כבר על ההתחלה, מן הסיפון עלתה שירת ה”קוּמְבָּיָה” כתפילה, איש אחד שר, וחבורה השיבה לו “קוּמְבָּיָה”. חשב לעצמו יצחק ‘אולי אלך לשם, אולי אפילו אשיר, מי יודע?’ כי היתה בו תחושה של אומץ, בגלל החרטום שחתך את מדבר העופרת, ולא רק בגלל הזיקפה שתקפה עליו, ומצד שני דווקא בגללה לא יכול היה לבוא בין הבריות, ואילו רק מצא לו פינה נסתרת לחפון את איברו, בתחתוניו, לא מחוצה להם כאחד הסוטים, ולומר לו ‘בובה קטנה שלי, בובה קטנה וחמודה שלי’, אבל פינה לא היתה, ואם היתה, לא ידע עליה דבר, כי יש טעויות קלות כאלו, שאדם ממתין במקום אחד, ומָקום אחר ממתין לו במקום אחר, ויום חולף, שנים עוברות, והמקום מתכסה אבק, והאיש נרקב מעייפות, כאילו לָבָה מכסה עליו, אבל תוגה שקפצה על יצחק ביחד עם תחושת האומץ, היתה עכשיו חלק מחינו הרב בעיני עצמו, לפחות, ועניין זה, כאמור, אל תקלו ראשכם בו.

מביט בחורנו בים, ערב יירד עוד מעט, אינו נבוך ממכנסיו הבולטים, מביט באופק בחיוך, יטבע במים, או יטבע בשמים, ואולי ביקש למצוא בתוך החלל המאפיל משהו אשר ירמוז על חייו המאושרים שיבואו, נוסע הוא לפאריז, עיר של שחקניות קולנוע, ‘יבוא העולם אלי’, אומר הוא, זחוח, מואס בחייו שעד כאן, ואולי צריך היה לאָמרם, דברים אלה, שנים קודם לכן, ‘אני כבר באתי אל העולם, עכשיו יבוא העולם אלי’.

ורק משום הזיקפה לא בא בין הבריות? לאו דווקא. הן איש לא הכירו, ויכול היה להסתובב בין הבריות גם בזיקפה מלאה ואולי איברו גדול בכלל משחשב, שהרי תחילה חשב כי לכל הבריות אורך דומה, כלומר לאב איבר גדול ולבנים – קטן, ורק אחר כך נמלא אימה, משנחלק לו העולם לאבות ובנים בעלי איברים קטנים, ולאבות ובנים בעלי איברים גדולים, אבל עכשיו, שמכנסיו היו תפוחים, הבין כי אין קשר בין איברי אבות לאיברי בנים, איש בזיקפתו יחיה, ולא רק מחשבות כאלו חשב, גם מחשבות יפות יותר, על מוות, וים כחול, ודגים, ואביו, ואהבתו לאביו, ומדוע לא מצא לו עד כה מקום להניח את ראשו, לשים בו את המזוודה, לסמן את חלקתו לימים שיבואו, בין שאר הנוסעים מעוטי היכולת? וכלום לא כעס על אביו שגם לא מצא די כסף כדי לשכן אותו בתוך תא של ממש? לא. דבר זה לא עלה על דעתו. הזיותיו של יצחק תעו בתוך אנייה נטרפת, בין אצות ושיירי חפציהם של שכניו, האנייה תיטרף בלב ים, אמר לעצמו, כבר בנמל חיפה, הצופה אל הממגורות, בעת ששמחת הפרידה הגיעה לשיאה, לא שמח יצחק, וקשה לנו להבין את פִּשרָה של מריבתו הגדולה עם האב, ואת עונש הגלות שנגזר עליו מתוך הסכם כְּבַד-ראש בתום המריבה, שבה, בפעם הראשונה בימי חייו, לא רק קיבל סטירה מאביו, אלא אף השיב לו, ופרץ אחר כך בבכי גדול ונישק את צוואר אביו ואת ידיו, ואת ברכיו ואת נעליו וביקש סליחה – כי זוהי דרך העולם: האבות מכים את בניהם, והבנים בוכים, והבנים מכים את אבותיהם וגם אז הם בוכים – וכלום לקח אביו ברצינות את איומו של הבן האוהב להפיץ עליו את דיבת עֲבָרוֹ? ואיך זה שילדותו הפכה לבכי בלילה, במיטה, ואולי לא אהב את אבא, למרות שניסה לאהבו, אבל לא רצה להכאיב לו, ולכן לא סיפר לו אף פעם כמה הוא בוכה בלילה, ואמא גם לא רצתה שיכאיב לאבא, כשבאה אליו, ושדים טובים ומאמינים שלחה אליו שיגוננו עליו, ויטו את ליבו לאהבת אביו, והביט יצחק בעדת הדולפינים, ותהה אם שֵדִים טובים הם, או אם כופרים, והביט למעלה אל שפע הַתְּכוֹל, והרוח נשבה וליטפה את עורו שהצטמרר, כי לטיפת הרוח טובה לפעמים כלטיפת אם, או אב, או שניהם, והפחד גז כלא היה, או רק נדחה לשעה קלה, וּבִצְפוֹר האנייה צפירה גֵאָה של יציאה ממימי המפרץ, אצו-רצו גם האדישים שבנוסעים – ומי ידע שהזמן יעמוד מלכת, המים יאזלו, המזון במסעדת הנוסעים יִכְלֶה, מגיפה תפיל חללים, ומסביב רק מים ושמים – גם הם רצו לראות את הכרמל הנעלם, שאולי כך נראה העולם בעת המבול, ובסופו של דבר, היתה הספינה שריד אחרון, והארץ טבעה, גם הכרמל נעלם, רק יצחק נצמד לחרטום, הביט בפרימה שפרמה האנייה בים התיכון וּבְכִלָּתוֹ, חוּפַּת כַּלָּה תְּכוּלָה, והוא עצמו עמד בראש פרימה זו, ומעבר לוֹ רק המוחלט, זה המוחלט שאחת היא לו אם תיבָּלַע בתוכו או תִּבְלַע אותו, ופתאום אמר בקול: “כמה אני אוהב אותְךָ, עולם עולם”, אבל אמר מלים אלו בקול רם מדי – מה גדולה היתה התרגשותו – ואיש אחד עבר במקום לבוש חלוק בורדו, ומגבת כרוכה לו סביב צווארו, ומקטרת תקועה לו בפיו, והנה החרה-החזיק האיש הזה אחרי יצחק: “עולם עולם”, ויצחק התכווץ, והאיש המשיך: “ככה זה הולך: ‘עולם עולם / דופקים את כולם / אחד בעד כסף / שני בחינם'”, והאיש המשיך: “ומי כבודו?” מיהר יצחק ללחוץ את ידו של המתבודד, “אני רבינוביץ'”, והאיש בחלוק שאל: “ומה כבודו, ריבונוביץ’, עושה על חרטום ספינתי?” ויצחק אמר: “ידידיה רבינוביץ’, רב החובל אני, ויש עלי כמה דברים לתכנן למקרה שתלך הספינה לאיבוד”. אז שאל האיש בחלוק: “לאיבוד?”, “כן”, אמר יצחק, “יש והולכת ספינה לאיבוד, והאנשים מסביב שמחים כל כך, כאילו העולם יכול באמת להתקיים בלי תכנון ובלי פיקוד”. שמח האיש להרהור זה ושאל: “וספינה שכבודו הוא רב חובלהּ מהי?” “ספינה זו שאנו מפליגים בה, כמובן”, השיב יצחק, והאיש חייך, ואמר: “חייך, שאינך יודע מה אתה סח. מצד אחד, נכון ששמחת המפליגים היא אינטרס מובהק של החֶבְרָה והבעלים, ומצד שני שמחה זו מעלה הרהור עגום בליבו של כל קברניט, דבר זה, הבנת יפה, כאילו היית באמת רב חובל של ספינה כלשהי, ואף-על-פי-כן, ספינה זו, אני רב חובלהּ ואתה, שמוק עלוב שכמוך, מתחזה חובבן, לבטח יודע אתה שסמכויותי בספינה זו הן סמכויות שיטור, תביעה, שיפוט וכליאה, ובקיצור כאן אני החוק, ואני יכול לקחת אותך עכשיו למעצר בתאִי”, ויצחק אמר בנחת: “והרי כל אחד יכול להגיד שהוא רב חובל”.

נהנה מאוד רב החובל מחוכמתו של יצחק וכמו באגדות, פתח את פיו ובמקום למצוא הוכחה לרב-חובלותו, קבל: “אף אחד לא מזהה אותי, אף פעם. אני יכול להגיד אלף פעם: ‘אני רב החובל שלכם’, ועד שאיני הולך לרמקול וצועק: ‘הי אתה שם!’, רק אז עוצרים כולם ומצביעים על עצמם ושואלים, איש איש, על עצמו: ‘מי? אני?’ ואני ממשיך לצעוק: ‘כן, כן, אתה’ ושוב הם עומדים ומצביעים על עצמם וכבר אומרים לעצמם: ‘אני לא עשיתי כלום’, ואני יכול להמשיך עם השטות הזאת, אבל הם מושכים בכתפיהם והולכים הלאה, לא אכפת להם, אם אני מגדף אותם ברמקול. אתה מכיר קללות ברומנית? יש קללות ברומנית שהאוזניים מסמיקות, אבל לא אכפת להם, הם נהנים מזה, נדמה להם שהעולם מסתובב לו מעצמו,  שהאנייה שטה ומגיעה וחוזרת. פעם אחת צעקתי ברמקול: ‘אני אדונַי אלוהיכם המוציאכם ממצרים מבית עבדים’, והם מחאו כפיים, ואחד מהם, שתוי לגמרי, נעמד שם וצעק: So what? והוציא את איברו, אתה מבין? בכלל לא היה אכפת לו, וגם אני ככה, אני חושב, אבל בלי להשתכר, אלא מתוך עצב, בעיקר עם נשים”.

מרירותו לא היה לה על מה שתסתמך, כי אנייה מטבעה נראית לנוסעיה כאילו היא מפליגה מעצמה, ככה זה, אחרת בשביל מה להפליג באוניות? מוטב כבר לטוס באווירונים, אבל האיש בחלוק הבורדו, נטייה לפילוסופיה היתה בו, וּבְדַבְּרוֹ עם יצחק, שכח את כעסו. “פעם הייתי ישראלי”, הסביר, דיבר עברית, וחי בארץ, “ואתה יהודי?” שאל יצחק. מן הסתם היה יהודי, אף כי משך את ערלתו, אם יזדמנו לאותה מקלחת, או לתאו של יצחק, יַרְאה לו.

“אין לי תא. אני בדרגשים”.

“טוב, לא חשוב, אז לתא שלי, תוכל לראות איך נראה זין בלי ברית מילה, מעניין מאוד”.

ומכל מקום, אחר כך רכש לו זהות אחרת, לא כאן המקום להזכיר את סיבותיה, והוא מטייל בעולם, בכמה צדדים של האוקיינוסים. בכלל, העולם הוא ים זרוע איים קטנים, ובתחנות יש לו ילדים, בכל תחנה, ונשים, וחלק מן הנשים הללו כבר אינן מצפות לו שישוב, כי התארכה נסיעתו, וחלק מילדיו מדברים שפות שאין הוא מבין, ולילדיו יש אחים מאבות אחרים, שדווקא כן מדברים את שפות ילדיו, ובעצם מה אכפת לו, פעם כעס קצת, אבל מה יכול היה לעשות, ללכת לבית משפט? משפט נמשך זמן רב, ואולי היה לוקח את הילדים עימו באנייה? ומה כבר יכול היה לטעון, הרי איננו בעליהן החוקי של רוב הנשים הללו, וחלק מן האבות יכולים היו דווקא לתבוע אותו, משום שהם הבעלים החוקיים, וגם איבד עם השנים את הרצון לנהל את ענייני הנשים ההן, וגם אילו רצה לנהל את ענייניהן לא יכול היה, כי גם עם חלק מהן אינו יודע איך לדבר, וגם אינו רוצה לגרום לילדיו בושה, כי הוא באמת אוהב אותם. אחר כך, הבטיח ליצחק, אחר כך יַראֶה לו גם את התמונות, אולי יראה לו גם את האשה שמחכה לו במיטה, בתא הקברניט. פעם אמרה לו בצחוק שופע חלב (איזה מין צחוק הוא זה? שאל יצחק את עצמו): “איזה סיפורים שיש לך, אלוהים יודע מה נכון בהם ומה לא נכון. אבל אני לא יודעת, לא יודעת”, ורב החובל התרגז מאוד, אף טילטל את ידו של יצחק: “אני כבשתי את הכעס שלי, כי מה אפשר לעשות בלב ים? לזרוק אותה למים? אי אפשר”, לכן הניח לה להירדם, נמאס לו קצת משיטוטיו בעולם בכלל, ובקרב הנוסעים בפרט, “יותר ויותר אני מדבר אל עצמי באוזני אנשים כמוך, בודדים, מנודים. התחלתי לשנוא את הנוסעים, אני משוטט ביניהם, מקשיב, אולי יאמרו משהו נגדי, ואז אתפוס אחד מהם ואזמנו למשפט, כן כן, אפילו למשפט, על הפרעה לסדר הציבורי. אני משקר לך, הוי כמה שאני משקר לך”.

צחק יצחק. צחק גם האיש בחלוק הבורדו צחק. “מצחיק?” שאל, ויצחק אמר: “במידה כלשהי”. איך קוראת לו האשה שבתאו? אלחנדרו. האם היא יודעת את שמו הקודם? שמו הקודם היה ג’ון. האם ידעה את השם שניתן לו כשנולד? הרצל ספיבק. והשם שבעזרתו נמלט מן הארץ? נפתלי זמיר. הנה, גם אם ידעה את כל התהפוכות הללו, לא היה להן שום משמעות.

“היא אוהבת לשוט איתי. אני יודע הרבה. היא היתה רוצה שאהיה אָבִיהַ”.

יצחק התעייף משטף הדיבור, וייחל לרגע של בדידות. בעלה אינו יודע דבר על רב החובל אלחנדרו. גם אילו סיפרה לו, היה מבין לא נכון. סקס, זה מה שיש לאנשים בראש, אבל היא לא שוכבת איתו, עם רב החובל, אין הוא מניח עליה אצבע אחת, ולמען האמת – זאת לא תגלה לבעלהּ אף פעם – גופה בוער מתשוקה אליו.

“ומתי היא בוערת יותר מכל? אתה תצחק, אבל דווקא כשאני מדבר אליה על עורהּ, נניח, או על פלומתהּ, או על שיער ערוותה, אבל אף פעם לא שכבתי איתה”.

לפעמים, מאוחר בלילה, הוא מציע לה להתפשט, ולעמוד כשגבה אליו, להתכופף, והוא מתקרב, ומקשיב מאחור לנשימותיה המהירות, אבל אין הוא טובל אפילו את אצבעו בתוך הר הגעש שהוא עצמו מְלַבֶּה בהתנזרותו. “אתה תשאל למה?” יצחק אינו שואל, גרונו מבוצק

“אני לא שוכב יותר עם נשים. אני הבנתי כבר: אף פעם לא יהיה לי די, אז בשביל מה? כי אם אף פעם לא יהיה לי די, אי אפשר להגיע עד לסוף, אף פעם, כמו אכילס, בפרדוקס של זנו. אתה מבין? והיא כבר לא צעירה. שלושה ילדים יש לה בארץ וקוראים לה…”

הלילה נזף בה אלחנדרו, אפילו העניש אותה, לא חשוב איך, אבל לא היה דם, לא הרבה. שנים שלימד אותה לא לסבול מעוול שהיא גורמת, ועכשיו הוא מטיף לה מוסר. “אם תרצה, אני אזמין אותך לראות אותה ערומה. יש לה שדיים גדולים והחזייה מתעקשת לעטוף הכל. אף פעם אי אפשר באמת לעשות הכל. אפילו משפחה אחת לא מצליחה להיות מה שצריך באמת”. ושוב סיפר איך הניח לה לעמוד על ברכיה הרבה זמן, והביט באחוריה ובָחַן הכל, בקפידה גדולה, וזחל אל הצד הקדמי שלה, כמו מכונאי, “כמו בפלייבוי היא נראתה”, ומן הסיפון העליון עלה קול שיר, “קומבּיה”, ויצחק אמר לו, למד סוף סוף להישיר מבט: “אתה רוצה שנלך אולי לשיר איתם?”, אבל האיש בחלוק הבורדו אמר בכעס: “שאני אלך עכשיו לשיר? אני סיפרתי לך את הסודות הכי נוראים על החיים שלי, וכמעט סיפרתי לך את הדבר הכי נורא שיש לי לספר, ואתה מציע לי ללכת לשיר? אני עוד אראה לכם שאנייה לא נוסעת מעצמה”, והוא עמד במקום ודיקלם בקול עמוק, איזה דקלום על אחרית הימים, גם הרבה אחרי שיצחק הסתלק לו.