ראש המועצה שלנו, משראה שהוויכוח מתארך, והקואליציה הצרה שלו מתפרקת, ומשבר רודף משבר, וגם השוחט, ראש סיעת הדתיים, מאיים לנטוש את הברית עם מפלגת השלטון, וחברי סיעתו של ראש המועצה מושכים בכתפיהם, ואולי אפילו קובעים התייעצות פרטית באחד מבתיהם, מאחורי תריס, כיצד להביא להדחתו של האיש העומד בראש המועצה שלנו כבר ארבעים שנה, ובכיסיו הוא מחזיק סודות, ואינפורמציה, וקשרים עם ממשלות, כי זה דרכו של מקומנו, יציבוּת, כאבן על קרקעית הנחל. ראש המועצה שלנו, שיבה אחזה אפילו בשיער נחיריו ואוזניו, אבל מוחו צלול כשהיה, קולו מצייץ הצהרות במרץ, נאחז בעניין זה בלי שום כוונה לסגת. החליט לשכור רושם לתולדות המקום.

“מה כבר יש לריב כאן? הלוואי שכל מועצה מקומית וכל עירייה תשכור לה אדם, אולי שניים-שלושה, שירשמו את הסיפורים של כולם. אנחנו לא ארץ רגילה. כל אחד יש לו סיפורים שאפשר למלא בהם ספריות שלמות. אני עובר על הספרייה הציבורית שלנו. ז’ול ורן, רומן רולאן, ואני לא רואה קצה-קצהו של כל המטען שיש לנו. אני לא רוצה לנצל את הטרגדיה של המשפחה שלי בשביל לשכנע אתכם, אבל אתם צריכים לראות את זה ככה: במאה האחרונה של האלף השני, בין 1914 עד בערך סוף המאה, קרה משהו לעם היהודי. בעוד חמש-מאות שנים אף אחד לא ימצא את החוטים. מה נשאר לספר אם לא רושמים הכל עכשיו?”

ילדותו עברה עליו ביופי שאין לו קץ, ופתאום נתפסו לו חייו כחורבן, והחורבן נתלה משום מה בנישואיו ובהקמת המדינה, וחוץ מזה קינא תמיד בילדים שהולכים עם הוריהם לאסוף פטריות אחרי הגשם הראשון, ולמרות כל הכעס והמרירות, לפעמים גם התבייש בעצמו על חשדותיו, שהלכו ותפחו כמו מורסה, ובמידה מסוימת הצדק היה עימו: הנה, לא רק שלא היו לו ולאשתו ילדים, ולא ברור אם באמת לא יכלה אשתו להביא ילדים, או שמא רק נרתעה מחיי משפחה, ולא רק שחייהם הפכו להיות כמו תוכם של נעליים, ישן וריחני מדי, מוכר, הנה אשתו, לא רק שאין היא חיה באמת איתו, אבל פתאום היא חוזרת לחיק משפחתה, וממציאה יום יום את המשפחה הזאת מחדש ובמלאוּת גדלה והולכת, ועל מה היא בונה את הכל? על איזה אח מפוקפק ושותק, ולפעמים היא אומרת, פתאום, באמצע גזיזת ציפורניו, או חפיפת ראשו: “כמה אני מתגעגעת לאמא”, וכל זה אחרי שבמשך שנים, בכל פעם שבעלה רב איתה בגלל אמא שלו, חמותה, היתה אומרת לו, שאדם נפרד מהוריו אחרי החתונה, וזהו, והוא, באמת הוא ויתר על כל כך הרבה לטובת חייו איתה, ומה לו ולאנשים כאלה – בקושי מצאו שפה משותפת – ונמאס לו לסכם את החיים, כי אין לו שום סיכום לגבי החיים, והוא, אחרי שעזב את בית אביו ואמו, ואחרי שהביאם למנוחות, ועם אחותו ניתק כל קשר, כי נסעה מכאן לארץ אחרת, ומה יכול היה לומר, כשבאה לבקר לכאן עם בעלה, והילדים שלה נראו לו רחוקים ממנו כרחוק הברבור מהאווז, ככה שלמרות היות אם בתו אשה מבחילה, מחשבת חישובים, תובעת תביעות, צועקת, בוכה על מר בדידותה – פעם עבר עם בטי אשתו על פניה ולא ידע מה לעשות, ראה את מבטיה הנזעמים של בטי, על כן ניגש וחיבק את ההיא בחום, ובטי לא שאלה אפילו מיהי, מישהי מהעבודה, היה משיב, אילו שאלה – ולמרות שבתו איננה מה שבדיוק ציפה לו בחייו, ואין הוא יודע אם חבריה אוהבים אותה, אם היא שנואה עליהם, והחיים, לסיכום, נראים לעוסים כמו בשר מבושל, הנה בסופו של דבר, גם הוא צריך לחזור הביתה מהעבודה והקומבינציות והרמאויות הגדולות והקטנות והמריבות והזיעה, ולראות את מבטיהם הרכים של שני אלה, בטי ואחיה, כי הרי אף פעם אין הם ממש מדברים, זה אומר מלה וזו אומרת מלה, וזהו, וכשהוא בבית, הם מדברים עברית, אבל איך ועל מה הם מדברים בהעדרו, ומה היחסים ביניהם, הוא חושב לרגע, ובכלל, הרי לא זה מה שמטריד אותו, אלא משהו אחר: אולי אין זה אחיה, אלא אהובה מימי נעוריה, ועכשו היא מתגעגעת לימיה ההם, אבל מה עדיף? שיהיה אחיה, או שלא יהיה אחיה, את זה אין הוא יודע, הבעל.

כשהיה בדרכו הביתה, וחשב שהוא בורח מאם בִּתּוֹ אל בֵּיתוֹ, ובשני המקומות אינו יכול לשאת את חייו – פעם שמע את השכנה של אם בתו בתל אביב אומרת: “הילדה היא של ערבצ’יק, תראי על הפנים שלה” – ואילו היה לו רק מקום, שבו יוכל לחיות כמו שצריך, ולפעמים הוא נוסע רחוק מאוד, שעתיים-שלוש נסיעה באוטובוס, כי המכונית שלו בקושי מצליחה להסתובב בעיר, עד בית הקברות הוא נוסע, והוא יושב שם ואינו יודע למה בכלל נסע, כי אינו בוכה ואינו מנכש אפילו את היבלית ואומר לעצמו: סתם נסעתי, וכשפעם אחת שאל אותו שומר בית הקברות איך זה שיהודי בלי כיפה בא ואינו מתפלל ואינו מחכה אפילו כמה דקות, אלא בא והולך ולא רוחץ אפילו את הידיים ביציאה, אלא מסתלק משם במהירות, ענה לו הבעל של בטי: “חשבתי, אולי פתאום תהיה תחיית המתים”, והשומר נפגע: “על דברים כאלה לא צוחקים”, והבעל של בטי, חשב, ואחר כך, אחרי שתיקה, אמר: “אני לא צוחק”. ושוב שתק, והזקן הלך, כי צריך היה לשוב לעבודתו, אבל הבעל של בטי הלך אחריו, קרא לו: “אדוני… אדוני… באמת אני בא ויושב, או עומד, ומביט בבטון ואומר לעצמי…” והשומר חזר לאטו, וניקה במכנסי החאקי שלו את שתי כפותיו המעופרות, והבעל של בטי לא ידע איך להמשיך, גימגם, “כאן… כאן כאן… בבטון הזה, בדיוק בבטון הזה, מתחילים ונגמרים החיים שלי. נקודה אחת, אתה מבין אדוני? תחיית המתים, אתה מבין?” השומר היה מרוצה, אפילו שלא הבין, כי העיקר היה שהזר לא ליגלג ולכן החליט לתהות קצת יותר על קנקנו: “ובביאת המשיח, מאמין אדוני?” חשב הבעל של בטי, ולמרות השרב, צמרמורת אחזה בו ורצה לומר: ‘כן, באמונה שלמה’, אבל לא השיב, וחזר אל הקבר, ולא ידע ליד איזה קבר יישב, ואחר כך התיישב על קבר הגבר וטמן את ראשו בין ידיו וגנח, דחק בבכי לבוא, אולי בכה קצת, כמעט בלי תענוג, כמו חיי המין שלו, חלפה בו מחשבה, ולאן אפשר להתגעגע, והשומר חזר מהביתן וביחד עם משפך גדול הביא עימו ספר ואמר לו: “ולהתפלל רוצה אדוני”? אחז הזר בספר הזעיר וקרא, והמלים היו מתות, וכיוון שרצה כבר להסתלק, החליט לבקש מן השומר המזוקן, שהשקה בינתיים את ערוגות כובע הנזיר, את הספר, לפחות ייצא מכאן ברכוש: “תן לי את הספר הזה”, והאיש משך בכתפיו, לא אסר ולא התיר, ובדרך הביתה, באוטובוס, קרא הבעל של בטי בעיון רב: “בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’, ה’ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ: הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם: עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל: מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ: מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה’ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ: תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ: כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה: יְהִי כְבוֹד ה’ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה’ בְּמַעֲשָׂיו: הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: אָשִׁירָה לַה’ בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה’: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַלְלוּ יָהּ”.

אז בכה, סוף סוף, על ידי שבדה לו משפחה שלמה בבית קברות, בשקט בכה, וכתפיו רעדו בקצב רעידת האוטובוס הנוסע, ואיש דתי, דתי מאוד, ניגש אליו מאחור, והקיש על כתפו בקפידה, וביקש ממנו לחבוש כיפה, כי הוא קורא תהילים, וכיוון שלא היתה לו בכלל כיפה, אף פעם לא היתה לו כיפה, סגר את הספר והפסיק לקרוא, למרות שחש תשוקה עזה לקרוא עוד, ואשה אחת, לפני שירדה, התלבטה, התאפקה, פחדה שהאוטובוס ייסע והיא תחמיץ את הירידה, ובכל זאת חזרה, ניגשה אליו ואמרה: “שרק לא תדע יותר מצער”, וכשהגיע האוטובוס לתל אביב, רחוק מאוד מביתו ורחוק עוד יותר מבית הקברות, היה כבר ערב והלך עד לביתה של אם בתו, ודפק בדלת והיא פתחה ולא חייכה אליו, כמו תמיד, כשפניו נראו כפני מריבה.

“איפה הילדה?”

“בחדר, בוכה”.

“תקראי לה, אני רוצה לדבר איתה”.

“על מה?”

“מה אכפת לך?”

“מה אתה רוצה ממנה?”

“שתקרא לי אבא, זה כל מה שאני רוצה”.

“השתגעת?”

“אני מבקש ממך”.

“לך מכאן, משוגע, לך מכאן… אחרי כל השנים? משוגע”.

מחדרה – מרפסת סגורה בקצה הדירה הקטנה על הגג – יצאה הבת, התבוננה בוויכוח הלחשני ואמרה: “אל תתחילו לריב עוד פעם בחדר המדרגות”, ותיכף אחרי זה חזרה לחדרה, והוא חזר להתחנן בחצי לחישה: “אני מבקש ממך”. מובן שהאשה עמדה על שלה. אלא מה? אחרי כל השנים שהכריח אותה לחיות כמו שהכריח, ומה לא סיפרו לילדה, שהוא אח של אמא, אח מצד אבא ולא מצד אמא, או להיפך, דוד, ואביה לעומת זאת נהרג במלחמה, והיה צריך תמיד לעדכן את המלחמה ואת תולדות הקרב, כי הילדה החלה לחקור, והיתה צריכה לכתוב חיבור בבית ספר, “מלחמות אבי”, ולצורך כך היה הוא חברו הטוב של אביה, שמת במלחמה, נשא אותו על כתפיו מהמשלט שהופגז, סיפור שהתפרסם בכל מיני פזמונים ואלבומים, אבל מצד שני, דווקא הוא לא ידע שום דבר על המלחמה של 1948, ובכל פעם שדובר במלחמה ההיא, אטם את אוזניו ועצם את עיניו, כשהגיע בעיתון לידיעה כלשהי שעסקה במלחמה, פשוט לא רצה לדעת עליה כלום, כלום, ובכל מקום שדיברו בה, הסתלק, כי מה יכול היה להסביר, שלפני המלחמה ההיא היה גן-עדן שלו, ואחריה החל הכיעור? לא יכול היה להסביר לאף אחד, כי היה נחשב למשוגע, אבל הוא לא משוגע, ודווקא לבת שלו הוא צריך לספר סיפור על אביה, שנהרג בגבורה וציווה לנו במותו את חיינו היפים והטובים? והילדה אז בכתה, בכתה מאוד והוא לא חיבק אותה אז, ולא ניחם אותה אז, ועכשו הצטער ורצה לפרוץ לחדרה, ולספר לה את כל האמת, והאם נמלאה אדישות לפרצופו המתחנן, התרוקנה פתאום מכל עניין, חשבה שמוטב לה ללכת עכשיו לשירותים, והוסיפה כמעט בקול רם: “וחוץ מזה, הבטחת לרשום את הדירה על שמה ואני עוד לא רואה אותך רושם כלום”. לא היה לו ספק שככה ייגמר הוויכוח הזה.

חזר חסר-כל לביתו, שהיה מקום לא נוח, זה הכל, מקום לא נוח, ויש אנשים שסובלים הרבה יותר, למשל הפליטים שגורשו מכאן ב-1948 ואף אחד לא חושב ברצינות להחזיר אותם למקומות שמהם גורשו. ופתאום, בדרכו אל בטי, זכר את הילדה בשמלה הוורודה, איך קראו לה, היא חימרה בחמור, איך קראו לה, וכל מה שרצה להיזכר היה שמה של הילדה, ערב היה, ושדה מלא חלבלובים ובאמצעו עץ אלון ישן והוא קרא לה לחכות לו, קטף חרציות ונתן לה, לא חרציות, איך אפשר לזכור, אולי כוכבניות, איפה הילדה ההיא, הרי אמרה לו את שמה, והוא היה קטן ממנה בשנה, ובגובה, וכל כך הופתע שאמרה לו את שמה, ואמר לה את שמו, את קולו שאמר לה את שמו לא זכר, רק את קולה שאמר לה את שמה זכר, ואת שמה לא זכר, איפה היא, אפילו דרך לברר אין לו, כי ככה החיים, מראות חוזרים ואי אפשר ללוכדם והגוף מאבד את נוזלי הזיכרון, הקול.