כשמלאו לגדי פֶרְגֶבֶּנְס עשר, המתין בהוֹל המואר לאמו, ובסבלנות רבה צייר בעפרונות, שקיבל ליום ההולדת, הר מושלג, משום שעל קופסת העפרונות הגדולה מתוצרת שווייץ מצוירים היו האלפים עטורי השלג, ורק אחר כך עלה בדעתו לצייר את החמור בעל עיני האש, ציור התלוי עד היום בבית הוריו, עדות לכישרונו הגדול. כשהיה בן שלוש-עשרה הגיע לבית הספר מורה חדש לציור והוא אמר לגדי לא להשאיר אף פעם רקע לבן, כי אין בעולם רקע לבן. גדי אמר למורה: “מוכרח להיות משהו שמשאירים אותו לא מצויר”. המורה אמר לו בחומרה: “אף פעם לא תצליח בתור צייר, אם לא תלמד להקשיב”. אז אמר גדי: “תקשיב לי טוב, בלי להפריע – תמיד יש משהו שלא יודעים אותו, לא?” הכיתה דממה. מעולם לא דיבר אצלנו מישהו אל איזשהו מורה בסגנון כזה. יתר על כן, גדי אף פעם לא דיבר ככה אל אף אדם. הוא היה הילד הכי עדין בכיתה, וצחק כאשר הכל צחקו, אבל גם אז השתדל לבלוע את צחוקו ומשום כך הסמיק. מובן שהמורה היה המום, אבל במקום להעניש את התלמיד החצוף, שאל אותו בחיוך: “מה, למשל, אתה לא יודע?”

“אבל הרי זה כל העניין, אתה לא מצליח לתפוס? איך אני יכול לדעת את זה, אם זה דבר שאי אפשר לדעת.”

ובגלל ה”אתה לא מצליח לתפוס?” שיצא מתוך גרונו של גדי כמו איזה קול של דיבוק, הזמינו את ההורים, והמנהל נזף בהם ברצינות. האב התגאה מאוד בחוצפת בנו, והם יצאו יחד מחצר בית הספר. האב חשב לעצמו ‘עכשיו המנהל המטומטם מסתכל עלינו מהחלון’, חיבק את בנו, ואמר לעיניו המדומות של המנהל: “עכשיו תסביר לי, תסביר לאבא הטיפש שלך, מה בדיוק אמרת למורה”. הבן נבוך, ושוב הפציר בו אביו לומר מה אמר למורה, וגדי הביט באמו, שמשכה בכתפיה, הסיר את משקפיו, ההביל אותם, ניגב את ההבל, נשק לאמו ואמר לאביו: “סתם, חשבתי לי שאדם לא יכול להגיד הכל, תמיד משהו נשאר בחוץ. למשל, ‘אני אומר עכשיו משהו’, אבל אני כבר משאיר בחוץ את זה שאני אומר משהו. אתה מבין?” אז אמר האב לאם, שכח כבר את המנהל בחלון: “הלוואי שהוא ימשיך כאילו בכלל-בכלל לא באנו לארץ הזאת, ויהיה מפורסם מאוד”. הניח האב לכתף בנו, הריח את שתי כפותיו, ורצה שבנו יהיה משהו אחר, אולי רופא, או מדען. דברים רבים כל כך הולכים לאיבוד.

שש שנים חלפו. אל בית החולים הצבאי בצפון הובא גדי פרגבנס כשהוא מחובר לכל מיני מכונות, וממש באותו ערב, שהביאו אותו בהליקופטר ומכשירי קשר ציפצפו, עסקה שכנתו, ורד צלע, באהבתה או אי-אהבתה למי שלא אהב אותה ולמי שכן אהב אותה, אחד רצה אותה, והיא לא רצתה אותו, את האחר היא רצתה, והוא לא רצה אותה. חייה, סיכמה לעצמה בדמעות, הם מאבק מתמיד לתפוס את זנב תשוקתה המינית, אבל מיד חשבה לעצמה איך יום אחד תהיה מאושרת, כי אהבתה לא תיגמר לעולם וזה שיאהב אותה, גם הוא לא יפסיק לאהוב אותה לעולם, והיא לא אוננה באותו לילה, כי לא האורגזמה עניינה אותה, אלא ללכוד ציפור צבעונית בחשיכה, והיא חיכתה וחיכתה וחיכתה, וליד בית המרקחת המקומי, ממש באותו ערב, מרחק שיעול מחדרה של ורד הנוּגָה, מרחק שעה וחצי נהיגה מהירה, מבוהלת, מבית החולים המרוחק, לשם הובא גדי פרגבנס מונשם בעזרת מכונה, נפל לו נוביק הממושקף שלנו בהתקף אפילפסיה. יוני שמחוני, בנו של הרוקח המקומי, נשאר להשגיח עליו – אסור להזיז, צריך לשמור על הלשון בחוץ, לא ברור עד מתי – והוא פותח מטרייה שלא יירטב, לא הוא, ובעיקר לא נוביק. אנשים מביטים והולכים, בגשם כולם ממהרים, כאילו הרטיבות הורגת. אלוהים אדירים, תן לנו הרבה מקומות יישוב, שבהם פותח בנו של בעל חנות מטרייה להגן על חולה אפילפסיה בפתח חנותו, אחרי שעת הסגירה, לפני ההתכנסות בסלון, במקומה.

ואלמלא העמודים הללו, קורא יקר, מי היה זוכר את גדי פֶרְגֶבֶּנס, קברו מטופח בתשלום, קדיש אומרת עליו המדינה ברמקולים משוכללים, ובטלוויזיה מוקרנת שקופית שמו ביום הזיכרון, במאי 1983 נפל, ועוד שלושה פרגבנסים נפלו עם השנים, בעיקר לפניו, בלי שום קשר אליו, כי ממשפחתו אף אחד לא נשאר בשם פרגבנס, רק הוא, ומי בכלל עוד יודע משהו על נקיק ההר שבו נורה, מי יודע מה היה המראה האחרון שראה, מה המחשבות שעברו בראשו, מה היה בדיוק הרעיון שהיבהב בו בבית הספר, כשאמר למורה לציור איך תמיד יש משהו שאינו שייך, אוֹמר ולא נֶאֱמר, נחשב ובלתי ניתן לחשיבה, וכיוון שליד גדי נהרגו עוד שני צעירים, אחד, שם משפחתו מתחיל באות א’, והאחר שם משפחתו מתחיל באות צ’, מוקרנים שמותיהם בכלל בנפרד בטלוויזיה. מה גדול כוחה של הדמוקרטיה: חיי כולם, במותם, הופכים למציבה גדולה ואחידה, עם חרב וענף זית.