודע שאני לא אוהב את זה, אתה לא יודע?” והיומנאי אמר: “יש לי הסבר, המפקד,” והמפקד אמר: “נתתי לך לכתוב כבר מאתיים פעמים ‘אסור לעשות שיחות פרטיות מהעבודה’?”
– יש לי סיבה, המפקד
– לא נתתי, ואם נתתי, לא עזר, תכתוב לי שלוש-מאות פעם, ‘אסור לעשות שיחות פרטיות מהעבודה’.
“מה אתך, המפקד?” היה ליומנאי קול רך. גם למפקד לא היה קול גס, והוא כמעט התמרמר: “תמיד יש לך הסבר. תמיד. נמאס לי כבר לשמוע מהממ”ח על החשבונות הגדולים כאן. מה אתה חושב הוא עונה לי, כשאני אומר לו שיש לי הסבר?”
– הוא אומר לך לכתוב שלוש-מאות פעם ‘אסור לעשות שיחות פרטיות מהעבודה’?
– תיזהר, יעקבוב, אתה מתחיל לעצבן אותי. תגיד, יעקבוב, צילצלה זאת?
איבדתי את הילד, אני לא פוחד, שירביצו, הגוף כבד, אני רוצה להיבדק במכונת-אמת, הרגתי את ההבדל בין אמת לשקר.
– צילצלה
– מה אמרה הבת-זונה?
– שתצלצל אחר-כך.
– בעלה בבית, מה?
– היא לא אמרה, המפקד.
– ואשתי הבת-זונה צילצלה?
– לא, לא שאני זוכר, אולי
היומנאי פחד, אבל שיקר, ולהגנתו אמר שלא ידע להבחין בין קולה של אשת הקצין לקולה של ‘זאת’, ופחד לגרום הסתבכות במשפחת המפקד, “איך אני יודע איזה בת זונה מצלצלת, המפקד?”
– אל תקרא להם ככה. רק שתיים מצלצלות. אם תאכל חזיר, תצא לחופש לשבועיים, תאכל?
– אל תדבר ככה, המפקד
– תאכל חזיר, תצא לחופש שבועיים, שמעת?
– המפקד, למה קראת לה בת-זונה, אם אתה אוהב אותה?
– סתם, בשביל הדיבור, אני אוהב אותה, תעשה לי קפה חזק ותשיג לי את זאת, אחר-כך תלך לישון.
– בבית?
המפקד נכנס לחדרו וקרא “צנחניקו, צנחניקו,” אבל שום צנחניקו לא ענה, גרונו ניחר, שני ציירים יש לצנחניקו בחוץ, רק אחד מהם מדבר, עומד על המקח, משיג תנאים, והאחר רק מצייר, אינו מדבר, רומז במרפקו שעליו להשתין, זה הוא שמשתין הרבה, או-אז צועק מחזיק הצבעים, שצריך ללכת להשתין, והם יורדים בזהירות, איש איש מסולמו, במקביל, כבולים, וצנחניקו הענק חרד מבריחתם שתחול על ראשו, או חרד לשלומם של הגאונים – הצייר וסוכנו, גילו סוד של צבע שאינו יורד בגשם, אחד הרביץ לאשתו והאחר הרביץ למעבידו. “צנחניקו, צנחניקו,” ושוב דממה התחנה, אחר-כך נשמעה זעקת המוכה בתא המרוחק, הנערים מילמלו, והקולות בתוך המורה בילבלו אותו, כי היו חסרי קצב, ביקש לכפות קצב משלו על הכאוס הזה, ובשביל זה צריך לדבר, או שידברו אלי, שתתחיל כבר החקירה, מה עשה לבת-זונה, משך לה בציצים, זה הכל, פתאום רצה לגעת לה בשדיים, ללטפם, ברוך אפילו.

“צנחניקו, צנחניקו,” עייף היומנאי, לא יעזור למפקד להכניס את צנחניקו, רק ללכת הביתה, הגב כואב, העיניים כבדות, שורפות, החך יבש מעייפות, מי הברז תפלים, למצוץ מיברשת שיניים, רגע עולה טעם המישחה, אחר-כך חוזר הטעם הצמיג, הכיור חלוד, ובבית – השכנים, רועש הבן כמו ציפור גדולה על השינה, נמאסו מישמרות הלילה, “אין לי המיספר של זאת, וחוץ מזה,” (שתיקה ארוכה, מהי האמת, שתיקה, ולהתפעל, מבחוץ? מהסתכלות? הקשבה? ואם רוקדים, מה על הקול המבקש מלים, אני לשון עיוורת מחפשת, מה מחפשת? שיניים, אין שיניים, דם? של מי הדם?) “החלטת להתחכם, יעקבוב, נכון?” צעק המפקד מחדרו, “אני בכלל לא יודע את המיספר של זאת, מישהו מחק.” הקצין יצא מחדרו, כבר פשט את המקטורן, כאילו התכונן לשיחה עם האלמונית האהובה, חיטט בכיסי מכנסיו, אחר-כך שלף את המיספר מזכרונו, חזר לחדר, פיהק בקול רם, ידי היומנאי רעדו כשחייג, אחר-כך צעק: “המפקד, מצלצל.” מחדרו נשמע הקצין כשהוא משוחח איתה בקול רם, רק לפעמים הנמיך את קולו, “מה שלומֵך?” – “בסדר או לא בסדר?” – “קשה להבין אותך” – “את לא לבד בבית?” – “70, 75” – “בלילה, לפעמים, השיניים כואבות” – “אחותי כועסת” – “על ביטוח לאומי ומה שאנחנו נותנים לה” – “הקול שלך מגרה אותי, כבר עומד לי שאני שומע את הקול שלך” – “נרקיסים וכרכומים, כן.” שוב נרדם אחד הילדים. האחר אחז בידו, אבל היומנאי היה עסוק בהאזנה לשיחה בין הקצין לזאת (העולם אינו אלא כל העדשות שדרכן מביטים בו, במה מביטים, אם כן, אני משתטה, אני מחכה, אקח את הילדים אתי, הפעם לא איכשל), “אז במי זה תלוי?” – “אני מבין, אני אוהב אותך,” הקצין יצא מחדרו, הידק את חגורת מכנסיו, חלקים מהשיחה נאמרו בקול רגיש, מוטב לוּ דיבר בגסות, היומנאי פחד, לא יעתיק שלוש מאות פעמים, שאשתו תעתיק בשבילו, כל העניין נמאס עליו, הרחקנו לכת, כבר חודשיים שאת מושכת אותו, תשוקתו גודלת, רק בא לתחנה בבוקר וכבר מבקש לדבר אתך, היומנאי כעס מאוד, “אני הולך הביתה,” החל לארוז, “יעקבוב, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים.”
– תפטר אותי.
– אני לא אפטר אותך, יעקבוב, אבל אתה תתחיל לנסוע לסיורים אצל הערבים, ותישן לא כאן, במיטה, כמו ילד מפונק, אלא בגדה, הבנת אותי? גם אתה התחלת להתחצף אלי, מה יהיה הסוף?
יצחקוב מוותר, חוזר למושבו הגבוה מעבר לדלפק, עייף מחייג לאשת הקצין, הקצין חוזר לחדרו, יצחקוב צועק לקצין: “אשתך על הקו.” הקצין רב איתה כל בוקר, לפעמים הוא גם אומר לה כמה הוא אוהב אותה, ואז גם מנבל את הפה, הבהמה יודעת שכולם שומעים, לא איכפת לה, הוא אומר, אם לא הייתי יודע איך אשתי נראית, הייתי מתאהב בה בטלפון, ואת זאת לא הכיר בטלפון, ולא התאהב בקול שלה? רק בטלפון, אבל הוא לא יודע שהיא אשת היומנאי.

למה נתנה לו את מיספר הטלפון שלה בבית? את זה לא הצליחה להסביר לבעלה. אחר-כך נתקף יצחקוב חשד שהיא בכלל מתרועעת אתו, כשהוא עצמו עובד בתחנה, ולכן הוא מטלפן בלילות הביתה כדי לבדוק, רק כשבאמת תוקף אותו הפחד, קודם הבהלה, בלי מלים, דפיקה בחזה, מליחות בפה, אחר-כך תמונות, כולן שקר, תמונות ממש, אז גם עולה בו הפחד, מה יש לפחוד, הוא אומר לעצמו בקולו של מישהו אחר, אולי אחיו הגדול, הפחד טורף את כל המחשבות, חומצה מכלה הכל, כמו פילם נצרב באמצע ההקרנה, שברים, ממה יש לפחוד, מה אני אגיד לה אם זה אמת, אל תגיד, מה אני אעשה עם עצמי, אהרוג את עצמי, לא תהרוג, מתרגלים לכל דבר, אחר-כך היא עונה, רדומה לגמרי, העיר אותה, אולי רק עכשיו נתן לה הילד להירדם, לא יעשו עוד ילד, אם תהיה בהריון לא יאמין אף-פעם, אולי המפקד במיטה שלה, הוא מבקש סליחה, כמה הוא אוהב אותה, אף-פעם לא טילפן בלילה מהתחנה, פוחד לדעת, ‘עד שלא לקח אדם אשה, אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו’, אין דבר בחייו שהוא עושה בלי להיוועץ בה, כמו ילד, חוץ מהחזרה בתשובה שהיא לא יודעת עליה כלום, בינתיים, איך יספר לה, לא ברור לו, לא, הוא לא רוצה שתחזור בתשובה, גם לא יבקש ממנה שתבשל לו, יבשל לבד את הכל, כשר, התחתן רק אחרי שהוריו מתו.
לפעמים, מרוב פחד, הוא חושב שהמפקד יודע, ופחדו גובר עליו, וגם אם הוא לא יודע, יום אחד יידע, ייעלב, מתחו אותו שניהם,  כל התחנה יודעת, לא יודעת התחנה, זה המזל שלי, מי יאמין לי שזאת מתיחה, ואולי זאת לא מתיחה, מי יודע את האמת, כולם חוץ מאחד, תמיד, לעולם לא יסלח לעצמו שנתן לדברים להתגלגל ככה, איש מגעיל, מנבל פה, ומוטב שתתעסק אשתו עם איש לא מגעיל? למה צריך היה לתת למישחק להימשך, ולנשף בא לבדו, כי לא האמין באמת שאשתו עוד לא נפגשה עם הקצין ולא רצה שייפגשו שם, אבל הקצין בכלל לא בא, וכל הנשף היה יצחקוב עצוב מאוד, החשדות אכלו בו, מה הכי כואב, שזה המפקד שמשפיל אותי, אבל אולי הוא משפיל אותי כי היא לא נותנת לו, ואולי הוא משפיל אותי כי אני ישן במיטה שלה, כי אני שוכב איתה, גם, ‘גם’ הוא אומר לעצמו, רק אחד לא יודע את האמת, תמיד. מהנשף חזר פתאום, הלך בשקט בחדר המדרגות, היא ישנה, התפשט בזהירות, שכח להסיר את הכובע, אחר-כך היא התהפכה, השמיכה שלה היתה נפוחה, אולי הוא מתחבא בשמיכה, אני משוגע, היא פקחה עין, כמה היא יפה, וצעירה, היא צעירה, אחר-כך הביטה בשעון, הרימה ראש והבחינה בו, שתטעה, שתגיד את שמו, שתגיד את שמי, היא חייכה מתוך העיניים המסרבות כמעט להיפקח: “איך היה, חמוד שלי?” שתק, אחר-כך אמר: “סתם, לא היה כלום, אכלו רוגאלאך וסיפרו בדיחות גסות, את יודעת”
– המניאק היה?
– לא, בכלל
– זחלה התולעת?
– כן
– איך?
– חשבתי שאתם כאן ביחד
זו היתה הפעם הראשונה שאמר באמת מה שחשב, אחרי כל החודש הזה שהמראות ריסקו אותו, והחליט לא ללכת יותר לקולנוע, “מה אני הייתי צריכה את כל זה?” ואז, בעודו יושב לצידה, אוחז בידה, פרצה בבכי. “אתה סרסור, ואתה מתנהג אלי כאילו אני זונה.” הוא כרע ליד המיטה, חיבק אותה וביקש סליחה.

יצחקוב היה גבר נאה כמו שחקן קולנוע אמריקאי. שערו הכסיף בגיל צעיר. כשעבד בבית-החרושת ללבנים, היה טכנאי התנורים הכי מיומן, ופעם אחת כשהיה מכוסה באבק לבן, “כמו אופה,” אמרה מישהי שעברה, אולי חשבה שהשיער הלבן זה מהאבק, החליטה להתחיל אתו, “אחרת שום דבר לא היה זז, אתה לא היית מתחיל אתי,” והוא אמר, “את היית כזאת צעירה, אני פחדתי.” הם נהנו להעלות זכרונות. מה זה שבני-אדם אוהבים להיזכר ברגעי ההיכרות שלהם? ככה הכיר את רינה, שעבדה במישרד ההנהלה, והם התחתנו, וכבר כמעט לקחו משכנתא, ובדיוק אז פוטר, בגלל קיצוצים, ולהפגנה הגדולה לא הלך, כי היא לא פוטרה, והוא פחד בשבילה, וכשביקש ממנה שתשתדל בשבילו אצל בעל המפעל, ברנשטיין, משורר הילדים (‘ערב עם סוסה’), אמרה לו שכדאי לו לחפש מקום אחר, הפיצויים עכשיו טובים יותר, בגל הבא, היא ידעה, הפיצויים יהיו פחות, ומה יגידו על זה שהוא לא ילך להפגנה, שאל אותה, תאחר, אמרה, ובאמת טוב שאיחר, כי המישטרה שלחה עשרים מפגינים לבית-חולים, אחד נשאר צמח, אבל החקירה גילתה שהיה לו לחץ דם גבוה, בלי שידע על זה, ואי אפשר היה להוכיח שהוא הפך לצמח מהמכות או רק מהרוגז על הפיטורים, ולכן החברים נסעו בתורנות לבקר אצלו בבית לווינשטיין, רק יעקבוב לא נסע, כי לא היה נעים לו שהלך לעבוד במישטרה. תמיד כשיש פיטורים גדולים, יש מקומות במישטרה, הרי חלק מהמפוטרים נכנסים למעצר וחלקם הופכים לשוטרים, ואלה שנכנסים למעצר יוצאים, ועוברים ליד המישטרה עם הילד, מראים לו את התא שישבו בו, כי זה לא בושה, הרי לא גנבו, בעל המפעל גנב, ואומרים לילד, בעיקר אם רואים שוטר מנקה את המדרכה בחוץ, לִירוֹק, והילד יורק ושמח, ויצחקוב, הוא הרי יודע את זה, תמיד מתכנן לעזוב את המישטרה, ובגל הפיטורים השני דיבר מפקד התחנה בטלפון עם רינה לקראת הפגנות אפשריות, ככה היא אמרה, רק אחד לא יודע את האמת, לפחות אחד, כל אמת. היא היתה מזכירת הבוס, הזמינה שמירה עליו, כי איימו על חייו, וכל תאונות העבודה שיש, אף-פעם לא שומרים על החיים של אף אחד, אבל בעלי מיפעלים, מספיק שמישהו תופס אותם בצווארון, יורק לו בפנים, מקרוב, ואומר לו: “בן כלב, יבוא היום שלך,” וכבר מגיעה ניידת, ורינה מייד סיפרה לבעלה, על השיחה עם המפקד, שהיתה שיחה מלוכלכת, קצת, ואולי עבר זמן מה עד שסיפרה לו, וכשסיפרה לו, אמר: “איזה פחד”
– ממה אתה פוחד?
“אני לא יודע, אבל אני פוחד, מה זה שאנחנו עושים לעצמנו? קודם פיטרו אותי ואת נשאַרת שם, ועכשיו את מדברת עם הקצין שלי בטלפון והוא לא יודע שאת אשתי,” ואולי את זה לא אמר לה, ורק זחל בו הפחד הזה כמו תולעת, ובכל-זאת אמר: “כל הפרנסה שלי תלויה בו,” אבל היא צחקה: “אהובי, זאת מדינה דמוקרטית, אתה תתלונן, אם יקרה לנו משהו, אתה תתלונן.” והוא אמר: “את באמת לא מבינה שום דבר,” והיא אמרה: “אבל אתה אמרת לי להמשיך לדבר אתו, מה אתה רוצה ממני?” הוא היה הלוּם כאב, “את באמת לא מבינה שום דבר, כלום,” הוא היה הלום כאב, אם אמר לה שהיא לא מבינה כלום, כי יצחקוב מאוד לא אהב לומר לה שהיא לא מבינה כלום, גם משום שהיתה חכמה, וסובבה על אצבע שמוקים גדולים יותר מברנשטיין התעשיין, אבל גם בגלל שהיה עדין ואף-פעם לא העליב אותה, אולי גם פחד שתלך לו אם יעליב אותה, משום שהוא מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנים, ולכן הסביר לה מהר: “מה את מדברת איתי על מדינה דמוקרטית? שתביני: אף-פעם לא מפטרים בן-אדם בגלל דבר אחד, זאת אומרת דבר שעשה. בית-מישפט רוצה דבר אחד שאפשר להגיד עליו: ‘זה נכון או זה לא נכון’.” הוא בלע את הרוק. משהו הפציע, הבין עכשיו משהו שהתקשר עם הפיטורים של אליאס, שלא פיטרו אותו בגלל שהיה ערבי נשוי ליהודיה, אז מה אמרו? אמרו משהו, משהו נכון, אמת, משהו שאפשר להגיד עליו זה נכון, אבל הדברים הם בכלל לא כאלה. “אתה חושד בי?”
– אני פוחד ממנו. אני רואה אותו ואני פוחד כאילו לקחתי לו את האשה.
היא צחקה ונישקה אותו. אחר-כך הדיחה את הכלים. הילד פלט סוכריה שמצץ, וקישקש את ההברות של סוף היום (רומאן מקורי אפשר לכתוב עליהם), משתטה מעייפות, והיא נישקה גם את הילד ואמרה לו: “אנחנו אוהבים את אבא שלנו, נכון?” הילד לא הסכים, הניד את ראשו לשלילה. היא הביטה בבעלה, והוא חייך אליה, ככה רצה שיהיו לידו לתמיד, אבל בלילה, אחרי הנשף, בכה בפעם הראשונה מאז החלה המתיחה. כל הנשף ישב קפוא, ביקשו ממנו לשיר את השיר הטורקי היחיד שידע, חשבו שהוא טורקי, בכלל לא היה טורקי, למה אמר להם שהוא טורקי, בשביל זה למד שיר טורקי אחד, ישב ליד מיטתה, עם כובע הליצנים הקטן שחילקו להם בכניסה, ובכה, היא לא נגעלה מן הבכי שלו, ואולי רק העמידה פנים שהכל בסדר, הבטיחה לו שהעניין הזה ייגמר, בין אם ירצה ובין אם לא ירצה, והוא אמר: “אבל מה עם הרשיון?” והיא גערה בו: “תפסיק לשגע אותי,” ואחר-כך התרככה ואמרה: “יותר טוב שתחזור לי ככה הביתה?” ותיכף התיישבה במיטה, הסירה מעליה את השמיכה, הפשיטה אותו כתינוק, אמרה לו: “תעמוד,” והוא עמד, והיא פרפה את מכנסיו, אברו היה צמוק מקור, מאיפה למדה להיות כזאת, מצצה לו כמו אמא, שוב הפשיטה אותו קצת, ליטפה את אברו, ובעיקר מהצד השני של הביצים, מצצה עוד קצת, אחר-כך אמרה לו, “בוא תשכב במיטה,” והוא נשכב במיטה, כובע הליצנים שלראשו נמחץ, והיא צחקה, אז גם הוא צחק, אחר-כך הפשילה את כותנתה והסירה את תחתוניה, למה היא ישנה עם תחתונים, חשב לעצמו, התיישבה עליו בעדינות, חייכה אליו, והוא, טיפש שכמותו, אמר בגרון גדוש: “ראש לשכת הבוס דופקת יומנאי,” והיא אמרה: “אני אוהבת אותך,” ואף-על-פי-כן מילא אותו פחד, המתיחה הזאת לא תועיל, תזיק, מה ייצא מהרשיון. בלילות התעורר, שלח את ידו לעברה.

פעם אחת לא היתה במיטה, והוא ניסה להירדם ונבהל, קם והתרוצץ בבית, פתח את דלת המיטבח ולא מצא אותה, הלך למירפסת ולא מצא אותה, יצא לחדר המדרגות, ישב על המדרגות והחליט לחכות לה, אחר-כך שמע אותה מתעטשת, חזר, מצא אותה בחדר הרחצה, ישבה על האסלה, השתינה, בדיוק ניגבה, חזר בבושת פנים למיטה, פעם שלח את ידו, לא מְצָאָה, הלך לחדר הרחצה, לא מְצָאָהּ, החל להתרוצץ בדירה, חיפש אותה, קולה עלה בלחישה מאחוריו: “אני אצל הילד,” הילד בכה והעיר אותה, הוא עצמו לא שמע את הבכי, המשיכה לספר לילד את הסיפור על המלך שמדד את עומק הים והחבל היה ארוך שלושים שנים, מנתה את השנים שארך החבל, ומה פגש בדרכו עם השנים, עתיקות צידוניות, ספינה מוליכת ארזים, עצמות של ארנבת פְּרה-היסטורית, פחית של קוקה-קולה, אצות, שירי ערש, שירי פרידה באלפי שפות עתיקות, חול, כולם באים לנוח באותו מקום, עד שהילד נרדם בתוך הזמן החם, ויצחקוב חיכה ליד הדלת, האזין לזמן המתארך, קולה השקט, השנים היורדות לתוך האצות והדגים, והאוניות העתיקות, והאלמוגים והכרישים והבקבוקים הישנים, והקרשים, והבגדים שאבדו לאנשים שהלכו לשפת הים בקייץ, ומטבעות עתיקים, כולם התגמדו ונצבעו בצבעים בהירים, כי השנים היו יפות וארוכות ומאירות, אחר-כך שמע איך היא משכיבה את הילד במיטה, והלך על קצות האצבעות למיטה שלהם, חיכה לה ער במיטה, רצה לשאול מאיפה היה למפקד המיספר בבית אבל אמר לה: “את אשה כל-כך נפלאה, הלוואי שאמא שלי היתה מכירה אותך, לא זה מה שרציתי להגיד, רציתי להגיד שהילד הוא ילד מאושר שיש לו אמא כזאת ואני מאושר שיש לילד שלי אמא כזאת ואני מאושר,” חשב לשתוק ובכל-זאת הוסיף משהו על הקצין, לא יכול היה להתאפק, והיא שוב אמרה: “אתה הרי ביקשת ממני תיכף בהתחלה לנצל את החיזור שלו”
– כאילו זה לא בשביל הפרנסה
– כן, נכון, אז למה אתה פוחד עכשיו?
– כי אני לא,  איך אני אגיד את זה, אני, אני לא
– מה אתה? אתה מגמגם כבר מרוב עייפות, מתוק שלי
– כי אני, אני לא אני. את חושבת שאני לא שומע איך הוא מדבר אלייך?
– הוא באמת יצור מגעיל
– אבל מה את אומרת לו בצד השני?
– במישרד אני מדברת בשקט, שלא יחשבו שיש לי איזה פרשה, והוא מתחרמן מהלחישה, ככה הוא אומר, אבל למה אתה לא מקשיב? תקשיב
– אני פוחד
– ממני?
– גם. מהאמת
– אני זונה, נכון?
ופעם אחרת רבו בגלל הסקס. מישהו בתחנה הביא מגאזין צבעוני פורנוגרפי, וגם הוא הסתכל, רצה לשכב איתה אחרת, קצת בכוח, פעם אחת אפילו ניסה בתחת, אבל היא לא אהבה בכוח, ובתחת בכלל לא רצתה, בבוקר התבייש להביט בפניה, הרי גם הוא לא רצה, וכל היום כאב לה מהניסיון, ההליכה שלה כמעט גילתה את הפראות שלו, עם המריבה והסטירה בסוף, סתם בשביל תענוג פתאומי, וּבֶכי, וגם אין הוא יודע אם המפקד יודע את האמת, משכורתה גדולה משלו, הוא יכול להתפטר ולחפש בשקט עבודה כי יוכלו להסתדר עם הפיצויים הקודמים שעוד בבנק, מה היא מוצאת בי, מה לה ולי, וגם כאשר הם שוכבים ברוֹך, והיא טובה מאוד אליו, עוד יותר טובה משהיתה פעם, גם אז הוא נתקף פחד, שמא היא נוהגת ממש כך עם הקצין, ואולי בדיוק להיפך, אולי אתו היא טובה וגדולה ומכסה עליו כמו על תינוק, ושם, הקצין דופק אותה מאחורה, ומנבל את הפה באוזניה, וכשהיא שוכבת על הבטן והמפקד יושב לידה, מלטף את גבה, מכריח אותה לומר דברים רעים עליו, לבזות אותו, היא מסרבת, אפילו מגינה עליו, אז אומר המפקד: ‘אם לא היה אידיוט כזה, לא הייתְ שוכבת אתי’, ואחר-כך נרדם יצחקוב ומניח לעניין לשקוע, ובבוקר אין הם מדברים על כך, יש להם עוד הרבה דברים לדבר, והיא כבר ביקשה מארכיטקט שעבד אצלם לשרטט לה חנות ירקות במקום “קפה יוהאן,” אולי כלבו אפילו, תחליטי מה את רוצה, חנות ירקות או כלבו? חנות רהיטים, ולפעמים הוא מטלפן אליה בערב הביתה וכשיצחקוב ניגש לטלפון, לא חשוב מי מטלפן, אפילו אמא שלה, הוא מעוות את קולו, מִפַּחַד, גרונו נשנק, וכאשר המפקד על הקו, הוא מעביר את הטלפון לאשתו בפנטומימה, והיא אומרת: “החרמן?” ואחר-כך היא מכסה על הפומית ואומרת לו: “הוא מאונן, אני חושבת,” והוא, יצחקוב, מאמין באלוהים, נבוך מאוד, ורק התוכנית להפוך את בית הקפה במרכז לחנות ירקות גדולה על שם אשתו, “כלבו רינה,” רק התשוקה הזאת ממשיכה לדחוק בו, לא נכון, רק הפחד לצאת מהעניין הזה בשערוריה גדולה, ומי יאמין לו, ומי יאמין למפקד, הרי המפקד יגן על עצמו, ילכלך את היומנאי הפראייר, הכל אבוד, הוא אומר, ובינתיים המפקד חוגר מחדש את חגורתו, גמר לדבר עם אשתו, “יעקבוב, אל תתחתן אף-פעם, תשמע לי, אל תתחתן”
– לא, המפקד אני לא אתחתן
– הם ממררות את החיים, הלוואי שהיה לה מישהו, לאשה שלי, שיזיין אותה. נמאסה עלי
– אל תדבר ככה, המפקד, זאת האשה שלך, היא נתנה חיים לילדים שלך
– אתה יודע מה הכי מפחיד אותי, יעקבוב? הכי מפחיד אותי שהם יהיו כמוה יום אחד, בהמות כמוה, אני לא אוהב את החיים שלי, לפעמים אני רוצה לברוח מהחיים שלי ואני לא יודע לאן
– איך אתה מדבר, המפקד?
– יעקבוב, כשתתחתן ותוליד ילדים, אז נדבר. יום אחד אתה מגלה שהתחתנת עם בהמה, ויום שני אתה מבין שעשית לה ילד שהוא שלה, לא שלך, והוא נהיה גם דומה לה, בהמה מחופשת למלאך
– אתה אהבת אותה כשהתחתנתם, המפקד?
– אוהו, מאוד
– אז תחשוב על זה. תחשוב שהילד יהיה כמוה כשהיתה נפלאה
– ילדוֹת, יש לי ילדוֹת, אם היה לי בן, הכל היה אחרת
– אותו דבר, המפקד
– אחר-כך גם לא עומד, לא בא עליה, לא עומד ויש פחד עמוק בלב שזה לא בסדר, המצפון מציק, אתה מבין, ובמקום לבקש סליחה, צועקים, רבים, אבל מה אני צריך לעשות, למה זרקו אותך מהישיבה, אכלת חזיר?
המפקד לא באמת התעניין בתולדות יצחקוב, ועניין החזיר העסיק אותו הרבה מעבר ליצחקוב, תמיד דיבר על חזיר בנוכחות דתיים. עכשיו לא היה לו כוח לכל זה. חייו התחרבנו פתאום. אילמלא סיכם ככה את חייו, יכול היה בוודאי לסכמם אחרת, לחזור הביתה, לחבק את אשתו, אבל היה בו איזה צורך להסביר ליצחקוב את החיים וככה סיכם את חייו, ואחרי זה נחתמה השנאה.

מן התאים עלו מדי פעם אותן צעקות, חוקר, תשובה, מכָּה על עץ, אולי בעץ, צעקה מתארכת של כאב. נער אחד מן השניים בכה בשקט. המורה רצה ללטפו. יזיד, אל תפחד, אני אתך. ליטפו. שני הילדים מיהרו להתרחק ממנו. מידאס של מוות אני. כף ידו מלוכלכת. פתאום הביט הקצין במורה, בעיניים חוקרות הביט בו, זה היה כישרונו הגדול ביותר – להביט בעיניים חוקרות בבני-אדם, פחד נפל על נחקריו. המורה לא פחד, כמעט חיכה לעוד מריבה. יסגיר את עצמו, אני הרגתי את הילד, הנחתי אותו בשמש ואחיו ימות בגללי, ‘יתבונן נא האדם, בשובו אל עצמו, מה הוא לעומת מה שקיים; יראה נא את עצמו כמי שנתעה במחוז נידח זה של הטבע; ומאותו כלא קטן שהוא נתון בו  – היקום – ילמד נא להעריך את הארץ, את הממלכות, את הערים ואת עצמו כערכם הנכון’. וחוץ מזה, אין כמו רישום אמיתות כדי לשבש הליכים, יקח את שני הילדים, חטפתי אותם, ‘האדם אינו אלא קנה סוף, חלש מן החלש שבטבע; אבל קנה סוף חושב הוא. כדי לרמוס אותו, אין צריך שיהא היקום כולו חמוש בכלי נשקו: אד, אגל מים, דיים להורגו. אבל אף אם היקום ירמסו, גם אז יהיה האדם אציל מן הקם עליו להורגו, כי הוא יודע שהמוות מנת-חלקו, ומכיר את היתרון שיש ליקום עליו; ואילו היקום אינו יודע על כך ולא כלום’. אמר המפקד למורה: “הי אתה, תרים אלי את העיניים,” ולכן הרים המורה את העיניים. “למה לא התלוננת על הפריצה?”
– א-אני ב-בעצמי ה-הייתי ע-עם ה-הפו-פורצים
– שני אלו?
הוא ליטף אותם שוב. הם נרתעו. אולי לא הבינו איזה אסון הוא ממיט עליהם ורק פחדו מכוונותיו הרומאנטיות, “כ-כן.” אבל הקצין כבר היה במחוזות אחרים. “אני מכיר אותך מאיזה מקום?”
– ל-לא, ל-לא, א-אני אי-איתם
– אני לא שוכח פנים, אף-פעם אני לא שוכח פנים, חכה חכה, אתה לא היית בקופת-חולים בשבוע שעבר עם הילד שלך?
– כ-כן, א-אבל
חיוך גדול התפשט על פני הקצין והוא תפס בשתי ידיו של המורה ושני הילדים הביטו במורה, ושוב נתנו ידיים, אולי חשו כאילו זכו בנציג בתוך מערכת האכיפה. חיבק אותו מפקד התחנה ואחר-כך הרחיקו מעליו, “מה אתה מספר לי שאתה איתם?” קרץ לו, וחזר בקול על מחיקת הגרסה הקודמת, הלא נוחה, “חייליקו, אתה לא זוכר את חייליקו?” והמורה אמר: “א-אתה מת-מתכוון א-אלי?” הקצין חגג: “אני מתכוון אלי, טמבל, אֵלַי. אני חייליקו. אתה לא זוכר אותי?” הקצין שמח מאוד. “אני חייליקו, ותראה איפה אני היום?” היומנאי אמר: “אני הולך, תמיד הוא מאחר, סמוחה, אני לא מוכן לחכות,” אבל הקצין לא הקשיב לו והיומנאי פחד ללכת, רק אמר שהוא הולך, ואף הוסיף “סמוחה לא יכול פעם אחת לבוא בזמן? מה אני? לא עייף?” המורה, מצידו, תמיד כשנשאל שאלות כגון ‘אתה לא זוכר אותי?’, הינהן בראשו. “אתה פוגש מישהו?” שאל הקצין והמורה גילה את אוזנו של הקצין עובדה ידועה “א-אתה יו-יודע ש-שיצחק נ-נהרג”
– מה אתה אומר, יצחק? הנהג?
“ל-לא, ה-הסמל, ה-הסמל מֵ-מֵהַשַּ-לִּי-לִישוּת, עכ-עכשיו הוא כבר ס-סמל רא-ראשון, הת-התרסק, לא מצ-מצאו מס-מספיק שרי-שרידים בש-בשביל לק-לקבור,” המורה היה מרוצה, “מ-מצאו ר-רגל, ר-רגל שמאל, ו-וחצי גול-גולת. יצ-יצחק מ-מהשלישות. ב-טוח ה-הכרת או-אותוֹ,” אצטלם עם בני הגדול, הוא יעמוד לצידי, אשים לו יד על הכתף, הוא ישים לי יד על המותניים, לא, הוא ישלב ידיים “ה-הרבנות ל-לא הס-הסכימה לק-לקבור. ר-רצו למ-למצוא ל-לפחות ש-שלושת רב-רבעי ג-גוף, או את ה-הלב.” “אבל אתה זוכר את חייליקו, נכון?” המורה הינהן באי רצון, אולי משום שבדייתו נקטעה. “אתה מאלה שלא שמחים לפגוש אנשים מהעבר,” ציין הקצין בצער, אולי אפילו נעלב, “לְ-לְהיפֶך, זה עוֹ-עוזר לִחְ-לחיות טוב יותר. א-אני, אי-תם,” אמר לקצין וליטף את שני הילדים ליצדו. “אתה בטוח שאני הכרתי את יצחק? איך קראו לו?” התלבט הקצין, “יצ-יצחק קו-קומר, הוא ה-היה ח-חייל ש-שקט, ב-ביישן, ת-תלה פקו-פקודות על לוח ה-המודעות. פ-פעם אנ-אנסו או-אותו,”
– שימותו הערבים
– מ-מה פת-פתאום ע-ערבים? ב-בכלא ש-שש
– ואיפה הוא עלה על מוקש?
– בב-מילואים, ק-קיבל צ-צל”ש, א-אבל לא ל-לוויה
– יעקבוב, תעשה לנו קפה
היומנאי כבר ארז את חפציו וניגש נכה-רוח לקומקום. “מרו לי שפרצו לבית שלך ולא התלוננת,”ושוב קרץ, כי ככה רצה לשחרר את המורה, אחר-כך הצביע על הילדים ואמר: “ה לא הם?”וחזר להתעניין בתולדות חברו: “והאשה, כל הזמן אותה גרמניה?” תן להתוודות. אבל הקצין חשב שכאן מצפה לו סיפור מעניין וחזר על השאלה בחום של חבר ותיק מהצבא: “והאשה, כל הזמן אותה גרמניה?” שיהיה סיפור, “עז-עזבה או-אותי, א-אתה יוֹ-יודע עם כל רג-רגשי ה-האשמה ש-שלה, ו-וההנאה ש-שלי ל-להתעלל ב-ברגשי אש-אשמה, אני נ-נהנה ל-להת-התעלל ב-באנשים ע-עם רג-רגשי אש-אשמה, ה-הייתי מז-מזכיר לה מי הו-הוריה ומי הו-הורי הו-הוריה,” אכתוב רומאן, רב-מכר, זהות ישראלית וכל זה, והוא סיפר למפקד איך עזבה אותו לא בגלל זה, אלא משום שהתאהבה בתייר גרמני שפגשה כאן, מישהו מהילדות שלהם בצפון גרמניה, דרום גרמניה, מה שלא יהיה, והם היו כל-כך מאושרים שנפגשו, בהתחלה יצאו לבלות, רק בבקרים, בבית-קפה, אחר-כך, לאט לאט, לא יכלו להיפרד, רומאן ממש, והלוואי שהיה יכול לתאר כמה הם התרגשו לבלות יחד, “ו-ואני פ-פשוט ה-הייתי מ-מפריע, י-ישבתי ל-לאכול אי-איתם ב-בארוחות ע-ערב ב-בבית והר-הרגשתי ש-שאני ק-קללה, אז הס-הסתלקתי”
– ככה זה, וחוץ מזה, מה נשמע? מה? לא התלוננת על הפריצה, אבל זה בסדר, תמיד היית אדיש לחפצים שלך.
היומנאי אמר שוב, בלי תקווה לזכות בתשובה, “לא איכפת לי, אני הולך.” אוהב אדם היה המפקד, והתרגשות גדולה הציפה אותו לפגוש חבר מהשירות הרחוק מאוד, לשוחח על הימים ההם,  וכבר חשב להזמין את המורה לשתות ב”קפה יוהאן,” אין דבר יותר נפלא מהעלאת זכרונות, אלא שאז נכנס סגן-המפקד, מדיו בוהקים, כנפי צניחה לחזהו, גם אותות שתיים-שלוש מלחמות, נמוך, חטוב, את הכרס הכניס פנימה במאמץ גדול, תמיד, מאמץ שגרם לו בעיות גב, וחרף עצת הרופא סירב לחדול. מפקד התחנה חייך, ובמקום לענות לעתירת היומנאי, השתתק, הבחין בעיקבות העפר האדומות שהותיר סגנו על המידרכה, ואמר למורה: “זה הסגן שלי.”

המורה חייך אל הסגן, שהביט בשניהם זָעֵף, ידיו על המותניים, הביט אל תחנת היומנאי הריקה, יצחקוב כבר פשט את מדיו בפינה, בדיוק עמד בתחתוניו וקיפל את מכנסי המישטרה הכחולים, לא אהב ללכת הביתה במדים, והסגן אמר: “סמסונוב, לאן אתה?”
– המפקד שיחרר אותי. נכון המפקד?
סגן-המפקד שאל: “סמוחה כבר בא להחליף אותך?” אבל יצחקוב המשיך לסדר את מדיו, “מה איכפת לך? מי בכלל שואל אותך?” עכשיו חשב המפקד שכל העולם רואה איך הרסן נשמט מידיו, אולי משום כך הביט בשאט-נפש באיש העומד בתחתונים ובגרביים, והסגָן אמר למפקד: “בטל את כל החופשות. מבצע ערבי מתנהל כרגע על הכביש הראשי, בדרך לחירבה.” המפקד היה מעט גבוה מסגנו, אבל באופן כללי היה הגובה הממוצע בתחנת המישטרה 1.70 (מדרגת רב-סמל ומעלה היה הממוצע 1.65, ועורר הרבה בדיחות במטה הארצי). המפקד אמר בשקט: “אני מציע שתפסיק להתרגש, אני אגיד ליצחקוב להכין לך קפה.” זאת היתה כמובן התגרות גלויה. הסגן פנה למורה ואמר לו: “אתה!” המורה הביט בסגן-המפקד ואמר, מחייך: “א-אתה מת-מתכוון א-אלי?” הקצין אמר לסגנו: “אתה לא מדבר בנימוס, הוא בא להתלונן על פריצה, הוא אפילו תפס את הפורצים ואתה מדבר אליו בסגנון מכוער, מה יהיה אתך, טומי?” ככה הוא דיבר אל סגנו, בנועם.
– יותר טוב האי-סדר שלך? בחוץ עומד שוטר עם כנפי צניחה בלי זכות לענוד אותם.
המפקד לא ענה. מהבוקר הוא צועק עליו, סגנו. “תענה לי: יש לו זכות לענוד כנפי צניחה, או לא?” נוכחותו של המורה הפיחה אומץ במפקד, אולי, ואולי משום כך גם לא השיב. אבל סגנו צעק: “תענה לי, אמרתי, יש לו זכות או אין לו זכות לענוד את הכנפיים?” וחזר על השאלה, בכל פעם חזק יותר. המפקד לא ידע מה לענות. אולי ידע ולא רצה לענות. מצד שני, גם הוא ראה איך המורה מחייך, ואולי משום כך חייך גם הוא. הסגן ראה את החיוך של שניהם, לכן המשיך לצעוק, אולי, בינתיים רק על המפקד: “אני ביררתי במישרד הביטחון. אין לו זכות לענוד כנפי צניחה. אין לו זכות לענוד כנפי צניחה. אין לו זכות לענוד כנפי צניחה.” בסוף אמר לו המפקד בנעימה מרגיעה: “נו, באמת, טומי, די. איך אפשר ככה לריב מהבוקר.”
– בוקר? אתה יודע ממתי אני על הרגליים? אתה יודע ממתי אני נוסע בשדות עם הניידת המחורבנת הזאת? אתה יודע כמה ערבים הגיעו כבר עד לבריכות החימצון? אתה יודע כמה קשה להסתובב בלי מזגן בניידת? ומה אני מוצא כאן? מתחזה-לצנחן עם שני אסירים מטנפים קיר עם בחורה ערומה, יומנאי בתחתונים, שני מלוכלכים יושבים על יד הדלת ויכולים לברוח כל רגע, ועוד רגע גם הוא יברח, החבר שלך, כמו חמישה חברים אחרים שהיו לך כאן, כולם שירתו אתך בצבא, כולם זכרו אותך, ולא ברחו לך ברגע הראשון? ברחו, כי אתה נהנה לתת לכולם לברוח. תגיד לי בריחה אחת שהרגיזה אותך. עם מי נישָאר בסוף? עם מי? תענה לי.
הוא היה מאוד מרוגז, טומי הסגָן, עורו הִוְריד כמו מורטאדלה. הגידים בגרון התנפחו לו כמו צוואר של תרנגול-הודו. רק שמונה בבוקר וכמעט גמור. לזכותו ייאמר שלקח את העבודה ברצינות. לפעמים לא נרדם מרוב כעס, נאבק נגד המימסד המישטרתי הזחוח, בהקיץ, על המיטה, אחותו כבר ישנה, מילמלה מלה או שתיים, האשימה את הוריהם בסיכול נישואיה, הוא אמר לה שהחתן היה עבריין, היא אמרה שהיה ערבי, הוא אמר שאין הבדל, מבחינה סטטיסטית כל הערבים שהתחתנו עם יהודיות – 90% מהם עברינים, אבל עכשיו היא יְשֵנָה, נתן לה תרופה, כל לילה נתן לה תרופה וחיכה עד שתירדם, את התרופות קנה מכספו בעיר אחרת, פחד שבקופת-חולים ירכלו על התרופות הללו, ישב לידה וחיכה שתירדם, ולפעמים הרגיע אותה, רך-רך אמר לה: “תיזכרי בדברים היפים שהיו לנו כשהיינו ילדים, ככה תוכלי לישון,” והיא אמרה: “איך אני יכולה לזכור? היתה לנו ילדות מכוערת כל-כך” והוא אמר: “תיזכרי, תיזכרי לפני שהגרמנים באו,” והיא אמרה, אולי בכלל רטנה: “אני לא זוכרת כלום לפני שהגרמנים באו,” ובאמת לא זכרה, כי היתה רק בת שלוש, כשהגרמנים באו, והוא ניסה לספר לה על החיים שלהם לפני שהגרמנים באו, והמציא דברים, כי בעצמו לא זכר, והתבייש להודות שלא זכר, היה בן שש והארץ הרי מלאה ילדים שמספרים זכרונות מגיל חמש, ספרים שלמים, והוא לא זוכר כלום, ולמרות שהפסיכולוג אמר לו שאין קשר בין השיכחה שלו לתקרית שבה הרביץ לשוטר אחר, הוא יודע שיש, יש קשר בין זה שאין לו שום דבר בזיכרון מהילדות לבין הרגזנות שלו, כי איך להסביר את זה, וכשנרדמה אחותו, הפה שלה היה פעור בגלל התרופות כאילו היתה גוויה (פעם ראה אשה מתה, אחרי רצח, וחשב מייד על אחותו, ואחר-כך לא יכול היה להירדם, מלא רחמים וכאב ומרירות בגלל אחותו), ומצד שני, אחותו האשימה את הוריהם ברווקותה, ולמה האשימה אותם, והלוא הוריהם בכלל מתו באירופה? כדי שלא תצטרך להאשים אותו, כי הוא דאג לה, העביר אותה כל המלחמה על הידיים, נשבע לה שלעולם לא יעזוב אותה, הבטיח ככה לאמא, אמר לה שהבטיח, למרות שבכלל לא הספיקו לבקש ממנו, לא אמא ולא אבא, בכלל לא לקחו אותם יחד, הם מתו לחוד, במקומות שונים, רק שניהם נצמדו כמו גרביים חדשים, והמרירות שלו מתערבבת במזימות הצמרת המישטרתית, מבוהל משיחות לא ברורות שהיו למפקד עם חברים במטה הארצי, איך זה שאפס כזה ממשיך לפקד, אין שום צדק, והוא שוכב ומביט בתיקרה, שומע את המלים הנמלטות לה מהפה, ביחד עם נחירותיה, מזיז לה את היד המורמת למעלה, גם כי המראה הזה של כניעה נראה לו כמו מוות, וגם היא נוחרת כשהיד מורמת כלפי מעלה, ואחר-כך הוא הולך למיטבח לראות אם סגר את הדלת, ואת המקרר, וכדי לרשום מה לקנות (רק לחברים הוא מספר שאחותו מבשלת לו, באמת הוא עושה הכל, היא לא זזה, לא עושה כלום כל היום), ואחר-כך הוא חוזר למיטה, לוקח כדור שינה, רק חצי, כדי לקום בזמן, אבל בגלל הכדור הוא עצבני בבוקר, מצד שני הוא מוכרח לישון קצת, (פעם אחת עצר רוצח בזמן ביצוע הרצח, איחר בשניות, שלף את האקדח, יכול היה להורגו, מתוך אינסטינקט, הסתכל על גופת האשה, ידה היתה מונחת מעל לראש, והוא אמר לרוצח, מעומק הלב אמר לו: “הנה היה לה אוויר באף, ועכשיו אין לה. יצאה הנשמה,” וגם בצנחנים הקיא פעם, ב-1967, בירושלים, ותיכף אחרי זה התעשת וכבל את האיש, לא הרג אותו, אחר-כך גם העיד עדות מרגשת מאוד, שקטע קצרצר מאוד ממנה שודר ברדיו), ואם הוא לא יעשה את כל העבודה כאן, הכל הרי יתפורר.

היומנאי יצחקוב לבש מחדש את מכנסי המישטרה הכחולים, למרות כל מה שאמר. “אני רוצה שתכיר את החבר שלי מהצבא, אחד האנשים הנערצים עלי,” אמר המפקד לסגנו, והסגן אמר, לעצמו אמר, לך תזדיין עם החברים הגיבורים שלך מהצבא, ובחן את החבר הזה. המפקד אמר לסגנו בשקט: “אולי תיגש אלי לחדר ונדבר,” והשניים פסעו לכיוון חדרו של הסגן. היומנאי החליט שוב ללכת הביתה, ושוב הסיר את מכנסיו, נתקל במכנס הימני, כמעט נפל, שני הילדים צחקו, ולמען האמת היה משהו מצחיק באיש מישטרה בתחתונים, רגליים ארוכות ולבנות, איש שעיר היה יצחקוב, כמו כל הכּוּרדים, ולכן אמר להם: “לֶש תֶדְ’חַקו[1]?” והשניים השתתקו. אחר-כך פנה לקפל היטב את המדים, וללבוש את הג’ינס שלו, ואמר למורה: “אני הולך. לא איכפת לי. גם אני בן-אדם. בצהריים הילד חוזר מהגן, ואז כבר אין לי שום סיכוי לישון. לא השגנו מעון-יום. בשביל כל דבר צריך פרוטקציה. בערב אני עוד פעם כאן.” מישפטיו היו קצובים, משום שפרף כפתורים ופשט מדים וקיפלם והכניסם לארון ולבש וכיפתר, תוך כדי דיבור, “וְסמוחה זה עושה לי את זה כל יום, מתעורר בשש-וחצי ואומר לעצמו יצחקוב לא ילך עד שאני לא מגיע, והוא ממשיך לישון, ומתי אני אישן? תשמור על שני הילדים שלא יברחו, בסדר? אתה יהודי, נכון? הם ערבים.”
– א-אנחנו ב-בכלל י-יחד, א-אז אל תס-תסמוך ע-עלי
– לא איכפת לי, אני הולך

מחדר סגנו של המפקד עלו צעקות שיגרתיות, ואחר-כך יצאו משם השניים בפנים מאירות. המפקד רצה ללמוד מישפטים, אבל לא קיבלו אותו, חשב לזייף תעודת-בגרות, אבל לא ידע איך. סגן-המפקד הביט במורה ואמר לו: “אז זה אתה? שמעתי עליך הרבה, באת להתלונן נגד שני המלוכלכים, טוב, טוב מאוד, בוא אחרי,” המפקד קרא אחריהם ברוח טובה, “תדבר אליו בנימוס, הוא גיבור מלחמה,” והמורה הלך אחרי הסגן במסדרון הארוך, הציץ לתוך התאים המסורגים, בתא אחד עמד איש וקרא לוח דירות-למכירה בעיתון, בתא אחר שיחקו קלפים, בתא שלישי עמד אדם ובכה לתוך הסורגים. ריח עז של שתן עלה מהתאים (או מהסגן?). הוא היה איש נמוך ושמן וּורוד פנים, מדיו נראו כאילו ילך  בשעה הקרובה לנשיא המדינה, אמרו עליו שהוא דופק את אחותו, קבוע, שָנים, רסמי לגמרי, אבל היו לו מלשינים בתחנה, תמיד ידע מי אמר עליו מה, ויש שאמרו כי המפקד הוא המלשין הראשי שלו, פוחד ממנו, מרכל עליו, ורץ להלשין על אחרים, לנקות את עצמו, כל-כך פחד מסגנו. הריח לא הירפה. כמה שתן במסדרון אחד.
נכנסו לחדר שעל דלתו כתוב “חקירות א’, פקד טומי קוֹק.” כניסתו הנסערת לתחנה רבע שעה קודם לכן נעלמה כלא היתה. אין לתחנה הזאת אבא. גם למדינה אין. כשאין אבא, יש טרור, יש פשע. המורה הסכים, כמובן. “תעודת-זהות בבקשה.” המורה נאנח “כ-כבר נ-נתתי ל-לאחד, ו-ואחר כ-כך ב-בא ש-שני ו-וביקש ו-ושלחתי או-אותו ל-לראשון ו-והוא ה-הלך ו-ורב אי-אתו ע-עד ש-שהם מ-מצאו א-את ה-התעודה, ו-ובסו-סופו ש-של ד-דבר ה-החזירו ל-לי או-אותה, ע-עד ש-שלקח ל-לי או-אותה מי-מישהו א-אחר.”
– מה שמך?
– ל-למה א-אתה צ-צריך א-את ש-שמי?
– כי אני צריך לגבות ממך עדות.
– ע-על מ-מה ה-העדות?
ואגב פתיחת תיק וסידור דפים ריקים בתוכו אמר: “הוא היה חבר שלך בצבא, המפקד שלנו, השיכור, הזנאי הזקן, האימפוטנט, הסנילי.” מורנו לא השיב לו. “אתם נפצעתם יחד?”
– א-אני זו-זוכר מעט מאוד, ל-למדתי על ע-עצמי מ-מאחרים
– אני גם. רוב הדברים שאני זוכר, אני זוכר מסיפורים של אחרים, בפגישות של החבר’ה…
– זו-זו ב-בעיה, איך קו-קוראים לך?
– קרא לי פקד קוק.
– א-אבל מ-מה ה-השם ה-הפרטי ש-שלך?
– אתה לא תקרא לי בשם הפרטי שלי.
– ל-למה?
– כי אני החוקר ואתה העציר.
– ל-לא א-אדבר א-אליך אם ל-לא ת-תגיד לי איך קור-קוראים ל-לך
– אתה תדבר כמה שאני רוצה.
שוב רחבה נשימתו של המורה. הנה החדווה לומר משהו באמת חצוף, אחר-כך שוב יצנח בכובד לישיבה על הספסל בפינת התחנה, הנערה במעיל הוורוד, שער הפישתן שלה, למה לא אנסתי אותה? “א-אתם מ-מענים כ-כאן?” סגן-המפקד אמר: “אצלנו אתה לא תחזיק מעמד,” והביט לתוך עיניו הכבויות של המורה ואמר לו: “אתה צוחק עלי, נכון?” אחר-כך לא הביט לתוך עיניו, ובעצבנות, ידיו אפילו רעדו, דפק על השולחן ושאג שאגה נוראה: “אתה צוחק עלי, נכון? אתה צוחק עלי, נכון?”

אז החלה בתאים החגיגה. במקהלה חזרו על השאלה המיוסרת: “אתה צוחק עלי, נכון? נכון? נכון?” (אהיה רחום, אחר-כך אכה אותו) “ל-לא, ס-סליחה, אם ז-זה מ-מה ש-שהרגשת, א-אני מ-מבקש סלי-סליחה,” מישש שוב בכיסו, פגע בביצים המתוחות, כמעט כאבו לו מהנגיעה הגסה. הקצין שוב שאג: “איך קוראים לך?” ובתאים צהלו ושמחו “איך קוראים לך? איך קוראים לך? איך קוראים לך?” ומישהו יעץ לעציר מרחוק: “אל תגיד לו איך קוראים לך, רק בעינויים מוציאים כאן שמות, וגם אז הם לא יודעים על בטוח, תן להם לשבור את הראש.” אי אפשר היה לדעת, בשום אופן, מה הם רצו, שהקצין יסבול או שהעציר יסבול, או שניהם, מין שימחה גדולה היתה שם. סגן-המפקד אמר: “אתה רוצה לשאול אותו איך שברנו לחרא הזה את הראש? תשאל אותו,” והמורה העמיד פני פוחד, אולי פחד, לך תדע: “מ-מי- א-אלה, ה-המפקד?”
– חלאת המין האנושי, עונש מוות צריך בשבילם.
יש לי הווה, יש לי גוף, אין לי מישקל כבד “ד-דרך א-אגב, ב-בקשר ל-לערבים ש-שחוזרים ל-לאדמה ש-שלהם. א-אתה לא חו-חושב ש-שזהו פי-פיתרון. מ-מבחינת הצ-הצדק, א-ני מ-מתכוון. אף א-אחד לא ג-גר על ה-האדמה ה-זאת. ה-הם מת-מתגעגעים ל-לאדמה ה-הזאת”
הקצין כיווץ את שפתיו. תיעוב היה בו, אולי. “אני מתגעגע להונגריה. אז מה? אז אני נוסע לשם? אחותי מתגעגעת לאבא שלי, אז היא נוסעת אליו? אסור להתגעגע וזהו!” ואף שגמר לומר את מה שהיה לו לומר נשאר לו הכיווץ על הפנים. כאילו כואב לו, חשב פתאום המורה, משהו כואב, והמלים ממציאות מעגל אחר, בדיוק זה מה שרציתי להגיד, הכאב הוא מעגל סגור, והמחשבות הן מעגל סגור אחר, ומה שאומרים, המלים, הן מעגל סגור אחר, מי יודע איך מתחברים המעגלים.
– זה נו-נורא מה ש-שאתה או-אומר. כ-כל ה-החיים ש-שלי הם מין ג-געגוע, ש-שאני בכ-בכלל לא י-יכול ל-לדבר ע-עליו, א-אפילו לא ל-לדמות או-אותו ל-לעצמי מ-מרוב כאב, ת-תענוג, א-אתה מ-מבין?
– איך קוראים לך?
– די כ-כבר עם ה-השאלות ה-הללו. א-אני ל-לא א-אגיד ל-לך א-איך קו-קוראים לי. א-אני ל-לא זו-זוכר, ב-בסדר?
– מה אתה כן זוכר?
– איך א-אבא ש-שלי ל-לקח או-אותי ב-בידיים, פ-פעם א-אחת, א-אני זו-זוכר
סגן-המפקד הביט בו. שפתיו רטטו לשניה קלה. “אתה שמעת אותי אומר את זה, נכון?” אחר-כך ביקש למחוק את זה, אף שהמישפט הידהד, לפחות באוזניו, אבל איך אפשר היה למחוק את המישפט המבוהל הזה, נבוך אמר: “אני התכוונתי שיש לי זיכרון כזה, כואב, עכשיו פתאום הזכרת לי אותו, כאילו הלך לי לאיבוד.” הוא רצה לדעת מדוע לא התלונן המורה על פריצה לביתו, והכל נראה לו קטן, אפסי, Donne-nous aujourd’hui notre pain quotidien[2] ואולי משום כך הוסיף בנעימה משעממת, ורשם משהו, מדוע לא סייע המורה לכוחות המישטרה למנוע פריצות אחרות במקום. המקהלה השתתקה. Donne-nous aujourd’hui notre pain quotidien. העציר לא הביט כלל בחוקר, אני יושב ומתחכם לי, יכולתי להמשיך ולקרקס אותך, נעשיתי חכם גדול, אני צריך לשבת ולתת לך לחקור אותי, אני צריך לענות על השאלות שלך, והוא הציע לו להתחיל עוד פעם, יאמר לו את שמו, את הכינויים, את כל הכינויים, כי האמת היא פשוטה: הוא ברח, הוא הבריח את האב, הילד הלך לחפש את אביו, לא ידע איך אביו נראה, הוא עזב אשה עם ילד, לטובת אשה עם ילד אחר, לא שלו, אבל לא היה איכפת לו, הוא אהב את הילד שלה יותר משאהב את הילד שלו, איך להמשיך מכאן, אמשיך ככה, הילד שלו הפריע לו ברומאן החדש, ואולי הילד שלה היה ילד יפה והילד שלו היה ילד מכוער, זו האמת הפשוטה, הפרימיטיבית, כמו כל אמת, כאילו המעגלים מתחברים בקלות, מה שכואב, מה שנחשב, מה שנאמר. למה אף אחד לא לוקח אותי ומענה אותי, למה לא מרביצים לי כדי לדעת עלי משהו, הפקד נראה די עייף. “מי אתה? תגיד לי, מי אתה?” והוא צעק לו את התשובה: “א-אני? אני ה-הַמֶּהְדִי,” ושוב צעק: “א-אני? א-אני ה-המהדי מו-מוחמד,” ושוב צעק “א-אני ה-המהדי מו-מוחמד בא-בָּאשי אוּטרָאק.” החזיר הוורדרד סטר לו. הסטירה צרבה. שוב סטר לו, אולי בגלל החיוך, אבל החיוך עמד שם בגלל הדמעות בעיניו. המשקפיים התעקמו קצת. קיווה לדם. “עכשיו מספיק עם הבדיחות, אפילו הקהל שלך בתאים משתעמם. אתה תדבר כמו בן-אדם?” – כ-כן
– למה הסתרת את התמונה הגנובה?
– א-אני אס-אסביר ה-הכל
החוקר היה מרוצה והכין את טופס התלונה. “החבר שלך, המפקד, מזיין את האשה של היומנאי וחושב שאף אחד לא  יודע, אבל אני יודע .” אז נכנס צנחניקו לחדר, והקצין אמר: “לא אמרתי לך להוריד את הכנפיים מהחזה?”
– אבל למה, הסגָן?
– כי אין לך זכות, אין לך זכות, אין לך זכות
– יש לי, יש לי, יש לי
שניהם היו אדישים במריבה הזאת, חזרו על מישפטיהם כמו בחזרת שינון, אבל התאים הריעו במקהלה (כבר שנה נמשך המאבק ובסופו של דבר ניצח הזוטר, כמו תמיד). סגן-המפקד שאל: “הכל מוכן לזיהוי?”
– הכל מוכן, הסגן, אבל אין אנשים חוץ מהגנבים עצמם.
– איפה הציירים שלך?
– בחוץ.
– תביא אותם.
– להתיר אותם?
– כן, תתיר אותם, ואתה, אתה תסתכל בכל החשודים ותגיד לי מי פרץ אליך הביתה.

במיסדר הזיהוי עמדו שני האסירים/צבעים, וגם שני הילדים הערבים נשלחו לתוך התא. הדלת המסורגת נטרקה עליהם. הגיע מפקד התחנה. המזהה והקצינים עמדו במסדרון והביטו בהם מבעד לשבכה. סגן-המפקד שאל את המורה: “נו, מי מהם הביא לך את התמונה?”
– אף א-אחד
מפקד התחנה אמר לסגנו: “אתה חושב שארבעה אנשים במיסדר, שני מבוגרים ושני ילדים, זה הוגן?” הסגן אמר לצנחן המתחזה: “תביא גם את הזקן,” ובאמת הביאו איש מבוגר, משופם, כסוף שיער, והוא מיהר לחבק את שני הנערים, אחד מן השניים בכה, כלומר זה שבכה גם קודם. הזקן חזר וחיבק אותם ונשק להם, ולזה שבכה ליטף את הראש עוד רגע. הסגן צעק עליהם. הם הסתדרו. שוב נאלץ המורה לזהות מי מהם פרץ לדירתו, ואמר: “א-אף א-אחד, א-אני ב-בטוח, אף א-אחד.” אבל את הסגן לא עשו באצבע. הוא מיהר לאיים בקולו על המורה: “אתה אמרת שהילדים הם אתך, נכון?” המורה ידע שסיבך את הילדים. הוא חיפש את מבטיהם. הם לא הביטו בו. “ה-הסגן ש-שלך רו-רוצה ל-להלביש על מי-מישהו ת-תיק,” אמר לידידו מהצבא, חייליקו או השד יודע מה סיפר על עצמו הנוצרי המתחזה (רק תחשבו כמה אשכנזים בארץ הם נוצרים מתחזים, כמה מזרחים בארץ הם ערבים מתחזים, למות מפחד). ומכל מקום, למפקד לא נעמה החוצפה הזאת, ולכן יעץ למורה: “עבירות רכוש הן מכת מדינה, לא הולכים עד שלא מזהים.” (האומנם פסימיות היא בהכרח אות לשקיעה, לניוון, לשכול ולכישלון, אות ליצרים שעייפו, נחלשו?)
עמד ליד התא, הביט בהם מבעד לסורגים, וכשהביטו בו, נתקף בושה עמוקה. “כמו חיות,” אמר המפקד בסלידה והמורה הינהן, סגן-המפקד העמיד את החמישה: צייר א’, ילד א’, צייר ב’, ילד ב’, והאיש המבוגר, שנתן יד לילד. “להוריד את היד, הומו” צעק סגן-המפקד. “הוא אבא שלו”“ אמר צנחניקו, “לא מעניין אותי, שלא יתנו ידיים, ובכלל מי אמר לך שהוא אבא שלו?”
– בגלל זה עצרנו אותו.
– גם כן הוכחה.
המפקד התעלם מהמריבה הנמשכת ואמר לאב, מעין פשרה בין העמדות הקוטביות: “תתחלף עם הראשון בצד השני,” וגם שם נעמד האב ליד אחד משני הילדים, זה הבוכה, וגם לו נתן יד, וגם עכשיו צעק סגן-המפקד: “להוריד את היד.” המפקד אמר לסגנו: “הוא אבא שלו, תפסיק לצעוק ככה.” סגן-המפקד סינן, כן, ‘סינן’ היא מלה טובה כאן: “אתה רוצה לנהל את המיסדר הזה? תנהל, מה איכפת לי?” והלך משם ברוגז, לעבר מישרדו, עמד במרחק מה וחיכה להיקרא בחזרה. המפקד, שלא ידע מה בדיוק עושים במסדר זיהויו, קרא “בוא, נו באמת, למה אתה כזה רגזן? מה כבר אמרתי?” הסגן חזר. היתה מבוכה. העצירים עמדו בשורה. האב ליטף בגניבה את ראש בנו. המפקד הבין שמקומו איננו כאן, “אני בכלל הולך,” אבל הסגן המשיך להתרגז: “לך, לך תזיין את האשה של סמסונוב,” צנחניקו אמר למפקד בכעס: “איך זה שאתה מרשה לו להתנהג ככה? במקום עבודה נורמלי, היו כבר מחסלים אחד כזה עם כדור בראש. הוא טינופת, האיש הזה, הוא טינופת,” ובאמת לרגע נדמה היה שצנחניקו יחנוק את סגן-המפקד, אבל המפקד אמר לו: “אל תדבר ככה על הסגן שלי.” נו, עכשיו, אחרי דיאלוג כזה, לסגן אין כאן מקום, אומרים עליו מה שאומרים ומה עושה המפקד, מגן עליו ברוך, במקום לדפוק את צנחניקו, הכל מוטל עליו, איזה מין ג’וב זה להיות סגן של חדל-אישים כזה. האנשים בתא התעייפו. אחד מהם נשען על הקיר וננזף. מחזיק-הצבעים אמר לצנחניקו על חברו הצייר: “הוא צריך להשתין,” וצנחניקו אמר לסגן-המפקד: “הוא צריך להשתין.” סגן-המפקד אמר לצנחניקו: “למה אתה בא אלי? למה אתה לא הולך למפקד שלך?” הצייר השתין במכנסיו. המורה הצטמרר. ראשו כאב. אברו נח כקרום יבש של פצע. “אתה מזהה את הפורצים לדירתך?” אז צעק המורה כאילו היה מפקד המחוז: “ל-לא, ו-ותרשום, א-אני ל-לא מ-מזהה.” סגן-המפקד השתאה לרגע למשמע הצעקה, ואחר-כך אמר: “בסדר, עכשיו תיכנס אתה לתא.” המורה נכנס לתא. הוא לא ידע איפה לעמוד, אבל רגש של הקלה הציף אותו. איש גדול, איש קטן, איש גדול, איש קטן, איש גדול. “איפה לעמוד?” קילקל את הסימטריה, זה בטוח, אני שמן מדי ומסורבל מדי, ולא שייך, עודף, אבל הם צריכים לתפוס גנב, לא לבנות טאבלו. סגן-המפקד הורה לצנחניקו להוציא מהתא את אביהם של הנערים. האיש יצא. הילדים פחדו. אחד מהם דיבר בערבית. הסגן צעק עליו “אוסקוט”[3] ואת האב שאל: “אתה מזהה את הגנב?” המתחזה-לצנחן, שהיה האדם הכי מיותר פה, גם מבחינת ממדיו וגם מבחינות רבות שקשה להסבירן, כמו תמיד בעניין מיותרות, כי ההסבר הרי מבטל את המיותרות, מי בכל מאיתנו יכול באמת להסביר את מיותרותו, אפילו כאן, מול הדף הזה, המאיים, ומכל מקום כך אמר המתחזה-לצנחן או הצנחן: “הרי הוא לא מבין עברית,” המפקד נזף בו, למרות שצנחניקו היה מאנשיו הנאמנים ביותר בהיערכויות הפנימיות:  “מה אתה? עורך-דין?,” “לא,” השיב צנחניקו, “אבל הוא לא מבין עברית, המפקד. לא מספיק מה שקורה בלבנון? מתי אתם תלמדו שהם בני אדם, רק מתי שיהרגו אותנו? רק ברגע שמתים מבינים שהרוצח היה בן-אדם עם היגיון.” המפקד הקשיב לו, הביט בו, הדיאלקטיקה הזאת מצאה חן בעיניו, אולי בכלל חשב על תשוקתו לחייג מיספר מסויים, ופטר עצמו ככה: “אני לא יודע מה הוא מתכוון לעשות. הוא אחראי על הזיהוי, וזהו. אני לא אבא של כולם, וחוץ מזה, עד היום טומי שלנו פיצח את כל התיקים שלנו. אתה מוכרח להודות”
אנחנו עמדנו שקטים. Car c’est à toi qu’ appartiennent, dans tous les siècles, le règne, la puissance et la gloire[4]. המפקד דיבר אל צנחניקו באהבה גדולה. אבל הסגָן התעלם עכשיו מהפרובוקציה הזאת. פעם ניסה הסגן לשדך את אחותו לצנחניקו. תיכף שעשה את זה ידע שעשה שגיאה, ממש הרף עין עבר בין המחשבה והחרטה ותוך כדי כך כבר הציע, או איך לתאר את זה. מאז אין לו שום יכולת לשלוט במגודל הזה. אבל אושרה של אחותו חשוב לו, וגם עכשיו מוכן הוא להשיאה למתחזה הזה, אם רק ייאות להתחתן, וצנחניקו כועס עליו, בגלל זה, נעלב כשראה את האחות הנפוחה (מרוב תרופות). לעצמו שמר הסגָן תמונה שלה מהימים שהיתה יפה, גזר מהתמונה את החבר הערבי שלה. צנחניקו ידע גם שהיה לה מישהו ערבי. בגלל זה לא רצה אותה, בטוח, אבל לא אמר את זה. הסגן המשיך בחקירה: “אתה מזהה את הגנב?” אמר שוב בקצב איטי, כמו לחירש-אילם. הערבי תפס בסורגים מבחוץ. הוא לבש בגדי עבודה בצבע חאקי בהיר, בניו לא הבינו מה קורה, אולי ידע עברית והם לא. אחד מהם משך באפו. (יזיד, מרואן, את עיני אתן בשבילכם, כליה אתן לאביכם, אם רק יבוא אלי) האב הביט בציירים, הביט במורה, משך בכתפיו ואמר: “לא מבין,” “תיכנס בחזרה לתא. צנחניקו, תביא צייר שלך,” ליתר ביטחון הדף הסגן את האב לתוך התא והוציא בתנועת יד את מַכֵּה-אשתו, שהיה למזהה. העניין הלך והסתבך. כל הוצאה כזאת הביאה בעיקבותיה אירגון אחר של החשודים, בעלי גובה משתנה. סגן-המפקד הרכיב הרכבים, רשם רשימות, עד שהגיעה גברת זיזי. (אשאר לישון כאן, אמות כאן, אפגוש אשה, אתאהב בה, אספר לה איך חליתי, ילדי הקטן, המשתעל, להתחיל הכל מחדש, ענבים יגדלו על חלוננו .Donne-nous aujourd’hui notre pain quotidien) “תישאר בפנים, הומו,” עייף נשען על הסורגים. המפקד פקח את עיניו ורצה לומר משהו להגנתו, היה מוותר על הפיקוד, הופך לסגן, אבל אם הוא מדבר אליו ככה כשהוא סגנו, מה יעשה לו אם יהיה מפקדו, וגברת זיזי, מביתה הרי גנבו יצירת אמנות אקספרסיוניסטית, הגיעה סוף-סוף והמקל בידה המכוסה בהרות שמש, שפתיה מאופרות בחן רב, אשה יפה היתה, וקמטיה רבים מספור (אתה משקר, יש בך זיכרון כלשהו), “שלום לך גברת זיזי, לכבוד הוא לנו לארח אותך בתחנה שלנו, את רוצה קפה? צנחניקו, תעשה קפה לגברת זיזי! את רוצה כיסא? תביא לה גם כיסא!” אמר הסגן, והמפקד הלך לחדר הסמוך, פתח את הדלת כדי להביט בהם, התיישב ליד השולחן, נטל טלפון והחל לחייג. זה היה חדרו של הסגן, על הכוננית היו תמונות ההורים, צעירים, מחובקים. איך הצליח להביא אתו דווקא את התמונה הזאת מאירופה השרופה? אולי לקח תמונות של זוג צעיר מיקרי מפעם, כמוני.
זיזי התלוננה אצל הסגן, הוא הבטיח להחזיר את הציור. מנהלת מחלקת התביעות של חברת הביטוח טילפנה כבר פעמיים, רצתה למצוא את הגנבים והבטיחה לשלוח מְעַנֶּה משלה שימצא את הפריט, אם רק ימצאו את החשוד; בניגוד לשירותי הביטחון שמענים בשביל הודאה, קלושה ככל שתהיה, והשופטים מקבלים אותה בראותם את החתימה ובקבלם את שבועת המענים שלא היה עינוי –חוקרי הביטוח צריכים לְעַנּוֹת בשביל למצוא יצירות אמנות, לא נייר כתוב, אפילו השופט העליון הליבראלי אהרן ברק אינו יכול לקבל כראיה פתק שעליו כתב המעונה “ציור אקספרסיוניסטי,” בין אם יש עליו כתמי דם, ובין אם אין, ולפיכך הבטיח סגן-המפקד למצוא את הציור, ומשום כך הוא כל-כך נרגש, והאשה עמדה, שעונה על המקל, ליקקה את השפתיים, האודם לא טעים, חריצים בשפה כמו בעקב: “כל-כך מסריח פה. למה אתם לא מנקים?” וסגן-המפקד אמר לה ברוח טובה: “גברת זיזי, זה בית-סוהר, לא מוזיאון,” ופזל לעבר המפקד, אבל המפקד לא הקשיב, כי דיבר בטלפון. גב’ זיזי עמדה ליד הסורגים, ביקשה עוד אור, זה כל האור שיש, מובן שהילדים היו החשודים, היתה זו היא שדיווחה כי ראתה שני ילדים, על כן עצרו מייד את שני ילדיו של הגנן שלה. הגנן בא לספר לה על המעצר, לא משום שחשב שהלשינה, אלא משום שטיבם של עבדים שהם מאמינים בכוח אדוניהם, ומה יכלה לומר לו? שלא היתה צריכה מתחילה להעסיק אותו? את זה דווקא אמרה לו, כי אין לה כוח לתלונותיו, די לו לאדם בעבודה שיש לו, בלחם-חוקו, מה לו להתלונן? אבל הוא התעקש להציל את בניו מהמעצר, אחרי שהשוטרים כבר נסעו לכפרו והביאו אותם. היו לו אומנם עוד ילדים, אבל הם לא היו בבית באותה שעה. השוטרים גם הביאו ציור אחד, מיסגד כיפת הסלע על גבו של פלסטיני כפוף וגאה, עם פסוק מהקוראן למעלה, ושאלו אותה אם זה הציור שנגנב, “לא,” ענתה בבוז, וגם לא היתה מרוצה ממעצרם של שני הילדים, אז לקחו את הציור למחלק המיעוטים, לבדוק אם איננו חומר הסתה, והוחלט שזהו אכן חומר הסתה, משום שכתוב היה בערבית שירושלים היא עיר ערבית לנצח, וזה כמובן לא נכון, וליתר ביטחון, מבחינת פסקי הדין הליבראליים, גם נאמר שהציור היה מסוכן לשלום הציבור, בלי קשר לאמיתות ההצהרה. מצד שני, חשבה לעצמה זיזי, אם המישטרה חושבת שאלה הילדים של הערבי שלה, למה להתווכח, בלאו הכי השכנים לא אהבו את זה שהיא מעסיקה ערבי, ולכן, כאשר התכוונה לזהות את שני הילדים, וריח השתן הציק לה, וגם הקור, ורגליה כאבו, וצנחניקו הביא כוס קפה לא כל-כך נקיה, החזירה את הכוס ואמרה: “אני שותה בלי קפאין,” והסגן אמר מיד: “זה בלי אף טיפה קפאין, גברת זיזי,” אבל צנחניקו אמר לו: “למה אתה משקר אותה? אולי היא חולת לב. זה עם קפאין ועוד איך קפאין, מלא קפאין.” ואז, רגע אחד לפני ההכרעה, שינתה גברת זיזי את דעתה. אזרחינו הם אנשים ישרים ואינם ממהרים לזרוק לבור הכלא ילדים חפים מפשע; הרי איננו רק בניו של דויד בן גוריון, אלא גם נכדיו של ירמיהו הנביא, אפשר לומר, פחות או יותר, ואולי משום כך נמלאה פתאום אומץ ואמרה: “אני רוצה את הגנן שלי בחזרה. אני רוצה את הילדים שלו בחזרה. אני רוצה את הציור שלי בחזרה,” הצביעה על המורה ואמרה: “זה האיש!” “איך קוראים לו?” שקט עמד שם. היא אמרה לסגן-המפקד: “אתה המפקד כאן?” הסגן הביט במפקד, שהמשיך לדבר בטלפון, נהרה קרנה מפניו, הפעם זו אהבה, ולכן אמר לה, מכל מיני סיבות: “כן, למעשה,” והיא אמרה: “למה אתם עצרתם את שני הילדים האלה? בגילם הם צריכים ללכת לבית-ספר.”
– גברת זיזי, את אמרת שגנבו לך את הציור, והם היו חשודים
– הם לא היו חשודים, אתם נסעתם אליהם לכפר כדי לחשוד בהם.
האנשים עמדו בתוך התא, שורה ארוכה ארוכה, הפחד נשקף מעיניהם, לא ידעו אם מותר להם כבר להתפזר, הצייר שוב השתין, הנוזל הצהבהב ירד לו מתוך המכנס, צנחניקו ניגש לסורגים, ביקש להרגיע את דוברו של המשתין, ומשך בכתפיו, דיבר ברמזים, כאילו הגיעה לתאי המעצר אשת ראש הממשלה, גם רצה שיגמרו לו כבר את הציור, אשה ערומה ויפה עולה מתוך צדף, חלום שראה בלילה ובבוקר מיהר לרשום את פרטיו, את שערה הזהוב, הישבן הרחב, העירום העדין, גלי הים, והסביר להם, לשני הגננים, לפי שלא ידע לצייר כל-כך טוב, מה בדיוק הוא רוצה, ואחד הגננים, שהפך למחזיק הַכַּן – הדובר, זה שהיכה את אשתו – הביט בפני חברו לתא, גם כן גנן, נועץ בו, מן הסתם, במבטיו, ואחר-כך הינהן ואמר: “אין בעיה, אנחנו נצייר לך את את זה,” ומשום שפחד שיברחו לו, אמר להם צנחניקו: “אתם יכולים לעבוד באזיקים?” ושוב הסתודד הדובר, מכה אשתו, עם הצייר, מכה אדונו, או להיפך, אם אפשר, ברמזים, ושוב משך הצייר הגאון בכתפיו ואמר לו, כנראה, הן, והלה השיב לשוטר: “כן, אפשר, זה קשה, אבל ננסה,” וככה החלום הפך לאט לאט למציאות, אלא שעכשיו עמד הצייר מבויש, כיוון שגברת זיזי, אשה נשואת פנים, בעלה היה בעבר מראשי זרועות הביטחון, הביטה במים הצהובים הנוזלים מרגלו ואמרה בסלידה: “מה פלא שמסריח כאן,” וצנחניקו אמר לה ביבושת: “אין שום סיבה להעליב עצירים, אני בטוח שיום אחד גם את תצטרכי עזרה עם קטטר.”
– סתום את הפה!
– אל תגיד לי לסתום את הפה, היא תיכף תחשוב שאתה המפקד כאן, נכון? ואתה עוד מדבר על התחזות. הרי חמש פעמים ביום אתה מתחזה למפקד. הוא סגן-המפקד, גברת זיזי. ואתה, מתחזה שכמוך, תוציא אותם מהתא והוא ילך להחליף בגדים.
צנחניקו ניגש לדלת התא. רק שיגידו לי משהו ואני מורֵד, כבר עוד מעט צהריים, ותיכף הם הולכים לאכול ולא התקדמו כמעט בציור, וסגן-המפקד שאל אותו, “לאן אתה לוקח אותם?”
– אני לוקח אותם לצייר, המפקד.
גברת זיזי הביטה בצנחן הגדול, איך הוא מוליך את שני עציריו, ואמרה: “אז אני לא מבינה, בסופו של דבר, מי כאן המפקד?” והמפקד עצמו המשיך לדבר בטלפון בשקט, היה נבוך קצת וגם חש מבוכה לסגור את הדלת, הרי אין זה חדרו, והחדר היה מואר, הוא נראה כמו תמונת רקע זוהרת, וסגנו אמר לה: “אני המפקד, גברת זיזי, את יכולה להיות שקטה,” והיא אמרה: “אז למה אתה לא משחרר את החפים מפשע, ולמה אתה לא עוצר את הגנב?” וסגן-המפקד לא התבלבל ואמר לה: “משום שיש סדר בעולם הזה.”
– איזה סדר יש? שאתה עוצר חפים מפשע?
– אם הם חפים מפשע, איך זה שהם כאן?
– הם ערבים
– את רואה?

הזקנה היתה נרגזת, והלכה לה משם, מושכת בכתפיה, צולעת לאורך המסדרונות. סגן-המפקד הוציא את האב ואת שני בניו ואמר להם ללכת ולחכות לו בקידמת התחנה, ליד היומנאי, נבהל מן הסתם מיציאתה של הצולעת. אשרי אי-הסדר. עמד סגן-המפקד מול המורה, ששמח מאוד בלבו, הנה יורשע, וסגן-המפקד אמר: “מה היא רצתה ממך, הזקנה?” המורה משך בכתפיו ובמקום להתוודות או להתחנן, כמו שידע טוב מאוד שאפשר לו לעשות, כמו שתיכנן, כמו שרצה מאוד לגמגם, את כל פשעיו, הרי בא להסגיר את עצמו, לשפוך את הלב, במקום זה אמר בנעימה שחצנית: “אם ת-תביא לי כי-כיסא, א-אני א-אדבר את-אתך.” מבחוץ צעק סמוחה: “קוֹק, אתה הרשית לערבים ללכת עם הזקנה?” וקוק מילמל ברוגז, מיבטאו נעשה הונגרי יותר כשדיבר בשקט: “גם הוא התחיל לקרוא לי קוק.” המורה אמר: “א-איך א-אתה ב-ב-באמת רו-רוצה ש-שיקראו ל-לך?” הביט סגן-המפקד בעציר מבעד לסורגים ואמר לו: “אתה קיבלת ממני סטירה, אבל מכות באמת עוד לא קיבלת, תוריד את החיוך שלך, שום דבר לא יציל אותך ממני, אתה תקרא לי המפקד, כן?” והמורה ענה בעונג: “כ-כן, המפקד,” והתיישב, ושוב קרא סמוחה מרחוק: “הלכו הערבים עם הזקנה, קוק,” ועוד בטרם הספיק סגן-המפקד להגיב – מביט היה במורה על הרצפה – עלו מחיאות כפיים מהתאים, הפכו קצובות, וקוק צעק עליהם: “מה אתם שמחים? הם ערבים,” אבל השימחה-לאיד היתה חזקה מכל, או אולי התקווה לברוח. “לך תדע מי כאן ערבי ומי לא, כולם תת-אדם,” ולמורה אמר סגן-המפקד: “אתה תענה לי על השאלות שלי בעמידה, כן?” אבל המורה היה שקוע במחשבות ולא השיב, אולי ברר מתוך כל פשעיו את הסביר ביותר, את הוודאי ביותר, את הכואב ביותר, את החדש מכולם, יזיד כאב לו מכל, למה? משום ששמע את בכי אמו המחפשת אחריו בשמש. אז נכנס הסגן לתא כדי להרים אותו בצווארונו, “א-אני מ-מבקש להניח לי עכ-עכשיו, אני צ-צריך לח-לחשוב, א-אני עייף, ת-תניח לי עכשיו, לך מ-מכאן, א-אדוני.” הסגן עמד מעליו, כמעט צחק, ידיו של השחצן מלוכלכות, יושב במקום שבו השתין הצייר, ושוב בא קולו של סמוחה המבשר “ברחו הציירים, קוק, ברחו גם הציירים, עוד מעט לא יישארו לנו עצירים.”
בתאים מחאו כפיים, הקישו על הסורגים, ובעוד עצירים בורחים כמו ממסננת, ישב לו, כל אותה עת, המפקד בחדר של סגנו ודיבר בטלפון. הכיר כרגע אחת חדשה, תמיד טעה בחיוג בשביל להכיר בחורות בטלפונים, האמין בגורל שיוציאו מחיי הנישואים המחורבנים שלו, שיכולים להחזיק רומאן של ממש, ובכל מקום שמצא טלפון, התיישב וחייג ודיבר, חייג ודיבר, וחייג ושוב דיבר, אפילו בבנק, בבירור שיגרתי של יתרה, היה שואל את מנהל הסניף אם יוכל להשתמש בטלפון, כאילו מדובר באיזה מצוד או מיקרה חירום אחר. המורה הרים את ראשו, הוא היה עייף, ושאל את סגן-המפקד: “מ-מה עכ-עכשיו, ק-קוק?” הסגן כעס. במקום לבעוט (תמיד חשש לבעוט באנשים ששכבו לרגליו) אמר: “אתה לא תצא מבית-הסוהר אף-פעם, אני אחראי לזה, איפה הציור?” וכשפנה לצאת, אולי כדי לממש את הבטחתו, דימה כאילו הדלת נעולה, על כן דחף, וזו לא נפתחה, אז טילטל ונבהל, וצעק: “תוציאו אותי מפה, תוציאו אותי מפה.” מעולם לא ראו כאן אדם מבוהל כל-כך. זה לא היה מצחיק. אדם מבועת מטלטל סורגים איננו דבר מצחיק. אף-על-פי-כן עלה צחוק מהתאים. מקץ רגע הבחין קוק שהדלת פתוחה, טעה בכיוון הדחיפה, צריך היה למשוך, אבל העצירים בתאים המשיכו לצעוק “תוציאו אותי מפה, תוציאו אותי מפה,” ובינתיים הגיע המפקד בחזרה מהשיחה, באמת שיחה טובה היתה להם, גם קבעו לדבר שוב, ואמר לסגנו, שרעד מפחד, אף-פעם לא נבהל כל-כך, הזיע, פחד גם שמא השתין: “זהו, תכניס את הזקנה ואת הילדים, תגבה עדויות, ומספיק עם הציור הזה, יש לה הרי ביטוח,” והסגן אמר לו: “תגיד לי, אתה אידיוט או אתה עושה את עצמך אידיוט?” המפקד מחה: “אני לא אידיוט ואני לא עושה את עצמי,” וכדי להסביר את עצמו אמר: “אני רק שואל את עצמי כמה אנחנו עוד נצטרך להתעסק עם ציור אחד שגנבו, למה הצל”שניק הזה בתא?,” “כי היא זיהתה אותו.”
– ואתה גבית ממנה עדות?
“בוקר טוב, ארבעה עצירים ברחו, חמישה עצירים ברחו, הגיעה זקנה, שחברת הביטוח שלחה כדי לסדר אותנו, המטה הארצי כבר בתמונה, ואתה יושב לך שם בטלפון ומחרמן את הפקידות של הממח”ז, נכון? בוקר טוב,” העצירים שרו “בוקר טוב, בוקר טוב,” והמפקד, דרך הסורגים, אמר לחברו המנומנם על הרצפה: “תשמע סיפור מצחיק,” סגן-המפקד אמר במרירות למורה שבשתן: “עכשיו הוא יספר לך על השַמָּש בבית-הספר שעצרתי כאילו הוא מרגל,” ואחר-כך פנה אל המפקד, שניהם אחזו בסורגים, ודחק בו בלעג: “תספר לו גם על העז שאתה עצרת,” ופנה שוב למורה ואמר: “הוא עצר עז, היית מאמין?” והם עמדו ונשענו על הסורגים והשמיעו את טענותיהם באוזני העציר. אף אחד מהם לא ידע בדיוק אם להניח לו ללכת, או להשאיר אותו כאן בתא, ואולי משום כך פנו לבסוף איש לדרכו, המפקד אמר מרחוק: “עוד מעט אני אשחרר אותך,” והסגן אמר מרחוק: “אתה בכלל לא מכיר אותו.” ולא ברור היה אל מי אמר ועל מי אמר את מה שאמר. כל אחד מהם הלך לעבוד על הניירות שלו. זו השעה שהם מצוּוים לעבוד בה על הניירת, ואולי עוד שניים או שלושה לקחו את המורה לחדרים שלהם ושאלו אותו שאלות על כל מיני עניינים, והוא מיהר להתוודות על פשעיו הפחות חמורים, נשים שאנס, זנח, האשים, ייסר. בסוף הוא גם התוודה על נטישת ילד בשמש, היה חם והוא הלך לחפש מים, אבל שכח לחזור, ומשנשאל מדוע בא רק עכשיו לדווח על פשע חמור זה, אמר שתמיד חיכה לרגע בו יפסיק לברוח, עכשיו אינו רוצה לברוח, לבדו נשאר בתאו, נרדם, אולי עבר יום, אולי פחות, הביאו לו אוכל, כמו לכולם, לחם שחור, גבינה לבנה, זיתים, היה טעים, כמו בבית-חולים, יותר טוב, כי לא מעירים בשביל למדוד חום.
העצירים דיברו על אוכל בקול רם. שיענישו. ילד פועם בי, ילד יפה וחייכני פועם בי, אני לא משוגע, הלב דופק חזק, תאי המעצר התרוקנו. נשארו רק  המורה ועציר זקן, שיער לבן על פניו. המורה קם והלך. בדרך פגש את מפקד התחנה. המפקד קרא: “היי אתה.” הוא המשיך ללכת. המפקד קרא לו שוב, “היי אתה, תעצור כשאני קורא לך,” המשיך ללכת, למרות שהאט את צעדיו, אולי פחד. המפקד השיגו לקראת קצה המסדרון, רדף אחריו על פני התאים הריקים, כמעט הגיעו לאולם היומנאי. “למה ברחת לי? אתה היית אתי בצבא, נכון? אשתך עזבה אותך, נכון? הוציאה את הילד מהארץ למרות צו של בית- דין רבני?” לא השיב לו, די עם הנובלות האלה, די, המפקד שאל: “מה אתה מלמד?” הוא רגע מה אני מלמד,“אסטרופיסיקה,” אמר. היה קצר-רוח. רצה ללכת. יש רגעים כאלה שאדם נתקף קוצר- רוח, מבקש לצאת, ללכת, הילד מתעכב? שיישאר מאחור, אני הולך, “א-אתה מ-מבין, ב-בגלקסיות אין שו-שום כ-כלל, ח-חוץ מ-מהכללים ש-שהמדע מ-מנסה ל-למצוא, שו-שום ח-חוק, ה-העולם נו-נובע מ-מעצמו, שו-שופע, א-אתה מ-מבין, ל-לכן קו-קוראים לש-לשביל ה-החלב כ-ככה,”  הכל התרחש מהר. האיש היה אלים. כמעט חֲנָקו. “אתה חושב שאני אידיוט גמור, נכון? תמיד חשבת.” עיני המורה היו כבדות, כמעט נרדם. ככה צריך לעבור מכות, להירדם. “אנחנו אומרים את זה בבית- כנסת כל בוקר. אתה הוא עַד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, ואחר-כך אומרים: אתה הוא אלוהינו בשמיים ובארץ ובשמי השמיים העליונים. אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין אלוהים. אתה עשית את השמיים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, אתה באמת חושב שאני אידיוט”
– ז-זה כל כ-כך י-יפה מ-מה ש-שאמרת. א-אני ד-דווקא מ-מעוניין ב-בזה
והקצין תפס שוב את המורה בצווארו וצבט חזק בשני צידי העורף, “אתה מכאיב לי,” אבל הקצין לא הירפה, “א-אני מ-מבקש מ-ממך ל-לא ל-להכאיב לי-לי, ב-בקשה,” “אתה תגיד לי את האמת,” אבל הוא לא פירט איזו אמת רצה, אולי עובדות על כאב, על הדבר הכי מכאיב. “א-אני מת-מתגעגע ל-לילד, ל-ילד שלי, אני לא יכול להסביר לך,” המפקד הקשיב, התחרט על הצעקות.

טלפון צילצל. שעת בוקר מאוחרת. דלתות התאים היו פתוחות. הילדים כבר לא היו באולם היומנאי. גם היומנאי לא היה. הטלפון המשיך לצלצל, אף אחד לא ענה. בחוץ נשאר ציור לא גמור על הקיר, צדף ושערות זהב, שדיים ורודים, ורוד חזק מדי, “צריך לסייד הכל,” אמר המפקד באכזבה, אולי עייפוּת, לחפש עצירים חדשים. נכנסו למכונית. המפקד נהג. הוא הניע את שפתיו. דיבר קצת אל עצמו. חי בבדידות במקום הזה. תמיד פחד שלא רוצים אותו, בגלל האשה,  בגלל בנה של אשתו שסיפר עליו דברים איומים, בגלל המריבה הקולנית בבנק, לא ידע בדיוק למה, אבל כשנכנס למקום כלשהו, העדיף לעזוב מהר ככל האפשר. המורה הביט בעורפו הרחב של הקצין. באיזה צד אני? האם נוח לי להיות בצד שלו? בית-הספר נראה מעבר לשדה המיספוא. מכונת קציר חתכה את הירק הגבוה, וירקה אותו קצוץ-קצוץ לתוך העגלה. “איך זה שקוצרים אחרי הגשם?” אמר המורה. “תמיד היית איכפתניק כזה. אתה יודע?” אמר המפקד בעליצות. המורה רצה לרדת, אבל הקצין רצה לדבר עוד. סיפר על החיים בלי אבא. אולי בכלל מוטב היה כל השנים הללו לדאוג לחברוּת, אמר, במקום להתרוצץ על פני הארץ עם האשה והאחים שלה, והבעל הקודם שמטלפן להעלות זכרונות איתה ועם הבן שלה, שכבר הבטיח לא להיכנס הביתה כשהוא שם, אבל הוא נכנס הביתה, והוא מלכלך הכל ושובר בכוונה, ויום אחד, הוא יודע, לעת זיקנה, היא תזרוק אותו מהבית ותשאיר את הדירה לבן שלה, ומה יהיה על הבת, הרי הבת היא גם שלה, לא איכפת לו מה יהיה יום אחד, אי אפשר לדאוג איך יהיה העתיד בלעדינו, הוא יהיה וזהו. האיש דיבר בכאב. צריך לדבר אליו. חיפש את הקול, כמו בחלום, כשהרגליים מבקשות כובד כדי לברוח אבל דווקא כובדן מפריע מאוד, אחר-כך אמר: “ע-עכשיו א-אני יו-יורד,” הביט באצבעותיו של מפקד התחנה, כתפיו מגיעות עד סנטרו, והראש יושב על הגוף, כמו ציפור לפני הגשם, אגרוף בשפתיו, מתחת לאפו, ליתר דיוק, חיי לא שווים כלום, לקרוע לו את הפנים, לרטש את הנחיריים, המורה פתח את הדלת, “א-אני מו-מוכרח ל-ללכת ע-עכשיו, יש ל-לי שי-שיעור.”
הוא תפס בידיו של המורה, “תישאר אתי. נברח ביחד. תברח אתי ביחד,” טילטל אותן והניח להן. תלמידים עמדו ליד המכונית והביטו במחזה. אחר-כך התחילו לנדנד את הניידת. הקצין הביט לאחור וראה ארבעה או חמישה פרצופים. חיוך מכוער עשינו לו וקראנו לעוד ילדים. מישהו מילא את השימשה ברוק. הקצין רצה להפעיל את המגב, אבל ידיו אחזו בידי המורה. ואז הקצין, אולי נבהל, אולי כעס, פתח את הדלת ויצא. בהתחלה רצה לכוון את האקדח שלו לעברנו, אחר-כך החזיר את האקדח לנרתיק וצעק: “תגידו לי, אתם השתגעתם, מניאקים? אתם נפלתם על הראש? איפה אתם חושבים שאתם נמצאים?” ואנחנו כולנו ביחד החזרנו לו כמו הד: “תגידו לי, אתם השתגעתם?” ו”אתם נפלתם על הראש?” וכולי, הקצין השפיל את ראשו לתוך הניידת, אולי ניסה לחזור לתוכה, אולי חשב להזעיק עזרה מבלי לעשות מעצמו צחוק, ואמר: “אלה התלמידים שלך?” מקצרת המיספוא ירקה עשב קצוץ לעגלה. נערה עם אלרגיה וקילשון עמדה, התעטשה וצחקה. הילדים, כמו אחוזי דיבוק, המשיכו לטלטל את המכונית ולחזור אחרי הקצין וכל אותה עת הצטרפו למיבצע עוד תלמידים. בחילה תקפה את המורה המיטלטל. לא אכל מאז אמש, חיכּוֹ יבש. הקצין אמר הרבה מישפטים, מיהר לדבר, אולי כדי שלא יספיקו לחזור אחריו. כך מכל מקום אירע: הם הפסיקו, וכאשר קולם בגד בהם, גם טילטול המכונית פסק, הקצין נכנס פנימה, היה חיוור מאוד, אולי חש בלבו, הדף את המורה אל מחוץ למכונית והסתלק משם. נניח שככה קרה.

המורה הקיא את מיץ הקיבה הצהוב שלו. מרחוק עמד השרת ניסים ונופף אליו בידו. שובל של תלמידים רדף אחריו. התלמידים אמרו, אחד מהם, אולי שניים, בזה אחר זה: “אין בושה, נסים, אין בושה,” ואחר-כך הוסיף מישהו: “הצלנו את המורה החדש מהמישטרה,” ושלישי צעק: “תיכף יגיע כוח גדול של מישטרה עם קסדות, לבנות ביצורים, ניסים, ביצורים.” ניסים הזמין את המורה לחדרו הזעיר במרתף, גירש את הילדים, נעל את דלת הברזל הכבדה, הרתיח מים ואמר לו: “לא התרחץ בבוקר לפני העבודה, חבל, אחר-כך הם הולכים, הממזרים, למנהל ומתלוננים ‘המורה מסריח’.” חייך והתרווח בכורסה הישנה, שניסים אסף מערימת אשפה כלשהי. “אני לא חטטן, חלילה. פרנסה יש?” המורה החדש צחק קצת. ניסים לא צחק. היה בו כעס. “מסורת הנדכאים מלמדת אותנו ש’מצב החירום’ בו אנחנו חיים הוא הכלל. אנשים מסתובבים בעולם. מה לא אומרים על הסיבובים שלהם? בסוף הם עוצרים, מסתכלים במקרר שלהם מה לתת לילד לאכול ואין כלום במקרר. זה הכל.” ושוב עמדה שם שתיקה, וניסים אמר: “הפקרנו קטע אחר קטע ממורשת האנושות, לפעמים בשביל להפקיד אותו בבית העבוט תמורת מאית מערכו, כדי לקבל בעדו מטבע של ‘אקטואליות’.” הפעמון צילצל. רגליים דישדשו. “לא ילך ללמד עכשיו?”
– אין לי כ-כוח
– יתן מיבחן בחיבור.
– לא ח-חשבתי ע-על נו-נושאים
“ייתן נושא חופשי ויפקח את עיניהם. אני עצמי – נושא מפתיע, שהוטל עלי, נושא חובה, לפני שנים, הוביל אותי הרחק. לאן? סוד. יתן להם נושא חופשי. למשל ‘השליטים בכל הזמנים הם יורשיהם של מי שניצחו אי פעם. על כן ההבנה לנפש המנצח היא תמיד לתועלת השליטים בכל הזמנים’.” תנור נפט חימם את החדר. תלמידים הקישו על הדלת, “גיר,” צעק מישהו מבחוץ. ניסים הוציא גירים מהארון, מסר אותם מבעד לחריץ קטן בדלת, ושב לשטוף את ידיו, מזג עוד כוס תה. “נעלמה תלמידה אחת. מי יודע איפה הסתובבה. יחשוב נא על קלקלות שעשה ויראה: איש אינו יודע עליהן. אבל כאשר ייתפס, על קלקלתו של מישהו אחר ייתפס, ואז יחשוב שתבל היא תוהו ובוהו, ורוח לא מנשבת על פניה, רק מדינות, מישטרה, מיפלגות, פוליטיקאים, ימח שמם לעולמי עד, ובעלי הבית ומשגיחיהם, ימח שם זכרם, ואנחנו, אין לנו להתלונן אלא על עצמנו, על הפעמים שבהן עבדנו בשבילם מרצוננו. אף אחד לא יודע איפה אני הייתי ב-1965. הכל יודעים עלי, אני יודע. דבר אחד לא יודעים: איפה אני הייתי ב-1965. עכשיו ילך ללמד, ובסוף היום ישוב אל ניסים. שלום וברכה.” לא רצה לצאת. תנומה אחזה בו. הכורסה והתנור והתה המתוק והתמונה המטושטשת על הקיר. אף-על-פי-כן קם. ניסים הכין את כוסות התה בשביל חדר-המורים, וסידר עוגיות בשתיים-שלוש צלוחיות “אולי נשמעתי מתלונן, אבל זה מקום טוב. אנשים באים מבחוץ. מרגישים בבית. ומה יותר נוח מהמצב הזה להתפלסף. אל תחשוב שהמלה להתפלסף היא מלה רעה. הרבה הגיעו לפה. מסתכלים בעולם כמו מציצים. הולכים לחלון אחד. מה רואים? רואים הכל? אף-פעם, אף-פעם לא רואים הכל. עוברים מהר לחלון אחר. רואים את מה שלא ראינו קודם. לפעמים נדמה לנו שהשלמנו את התמונה, אבל בדיוק באותו רגע עברה האשה הערומה שהיתה בחדר ההוא, לחדר שלישי, ושוב לא ראינו אותה. ולפעמים בדיוק להיפך: היה איש עם מיקטרת בחדר, הצצנו מכיוון העצים, והוא עבר לחדר החדש, זה החדר הריק שרצינו לראות איך הוא ריק. אף-פעם אי אפשר לראות הכל. התמונה האמיתית של העבר חולפת ביעף. אפשר להיאחז בעבר רק כמו בדימוי מאיר, כהרף עין, רק כאשר אפשר לזהות אותו, אחר-כך הוא נעלם לעד. כן, אפשר גם להציץ עלינו מציצים, אבל זה כבר התפקיד של המישטרה. טוב שיש לך קשרים טובים איתה. אי אפשר להתפלסף בלי קשרים עם המישטרה. אתה מדבר צרפתית?”
– א-אתה ב-באמת ל-לא מ-מכיר או-אותי?
מישהו צעק מבחוץ: “איפה המורה, ניסים, איפה המורה שלנו?” ומקהלה של תלמידים צעקה: “מענים את המורה לעברית במרתף.” המורה חייך אליו. הסיר נסים את משקפיו וניגבם בכנף החולצה. חולצת פלאנל משובצת. “המלחמה הזאת לא תיגמר אף-פעם?”
– לא, א-אני חו-חושב ש-שהיא ל-לא תי-תיגמר אף-פעם
המורה הריח את ידיו, רחוק משם ילד ילל, כאילו היכו אותו או נטשו אותו, ידו ביקשה ללטף את השיער, השרת היה קצר רוח, המתין עד שהמורה ייצא והוא יוכל לנעול, בנוקשות אמר, במעין לשון של ודאות: ” Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits.”[5]

הוא נכנס מהר ובמקום להגיד ‘כולם לשבת’, הלך מייד לחלון, הביט בשדה, היפנה אלינו את הראש, הביט בנו, כאילו מישהו בכיתה יצג את המורים הקודמים, וככה עברו כמעט שלוש דקות, ואנחנו שחשבנו שהוא רוצה להצחיק אותנו, לא צחקנו, היתה דממה, אולי הדאגה שלו השתיקה אותנו, ואז אמר המורה החדש ברצינות: “מסורת הנדכאים מלמדת אותנו ש’מצב החירום’ בו אנחנו חיים הוא הכלל”, והביט בנו, אם תפסנו מה שאמר, וכשראה שלא ידענו מה לעשות עם עצמנו מרוב מבוכה, או אולי רק ככה הבנו מהמבט שלו, שבתוכו פירפרנו כמו דגים באמבטיה, מבט חצי-רדום, חצי-מטומטם – אמר להוציא מחברות ולכתוב את המישפט הזה: “מסורת הנדכאים מלמדת אותנו ש’מצב החירום’ בו אנחנו חיים הוא הכלל,” ואחרי שכולם גמרו, עבר בינינו והסתכל לתוך המחברות, פה ושם תיקן בשקט למישהו שלא ידע איך כותבים ‘נדכאים’, או ‘מסורת’, או ‘מצב חירום’, ואחר-כך שאל אותנו אם הידיים כבר התחממו לנו, היה קר בכיתה, סתיו מוקדם השנה, “עכ-עכשיו תכ-תכתבו חי-חיבור ב-במשך ח-חצי ש-שעה על נו-נושא חו-חופשי,” וכשגמרנו, שאל, “מ-מי רו-רוצה לק-לקרוא את ה-החיבור שלו?” מובן שאף אחד לא רצה, חוץ מתלמידה אחת, שלא רצתה, אבל הצביעה בהיסוס, כאילו צריך להתנדב בכל פעם שמורה מבקש, והמורה אמר לה לקרוא את החיבור שלה, אנחנו הרעשנו, הוא הקשיב, כמובן, הביט בה, רועדת, מבוהלת, למה הצביעה הטיפשה, מגמגמת כמעט, לא מעזה להרים את העיניים מהמחברת, סיפור מסמוּרְטָט על אהבה, אבא מתנגד, רוצָה לרַצות את אבא, מחליטה לבחור באהוב, האב נשבר, מתפייס, והוא נגעל, המורה, זה ברור, מדי פעם גם הציץ בנו, אף שעקב אחרי הפרצוף הרועד שלה, השפתיים לא נשמעו לה, הגרון לא נשמע לשפתיים, הקול לא נשמע למלים, רצתה להיות סופרת, אהבה וקונפליקט, פעם הציץ בנו, אנחנו כמובן השתעממנו אבל גם שמחנו שהזמן עובר, חלק גם נהנו מהמבוכה, ואז צילצל הפעמון, ארזנו את המחברות והוא אמר: “את רו-רוצה ל-להיות סו-סופרת?” היא הינהנה בביישנות, מי לא ידע שהיא רצתה להיות סופרת, אפילו ראש המועצה, “מי עוד רו-רוצה ל-להיות ס-סופר?” אף אחד לא הצביע, אבל הוא לא האמין, ושאל שוב, ההפסקה התבזבזה לנו, הצבענו, לאט לאט, עוד איזה עשרה, “ה-הקונפליקטים הג-הגדולים, א-אלה ש-שמשפיעים על ה-החיים ש-שלנו, ל-לא מת-מתרחשים בין דמו-דמויות, ו-והקונפליקטים ש-שמתרחשים ב-בין דמו-דמויות, ל-לא ש-שווים יו-יותר מ-מיכתבה ב-בעיתון, או בט-בטלוויזיה,” היא הינהנה בראשה עוד פעם, אורית אמרה: “אתה מוכן להסביר?” זה בדיוק מה שחסר אחרי הצילצול, התחיל רעש. הוא אמר לה: “ב-בשיעור ה-הבא תז-תזכירי לי את זה ת-תיכף ב-בהתחלה ואני כ-כמובן אס-אסביר. מ-מצד ש-שני,” ניחם את יהודית, שרצתה להיות סופרת, “מ-מה ש-שטוב ב-בחיבור ש-שלך ז-זה ש-שהוא בנ-בנאלי, ו-ואחרי ה-הכל,” הוא חייך “כ-כל מ-מה ש-שבנאלי, א-אנושי, את מ-מבינה?” היא הינהנה, “ו-וכל מ-מה ש-שמקורי, מ-מ-מרמה את קו-קוראיו,” ושוב היא הינהנה. כל השיעור היה רדום, ועכשיו, שכבר הולכת לנו ההפסקה, הוא התעורר: “כש-כשאתם רו-רואים מ-משהו, ק-קבר, ח-חמור, א-אשה על ע-עקבים, א-אדם ב-בחליפה, י-ילד בו-בוכה, מ-משהו, נ-נסו ל-להתכחש לו, א-אם ה-הוא מת-מתחוור כ-כמשהו ש-שכבר סו-סופר, ל-למה ל-לכם ל-לספר או-אותו ע-עוד פ-פעם, ח-חבל, עכ-עכשיו צ-צאו ל-להפסקה, ה-הייתם סב-סבלניים,” אבל עוד לפני שהספקנו לצאת, הוא הורה לנו לזרוק את החיבורים לפח, ואנחנו חשבנו שהוא צוחק עלינו, אלא שהוא עמד בדלת, לא נתן לצאת, הקפיד שנלך לפח ונשמיד את החיבורים.
לא היתה ברירה. הלכנו אחד-אחד לפח, לפי ההוראה, כבר הפסדנו חמש דקות מההפסקה, תירוץ טוב לאחר לשיעור הבא, קרענו את החיבורים לחתיכות וזרקנו לפח, מישהו טען, שהיה לו חבל לזרוק את החיבור שלו (ורק מקץ שבועות התברר שגם לאחרים כאב, אולי צמח הכאב עם ההקפדה שלו). אחרי השיעור ניגשה אליו יהודית ושאלה: “אני יכולה לדבר אתך המורה?” והוא אמר: “את נ-נעלבת, א-אני י-יכול ל-להבין, א-אני מצ-מצטער, א-אבל”
– לא, אתה לא צריך להצטער, ההסבר שלך היה מעניין. אולי אני יכולה להביא לך חיבורים שכתבתי
והיא הביאה. חבילה שלמה. הוא אף-פעם לא אמר לה מלה על החיבורים שלה, רומאן שלם היה שם. לא החזיר ולא אמר מלה. היא, מצידה, ישבה וחיכתה, הביטה בו, שנאה אותו, נעלבה, פצועה כמו חתולה, והוא שכח, או לא שכח, אולי לא קרא ולא ידע מה לומר, אולי התבייש לפנות אליה, והיא – כיוון שלא פנתה אליו – החמיצה את ההזדמנות לדבר אתו, כי לפעמים היה נדמה שהוא מתבייש, למשל, להסתכל על הציצים של הבנות, למרות שזה היה הדבר הכי נפלא בכיתה הזאת, אם כיבית את הפיטפוט, מתחת לסוודרים הפשוטים הירוקים והאדומים צמחו שדיים של בנות, כמו ניצנים, ואנחנו היינו כאלה קטנים, כולל רמי, האנס-הננס, כמו שקרא לעצמו, שהתגלח כבר מכיתה ו’, והיה מוציא בשירותים את הזיין שלו ומטלטל אותו ואומר: “הקורנס של הננס,” ופעם באמצע הטילטול, אמר, “כאן אני גיבור גדול, אבל בבית? בבית, אבא שלי מרביץ לי.” שקט השתלט. הוא הביט בנו. “לא הייתי מספר לכם את זה, אם לא הייתי יודע שאתם מדברים עלי מאחורי הגב שלי, מרוב קינאה בארוך שלי אתם מדברים. זה בגלל המכות, מתארך לי הזיין,” הקול שלו רעד, הוא עזב את הקורנס שהשתלשל איכשהו כמו חוט חשמלי מנותק מהשקע, באמת היה לו זיין ענק. למה הניח את הקורנס? כי הרים את החולצה, ושם ראינו את פסי ההצלפה, אדומים וכחולים, בני יום ויומיים, “והמורה לא הירשה לה לכתוב סיפורים על יחסי הורים. מה הוא יודע? אם אני היייתי כותב על החגורה? מה הוא יודע,” אבל למה נזכר כאן רמי? כן, כי על יד השדיים האלה של הבנות בכיתה אפילו רמי הרגיש ילד קטן, עור ועצמות ושומן, ושיער, וכל מה שנשאר בין כך וכך מהגוף אחרי שהגוף מת, כי מה דמה יותר מהשדיים של הבנות לפריחה הגדולה של המטפס הסגול. לפעמים, על יד השדיים האלו, אתה מרגיש שאתה מת. כל שיעור נגמר באותה צורה. יהודית היתה יושבת, מחכה שיאמר לה משהו על הרומאן שנתנה לו, הוא הביט בה, התאמץ לזכור מאיפה הוא מכיר אותה, נכשל, יצא, הציץ עוד רגע לפח, הרים איזה חיבור חתוך לשניים (כי אף פעם לא ויתר על קריעת החיבורים), חתך אותו לרבעים ולשמיניות ולרסיסים קטנים עוד יותר, זרק באוויר, ופעם אמר “קונפטי.”

למחרת נכנס המורה לכיתה בטעות, במקום המורָה להיסטוריה. היינו די מרוצים. חיוך הפריד בינו לבין הפנים שלו, “ה-ההיסטוריה” מילמל, “היי! אתה בכלל לא מלמד היסטוריה!” והוא אמר, “א-אני לא מ-מדבר על ה-ההיסטוריה, א-אני מ-מדבר על ה-הזמן, תק-תקשיבו לי, ה-היסטוריה היא ה-נושא של ה-המבנה ש-שמקומו א-איננו הז-הזמן ה-ההומוגני, הר-הריק,” חיכה רגע, בלע את הרוק, הגרוגרת עלתה וירדה כמו מעלית, המשקפיים מוכתמים, הוא לא חייך, אבל עכשיו החליף המבט את הצחוק, וכמו הצחוק ככה גם המבט המפריד צד אותנו כמו בתוך רשת, ואנחנו התנועענו בכיסאות באי נוחות, “א-אלא אי-איזה מין ז-זמן?” והוא כמובן גם השיב, כי מי בכלל ידע מה הוא רצה, “זמן ממוּלא בנוכחות של עכשיו, כלומר ההווה,” חייך חיוך רפה, התעייף להמציא את זה, לא צעק, ולא אמר ‘שֶ-קֶ-ט’, אף-פעם, בדרך-כלל לא לימד, אלא נתן לנו לכתוב חיבורים, נתן חופש בחירה לתלמידים, וזה אולי נשמע טוב, אבל בדרך-כלל לוקח הרבה מדי זמן להחליט, ובמקום שנשב ונחשוב, ובסוף נכתוב על הציונות כתנועת שיחרור, כמו שהציע (“שח-שחרור ממי?” מילמל וביטל מייד את הנושא שהוא עצמו הציע), או על הדילמה בין טובת הכלל לטובת הפרט (“מי-מי זה ה-הפרט ה-הזה, ש-שאתם מ-ממהרים כל-כך ל-להפריש מ-מהכלל, ו-ומי זה ה-הכלל, ש-שאתם מ-ממהרים ל-לזהותו ב-בקלות כ-כזאת?” וביטל את ההצעה שלו עצמו), היו עולות קריאות אכזבה, צועקים ומתחבאים מאחורי הגב של מישהו גבוה יותר, “אוּף, בדיוק על זה רציתי לכתוב,” “גם אני,” ועוד איזה שניים-שלושה “גם אני,” ואחרים צועקים: “שקט, תנו לחשוב,” והמורה, כאילו חשב שזה ספונטאני, ומצד שני בכלל לא היה תמים, אלא סתם לא התעניין בנו, המשיך להציע נושאים ולבטל אותם מהרגע שיצאו לו מהפה ופעם אמר בשקט-בשקט: “מ-מהו ה-העבר?” וחיפש בעצמו את התשובה, וכשלא מצא אותה אצלנו, אמר בעצמו: “ה-התמונה ה-האמיתית ש-של ה-העבר חו-חולפת בי-ביעף. אפ-אפשר ל-להיאחז ב-בעבר רק כמו ב-בדימוי מ-מאיר, כ-כהרף ע-עין, רק כ-כאשר א-אפשר ל-לזהות או-אותו, א-אחר-כך הוא נ-נעלם ל-לעד.” העברנו את רוב השיעור בהחבטות מה לכתוב, עד שמצאנו פיתרון, מקללים אותו, מביטים בו כאילו היה חידה, גבר גבוה, קרח, ממושקף, מחייך במבוכה.
באחת הפעמים שאמר להוציא מחברות נקיות ולכתוב חיבור, עוד לפני שהספקנו להתמרמר בקול רם ולרטון כמו מקהלה ‘אוּף, אוּף, אוּף’ – מילמל: “ה-ההווה כו-כולל ב-בתוכו קי-קיצור של תול-תולדות ה-המין ה-האנושי”, ואורית, שהיתה התלמידה המצטיינת, ויותר מכולם שנאה נושא חופשי, כי העדיפה לכתוב על מה שצריך לכתוב, ולדעתה אין בכלל כזה דבר נושא חופשי, וכל נושא שכותבים עליו בין כה וכה כבר כתבו עליו מיליון פעם, וגם אין בושה לנסות ולכוון לדעתו של המורה – אמרה אז המוצצת: “אתה התכוונת ברצינות למה שאמרת?” והוא אמר: “לְמָה? א-אמרתי כ-כל-כך הר-הרבה דברים,” והיא אמרה, “אתה רואה? אתה משטה בנו, נכון? אתה נהנה לשטות בנו, לרוקן מתוכן כל מה שאתה אומר,” אחר-כך כתבו על מה שבכיתות האחרות קיבלו בתור נושא חובה, כי ככה עשינו, לקחנו מהכיתות האחרות את נושאי החובה והפכנו אותם לנושאים החופשיים שלנו, וגם אורית ישבה וכתבה. הכתיבה שלה היתה מאוד הפגנתית, היא כמעט חרתה במחברת, ושפתיה נעו ביחד עם המלים, השפתיים היפות שלה, כמו ורד ממש לפני הפריחה, לרגע לא עצרה, אנחנו הסתכלנו עליה, היו לה שדיים מפותחים (פטמות ורודות ועדינות כמו ורדים לפני שהם פורחים), וכשהיא נשמה, מרוב רוגז נשמה, השדיים זזו, והלוואי שאפשר היה להפשיט אותה, ולהכניס לה אצבע, ולהוציא וללקק ועוד פעם להכניס, ואם אפשר היה רק לפתות אותה להתפשט ולהראות לנו את השדיים שלה, את הפטמות, אבל מה בכלל היה חסר לה? הכל היה לה, לעומת רוחמה, למשל, שתמיד ביקשה להעתיק שיעורי-בית ברגע האחרון, אבל מי רצה בכלל לראות לה, למרות שפעם אחת, בדרך הביתה, על יד בית-הקברות, התנפלו עליה, והפשיטו אותה, וניסו לדחוף לה צבעוני, מהצבעונים שפרחו לקראת האביב, לתוך החור, כי היא פחדה לספר בבית, משום שההורים שלה חשבו שהיא אשמה בין כה וכה, בגלל השיער שהיה לה על הירכיים, שהצמידה אותן חזק חזק, אז הפכו אותה ודחפו לה את הצבעוני לתוך החריץ של התחת, ועוד תלו לה את הבגדים על האלון, והלכו הביתה צוחקים, והיא לא בכתה, אספה את הבגדים, ניקתה את עצמה, הסתכלה סביב על הקברים, לבשה קודם את החזיה ורק אחר-כך את התחתונים והלכה הביתה, לא בכתה, ולא סיפרה לאף אחד, ואולי בכלל יחסה את כל ההתעללויות למין אהבה שאהבו אותה, כי עובדה שתמיד נסחבה אחרי כולם, ככה אנשים, מחכים עד שיגרשו אותם, וגם אז, אם דוחפים להם צבעוני בתחת, הם לא מבינים שלא רוצים אותם, והמורה, הוא הביט רק באורית, החזה שלה עלה וירד כמו ישבן של תינוק, נדמה היה לה שהוא פוחד מאוד מהחיבור שלה, ואחר-כך, פתאום, היא סגרה את המחברת, שָׂמָה את העט המהודר שלה על המחברת, חיכתה בשקט בלי להוציא מלה מהפה, והוא אמר לה, כאילו כולנו כתבנו ורק היא לא כתבה ולא להיפך: “נ-נו, א-את ב-בשביתה?” (ומסביב כבר צעקו “שקט,” “תנו לעבוד,” “כבר לא נשאר זמן”.)
– לא, אני דווקא סיימתי.
– א-אמרתי לכ-לכתוב ש-שני ע-עמודים, ו-ואת ל-לא כ-כתבת א-אפילו א-אחד. כ-כל ה-התענוג הוא לכ-לכתוב ולא לג-לגמור לכ-לכתוב, נ-נסי ל-לקחת או-אותי בר-בר-ברצינות.
אחר-כך ניגש אליה, אבל היא זינקה על המחברת, אולי את בהריון, אחר-כך יקחו אותך לבית-חולים וירדימו אותך ויהרגו את הראשָן הקטן שבבטן שלך ויתנו אותו למעבדות, היא לא הרשתה לו לראות, ישבה ואפילו לא מיצמצה, הביטה בחלל, סנטרה מורם, ידיה משולבות, בָּזָה למורה, ופתאום מיהר אליה וניסה לחטוף לה את המחברת. לרגע נאבקו והכיתה שתקה, זה היה מראה נורא, ואחרי רגע התחילו הצעקות הרגילות: “אל תתני לו, אל תתני לו,” וחלק אחר צעק: “אל תוותר לבת זונה הזאת,” ומישהו גם צעק: “היא המוצצת הכי גדולה,” כי מה איכפת לנו, וכשהצליח בסופו של דבר לחטוף לה את החיבור היא נפצעה, אבל הוא עשה את עצמו אדיש, לא קרא, ויתר, החזיר לה את המחברת ואמר לה לעמוד ולקרוא את החיבור לפני כולם, בקול, בדיוק את מה שכתבה. והיא קראה: “המורה לתנ”ך הוא גם המורה לספרות וגם המורה לדיקדוק. אבל דיקדוק הוא לא יודע ותנ”ך הוא לא מבין כי אי אפשר להבין את התנ”ך באמת אם לא מאמינים באלוהים, וספרות הוא לא אוהב, כי כל מי שרצה להיות סופר, ולא הצליח, שונא ספרות.” המורה חייך ואמר לה: “ז-זה י-יפה מ-מאוד, ב-בעיקר ה-הקטע ע-על ה-הנביאים, א-אף פ-פעם לא ח-חשבתי ע-על זה,” ואחר-כך אמר לנו: “נ-נכון ש-שזה חי-חיבור י-יפה?” ומובן שהכיתה הגיבה כמו תמיד, חלק צעקו בעד, וחלק צעקו נגד, והוא אמר פתאום בשקט: “כ-כולם יכ-יכתבו את זה מ-מאה פ-פעמים, ל-להשתדל לכ-לכתוב את ז-זה בכ-בכתב-יד כמו-כמו ש-של או-אורית, ל-לנסות ל-לזייף את כ-כתב ה-היד ש-שלה, בב-בבקשה.” הוא התכוון ברצינות, ובמשך שבוע בדק אם הצלחנו לזייף את כתב היד שלה, ומאז הפך הזיוף להיות העניין המרגש ביותר בשיעורים שלו, לפעמים הצטרכנו לזייף את כתב-היד של המנהל ושלו עצמו, אבל הכתב שלו השתנה מפעם לפעם, כי הוא עצמו זייף כתב יד של אנשים אחרים, “ת-תארו ל-לכם ש-שלכל א-אחד מ-מכם יש, ב-בבית, ל-ליד ה-המיטה, עוד אי-איזו ת-תעודת-ז-זהות, עוד שנ-שניים-שלושה דר-דרכונים,” ואחר-כך יעץ לילד שהתעקש להבין את העניין הזה, למרות שכולם כבר כמעט נרדמו מרוב שיעמום, לנסוע לעיר אחרת, לטייל בה בשם בדוי, אבל הילד חזר ושנא את זה, כמה הוא שנא את זה, ככה אמר, בלאו הכי אף אחד לא הכיר את השם האמיתי שלי, אז מה כבר שינה לי השם הבדוי?
– ו-ולא נ-נהנית לח-לחשוב ש-שאתה הו-הולך ב-בשם ב-בדוי ב-ברחוב?
– לא.
– זה מ-מאוד מפ-מפתיע או-אותי. ו-ולא ח-חשבת ע-על עצ-עצמך ב-בתור מי-מישהו א-אחר ב-בזמן ש-שהלכת ש-שם? אי-איפה ז-זה ה-היה?
– בטבריה.
– מו-מוזר, א-אני ב-בטבריה הר-הרגשתי איך ה-הזמן מו-מורד ב-בכל ה-האוכפים
אחרי השיעור ניגש אליו הנער הזה ואמר לו: “תלמד אותי שיעורים פרטיים.” המורה היה חסר עניין, “מ-מה ל-ללמד או-אותך?” והנער אמר: “בכלל. אתה יודע כל-כך הרבה דברים. יש לי הורים פשוטים מדי. אתה מדבר על העולם. אני אשלם לך,” אבל למורה לא היה מה ללמד, ככה הוא אמר. “אתה לא רוצה ללמד אותי.”
– א-אין מ-מה לל-ללמוד, או-אולִי
– לא קוראים לי אולִי.
– אני יו-יודע, א-אני יו-יודע, או-אולי.
שיעור אחד לא אמר כלום, ישב מולנו ושתק. כשצחקנו, משך בכתפיו, אולי לא ידע מה לעשות, אחר-כך שילב את כפות ידיו ואמר: “א-אין ל-לי מ-מה ל-ללמד,” כאילו בדרך-כלל היה לו, אחר-כך משך בכתפיים ואמר: “הפ-הפקרנו ק-קטע א-אחר ק-קטע מ-ממורשת ה-האנושות, לפ-לפעמים בש-בשביל ל-להפקיד אותו ב-בבית ה-העבוט תמו-תמורת מ-מאית מ-מערכו, כ-כדי ל-לקבל ב-בעדו מט-מטבע ש-של ‘אק-אקטואליות'”. מישהו קם, תמיד מישהו קם, יצאנו להפסקה, חלק עברו על פניו כאילו לא היה שם, כמו מתאבל, ולא ידענו על מה, וגם הוא לא ידע, ואם ידע לא אמר, ואם אמר, שיקר. לפני שעזבנו את הכיתה, אולי היתה זו הפעם האחרונה ששמענו ממנו, אולי בסוף השנה זה היה, הוא אמר: “נ-ניסיתי ל-ללמד את-אתכם היס-היסטוריה, א-אבל או-אולי צ-צריך ל-לשבת ו-ולתת לז-לזמן ל-להציף, לז-לזכור ש-שההיסטוריה ב-בעצמה ה-היא מ-מין ח-חלוקה מ-מכוערת של הז-הזמן, שב-שבעצם אין ש-שום ח-חלוקה א-אחרת ש-של ה-הזמן, ל-לכן מו-מוטב לתת לו ל-להציף,” והם ישבו בשקט, לא מבינים כלום, והוא חייך ואמר: “א-אני פו-פושע, עכ-עכשיו א-אתם מ-מבינים יו-יותר טוב? א-אני פו-פושע.” ובעניין אחר לגמרי אמר המורה שאי אפשר לדעת לפי שום התנהגות חיצונית מה באמת עושים הגבר או האשה במיטה, וכל הדברים הללו פתוחים, והוא הוסיף ברוך, שבלאו הכי הכל משתנה במשך החיים, מי ששנא פעם, לומד לאהוב, ומי שאהב, לומד לשנוא, ומי ששפך את זרעו בכל מקום, מתנזר, ומי שהתנזר, הופך להיות פריץ, וגם הנשים ככה, והכל פתוח, ובלבד שלא ננהג כלפי הגוף שלנו ושל זולתנו באכזריות, ובלבד שלא נשאיר סימנים שאי אפשר להוריד עם השנים, וכולם השתתקו, תארו לכם, ילדים בכיתה י’, לשמוע דבר כזה, מי בכלל ידע משהו, חוץ מאוננות עם ספרים מגונים, וסרטים פורנוגרפיים, אולי, וכל היתר תמים, ופתאום הוא מעודד אותנו במלים כאלה, ודומיה השתלטה, ושלומית ניגשה אליו אחרי השיעור, סמוקה כמו שיכור מרוסיה, דמעות עמדו בעיניה, והיא אמרה לו: “אני אף-פעם לא שמעתי דברים יפים כאלה כמו שאתה אמרת. מי אתה? תגיד כבר, מי אתה?” היא כמעט צעקה, והוא חייך בביישנות ואמר: “אני ס-סתם, א-אף אחד, אל ת-תעשי ענ-עניין ממה שש-אמרתי, ב-בטח ק-קראתי את זה, את מת-מתכוונת ב-בטח ל-לדברים על הסקס, לא? איך קו-קוראים לך?” והם הלכו ודיברו כל ההפסקה, היא דיברה והוא משך בכתפיו וניסה להגיד דברים והיא בכתה, אבל זה היה מאוחר יותר.

בדרך-כלל קיבלנו ציונים די טובים על החיבורים שכתבנו, ואת הציונים האלו הוא הצמיד גם למקצועות האחרים, אם קיבלת 75 בחיבור, קיבלת כבר 75 גם בספרות וגם בדיקדוק וגם בתנ”ך, ואם עמדת אתו על המקח הוא שאל, בקול הססני “אז כ-כמה א-אתה רו-רוצה?” בהתחלה התביישו וביקשו 80, אלא שהוא נתן מייד 80, אז למדו את העסק וביקשו ממנו 95, והוא מייד נתן 95, וככה עלה הממוצע באופן ניכר, ומיספר המתנדבים להשמיד את החיבורים הלך וקטן, והוא חייך בהבנה, אבל בכל-זאת עודד ללכת ולהשמיד, וגם מילמל מדי פעם את מה שהפך לסמלו המסחרי, אם לנסח את זה ככה: “ה-הריון א-אסור לו ל-להיגמר,” ופעם, כשהתעורר ויכוח, קצת קולות, שום רצינות, בידור, זה הכל – הוא אמר ברצינות, בעיניים של מטומטם גמור או פרופסור אדוק: “ג-גם את ה-המים א-אתם מו-מורידים אח-אחרי הח-החירבון ר-רק א-אחרי ש-שזה כ-כבר ב-בתוך ה-האסלה, א-אבל ה-החירבון עצ-עצמו הוא מ-משהו א-אחר, לא פא-פאסיבי ב-בתוככם, ולא פא-פאסיבי מ-מחוצה ל-לכם, ע-עבודה ש-של מ-ממש, כ-כמו ח-חלום.”
וכמו בהרבה מקומות אחרים בעולם, לא רק אצלנו, סלחו לו על הרבה דברים, אבל לא על עניין החירבוּן, עניין זה מייד הגיע למנהל, שקרא ואמר, בעודו בדלת: “תכתוב חיבור,” והוא שאל: “ע-על מ-מה?”
– על מה? אני אגיד לך על מה, על איך אני קיבלתי אותך לעבודה.
– אצלי כו-כותבים נ-נושא חו-חופשי
– לא אני, אני לא כותב.
– אתה המ-המנהל
– נכון, ואצלי מדברים רק כשאני אומר דַבֵּר.
המורה חייך במבוכה, והמנהל, מצידו, חייך את החיוך המפחיד שלו, ותיכף כיבה אותו, “אני מחכה,” הימהם המנהל.
– א-אני בי-ביקשתי ע-עבודה ו-ו-א-אתה נ-נתת לי.
– זה הכל?
– כן, א-אני בי-ביקשתי מ-ממך, ו-ואתה נ-נתת.
המנהל באמת כעס. “ככה אתה מלמד לכתוב חיבור? זה כל מה שנשאר? אתה היית רעב. בכית, אמרת שאין לך כבר מה לאכול, שברחת מהבנקים, מאיפה לא ברחת, ביקשת ממני עבודה ואני נתתי לך, ומה זה האיחור הזה, אתה איחרת היום, היית צריך לבוא בבוקר, ובאת בצהריים, כמה ימים איחרת?.” המורה אמר: “יום אחד?” והמנהל צחק: “יום אחד?” המעבר הזה, מהכיתה לחדר המנהל, גדול מדי. לכן, אולי, אמר בעודו עומד בדלת: “ב-בסדר.” קולו רעד. “מה בסדר? מה בסדר?” התמרמר המנהל, “אתה רוצה לעוף מכאן?” המורה ענה בשקט: “עו-עוד ל-לא,” והמנהל אמר לו: “אז מה זה כל הדיבורים האלו על הרקטום בשיעורים שלך?” והמורה אמר: “רק-רקטום?” בהלה אחזה בו, השפתיים שלו זזו לאט, הקול נפרד מהן, והמנהל צעק, שמעו אותו בכל מקום: “כן, הרקטום, הרקטום. אתה השתגעת לגמרי? יש בכיתה הזאת ילדוֹת. הן פוחדות ממך. אתה אומר רקטום וכבר כואב להם. אתה לא תופס את זה לבד? אני צריך להזהיר אותך?” ואחר-כך חייך ותיכף הפסיק לחייך ושאל: “מה עם התחרות שהבטחת לי?”
– איזה תַחֲ-תחרות?
– איזה תַח-תחרות? תח-תחרות חיבורים על הציונות, לקראת יום העצמאות. בשביל מה אני הייתי צריך אותך כאן? הבטחת לי שהכיתה תכתוב חיבורים על
אבל המנהל לא היה איש עם ביטחון עצמי מופרז. עכשיו כבר לא היה בטוח בעניין החיבור וחיטט בניירות על השולחן שלו ומצא את הנושא. קצת התקשה להגיד את זה. בא לארץ ב-1933 ועוד לא ידע עברית כמו שצריך: “כן כן, הציונות כתנועת שיחרור.” המורה אמר לו: “שיח-שיחרור ממי?” והמנהל משך בכתפיו ואמר בקצת רוגז: “מה איכפת לי ממי? אני צריך לכתוב חיבור, או הם?” המורה מילמל, והמנהל רצה לדעת מה מילמל, אבל היה קשה, והמורה אמר: “א-אתה ל-לא מבין, א-אני ר-רציתי ל-להגיד.” המנהל התעייף. “די, די. לא חשוב, אל תדבר ככה יותר. שום רקטום.” שניהם שתקו. עיניו של המנהל היו תקועות במורה כמו קלשון. בדרך-כלל צחקו מהמנהל. בחדר-המורים היה מנהג: להשתתק ברגע שנכנס, כן דיברו עליו או לא דיברו עליו, כך שלא ידע אם דיברו עליו או לא דיברו עליו, לכן חייך אליהם חיוך קצרצר, כמו פיהוק, השכלה הרי אין לו, ואין לו מושג מתי מרמים אותו ומתי לא מרמים אותו, הוא משוכנע שאנחנו אוהבים אותו עם החרוזים האידיוטיים, מורה להתעמלות שמינו אותו למנהל בית-ספר כדי לא למנות את המורה לאלגברה שהיה עיראקי, ונהנה מאוד להשתתף במישחקי השתיקה הפתאומית בחדר המורים, למרות שידע טוב מאוד איך חבריו למישחקי השתיקה הם שהסכימו למנות את המורה להתעמלות למנהל כדי שלא ימנו מורה עם מבטא ערבי למנהל, “אתה שמעת על הבן שלי?”
– כן, אני מ-מאוד הצ-הצטערתי לש-לשמוע
– אני מתגעגע אליו. אני מאוד מתגעגע אליו.
המורה הכניס את ידיו לכיסים. רגליו כאבו. למה לא איכפת לי הבן שלו? הוא רצה לשבת, אבל נבוך לבקש. “הוא בא אלי כמעט כל לילה, מנוולת המורה להיסטוריה,” המנהל התכוון למורה לביולוגיה. באחד הימים שאל אותה: “תגידי לי בבקשה, את מלמדת אותם להכין אנטיביוטיקה?” והיא אמרה לו: “לא, אבל מסקאלין להכין אני מלמדת אותם,” וכיוון שנעלב מתשובתה, כי לא ידע בכלל מה זה מסקאלין ובאמת רצה לשאול אותה משהו על אנטיביוטיקה, כי הנכד שלו, בן שלושה-עשר חודשים, חלה, והרופא סירב לרשום לו אנטיביוטיקה, בגלל מסקנות הניסוי שערכו בחיילים הסורים השבויים בבית-החולים שמואל הרופא, אחרי מיבצע ליטני, והוא, מצידו, לא יכול היה לעמוד במראה התינוק הנושם בכבדות בתוך החדר המלא אדים מסיר גדול שעמד בקצה, וחשב להשיג לתינוק הקטן אנטיביוטיקה באופן פרטי, אבל בבית-המרקחת סירבו למכור לו אנטיביוטיקה בלי מירשם, כי בגלל אותו ניסוי הוחמרו גם ההנחיות הפרמקולוגיות, לפיכך היה כולו מלא דאגה, הנכד הזה הוא משוש חייו, כל-כך הרבה שנים שנא את בנו הגולם, והנה הביא לו הגולם, לפני שנעלם, תינוק יפה ומחייך, והסתיו חלף עבר, והברונכיט לא, החדר עוד מלא אדים חמים, והוא משתעל, ולכן אמר למורה לביולוגיה בכעס, במרירות, באלימות כבושה, אם תרצו, אבל בעיקר ברחמים גדולים על התינוק: “כל מורֶה וכל מורָה / מאבדים את הצורה / עם הזמן יָבֵש המיץ / או נובל להם השפיץ. למה התכוון המשורר? המשורר התכוון שהלחות היא עניין של זמן, יום אחד יש לחות, יום אחד אין.” המורה ידעה שהדבר הכי חשוב הוא לא לפרוץ בבכי, ולא להתלונן, כי אין לפני מי להתלונן, תמיד יש גבר שיצחק על הבדיחה הזאת, ולכן עמדה והביטה בו חזק חזק, וניגשה אליו קרוב, הוא חיכה, חייך אפילו, מתח את שתי זרועותיו השריריות מאחורי העורף, שיער בית השחי שלו היה לבן, גופייתו היתה עוד יותר לבנה, הוא אהב לתת סטירות לחי, ככה אמרו לה, ואחר-כך יצאה בבת-אחת מן החדר והלכה לשירותים והקיאה, אבל לא בכתה, כי היה לה שיעור ולא רצתה שהתלמידים ילעגו לה. “הבן שלי הלך לקומנדו הימי כי אני ליגלגתי עליו, ועכשיו במילואים, בסך-הכל אימון מילואים, הנה, תראה, במשך כל הסדיר דאגתי ועשיתי את עצמי לא דואג.”
– נ-נעלמו גם כ-כאלה ש-שאבא ש-שלהם ל-לא ליג-ליגלג ע-עליהם.
– אני לא מחפש ניחומים. אני רוצה לחטט בתוך הפצע, לחטט ולחטט ולחטט עד שהנשמה תצא לי כמו מוגלה, אם תצא המוגלה, תצא הנשמה.
שעון גדול תיקתק למורה החדש ברקות, המנהל הביט בו, הצביע על כף ידו ואמר: “כאן כואב לי, כאן, אני יכול להרגיש אותו מחזיק אותי ביד.” שקט עמד בחדר. הוא קם, המנהל, מכנסיו הקצרים והלבנים היו מתוחים. גבר זקן ונאה. “הייתי בכנס מנהלים בשבוע שעבר. על מה דיברו שם? על פדגוגיה? על פסיכולוגיה?” הוא כעס, “מה פתאום? לא דיברו על פדגוגיה. דיברו על יום הזיכרון, מישהו דיבר על החללים הרבים שיש בפינת הזיכרון שלהם, כמו פרחים, הוא אמר, אידיוט, אידיוט.” המורה יצא לאט לאט מחדר המנהל. עמוק בתוך החורף המכסה אותנו בערפל ובעננים כבדים הבאים ממערב ועוצרים מעל שן ההר, נתקלים, נשרטים, ממטירים גשם, ועוברים הלאה. הוא הלך וחשב וחשב וחשב, ובסופו של דבר הגיע הביתה, מתישהו, הסיפור אינו בנוי לפי סדר מחייב, חלק מן הדברים הקדימו חלק אחר, אבל מצד שני, שום סדר אחר לא מארגן את הדברים טוב יותר, חלק מהדברים קרו קודם וחלק אחר-כך, זה בטוח, אבל קשה מאוד לומר איך זה שאי אפשר לארגן הכל לפי סדר? מי יכול לזכור הכל? נסו להסתדר עם זה.

[1]  ערבית: למה אתם צוחקים?
[2] צרפתית: את לחם-חוקנו תן לנו היום
[3] ערבית: שתוק
[4] צרפתית: כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים
[5] צרפתית: בני-האדם נולדים ונותרים בני-חורין ושווי-זכויות.