ידו החמה, המיוזעת, של יצחק עוד להטה בתוך כפו של אברהם כמו גוזל. בן שבע היה, כשהועלה על האנייה, לבדו. אביו עומד עכשיו על הרציף, מנופף לילד ההולך, ותיק מזון על גבו, כאילו בילקוט הזה נטמן כל מה ששמרה לו אמו המתה. “תעלה, תעלה, אל תפחד”, קורא לו האב, ואחרי שהאב הולך, ספק כועס שאין יצחק עושה כרצונו, ספק חונק בכי, מטפס הילד במדרגות הסיפונים, והאב פונה לאחור מדי פעם, מנופף, אחר כך שב למקום ההתקהלות והפרידה, מסתכל שוב אל הסיפון ואינו רואה את הילד, בתוך המון המטפסים. רמקול קורא לנוסעים לעלות, כבר שטים, וצרימת המדרגות המתקפלות, ושמחת המלחים, הנה-הנה המדבר הגדול, מדבר העופרת, שספינתם חותכת בו, כאילו שטים לעולם אחר, תחתון, ופטפוטי העוברים ושבים ליד המזח ומישהו אפילפטי נופל מהתקף פתאום, רעד ותערובת וְרוּדה שקופה של ריר ודם על שפתיו, כמה ניגשים, ואחרים ממהרים לדרכם, ואולי זהו רעש אחר, גדול יותר, מטשטש את רחש הגלים, משהו אחר ממלא את אוזני האב, תרועה, תקיעה גדולה של שברים, גלישת הספינה לתוך המים המרביצים, עד שהיא נבלעת בים, לוע דג ענק הבולע ספינות ויבשות, וסלעי בראשית, ובנים מידי אבותיהם, מַרְאוֹת אחרים מתערבים בו, מתערבלים, והתודעה, יש רגעים כאלו, שבהם אינה יכולה עוד להיות שוטר של תמונות, קולות, כמו בתאונת-דרכים – ברזל ודם, וצעקות, וחריקות, וקולות רחוקים, וקולות קְרֵבִים וקולות מתרחקים, וקרביים בחוץ, ובפנים חלל, ושאגות, לחישות של שאגות, מי אינו מכיר את השקט הזה מסביב ומבפנים, שאגה הורסת את דפנות הגוף, ומראות מן העבר ומן העתיד המחוק, כל כך מעורבל הכל, וטמטום גדול, טמטום גדול מאוד, זה הנלווה תמיד לַכְּאב, בעיקר לכאב שממיט אדם על עצמו, מרוב אהבה לזולתו.

פעם, אחרי שנולד, שמע אביו של יצחק הרצאה מפלגתית על המלחמה הגדולה שתפרוץ כאן וגם נקבו בשנה. מאז, שנים שהכין את הברחת בנו, ובבוא היום הביא אותו אל הנמל, ונפרד ממנו במעט מלים, ושאל אותו עוד מעט שאלות, כדי לבחנו על מה שהדריך אותו שנה שלמה, על דרכון ומזוודה ולבָנים, ופנקס רשימות וטלפונים, והבן לא ידע להשיב נשיקה לאביו המלא כאב, וככה נעלם לתמיד, ואפילו לא ידע האב אם בנו הוא זה הניצב שם מימין, שָעוּן בחולצת המשבצות שלו על הסיפון הקדמי, וכבר לא זכר איזו חולצה הלבישו, ולכל מקרה נופף בידו הקרה, כמה קרה היתה היד, ואולי ניצב על המזח עוד זמן רב, אחרי שהכל כבר עזבו את האירוע, ורק הוא, ידו מורמת למעלה, מלטף את ראש הבן, ומדי פעם, כמו מגב של מכונית, מעבירהּ מצד אפריים אל צד מנשה, ובחזרה.

אין לו שני בנים, רק אחד, ובעודו מלטף את שיער בנו, והגוף רועד, מצטמרר, והפעייה כמעט נשכחת, ונשארת בכף ידו של האב רק רכּוּת המשי, שיער ראשו של הבן, הנה כך, דווקא בידי האב המוותר על שיער הראש הזה, למען לא יְאַבְּדוֹ לנצח, את סליל המשי הזה, המחליק בידו כמו שמיכת צמר, דובי קטנטן שהילד אֲהֵבוֹ אי אז, ודווקא אב זה שולח את ידו אל הנער, והנער איננו, כדי שיחיה לעד, או מה, מה יש כאן שאני עושה לעצמי? מה זה שאני מבודד את עצמי? ופחד גדול הציפוֹ, איפה יישן הילד, אם לא יפגוש את מי שהוא אמור לפגוש, מה יקרה לו, אם יתעה בדרך, ואיך יכול הוא לערב פחד כזה דווקא בזיכרונות בואו-שלו לכאן, מבוהל, בלי אביו ואמו, ועכשיו הוא מגניב את בנו החוצה, שלא יילך לצבא, שלא יקחוהו הם, הם ולא אנחנו.