וגם יש אפשרות סבירה שיצחק לא היה כלל בספינה זו, לפחות מבחינת מוצאו ונסיבות גידולו וסך כל שיעורי הבית שהכין והעתיק, והרצאות ששמע, ושיחות בחדר המנהלת, ומעט ספרים שקרא והזיות שהזה, כדרך כל בָּנֵינוּ, ועלינו לחשוד ביצחק, שחיכה עוד זמן-מה על הסיפון, הריח את ריח היוד, שהים העלה באפו ואחרי שהביט באביו, משוחח עם הבריות בנמל, ואמר לעצמו ‘נפטר ממני’, וראה לעצמו שעת כושר לברוח מן הספינה, ירד ממנה בעודה עוגנת בנמל: יתערב בהמון, יביט באנשים הממתינים ליקיריהם בפתח הנמל, ייגש אל מי מהם, אוחז שלט גדול בידו וממתין לבעל תשובה גרמני צעיר שאת פניו אינו מכיר, אך זה הגיע בהפלגה מהמבורג, יאמר לו ‘אני האיש’, יזכה באירוח ובחום של סולחים, לעולם לא ייתן שיחכו לו, אלא למישהו אחר, שאיננו הוא, ומתוך שהתאכזר אל זולתו, התאכזר תיכף ומיד אל עצמו, וגם חשב לרגע קט על שרה, ידידת אביו, ועל שנאתה אליו, וגם התגברה בו שנאתו לאביו שהקשיב לדבריה בלי לדוָקרהּ כאחת הכלבות, כי מה עוד יכול לעשות אדם בודד כיצחק, שמזוודה לא גדולה נתונה בידו, ורגל אחת שלו דורכת על סיפון הספינה, ורגלו האחרת מורמת אל פס המעקה הנמוך? ובעת שיעגנו עגינה לא צפויה, ייֵרֵד מן הכבש הצדדי, ויחמוק מעיני אביו הממזמז אשה חדשה, ישוב בסירת דיג אל החוף, יגרור את אביו למשטרה, יסגירוֹ על זיוף מסמך שנתן לבנו כדי שייצא את הארץ, ימסרנו לידי מלשיני רחוב, מוכֵּי כאב שההווה יפה מדי והעבר כואב מדי, יצעק נגדו בעת שיכו בו, ‘קאפו, הנה קאפו’, הרי רק משום כך ביקש להוציאני מן הארץ, אחרי הלינץ’ ההוא ברחוב הרברט סמואל ליד הים, לינץ’ שסוּפַּר בו מאדם לשכנו, ומשום שגדול כוחה של אמת מכוחה של הכחשה, החל להגות האב בשילוחו של הבן לפאריז ואף שְלָחוֹ לשם כך ללמוד צרפתית במיסיון, וגם על כך יִמְסְרנו, ייֵשֵב בתחנת המשטרה וכל מה שאירע לו יספר, וייתן, ביחד עם ההסגרה, עדות אופי מרשיעה, ויצעק אל מעבר לקיר: ‘סַפֵּר, חזיר, ספר להם איך יצאת משם בחיים’, וינדוד בגבעות, יישן בלוד, ליד המסגד, ובבוא יומו יילך לצבא, יוותר על חופשות, יתאמן אימונים נוספים, יילך בשדות, יריח יבולים, יקבל מחסות קצרים במכוניות של אנשים טובים, וממושכת מכל הפעמים תהיה זו הפעם שבה ייאסף בידי זוג הורים, בנם נעדר כבר הרבה שנים, מאז היה טירון, ולא חדלו בשום סוף שבוע – בימי חול ניהלו מעדנייה לא כשרה, יבואני גבינות ושינקן היו השניים – לנסוע בכבישי הארץ, לראות אולי נודד בנם ומחפש דרכו הביתה, ופתע פורץ ויכוח בין בני הזוג, האב מציע שיאמצו חייל זה, שאך אספו, כלומר יצחק שלנו, והאם דורשת בקול יבש מבכי שיסתום האב את פיו, והבת הקטנה, שלא הספיקה להכיר את אחיה הנעדר, מכריעה בקול פסקני: “אבא ואמא יקרים, אל-נא נאמץ לנו בן חייל, שמא ייהרג, או אפילו, מי יודע, ייעדר”, והשניים משתתקים, ויצחק החייל בלי בית, אף שהוא חושש מזכייה במשפחה שלא בחר, אינו יודע אם לשמוח על הפרת העצה, או להיעלב מהפרתה, אפס כי הילדה אינה מרפה: “אם כבר נאמץ לנו בן, נאמץ בן שלא יילך לצבא; חסרים לכם כאבים? חָסרוּ לכם דאגות, אבא ואמא יקרים?” והאב שוב עוצר את המכונית ליד שער של בסיס צבאי, יוצא ותצלום בנו בידו אל השומר בשער, מראה לו את התצלום, ומשהלה מניד בראשו לשלילה, חוזר הוא שחוח, במהירות, למכונית, מתניע וממשיך בחיפוש, ולפעמים מעתיר עליהם ש”ג אחד חסד, ומשתדל בעבורם, אולי עולה חדש, או חייל דרוזי, או ירושלמי, קורא לחבריו, האם מחכה מתוחה, והאחות, כבר נערה מלאה, מפיחה בה תקווה: “ראה-תראי אמא יקרה, הפעם נמצא אותו”, ולסוף שב האב בגפו, רושם משהו בפנקסו והמכונית ממשיכה לשוט, שנים על שנים, עד שהבת מתחתנת [טרמפיסט, מן הסתם, נכנס לעסקי המעדנייה], ובעלה של הבת כבר דורש ממנה להיות עימו קצת בבית, ללדת לו כמה ילדים, לספר להם סיפורים לפני השינה, וכאשר היא מסרבת, כדי להמשיך בחיפושים עם הוריה, הוא חוזר בתשובה ומלמדהּ פרק בהלכות שבת (וספק גדול מחלחל אל תוכה, שמא נסיעות השבת הללו מרחיקות את לב אלוהים מייסורי ההורים), ויצחק שלנו התרחק מהם, טייל טיולים מלאי יופי בדה לעצמו שמות, שמות פרטיים ושמות משפחה, גם האזין לתוכנית הפופולרית “ד”ש עם שיר”, שמח לשמוע פריסות שלום לדמויות החביבות שפיזר על דרכו, בקרב הנהגים, חלק מן השקרים היו דוממים, הזיות התערבו בהם, לא רק נשים, אלא גם ערבים, כאותו חלום בהקיץ ששב ופקדוֹ בעניין הבאר ורחל היפה, והערבים שהפריעו לה לשאוב מים מן הבאר, והוא נוהג בחֶזיון הבְּאִר כאחד הגיבורים האגדיים, צמח שקל, רחבעם זאבי, עזריאל דה-שרון, אדם לוטם, ודומיהם, והוא מגרש את המתנכלים, זוכה באהבתה, וכאשר האחרים עסוקים בכתיבת מכתבים קצרים הביתה, רץ הוא אל מסלול המכשולים (גם שם הוא בודה ביוגרפיות) ומענה את גופו באימונים, ועולה בסולם הדרגות, מחליף את מקום מגוריו הנקוב בתעודותיו הצבאיות, ותחת להציל רחל מסוימת, הוא שב ומשאיר את אמו למות בצמא מתחת לשיח במדבר, ובאמת, אם יש את נפשך לזכות באב חדש, מתוך תחושת חירות עֲשֵׂה זאת, שאין דבר נפלא מזיוף פרטים אישיים, ואין לך טופס למילוי פרטים, שאינו מעלה בך את התאווה העזה לשנוֹתוֹ: כתובת, שמות ההורים ותאריך לידתם, תאריך לידתך שלך, ועדתך, ודתך: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”. אבל במקום לפרט את דרכו של יצחק לרמט”כלות, ואיך פרץ בביירות המנמנמת, אולי לבוש כאשה, או כנמר, את דלתות ביתם של אנשים והוציא ממיטתו ערבי אחד מנומנם מוואליום והרגו ממרחק הלובן באישון העין, נאמר רק כי היה הרמטכ”ל שלנו יצחק בעל כישרון יוצא דופן לכתוב מכתבים: “הבה נתפלל שכוס הדמעות לא תימלא. מוטב שהנוער היקר שלנו יחיה ויהיה למופת בחייו ולא במותו. על החתום, הרמטכ”ל”. וגם אם נפל יצחק בקרב, עוד בטרם היה לרמטכ”ל, ועל קברו נחקקה כתובת אחידה, בַּשַיִש הַמּוּקְרָם, ודרגה של סמל, או סגן, או רב סרן, או סגן אלוף, חזקה עלינו שנזכור כי יצחק קיבל על עצמו עול אב רחום ומאכלת.