ובאחת הפעמים שג’ון לייטפוט, אשר פרש כזכור מחבורתנו, השתכן משך שעות היום בסיפון העשירים, ורק בלילה בא לישון בינינו, באחת הפעמים ההן, קם ממקומו, התמתח, אמר לעצמו ‘דפיקה טובה דפיקה טובה’ וגו’, פגעו עיניו באשה קצת מבוגרת ממנו, ישבה לה לבדה ליד שולחן ובמקום לקרוא את “פארי מאץ'”, או את “מיכאל שלי”, את “יוליסס” סיימה כבר, כמובן, הביטה בו מחייכת, ולפיכך ניגש אליה, הציע את עצמו כבן-שיח, כלומר התיישב ושאל “מה תשתי?” האשה חייכה: “כבר שתיתי, תודה לך, ואתה? אתה צמא?” ג’ון, כולו נמלים נמלים, למרות גילה, או בגלל גילה, ובגלל יופיה ושדיה, ושמלתה הסגולה, נמלָא קוצר רוח, כמעט שוגה ומציע לגשת אל תאו, תא מדומה, יש לומר, הצעה תלויה כולה בנסיבות של התקשרות רגשית, והתייחסות מכובדת לתפאורה העומדת כאן, בכוח המלים, כאילו לכבודה של הצגה אחרת, כנהוג באופרה, ולפיכך אומר ג’ון לגברת, וקולו רועד קצת: “מה שמך?”

“מיילסטון, אני הקברניט של האנייה”.

ג’ון צוחק, ואחר כך הוא מבקש לשאול ‘מיילסטון מה?’ ומשהו נמס בו, כי ג’ון, זה הבחור השעיר ומלא הביטחון, נאלם פתאום כְּלֹא היה. אימתי נאלם? כל אימת שהיא מוחקת את חיוכה השובֶה: שערה ארוך מאוד, שיער אפור, ופניה יפות כשל פרופסורית לספרות באוניברסיטה אמריקאית, אבל חיוכיה טובים כחיוכי אם, ומיילסטון חוזרת על עמדתה: “מיילסטון הוא השם”, וג’ון מתפתה ללכת אחרי חיוכה, אבל עוד יש זמן, למרות שמבחינת התשוקה, הזמן הוא אויב גדול, כבר אוהב הוא את מיילסטון, מאוד, ויכול הוא להישבע לה, שבוי הוא בקסמה, ואם תבקש לדעת למה, לא יגיד, כי לא תאמין, מניסיונו הוא יודע כי מחמאות כאלו נתפסות כחנופה אצל נשים שאינן רעבות מדי למחמאות, ואף-על-פי-כן, אילו נתן דרור ליצריו, היה לא רק עוטפה בידיו הגדולות ומביאה לתאו השמור לו לעניינים שכאלה, אלא אף מרעיף עליה מחמאות, כי המחמאות גורמות עונג גדול למחמיא, לפעמים.

“ההפלגה נעימה לך?”

“כן, כמו תמיד בעונה הזאת”.

“את מפליגה הרבה?”

“אוה, כן”.

“ואני מפליג רק כשיש לי כסף”.

“ג’ון, יש לך עיניים יפות מאוד, עצובות”.

“מחמאה כזאת מפיך. יש משהו מוזר בשמחה שעולה בי, כשאני שומע מחמאה כזאת. אמא שלי סיפרה לי שכשהייתי תינוק, בן שנה ומשהו, צחקתי הרבה, אבל בעיקר צחקתי כשהיא צחקה. הייתי יושב אצלה בידיים, ומסתכל על מי שדיברה איתו, והייתי מרגיש את הצחוק עולה מגופה, ושומע אותה צוחקת, אני זוכר את הסיפור שלה, את פרטי הסיפור אני שוכח, יום אחד בטח אשכח לגמרי, עכשיו אני דווקא מחזק את ההיזכרות, אבל אני צחקתי צחוק מתגלגל בגלל הצחוק שלה, בלי סיבה, אולי חשבתי שהצחקתי אותה, לא יכולתי לדעת איך אני מצחיק את אמא שלי”.

סר החיוך מעל פניה וג’ון שנא את עצמו, האריך בדיבור. תמיד כשהוא מתאהב, הוא מאריך בדיבור.

“אני יודע, את לא צריכה להגיד לי, דיברתי יותר מדי, משהו חלול יש מסביבי, כשאני מתחיל לדבר על עצמי, בעצם אין לי שום צורך לדבר על עצמי, אני לא יודע להגיד שום דבר על עצמי, כל דבר שאני אומר הוא חלק מעצמי, לא זה מה שרציתי לומר, משהו אחר”.

“סיפור יפה סיפרת לי, ג’ון”.

גם בני הזוג שישבו איתם בשולחן חשבו כך, ובת הזוג, קצת בריאת בשר, אבל עיניה כחולות כצמד אוקיינוסים מהנהנת בראשה זמן מה, ואחר כך היא מראה לבעלה, היושב ותולה עיניו בהתפעלות בג’ון, שעליהם לפרוש, כי זהו בדיוק הזמן להניח את שני אלה לבדם, ושניהם קמים בלאט על אצבעותיהם, והאשה רומזת ליצחק – זקן צימח לו, אבל ראשו גיבח, אף הוא יושב עימהם ותולה זוג עיניים בג’ון, המדבר על זיכרונות מחיק אמו – והאשה רומזת ליצחק (שכבר אינו זוכר את אמו), כי עכשיו עליהם להסתלק, כולם, בשקט בשקט, כאילו הרדימו שני תינוקות, ואף שיצחק אינו רוצה ללכת מכאן, חזקה עליו מצוות שני האנשים הללו, למרות שהיה ראשון כאן ליד השולחן הזה, ואין הוא מעז להישאר, אומר לבעל הצנום בדרך משם: “מה הן מוצאות בו?”, והאיש אומר ליצחק ברצינות: “עלומים, שאין לנו, כוח, וחולשה, ואהבה, ונכונות לעשות משהו בשביל האהבה שלו”, ויצחק אומר לו, בנמיכות קומה, כגנב שנתפס: “הוא איש נורא, תאמין לי”, והבעל נפגע, נפגע מאוד. כמעט היה בדבריו של יצחק כדי לקלקל לו את הנאת הערב כולו, והאשה שאוחזת ביד בעלה, צובטת אותו קצת, שלא יפגע ביצחק, ויצחק נשאר מחוץ למסדרון המוליך אל בטן האנייה, אגף התאים, והאשה מסובבת אליו את ראשו ואומרת לו ברוך: “לילה טוב, לילה טוב לך, אל תקשיב לו, הוא רק מציג”, ורוך דיבורה מפיל על יצחק עצב גדול עוד יותר לפני שהוא חוזר אל הדרגשים, לרגע עולה בו זיכרון רחוק של יד רכה ודיבור מלא חיבה.

ועל פניה של מיילסטון ליד השולחן עלה חיוך עצוב, בגלל סיפורו של ג’ון, אבל סופו של דבר שהם הולכים, עוד מעט ערב, וג’ון נמלא עצבנות, כל הזמן דיברה, בעיקר היא דיברה, ויותר משיש בו תשוקה אל גופה – זו כבר פגה כנראה, החמיצה כמו חלב – עוד יש בו תאווה לדפוק אותה, לדפוק טוב טוב, ויותר משיש בו תאווה לדפוק אותה טוב טוב, יש בו רצון לעשות את זה כבר, אחת ולתמיד, ודי עם זה, ושייגמר הכל כבר, והוא נמתח עוד יותר, כי כל שגיאה תהרוס הכל, ואין הוא כאותם גברים המייחלים לרגע שבו הכל ייהרס, נמלא פחד מפני עצמו, כי המתח גורם לו להיות קצר רוח, והיא מדברת, על מה היא מדברת? על שארל דה גול, ועל ניסיון ההפיכה הצבאית בצרפת, ועל פחדה מפני דה גול. הכיצד אינו יודע מה היא סחה במדויק? מטעם שהוא מקשיב רק לעתים, היא מדברת על וירג’יניה וולף, וברגיל שהן מקשיבות לו, ויכול הוא גם להקשיב להן, אבל עכשיו אין לו יכולת כזאת, גופו נשמט מטה מטה, היא מדברת על בוטביניק, היהודי הרוסי, שיש לו מוח גדול כמו לוויתן, אלא אז, כאשר הוא מקשיב, גופו מתכווץ, והוא חש כאילו אינו יכול לזוז, כל תזוזה תשבור משהו, היא מדברת על בִּתָּה המתה, פרספונה, והוא עונה לחצאין ולרביעין, ומקשיב ומנסה לדמות את גופה בעירום, והיא מקללת את זאוס, כמה היא מקללת את זאוס, והיא מדברת עליו, על ג’ון, מונה בו תכונות, תכונות טובות, ותכונות רעות, ופתע היא שואלת אותו: “אני רוצה שתענה לי בכנות, אתה תענה לי בכנות? מה אתה אומר על הרודן העיראקי?”

“רודן? אה, רודנים אני שונא. זה קל”.

התאכזבה קצת מתשובתו ולפיכך מיהר לרצותהּ: “אבל הלאומיות הערבית היא סיפור הצלחה אדיר, תארי לך מאז מלחמת העולם, לא?” ומפוליטיקה עברה לנשיות, ומנשיות עברה לַעֲבָרָהּ שלה, ומעברה שלה עברה לעתידנו-כולנו, ואחרי שעה של דיבור רצוף, מה שעה? שעות, נבהל ג’ון שמא לוקחת היא אותו לסיפון ממלכתו שלו, כמו מלך החיות שהובל בידי ארנבת לטבוע בתוך באר מים, ומיילסטון אמרה לו, רוּקה הצטמג-הלבין לה משני צידי הפה וגרונה היה ניחר: “עכשיו תגיד באמת, מה דעתך על הרודן העיראקי?”, והוא לא ענה, כי באמת נמאס עליו הרודן העיראקי והיא גילתה לו בסוד: “אני מאוהבת בו, אין לי מה לעשות נגד זה, וכל כמה שלא הלכתי לטיפול, שום דבר לא עזר לי, אני מאוהבת בו, זה נורא, נכון?”, וג’ון הביט בה בעיניים קהות, כמעט נרדם בהליכה, והיא בכלל לא חשבה להפסיק ולגלות לו את סודותיה, כי רק עכשיו בעצם החלה: “המלחמה האחרונה, שבה נהרגו כל כך הרבה חיילים, המלחמה הזאת פרצה בגללי, שכבתי משך שנה עם ערבי, שנה שלמה, ערבי שאהבתי, ואבי קצין בכיר, וכל ההרוגים על ראשי”. זמן רב בכתה, גם אחרי שקינחה את אפה, ואז אמרה לו: “נו? ועכשיו, עכשיו אתה עוד רוצה לזיין אותי?” הוא חייך אליה, שוב החל דמו, שהצטנן כבר מרוב מיאוס, לרוץ.

“טוב אני לא ממש משוגעת, אבל אני יכולה לדבר כל הלילה, מה לא משוגעת? אני סכיזופרנית”.

דמו שוב הצטנן, מפחד, והיא בכתה, ופתאום שלחה יד ותפסה באשכיו והחליקה בכף ידה למעלה, ואמרה באכזבה: “נבהלת מהטירוף שלי, אבל אני לא אקח תרופות, בשום אופן”, וכבר הסירה את ידה מאיברו, ומעשה שטן, דווקא עכשיו איברו תופח, אילו נשארה ידה עוד רגע קט, בדיוק במצב שבו היתה קודם, בוודאי היתה מבחינה בתפיחה הזאת, לעזאזל מצבה הנפשי, אילו רק העז לומר לה, תגעי שוב ותראי, והיא אומרת בקול בוכים: “התרופות הורגות אותי”, והוא אומר לה, עכשיו שהיא נחלשת פתאום, כמעט בוכה, “אל נא, אל נא”, ונוטל ברכות את ידה ומעבירהּ על הגזע, כדי להוכיח לה שעוד לא נס ליחה, ובאמת, גם זה מפלאי האהבה, התרגשות גדולה אוחזת בשניהם למגע זה, התרגשות-שלו מהתרגשותה-שלה, התרגשות-שלה מהתרגשותו-שלו, נשימותיה מתקצרות ונשימותיו מתקצרות עוד יותר ונשימותיה מתקצרות עוד יותר וכן הלאה, והוא אוחז את ידה וידה אוחזת באיברו, אבל לא יצחק מפריע להם, למרות שהוא מביט, בהרבה מַשְׂטֵמה הוא מביט, מרחוק הוא מביט, אלא האשה עצמה עוצרת פתאום ואומרת: “אסור לי, באמת אסור לי”. אבל ג’ון מקיף את כתפה בכתפו ואומר לה: “זה בסדר גמור”.

“לא, זה לא בסדר גמור”.

“זה בסדר גמור, אני מבין אותך”.

“זה לא בסדר, כי אני מאוד רוצה. עכשיו שהרגשתי את הזין שלך, ביד, איך אני יכולה ללכת?”

ג’ון נגעל מגסותה, כי היא נראתה כל כך עלובה והמראה מן הבוקר, ליד השולחן, שכל אהבתו חישבה לפרוץ רק בגלל החיוך, וצבע השיער, והחזה, עכשיו החמיצה כמו לֶבֶּן, והוא אומר בחיפזון: “אבל אסור לך, כי הרופא לא מרשה? זה מה שאת רוצה להגיד לי, נכון?”

“שיילכו כל הרופאים לתלות את עצמם, ועם השוֹקִים, עם השוקים, ויש לך מזל שאני לא יוצאת עכשיו מדעתי, אז אני באמת בלתי נסבלת. בוא אחרי…”

וככה היה, שג’ון לייטפוט הלך בעקבותיה, במסדרון הצר, השכמיה הקולומביאנית שלו נתפסה אפילו פעם אחת במטפה אחד, ובסופו של דבר הגיעו עד לדלתה, עליה באמת היה כתוב “קברניט”, והיא אמרה לו: “אל תפחד”, אבל עכשיו באמת פחד, וביקש לברוח, ויש אומרים כי ברח, ויש אומרים, כי בסופו של ויכוח נכנס איתה, והתקשה לעשות את שנדרש לעשות, ומה שעורר בו בושה, עורר גם בה בושה, וכדרך שזיקפתו עוררה את שניהם, כך גם כישלונו של הגוזל המבושל להתבצק עורר בכל אחד משניהם רגש עז של אשמה ואיבה, ויש אומרים כי בעלה של מיילסטון, הקברניט עצמו, הגיע וחבט בה מכות נמרצות ובעיקר כפה עליה לקחת את התרופות, בכוח, בעזרת כפית פתח לה את הפה, ובעודו מנחם אותה ומנגב את דמעותיה, ומנשק אותה, ומדבר על ליבה דברי כיבושים, צעק על ג’ון הנרכס והנבוך: “תסתלק מכאן. מצאת לך את מי לנצל?”

“הוא לא ניצל אותי, אני ניצלתי אותו”.

וג’ון הסתלק, לפי גרסה מאוחרת זו, והשחר האיר, ושהרזאד, כהת הפנים, ראתה איך בת השחר מוורידה אצבעות במזרח והסתלקה אף היא, ששוב הצילהּ הלילה הארוך ממוות של בדידות.