באבוד הספינה היינו שאננים, התבאר לנו שהקברניט והספנים אינם מוצאים את דרכם, וצחקנו. כולם צחקו. אחרי הכל הם איבדו אותנו – החוף, הקרובים, הפיקוח, הצבא, חיל הים – ולא אנחנו איבדנו אותם. אלא שאט אט, באה התודעה לידי ספק: מי באמת איבד את מי? ראשון לזועקים היה נוסע אחד, שהלך ומילמל חיוור את חטאיו, ובעיקר את שמה של גרטכן. ניסה להיטפל רק למתבודדים – לבני זוג; לחבורות המתגודדות לא מלאו ליבו לעשות כן – אבל דרכם של מתבודדים שרוצים הם להיות לבדם, או לדבר בעצמם, והאיש החל תמיד באותו משפט: “דווקא לי זה היה צריך לקרות…” אזי הפנו לו, דרך כלל, עורף. אחר כך, בעת המגיפה, אחרי שנגמרו המים בסיפוני הדרגשים ובמחלה נדבקו גם בעלי המים בתאים, וכשרבו עוד יותר החולים, הפכו את חדר האוכל למעין מרפאה בהשגחת המלחים, והעבודה בחדר החולים הבטיחה להם לא רק משכורת גדולה יותר, לכשיימצא סוף סוף חוף, ולכשיעגנו בחוף שיש בו בנק, אלא גם הבטחה של מיטות נוחות שיועמדו בחדר האוכל, בפקודת הקברניט, לכשיתפנה האולם.

אבל בינתיים נמלא חדר החולים בחולים שקדחת תקפתָם, והמלחים לא זו בלבד שאנוסים הם לשרת את הנוסעים החולים, כאילו סניטרים מנגבי הקאות ושלשולים הם, וכאילו מחלקי תרופות הם, אלא שהם עצמם ישנים בחוץ, בגזוזטרה, ששימשה פעם את הרוקדים, ואיבה צמחה לא רק בין המלחים השומרים על חדר החולים לבין עצמם, אלא גם בין ישני הדרגשים לשוכני המחלקות האחרות. שמועות התרוצצו בעניין המקלחות שלהם. עד מהרה התארגנה משלחת של אנשי אגרוף שהוציאו אנשים ממקלחותיהם. גם במחלקות התיירים נפוצו שמועות באשר לדרגשים ולנוסעיהם. אמרו כי הספינה עצרה בגללם, שמטענם היה רב מן הצפוי, שעישון המריחואנה הסיט את המכונאים מדרך הישר ועוד כהנה אשמות. למעלה, בתאים המיוחסים, תיכננו להגיב על חסימת המקלחות. אנשים עשירים אינם אנשים עדינים, בעיקר לא בארצנו. בארצות אחרות יש להם אנשי אגרוף. בארצנו הם עצמם אנשי אגרוף, במו ידיהם עשו את הונם, ואכן, עד מהרה השליכו את אחד מיושבי הדרגשים לים. סופו של דבר חולקו מי השתייה והרחצה לפי צדק. כל דיירי המחלקות העליונות קיבלו ליטר מים ליום, ואנשי הדרגשים זכו למחצית הליטר. המלחים ורבי המלחים לא קיבלו מים כלל, אבל לקחו כמה שרצו, ככל הנראה.

הוויתור על הרחצה העלה סירחון, והאנייה היתה לאי של זבל צף. פעם אחת הציג עצמו יצחק, למרות זיפי השיבה שטיפסו בלחייו, כקברניט הספינה לפני אחת הנשים שריחן לא היה נעים ביותר והיא אמרה: “אולי אתה יכול לסדר לי מקלחת. אני כל כך סובלת. אני מוכרחה להתרחץ. כשאני לא מתרחצת יום אחד, אני מעלה ריח נורא. אף אחד לא יכול להיות בסביבתי. גם לא בעלי. בבקשה ממך”.

“למה בכל פעם שאני מדבר עם מישהו מהנוסעים, אני נאלץ לעשות איזו טובה? וחוץ מזה, אני לא מריח שום דבר”.

“אתה בכלל לא הקברניט, נכון? אתה כבר השלישי שמשקר לי ואני כבר לא יודעת למי להאמין”.

“ולהאמין לי שאת לא מסריחה, את מאמינה לי?”

“עכשיו אני כבר באמת לא יודעת. אני כל כך עצבנית. מתי כבר יהיה לזה סוף?”

והלכה. מדי פעם רעש הרמקול פקודות, בדיקות, קיצוב מזון, חיסונים שנותרו על האנייה, ולא היה טעם להשליכם, ומוטב היה להזריקם לאנשים בחינם, והיו גם תיגרות, ורק יצחק הסתובב לו משועשע, ובפעם הראשונה היה בו אומץ לדבר בקול רם, או בגרון מלא. פעם אחת נקלע אצל קבוצה של מהמרים. כסף היה בשפע, ומצד שני ערכו המשיך לגרות. מישהו ממשחקי הקוביה הכיר את הקברניט העצוב משירותם הצבאי המשותף. איש מסור ואמיץ. סיפר עליו סיפור בן שעה. יצחק התערב: “מי אמר לך את כל זה?” האיש הביט ביצחק ואמר לו: “גם אתה כבר מתערב?” סופו של דבר נשאר יגונו של הקברניט כעובדה, והלילה ירד. האנייה השמיעה רעש, מעין שיעול, אבל אחר כך חזרה הדומיה. שקט עבר בין הנוסעים. הכל הלכו אל המעקה. איש איש לעצמו. גם זוגות, שנשבעו לעולם לא להיפרד, עמדו רגע נפרדים, או להיפך: שקט עבר בין הנוסעים. הכל הלכו אל המעקים. גם אנשים שמעולם לא דיברו זה עם זה, נתנו ידיים ונשבעו לא לריב עוד. להישרד יחד. וכמו כן: שקט עבר בין הנוסעים. לא דיברו, זוגות ובודדים עמדו, והמוח התערפל. עוף לא צייץ.

אבל אחד ממלחי המרפאה המאולתרת, מכונאי, עכשיו גם מודד חום בבוקר ומחלק אופטלגינים בערב, החליט לוודא שכל החולים אכן חולים, כי אי אפשר שעד כדי כך רע מצבם ומצב המלחים שפיר, ועל כן הקיש בדלת הקברניט, ומבעד לדלת, אמר הקברניט בכעס: “אני עם ניהול האנייה הזאת – גמרתי”. דבר זה התפרש אצל מלחי המרפאה כרשות לפתוח במבצע לפינוי המיטות, הרי גבם כאב בדיוק כמו גבם של הנוסעים, ולפיכך גררו את הרופא מתאו לבדוק את החולים והמתחלים והרופא הביט בחולים ובמתחלים במיטות, חלקם קראו עמודי בורסה ישנים, ממוצע החום היה 39.6 ומיד אסף הרופא את כל האופטלגינים לחדרו ואסר על חלוקתו של כדור זה, בלא רשותו-שלו (עניין זה העלה, כמובן, מיד את מחירם של האופטלגינים; שוק שחור התפתח בספינה), המלחים נאלצו בינתיים להמשיך ולישון מחוץ לחדר האוכל, גם הנוסעים הבריאים נאלצו לאכול מנות קצובות בחוץ, על רצפת הפלדה, עד שנתפס החולה הראשון אשר הקפיץ חום במד החום שלו. שום דבר לא עזר לזייפן, גם לא עובדת היותו בעבר קצין ביחידה מובחרת. יתר על כן, המלח שתפס אותו על חם היה פַּקּוּדו של אותו קצין, זחל אצלו בלילות, לקול צחוקן של פקידות הפלוגה, השרמוטות, עכשיו כבר חברות כנסת ופרופסוריות לפילוסופיה, ככה סיפר לכולם נרגש ומד החום המזויף בידו, בעוד הקצין כולו במיטה, בפיג’מה מפוספסת, “על קוצים זחלנו”, סיפר המלח, ועוד סיפר איך בלילות ההם נשבע להורגו ודווקא כאן זיהה אותו, כבר בתחילת המסע, אבל החליט לסלוח לו, כי הימים חולפים, והנה עכשיו, דמו רתח, כלו כל הקצים, והקצין מהיחידה המובחרת אמר “טוב, מה אתה רוצה לעשות לי? להרוג אותי?”, “כן”, אמר המלח, “כן, עכשיו שאתה אומר לי, אני חושב שכן, אני רוצה להרוג אותך”, והוא הלהיט את עצמו: מצד אחד נזכר בהשפלות, מצד שני דיבר על טובת הכלל.

היה זה כבר ביום העשירי לתעייה, והחולים בחדר החולים רצו לישון או לקרוא והאור מעל מיטתו של הקצין הטריד וגם הרעש והמונולוג, ובא הלילה והמלח אמר לקצין בשקט: “בוא איתי, בבקשה”. אז החל הקצין לבכות. תחילה הכחיש את קצוּנָתו, אחר כך אישרר אותה, אבל הכחיש את היחידה, ואחר כך אישרר את היחידה, אבל הכחיש את סדר הזמנים, ומסכת הראיות לא היתה מסודרת, וגם יכולתו של הקצין להגן על עצמו לא היתה מן המשובחות, ולפיכך ביקש רחמים, והמלח אמר לו: “אין לי, אין לי טיפת רחמים עליך”, ומישהו מהחולים גנח: “אולי תגמרו את העניינים שלכם בחוץ, למי יש כוח לשמוע את הסיפורים שלכם מהצבא?” והמלח הוציא את הקצין החוצה אל הסיפון. נראה כי הרג אותו. ובחוץ, בעת שהמלח הוליך את מפקדו לשעבר אל הפינה, ממנה התכוון להשליכו כפות לתוך המים, עבר יצחק, אבל הפנה את ראשו, כאשר הקצין, פיו קשור בחתיכת בד, השמיע קולות, וליד ערימת החבלים ראה יצחק את האיש ההוא, קליינהוף, עם כלבתו לורליי, מנסים לנמנם, זו בזרועותיו של זה, והוא ניגש אליו, חטף ממנו את הכלבה, ואמר לו: “אני יכול לזרוק אותה לים. לזרוק אותה לים?” וגיחך.

“אם תזרוק אותה לים, אקפוץ אני. אם תזרוק אותי לים, תקפוץ היא אחרי. אתה לא אהבת אף פעם אף אחד ואף אחד אף פעם לא אהב אותך. נכון?”

יצחק החזיר לו את הכלבה. חשב עוד לרגע להפגין מבט של תיעוב, כי נזכר שוב בנשיקה שנתן האיש הזה לכלבה באחת הפעמים שהתבודדו אלה, אבל הרווק המזדקן הכחיש: “זה לא נכון”, והסתלק לו מן השניים, ומזוודתו בידו, לעבר החרטום, להביט בים הדומם.

וביום החמישה-עשר להיטלטלות אירע גם הרצח הראשון, תיגרה שהתפתחה בגלל מֵימִיה הפכה עד מהרה לקרב סכינים, ואת הגווייה סירב הקברניט לזרוק הימה, כך מסרו המלחים, לפי שלא ידענו כלל מיהו הקברניט, ותחת זאת ציווה על המלחים, כך אמרו, לקשרה בראש התורן, ולכך סירבו המלחים, בעיקר בגלל הסירחון: בשמש הקופחת התנפחה הגווייה, מהר משחשבנו, ועד שלא השליכהּ מישהו הימה, הוסיפה סירחון ועוררה פלצות בקרב כל מריחיה ורואיה, ואם גם משהו מוזר היה בעיקשותו של הקברניט, הנה ביקש לומר לנו “ככה נראה המוות: גווייה מתנפחת, מכחילה, עוצֶמֶת את עיניה, מאבדת את אשמורותיה, ריסיה נושרים, זבובים מטיילים עליה כנחיל מלקק ריבה, אל תתחבאו מאחורי הקבורה, כאילו היא המוות”, ומצד שני, היה בכך, בעיקר לגבי התיירים במחלקות הראשונות, שהשתדלו לשמור על אווירה של טיול ולהפוך את התקלה לחווייה, משום פגיעה בטעם הטוב, כי מן הריח הזה אי אפשר היה לברוח. הוא רדף אותנו בַּכּל, עלה בנחיריים, ומרגע שחשתָּ בו, לא הניח לך, תחילה עדין, כמו סילון או אֵד דקיק, ואחר כך גָדֵל בהתמדה, ממלא את החלל, ואחר כך אפילו רוח הערב אינה יכולה לו, ואת שמו של הנרצח לא ידעו, גם לא שעו לזעקותיה של אשה אחת שטענה כי זהו בעלה, ויש לעשות משהו נגד הרוצח, אבל כיוון שהיו הרבה נשים שטענו כי ג’ון הוא בעלן, וכיוון שהיו הרבה מאוד גברים שכבר לא יכלו לשאת את ג’ון, הונח הרוצח לנפשו, ובקיצור, כיוון שאין זה עיקר סיפורנו, נאמר רק שכך היטלטלה הספינה בין ימיים ושמיים.

את הניצולים ריאיינו פעמיים, לפני הבחירות ואחריהן, והכתבים המראיינים התחשבו מאוד ברגישויות השלטון והמשפחות השכולות. מתים, בחיינו, הם כבר עניין אחר, ולא חשוב אם מתו בגלל טיפשותם שלהם או של מפקדיהם.

האופק לובש כתום, אנשים נעים, בקצבים שונים נעים, חלקם עוצרים במקומם, על עומדם, כאילו חוששים לאבד משהו, אם רק ינועו עוד רגע, חולפים איש על פני אחיו בלי להשמיע הגה, כל כך יפה השקיעה, בודדים, ובזוגות, זקנות צולעות בעזרת מלווֹת בשכר, איש וכלבתו, איש בחלוק בורדו, גבר צעיר, שהשקיע שיחה ארוכה בנערה, מקווה לאהבה, מגלה פתאום, באמצע השיחה, שמחזורה הראשון פיכה דווקא היום וכולה בהלה, ובהלתה מדביקה גם אותו ואין הוא זוכר מה בדיוק יש לעשות, והיא אינה מוכנה לומר לו דבר וחצי דבר על עניינים שכאלה, וגם אין לה תחבושות, ויצחק עצמו עומד ומביט בכולם ובשקיעה, אינו נשען על מעקה לפי שהמעקה תפוס כבר, כל חלקה טובה שלו משענת, ולפיכך עומד הוא סתם כך, מזוודתו עודנה בידו, ושוב בודה הוא את עצמו, חזקה עליו כי יחסוך מכספו כדי לקנות פספורט מזויף באירופה, וליבו נוהם מרוב שמחה לחזור ארצה בשם אחר, והוא כבר יודע – לבד משמו החדש – הכל, תולדותיו, תולדות אביו, אמו, ועוד עליו להחליט אם יספר לאשתו, יום אחד, את האמת, או אם יישאנה לאשה כאלמוני, שאפילו את אביו לא יכיר ברחוב, ורק אם יפגוש את אמו, ימוטט הכל, אזי יאמר לאשתו: שיקרתי, בידך ההחלטה אם תרצי בי, או אם לא תרצי בי, והקברניט באמת מאס בספינה ובאנשיה, ואילו רק התגנבתם לאגף העשיר, וצפיתם במשחק הבינגו העליז, ושמעתם את התזמורת, וראיתם את הריקודים, והרחתם את ההשתכרות, ואת הסקס במרפסת, הייתם מבינים מדוע קרא להם פתאום ברמקול: “אני ה’ אלוהיכם, המשיט אתכם מחוף לחוף, אני מושל בגאות הים בשׂוא גליו, ואני אומר לכם, בני זונות, ששום דבר לא הולך בעולם הזה מעצמו”, ואחר כך ממשיכים ברוח טובה ובדרכי נועם למזמט ולמזמז, ולהצמיד אגנים אל אגנים, אבל בסיימו את דבריו הנרגזים (יש לציין כי הקברניט לא היה אדם דתי, רחוק מאוד היה משמירת מצוות, וכל דבקותו בדת היתה פתאומית, ספונטנית), ובסיימו את המשפט הזה, התייצב באמצע האולם, ממש ליד מכונת המטבעות השופעת כל טוב, גבר דתי, מזוקן, וצעק: “הביאו לי טריפה ונבלה”, ושוב צעק: “הביאו לי טריפה ונבלה”, ומישהי שאלה בציחקוק, הישר מתוך השקט עלתה שאלתה, אבל קוצר רוח נשמע מקולה: “שינקן זה טריפה או זה נבלה?” והוא אמר, “שיהיה שינקן”, והיא עזבה את בן זוגה לאותו לילה, הבטיחה לשוב מיד, והביאה אי מזה סנדוויץ’ לאברך, שזוגתו הטרייה ציפתה לו בתאם, טיול של ירח דבש היה זה, ואמרה לו: “קח, כל הכבוד לך, העיקר שנמשיך כבר את המסיבה, גם כן ערב הווי עושים לנו”, והאיש עמד, והסיר את מגבעתו, ואמר: “מפני מה יורדת הנשמה?” וזרק את פרוסות הלחם לרצפת המתכת, ולעס את פרוסות הבשר הוורודות, בעוד הכל מריעים לו, ואחרי שגמר צעק כלפי הרמקול: “אתה אולי אלוהים ואולי אלוהים נמצא הרבה מעליך, אבל אני אוכל חזיר, ועכשיו נראה מה קורה לי?” התזמורת חזרה לנגן פאסו-דובלה, ומאבקים זעירים בין אגו לאגן ובין אגן לאגו שטו על פני המוסיקה סוחפת כדי להטביע את האגו ולהציף את האגן, והנה יצא האברך אל המעקה ואלוהים גמל לו בהקאת כל מה שאכל, לא רק החזיר, אלא גם החלבי והבשרי הכשר וגם את הפארווע, ויש אומרים כי אותה נפקנית צעירה הביאה לו בשר כשר למהדרין, שלא ידעה שום דבר על טעמיו של הבשר לסוגיו, ואותו אברך אשר ידע להבדיל בין קמצא לבר קמצא, לא ידע להבדיל בין שינקן לבשר הודו מעושן, ובראותו מפינתו הנסתרת את המחזה הזה, נמלא קברניטנו רוח רעה, והחליט באותו רגע ליטול לידיו את הגה הספינה בעצמו, והניח לספינה לתעות בתוך הלילה, ואף ציווה על האלחוטאי לכבות את מכשיר הקשר, ורק לפעמים התפתה להקשיב אם מישהו בעולם כולו יודע על האובדן הזה שהוא עצמו הוביל אליו, אפס כי הספינה הלכה לה אל התוהו.