אדם אחד שוטט על סיפון האנייה, קליינהוף שמו, למן יום ההפלגה הראשון לא מצא לעצמו דרגש, וְנע וָנד, הלוך ושוב, טרח הרבה כדי לנסוע חוצה לארץ לחופשה עם כלבתו, ועל כן הפקידהּ למשך שבועיים בבית הקרנטינה של המכס בחיפה, לפי שדרכם של בני ארצנו לעבור דרך הבנק, הצבא, משרד החיסונים הממלכתי, וכמובן משרדי נסיעות וקונסוליות זרות, ואילו כלבים בני ארצנו, דרכם שהם סגורים ומסוגרים למשך שבועיים לכל הפחות, שמא יוציאו את מחלות הארץ רעה לאירופה והלאה ממנה, ובאותם ימי הֶסְגֵר נאלץ קליינהוף להשתכן במלון חיפאי, כדי ללכת לבַקְּרָהּ, את לורליי, את יחידתו אשר אהב, בוקר בוקר, ואף ויתר על ארוחות הבוקר במלון, ארוחות המוגשות בין שבע לתשע וחצי כל בוקר, כיוון שאת הכלבים, כמו את דריהם של בתי החולים שלנו, מעירים מוקדם מאוד, ומצד שני רגילה זו להתעורר וּלְמָצְאוֹ מוכן ומזומן לחבקה, ואפילו מבעד לשבכת הכלוב התעקשה לזכות בחיבוקיו, וגם חשש התעורר בו, בקליינהוף זה, שתשכחנו מקץ שבועיים של הסגר, וכבר ביזבז מחצית מדמי חסכונותיו על ארוחות בוקר במסעדה, אחרי שעות הביקור בקרנטינה, והמלון עלה כמובן בכסף רב ומסעדות לארוחת ערב עלו אף הן (על ארוחות צהריים ויתר), וּבַלילה מאוחר, כשחזר למלונו, אחרי שנשק לה נשיקת לילה טוב, אוטובוסים כבר שָבְתוּ ממלאכתם, נזקק למוניות, ופעם אחת סוֹבְבוֹ נהג מונית בכחש והריצו מחצית עיר, אחרי שאמר לו קליינהוף בתמימות כלשהי: “תראה תראה, אני בן משפחתו של תיאודור הרצל ואת חיפה אני בכלל בכלל לא מכיר”, ועכשיו, בגין אהבתו, שרוֹששה אותו עוד בטרם החל בטיולם, נשאר ללון על סיפון העניים, הישנים בדרגשיהם הזולים על פני שלוש קומות מתחת לחרטום, והוא הולך ובורר לו מקום לישון, ועל זרועו תלויה מזוודתו, ובשתי ידיו הכלבה, מתנצל לפני שכניו על כלבתו הרועדת מפחד הים ותנודות הספינה והאנשים, שאינם אוהבים כלבים, ושכניו מביטים בו אף הם בכעס  – ובין אם מבטיהם מבַזִּים בגין הכלבה שבזרועותיו, ובין אם בגין מראהו שלו-עצמו, מזוודה תלויה על הזרוע, מגבעת, ז’קט מהודר ועניבה, הנה בכל פעם שמביטים בו, ממהר הוא לארוז מחדש את חפציו, בלי להשמיע הגה, שלא יביישוהו לעיניה, ואפילו אין הוא שואל מה בדיוק אומרים מבטיהם, למה הם מכוונים, והוא ממהר לומר לה: “אל תדאגי, לורליי, אנחנו נמצא לנו מקום, בואי לורליי”, ואחר כך אוסף הוא את מה שכבר הניח, ובעת שהם עוזבים את המקום, הוא מדקלם לה את שאהבה נפשה מכל, שיר באיטלקית, וכשהוא מסיים, הוא שואל: “עוד פעם?”, והיא, מפונקת שכמותה, לפעמים מרחרחת סביבו, ואהבתו של אדונהּ כלפיה גדולה מכדי לכפות עליה דברים שהוא אוהב, כי אוהב גדול הוא (ומוזר בעינינו כמה נשים בוחרות להן בני זוג כפויי טובה, ומשאירות לכלבים את המיטב שבמיטב), ואילו רק רמזה לו שֶכֵּן, שרצונה בעוד שיר, היה בחפץ לב מדקלם עוד, אבל אין הוא מתעקש, ועוד ארוכה הנסיעה.

אז עלתה מאי שם נגינת מפוחית וגיטרה, כבר בהינתק הספינה מן האדמה נשמעה הנגינה ועכשיו גברה, “קוּמְבָּיָה”, ובדרכו לחפש לו מקום, נקלעו קליינהוף והכלבה הרועדת בזרועותיו, שערה נושר על הז’קט החדש, לתוך קבוצה של צעירים, כמעט ערומים ישבו על הסיפון, משתדלים, איש איש בדרכו, לנצל את שעותיה האחרונות של השמש המזרח התיכונית, לפני שתכסה עליהם עננוּתָהּ של אירופה, ואז, בעודו מתבונן בהם מן הצד, קפצה לורליי מידיו, ועד שנמלא פחד, אפילו בהלה, שהנה קופצת היא לים – כי זה היה פחדו מתחילה, שתקפוץ פתאום לים, וליבו לא ימלאנו, או כן ימלאנו, לקפוץ אחריה כדי להצילה – הנה אצה-רצה לה הכלבה דווקא אל תוך הקבוצה, ולא זו בלבד שפילסה לה מקום בהתאגדות, שהוא עצמו לא היה מעז לבוא בה, אלא שרצה הישר אל זרועותיה של אשה יפה אחת, תלתליה השחורים יורדים על עורפה ואף את מצחה הם מכסים, וסרט ירוק נקשר סביב ראשה. תאמרו, שידוך. לא מִנֵיה ולא מקצתֵיה. כמעט ההיפך. הכלבה לא טרחה אפילו לוודע את אדונה, קליינהוף, לירוקת הסרט, ונראָה כאילו דעתה של הכלבה נתונה היתה כל-כולה לשדיה של אותה אשה, ואלה קיפצו בתוך גופייה אפורה, דהויה, ועוד נראָה כי מנגינת ה”קומבּיה”, אף שהזדמרה והזדמרה והזדמרה, כביכול לעולם לא תחדל השירה הזאת, ודווקא עניין זה נשא חן מלפני לורליי, והאיש קליינהוף עמד מבויש מול אותה קבוצה, רואה ואינו נראה, או מוטב, בלא שיבחינו בו, ניסה לרמוז ליחידתו שתשוב אליו, וגם היתה בו מין אימת קהל, וכל אימת שנאלץ לעמוד בגפו מול בני אדם רבים, בלע את לשונו, ולורליי, לורליי הקטנה והחומה, שבגד אדום מפאר את גופה, מצאה לה גברת חדשה יפה – יפה ממנה לא תמצאו באנייה כולה, ואלמלא חיינו בתקופה שבה עולם ישן הולך ונהרס, היתה מוצאת האשה היפה הזאת את מקומה, בלי שום ספק, בתאי העשירים, מְקוֹם של בינגו ומוסיקת ריקודים, ושלוש ארוחות, ונשים יפות מאוד.

וליד האשה היפה, ידו על כתפיה, אצבעותיו ממששות מדי פעם את אוזנה, ממש במרכז זמרת ה”קוּמבּיה”, ישב גבר בְּהִיר-שיער, גון עורו כעין הברונזה, לפעמים שר ולפעמים איננו שר, וכאילו יצא עתה זה מן המקלחת, ככל הנראה מנהיג החבורה, הטוב בבחורים, ומרגע עלותו אל הסיפון התחברו אליו אנשים, ונשים, יפות ולא יפות, ובמרכז הוא, ג’ון לייטפוט, שערו צהוב, מסורק, רטוב תמיד, ומדי פעם הוא קם ועוזב, ואחר כך חוזר, עד כתפיו שערו יורד, ובזכותו של ג’ון לייטפוט היתה החבורה הזאת לא רק נעימה ואדיבה ומסבירת פנים לזרים וזרות, אלא אף מתרחבת כל העת, והמעגל הולך ומתרחב, תחילה הרחיבוהו מתוך שֶקָמוּ, וג’ון עצמו לא רק הפציר בהם לקום אלא בעצמו העמיד עצמו, כמעט, והקים את ירוקת הסרט והציע גם לאחרים לקום לקום לקום ולהרחיב את קוטר המעגל, ועד שאתם מחטטים בגנותו, דעו שג’ון עצמו ניצל את זכותו לדבר רק לפעמים, ובדרך כלל רק תיווך בין הדוברים, גם הזמין בחורים ובחורות, שעברו על פני הנהנים מזמרת “קומבּיה”, כאילו דבר עוד לא החל, ועוד מעט הכל יתחיל, בקול גדול הזמין, ותמיד גייס להזמנתו את הזמנת האחרים במחווֹת של חום, “הֵי, לאן אתם? למה לא תשבו איתנו כאן? נכון, חברים? תגידו להם שיישבו איתנו כאן”, ומיד החרו-החזיקו אחריו האחרים ואמרו בחום: “כן, כן, בואו שבו איתנו כאן”, וחום שכזה המיס את הזרוּת, והבטיח הפלגה נעימה כבר בחיפה הנמל, וכל נושא שדובר בו, ידע ג’ון לשאול שאלות, אפילו נושא שבאמת לא עִנְייְנוֹ, עד כדי כך שאף פעם לא נודע לנו מה ג’ון יודע ומה אין ג’ון יודע, ומה ג’ון אוהב ומה ג’ון אינו אוהב, כיוון שהיה מעין מַנְחֶה, ידו האחת ממשמשת בגופה של היפהפייה, וידו האחרת מצביעה, מציעה, מזמינה, מברכת, מעבירה את רשות הדיבור.

ובכן, זיכרו: הכלבה לורליי עכשיו בזרועות האשה, מנושקת ומחובקת, וקליינהוף, ליבו נחמץ, מזמינים אותו לשבת ביניהם, אולי בפעם הראשונה בחייו, ככה ממש במעגל אחד, על הרצפה, אנשים אידיאליסטים היינו, והוא אינו מש ממקומו, כאילו אינו רואה אלא נפש אחת בכל העולם כולו.

אגב, גילוֹ של ג’ון גבוה משלנו, ובלי ספק יופיו רב מיופיינו, או אולי מדובר רק בסוג של גבריות, כי מי אנחנו שנשפוט, וכיוון שזימרה מומרת בשיחה, וזו ניתקת בניטשה, מעביר ג’ון במהרה את השיחה לשכנך הטוב ממך, בעניין ויטגנשטיין, ושוב אינו כופה את דעתו וגם אינו נעלב, חיוך יפה יש לו, שיניו צהובות מרוב עישון, וכיוון שהחליט להיגמל מעישון, לועס הוא מסטיק, ורוחו טובה עליו למרות הפסקת העישון. היכן אנחנו? אהה, באמצע העיסוק בוויטגנשטיין, או שמא מצויים אנחנו כבר בפשעיו של קיסינג’ר, והחוט נמשח בנעימים, קארל פופר, גרושו מארקס, משפחת אַנְיֶלי, קנדי ג’קי, קיבוץ, אלוהים, ולא רק לדבר ידע ג’ון ולא רק להנחות שיחות היטיב, אלא אף לשתוק שעה ארוכה, מלה אחת לא לומר, להביט במשוחחים, להזיז את ראשו מדובר אחד לרעהו, ואם השיחה מחליפה דוברים במהירות, מזיז הוא את ראשו באותה מהירות, כי ידע ג’ון להתעניין בכל אחד מן הדוברים, ואם התבונן בעיקר בגברים, לא היה זה בגלל העדפה מינית, חלילה, אלא משום שהבחורות לא דיברו בימים ההם אל הכלל, ולדבר באופן פרטי לא הותר, ומכל מקום ג’ון ידע תמיד להיות במרכזם של החיים, בלי להרים את קולו אפילו פעם אחת, וגם בלי ללגלג על חשבונו של איש, לא מן הנוכחים וגם לא מן הנעדרים, כי אין לך דבר קל מהתחבבות שכזאת על הבריות וג’ון לא היה כזה.

רק לפעמים היה פורש לשעה קלה, והעדרו צרב קצת, השיחות ניטל מהן הסדר הטוב, גם החמימות פגה, ואפילו לא נסוגו אל ה”קומבּיה” הטובה, ומשתתפים חדשים לא הצטרפו בהעדרו, אולי משום שחששנו לקבלם, שמא ג’ון לא יכיר במצטרפים החדשים, ומוטב להם שיכיר, ומיד אחר כך, מקץ שעה קלה, שב אל מקומו במרכז, נדחק לתוך בשרה ועצמותיה של אהובתו, היא עצמה הניחה לו לעולל לבשרה כל שרצה, לה היתה כלבה בידיים, וכיוון שאיננו דוחקים בְּאיש לומר היכן היה, רק מפצירים באנשים להישאר, בעזרתו של ג’ון אנחנו מפצירים, “עוד מוקדם, לאן אתם כבר הולכים?”, איננו שואלים גם אותו לאן הולך הוא מדי פעם, ומול חבורה זו עומד לו קליינהוף, אינו יודע איך ישיב אליו את כלבתו, וזו מצטנפת לה עמוק בחיקה הטוב של אותה אשה צעירה ומלאה ויפה.

קליינהוף לא תירגם מיד את אהבתו ללשון זעם, ובדבר זה כדאי ליַדְעֲנֵי הנפש לעצור עוד רגע, כי מידה זעירה זו של תחושת כישלון, שנשא עימו חובש המגבעת, לא היתה מידה של רחמים עצמיים, בשום אופן, וגם לא רגש אשמה של ממש, בעיקר עמד אובד עצות, כי כזאת טרם קרתה לו, שפתאום זינקה לה לורליי אל חיקה המדושן של המתולתלת, וזו שריווחה מקום בין שדיה, ושמחה על תשומת הלב שזכתה לה, אפילו לא ראתה מנין באה הכלבה, ומכאן גם שלא נתנה את ליבה לאיש העומד מנגד ומרמז לכלבתו בתנועות יד מוגזמות קצת, לשוב אליו, ואם ראתה, לא ידעה כי זוהי כלבתו, לפי שהאיש, כאמור כבר, השתדל מאוד לשמור על שקט ולא להפריע לשיחה, ולהסתפק בתנועות הולכות ומתרחבות, ואולי התבייש שכך נטשה אותו פתאום לורליי, והרי יכול היה פשוט לגשת ולומר ‘סליחה, אבל זוהי הכלבה שלי’, ואולי חש לא בנוח בקרב אנשים צעירים לבושים-למחצה, למרות שלא היה לו דבר נגדם, ואף פעם לא בא בטענות אל איש (זולת משמידי הכלבים מטעם העירייה, שפיתחו לדעתו סוג של אכזריות נאצית, כך אמר, אף כי הגנו, נאלץ להודות בוויכוח אחד, על בריאותם של הכלבים הטובים, כן, כמו לורליי שלו, אמרו לו, כדי להכניעו סופית בוויכוח, שלא ידביקוה במחלות נוודים וכלבי רחוב ותנים נושאי כלבת, ואף-על-פי-כן, למרות שגימגם כי לא ידע מה להשיב לטענה, הנה משהו בהכנסתו של כלב חי לתוך שק, לתוך ארגז מטען, לתוך כבשן, משהו כזה, אפילו נועד להגן על חיי לורליי שלו ורווחתה – נראה לו נאצי, כן כן, נאצי, נאצי, כי מה ההבדל, אמר, בין הכנסת בני אדם לתאי גזים להכנסת חיות לתאי גזים, יש בוודאי אפשרות אחרת להגן על כלבי בית טובים, ולא מוכרחים להשמיד, אולי חיסון, ונכון שחיסון עולה כסף, אני לא אומר, זה נכון, ונכון שקשה, נכון שלכולם קשה, אבל להשמיד זה נורא, נורא, ולא ידע מה עוד להשיב, באמת לא, הרי התשובות הולכות לאיבוד, כמו שברי ספינה נטרפת, ברגע מסוים הכל מתפרק, ונשארת העמדה, עמדתו העקרונית, ובה נאחז), ואולי חש בושה שכל כך הרבה בחורות צעירות צופות בו, או עלולות לצפות בו, אם ייגש וירכן לעברן ויבקש את לורליי, ויפייסנה ואפילו יאמר לה כמה דברים שרצה לומר קודם ולא אמר, דברים שעלו על ליבו, בעניין המסע מטרייסט עד פרנקפורט ברכבת, מסע שעשה פעם אחת בדרך ההפוכה ומאז לא חזר לשם, ועכשיו הוא מבקש לקחת את לורליי שלו להראות לה מחוזות שנראו לו מאז רק בחלום, ורק עמד לו שם, מולם, והביט בכלבתו, איך היא מלקקת לאותה שחורת תלתלים, ואינה זוכרת אותו, או אם היא זוכרת, סבורה אולי שנעלם, ומצד שני, לאן יילך, ואיך יירדם, ומה יהיה אם בבוקר לא ימצא אותן, והוא מבקש בתנועה אחת – אף כי חשב גם שיש יתרון לתנועה חוזרת, כמו לפזמון חוזר, ולפיכך בחר בתנועה של מנהל תחנת רכבת, מרים את ידו ומורידה, ושוב מרים, מהסס, ושוב מוריד, ואחר כך, נרתע ובכל זאת מוריד  – מבקש לרמוז לה שטעות בידה, שכאן הוא, והמזל שיחק לו, דווקא משום שאותה נערה החלה להיקשר אל אותה כלבה (אבל, שלא כמותכם, קוראים ערמומיים, ממש מכך פחד קליינהוף: הן יום יום ירד איתה לטיול ומעולם לא זינקה אל עוברת-ושבה, אבל שצריך יהיה להיאבק עליה, כאילו רק חציה שלו, רק משום שנקשרה כבר אל האשה בעבותות של אהבה, דבר זה היה בלתי נסבל בעיניו, ומאליכם תבינו שלא אדם טיפש היה קליינהוף, אם גם צר עולמו מרוב אהבה), והנערה עסוקה היתה בכלבה, ולפיכך לא הקשיבה למה שדובר בו באותה עת, בעוולות שעושים היהודים לערבים, ולשמחתו של לייטפוט, הממזמז היטב היטב את זוגתו הממזמזת היטב את כלבתו של קליינהוף, נוצרה כבר דינמיקה בינינו, כלומר אנשים שונים הצטרפו מיד להצעות זולתם, עד שאי אפשר היה לומר כבר מי בעל זכות היוצרים על רעיון כלשהו, וכנראה הוחלט להקדיש את המשך השיחות לערבים בישראל באורח בלעדי, והמצטרפים, מסכימים או שותקים, לפי שפיתוי גדול יש להצטרף לחבורה שיודעת כל, ומסכימה בינה לבין עצמה, ואויביה הולכים ומתגמדים, ככל שהאנייה שטה והנימוקים מתחזקים, ועודנו עומדים במזלו של קליינהוף: מתולתלת השיער ממצמצת לכלבתה החדשה ותולשת מעליה את בגדיה האדמדמים ואומרת לה בנעימה של דיבור אל תינוקת קטנה, כאילו לורליי אך נולדה: “נסים, למה אתה לבוש ככה? איזה מין נשף מסיכות עושים לְךָ, נסים שלי?” אבל עוד לפני שדיברה אל לורליי כאילו היתה איזה נסים, כבר בעת שמיצמצה מיצמוץ, הנה עוררה תשומת לב, ופתאום הבחין גם ג’ון שזו הנתונה לבשרו ומשמחת את בשרו, אין דעתה עוסקת כלל במה שאחרים עוסקים בו, לא באצבעותיו-שלו ולא בעמדות הציבור, אלא בכלבה, והוא נעץ בה זוג עיניים מַתְרוֹת. וזו, גם במבטו לא הבחינה, כשם שלא הבחינה בתחינתו של קליינהוף, ומכל מקום, עכשיו שג’ון הביט בה, וביקש שוב ושוב להבהיר לה, בלי לדבר – כדי לא להפסיק את השיחה – שאין דעתו נוחה מן הזלזול שהיא נוקטת, גם אחרים כבר הביטו, והגיעו דברים לידי כך שרוב רובה של הקבוצה, מעגל עצום של מקשיבים, הפסיקו לדון בכבשת הרש הפלסטינית, ונתנו דעתם אל אותה פיסה של חזה בגופייה וכלבה אחת שקראו לה נסים, וכל זה התרחש תחת ידו המורמת ומורדת, ותחת עיניו הבוחנות ומתחננות של בעל הכלבה לורליי, בן משפחת הרצל.

סופו של דבר, התעייף קליינהוף, גם געגועיו אל הכלבה גברו וגם עלבונו גדול היה מנשוא, כי אפילו אנשים בטוחים מאוד בעצמם נעלבים, ושמא הבחין גם שמעיין השיחה יבש, והוא ניגש בזהירות, מזוודתו עודנה תלויה על זרועו, קד קידה אצל המתולתלת ואמר לה: “סליחה, אני מבקש להפריע לך, אבל זו לורליי, היא הכלבה שלי”, ולורליי בְּשֶלָּה, מלקקת את צוואר היפהפייה כאילו היא באמת נסים. “תוכיח”, אמרה הפונדקית, לא מֵרִשְעוּת, וגם לא מאיזו אובססיה לשלטון החוק, אלא דווקא משיעמום, או מרצון לדבר על משהו שאין לו קשר לעוול הציוני.

עניין זה, של הוכחת הבעלות על לורליי לא היה קל ממנו, והרי הכלבה עברה קרנטינה, ומסמכיה נרשמו בשלוש שפות, כולל צרפתית, וקליינהוף דיבר את כל שלוש השפות, והשיחה במעגל כבר פסקה, וג’ון החל לכעוס, החיוך סר מפניו בפעם הראשונה מאז החלה ההפלגה, שכן קליינהוף הניח כבר את מזוודתו על רצפת הפלדה של הסיפון, קד קידה, פתח כמו קוסם נודד ליד בתי קפה את מזוודתו, וטרח, והוציא את ניירותיו, שחבויים היו מתחת לבגדיו, ומתחת לקולר חגיגי אחד, ומתחת לכמה בגדי חג של לורליי בכמה צבעים, ושטח לפני אהובתו של נסים את מסמכיו, ורק חסרה למתולתלת ההוכחה שהכלבה, הרובצת בידיה, היא-היא הכלבה במסמכים (הרי תצלום לא דרשו בשירותי המכס והקרנטינה), והקולר הנושא מספר יכול להיות כל קולר, אמרה ביובש בעלת החֲזָקָה, ואולי אך חמדה לה לצון ותיכף היא מחזירה את הכלבה, ואל נא ניחפז לחרוץ את דינה, לפי שכל האירוע, למן הזינוק אל חיקה ועד המקום הזה, לא ארך יותר מחמש דקות. אולי קצת יותר.

ג’ון, רגשותיו המוסריים היו חזקים וסוערים יותר משהעיד מזגו הפשוט, נפשו קצה בעניין פרטי זה, ועכשיו התערב ואמר למתולתלת שאת אוזנה היה כאמור ממשמש בלי הרף: “הֵי אַתְּ, אני לא מבין למה את עושה לו את כל זה?” וכל כמה שהדברים נשמעו פתאומיים, אמרה לו הבחורה, לג’ון – שילמה לו באותה מטבע, אפילו חיקתה את נעימת דיבורו: “הֵי אַתָּה, אני לא מבינה למה אתה דוחף את האף הגדול שלך לעניינים לא שלך”. אותו רגע, איימה חוצפתה לפגוע לא רק ברוח הידידות ששרתה שם. ג’ון שתק לרגע, פניו לא זעו, ולוּ גם לשנייה, ובשקט אמר לה, כדי שהאווירה לא תיעכר יתר על המידה: “קומי ותחזירי את הכלבה לאדון הזה, אבל מיד!”.

ואנחנו ישבנו והבטנו באותה מתולתלת. דבר לא ידענו עליה (ובעצם לא ידענו שום דבר על אף אחד), רק ג’ון שוחח איתה בשקט, בעוד אנחנו עסוקים בהיטלר, או במי, ובעיניו רמז שנמשיך כאילו דבר לא קרה, לא העריך אל-נכון את מידת התדהמה שתעורר נעימת דיבורו.

והנערה? היא כנראה החליטה לשמור על הכלבה לנצח, וקליינהוף, בדיוק מזה חשש, שכלבתו שלו, תהיה לחלק ממריבה בין שני אוהבים. מה אוהבים? הנה עכשיו הדפה הנערה את ידו הלשה של ג’ון, כאילו רק עכשיו הבחינה בה: “אתה יכול לקפוץ לי אם אתה רוצה”. ומישהו אמר לה: “איך את מדברת?” וג’ון היסה אותו בתנועת יד, ספק אם נהג כשורה, כיוון שהנערה פרצה בצחוק דווקא למראה התנועה, וג’ון אמר: “אני חושש שתצטרכי ללכת מכאן”. הנערה, כדרכה, אמרה מיד: “אתה ממש יכול ללקק לי בַּקוּס, כי מי אתה שתסלק אותי מכאן?” וכאילו לא די בכך, כדי לחתוך בתוך השקט שהשתרר (בצד המשיך להתנועע בתנועות מהסות לשני הכיוונים, כלוליין על חבל, קליינהוף, כל כך רצה למנוע מריבה משניהם, חשש באמת לגורל כלבתו, אבל גם לא רצה להיות גורם למריבה, פחד שהאשמה תיפול על לורליי שלו, לא העז כמובן לדבר), אמרה הצעירה: “נו, תסלק אותי, נראה אם תסלק אותי”, וג’ון שקל עכשיו את דבריו בשום שכל, ולא ענה לה, וקליינהוף עמד והשתדל מאוד ליצור קשר עין עם כלבתו, והוקל לו כאשר הבחין כי אהובתו אדישה למריבה שפרצה בגינהּ, ואדישה היתה באותה מידה גם לאדונה, והוא השמיע קצת קולות, ואמר שוב, תוך שהוא סוגר סופית את מזוודתו, אחרי שנוכח לדעת כי מסמכיו לא שיכנעו את הנערה, עד שהחליט לדקלם ללורליי את השיר הקצר והאהוב עליה, באיטלקית. ודיקלם.

(אגב, רק אחד הבין את מלות השיר האיטלקי, הלא הוא ידידנו יצחק, בן העשרים, שנמנע בתוקף להשתתף במושב המגוחך הזה. אשרי האיש.)

דיקלם קליינהוף את השיר, ידיו נשלחו לפנים, יד אחת שם לפעמים על הלב, ואנחנו הבטנו בו , לא היינו אנשים רעים, להיפך, עומדים היינו על סיפה של תקופה חדשה, מהפכת הנוער, וליבנו נכמר מרחמים, אבל כמעט התפקענו מצחוק, ואווירת העימות הקודם שעמדה עוד באוויר, פגה הודות לשיר האיטלקי ולמבצעו, אשר נבוך מאדישות שתי המאזינות, ועל כן התנצל לפנינו, כי כבר נבוך מאוד היה מהתעלמות הכלבה ואמר: “אני ממשפחת הרצל, אבל זה לא קשור, אני לא יודע מה קורה היום, אף פעם זה לא קרה לי, והשיר יפה בעיניכם?” ג’ון אמר: “השיר יפה מאוד, אבל אין בכלל צורך להתחנן, מה ששלך תקבל, כי הוא שלך”.

“תודה לך, אני מאוד מעריך את זה, אבל באמת לא צריך לריב, אתם אנשים טובים, אני יכולתי תיכף לראות את זה”.

קליינהוף נתקף פחד, שמא מתכוונת הבחורה לעשות משהו קיצוני, ולא רק שסמך על ג’ון ולא רק שמילותיה הגסות של הבחורה נראו לו פסולות כשהן נזרקות על אוזנה של לורליי, על כן שינה את עמדתו ואת עמידתו וקרא ממקומו הקבוע אל המתולתלת התקיפה: “אני מבקש מִמֵּךְ, אל תזרקי אותה למים, בבקשה ממך, היא לא יודעת לשחות, למרות שאנשים חושבים שכלבים יודעים לשחות, היא לא יודעת, בבקשה ממך”. קם ג’ון, משהו באמת בער בו מכעס, כמו מנוע של רקטה, הרים איתו את הבחורה, לא בידיה ולא בכתפיה הרימה, אלא במשיכה חזקה מאוד של שערה, ואחרי שהרים אותה, הביט בפניה, ובמקום לקחת ממנה את הכלבה ולהחזירה לאדון הרועד (היו שטענו אחר כך, אחרי שהתאבדה הנערה בטביעה, כי קודם לשתי הסטירות שקיבלה ממנו, ירקה לו בפנים, אבל הדברים התרחשו כל כך מהר, עד שאי אפשר היה בכלל לתארם בקצרה או בדייקנות, ומה קדם למה), וסטר לה שתי סטירות, סטירה לכל לחי, אחר כך התיישב וניכר בו שהשתדל להתאפק, ואפילו לא רצה לדעת מה היה שמה של הנסטרת. הכלבה החלה לנבוח, אולי משום שהנערה פרצה בבכי, לא בכי חרישי, אלא בכי קורע לב. ג’ון אמר לה בשקט: “תירגעי, ותסתלקי מכאן”, אבל היא צווחה ובכתה: “מי אתה חושב שאתה? אתה רוצה שאני אתחיל להגיד את מה שאני יודעת עליך, חלאת אדם, אתה רוצה שאני אגיד להם מי אתה?” וכשהצעקות הלכו וגברו, וג’ון ניסה להחזיר את השיחה למקום שממנה הפסיקהּ, והאיש עם המזוודה, קליינהוף, פכר את ידיו בייאוש וניסה, נרתע ושוב ניסה, לגשת אל הבחורה ולהרגיע אותה, לא בגלל הכלבה, אלא בגלל בכייה, ואולי אותו רגש שהיה בליבו אל כלבתו, פעם בו עכשיו כלפי הבחורה, אבל גם עליו צווחה זו: “תסתום את הפה שלך, אימפוטנט, אימפוטנט”. ומובן שקליינהוף היה נבוך מאוד, אלא שעכשיו החלה הכלבה לנבוח והוא אמר בפרצוף צוחק, קולו אכן רעד: “הנה היא נובחת לקראתי, ככה היא נובחת, כשהיא שמחה לקראתי, לורליי, לורליי”, אבל הבחורה המתולתלת הרי לא הפלתה בין קליינהוף לג’ון לייטפוט: “אתה רוצה שגם עליך אני אספר את כל מה שאני יודעת? לך מכאן”, ובניגוד לג’ון, קליינהוף הלך לו, מיד, כי אדם מבויש מאוד היה, וכבר גרם די הרבה צרות, והוא הלך, כאילו לורליי שלו גירשה אותו, ואוזניו המו צלצולים, ואולי פנה רק לפינה כלשהי, כדי לטכס עצה עם עוברי אורח, או לשתף סוף סוף בצרתו את הקברניט, שאותו הרי הכיר כבר באופן אישי, באחד מסיוריו על הסיפון, ושוב פנה, רק עוד פעם אחת, לאחור, שב על עקבותיו, ואמר בקול מהוסס, בלי להביט באותה בתולה מתולתלת ובכל זאת בקול רם: “אני לא מציע כאן את משפט שלמה, כי כולם כבר מכירים את הטריק הזה, אבל בכל אופן, אני מבקש מאוד שתשמרי עליה. היא גם עלתה לי הרבה. הנסיעה אני מתכוון. הקרנטינה והמלון והמוניות”. בכיה של הבחורה התגבר, כאילו הסטירות לא נפסקו, אבל באמת מדובר היה רק בשתיים, ופתאום, פניה התעוותו, לא צרחה, אלא ריחמה על עצמה מאוד, אפה זב, עיניה האדימו כבר מזמן, גם אפה האדים, כאב גדול התפשט על פניה, אי אפשר לשכוח את המראה הזה, ואמרה לג’ון: “היית מוכרח לעשות לי את זה? למה עשית לי את זה? למה עשית לי את זה?” ואילו ג’ון אמר בשקט בטוח: “עשיתי את זה כי הגיע לך, ועכשיו תפסיקי לבכות ותלכי מכאן. אני לא רוצה לראות אותך יותר בחבורה שלנו”, וכשהִמְרְתָה שוב את פיו, ולא רק שלא הסתלקה, אלא אף המשיכה לבכות, קם ג’ון בכבודו ובעצמו, עטף את גופו בשמיכה קולומביאנית, ופרש למקום אחר, שם על ערימת חבלים, לא הרחק מן המעקה, כשגבו אל הים הגול, התיישב וחיכה כנראה שנצטרף אליו, להתחיל מבראשית.

ואנחנו תיכף הבנו מה החליט ג’ון: להחליף את הזירה, לבודד את הסרבנית, ואט אט עברנו, בלי לנקוט עמדה, כי מי ידע מה בדיוק התחולל בין השלושה והכלבה, והרי הבחורה הכירה את שניהם ואנחנו לא ידענו מיהו ג’ון ומיהו קליינהוף בכלל לא ידענו, ובחושך, עת שקעה הספינה לתוך עוד לילה כהה, רק אורות הכוכבים מעליה, ואולי אור רחוק של סירת דייגים, או יישוב על אי שבחושך נראה כאילו חלק מן הים, מן האופק, מן האפילה, רק אור אחד שלא התפוגג בלילה הזה, ישבה מרוחקת מכולם הבחורה וחיבקה את הכלב שלה ובכתה, “נסים, נסים”, ומנגד ישב, לאור הפרוז’קטור, ארב לכל צעד שלה, קליינהוף. ופעם אחת הביטה לעברו הנערה, ואמרה לו בקול רם, כאילו הוא הרביץ בה: “למה אתה ממשיך לרדוף אחרי? כבר נתתי לך הכל”.

“אל תבכי, אני מבקש מממך אל תבכי יותר”.

“אני לא בוכה. אני לא בוכה. אני לא בוכה”.

“טוב, את לא בוכה. מה את רוצה שאני אתן לך?”

“אני לא רוצה לראות אותך יותר, זה הכל”.

“למה? מה עשיתי לך?”

“שום דבר, רק תצא לי מהחיים שלי”.

“בסדר, בסדר, אני אלך, אבל תחזירי לי את לורליי, הרי את יודעת שבלי לורליי אני לא יכול לחיות”.

והיא מחזירה לו את לורליי שלו, וקליינהוף כורע ברך ונוטל את הכלבה, ומרים אותה, ומחבק ומנשק, ומיטיב מחדש את בגדיה המוסרים למחצה, והכלבה הולכת עימו, שככה נגזר עליה, והוא הולך משם, ואינו מביט בבחורה המתולתלת. סטירות לחי מכאיבות יותר מכל חבטה אחרת, כי הלחי קרובה מאוד לנשמה, כנראה, ומעלות ממנה בכי גדול, כי הנפש היא באר גדולה, אצל חלק מהבריות, אצל חלקן יבשה ואצל חלקן מפכה מים, ואצל חלקן מורעלת לגמרי, ועוד שעה ארוכה יושבת הנערה ובוכה על שהתעללו בה, או מה יכול להיות שם מתחת למירבץ הבכי.