נוסעי האוטובוסים נהנים בארצנו, לבד מנסיעה חברותית, וממפגשים עם בני אדם מכל שכבות האוכלוסייה, גם מדיווח רציני ועדכני על מצב האומה: יומני החדשות משודרים בקולי קולות בלי מוסיקה, ובלי לוותר על עברית תקנית. בשבוע שעבר עסקו כל מהדורות החדשות בעתירתה של גיטה כהן נגד הרבנות הראשית, כי גיטה כהן תבעה מבג”ץ להכיר בה ככוהנת, משום שאביה ואבי-אביה ואבי-אבי-אביה ואבותיה היו כוהנים, ולה אין בנים, ואפילו יהיו לה בנים, תיגזל מהם הכהונה, משום שאביה לא העמיד בנים, רק אותה העמיד, אבל אהב אותה, דאג לה, פירנס אותה, לקח אותה בשבתות וחגים לבית הכנסת, וכשגדלה, העמיד אותה בעזרת נשים, שם, מבעד לכפות הידיים, הציצה בכוהנים בעת ברכתם, חרף האיסור הגמור לעשות כן, והקשיבה, ונחקקה המנגינה בליבה, או איפה נחקק הזיכרון המטריף מרוב געגועים, באין יותר מי שישיר את השיר הזה, ולא הצליחה אף פעם, מסתבר מדברי הכַּתָּב, להשתחרר מהתשוקה להיות כוהנת. אבל באמת גיטה התגעגעה אל אביה העומד וידיו מושטות לפנים, וטלית מכסה את ראשו, קולו ערב והיא שומעת אותו מבין קולותיהם של חמשת הכוהנים, יברכך, ויחונך, ויאיר לך פניך, מבדילה את קולו.

המדינה, מצידה, טענה, כי הכהונה אכן שייכת היתה לאביה המנוח של גיטה, משה-מוריץ כהן ז”ל, ואולם, לא היתה אלא פיקדון למשמרת, בתנאים שנכתבו בספרי ההלכה, והמדינה, מצידה, אינה רוצה להתערב בהלכה זו, ובקיצור, הכהונה הופקדה בידיו לכל חייו, בתנאי שיביא בנים לעולם, או יחזיר אותה לבעליה, כלומר ההלכה היהודית, ובעצם הרבנות הראשית, עם צאת נשמתו. מכאן ואילך התפתח בבית המשפט דיון מרתק בדיני ירושה, שכלל גם דיון משנה על הכבוד כרכוש פרטי, ומה מן הכבוד הוא רכוש פרטי של ממש, ומה ניתן רק בחכירה, ונוסעי האוטובוס כרו את אוזניהם לכתבי הרדיו ופרשניו. בית המשפט הציע לגיטה כהן לשקול צורה אחרת של התענגות על הכבוד אשר נלקח ממנה ביום שבו נולדה נקבה, אולי הניח שגיטה תמות בינתיים, ואולי תתחתן עם בעל כהן ויחד יביאו כהן קטן לעולם, ומדוע בכלל לא נישאה קודם לכהן. גיטה היתה מרירה מאוד, לא רק בגלל דחיית ההחלטה בעניין עתירתה, גם לא משום שנכשלה בכוונתה להתחתן, ומתוך כך גם לא הביאה ילד, כל כך רצתה לקרוא לילדהּ משה, על שם אביה. בעיקר התמרמרה על עורך דינה, שלא הרשה לה מתחילה לתבוע את הדת היהודית, שהרבנות אינה מייצגת אותה, לפי דעתה. “אתה חושב שאני לא יודעת שתבעתי את אלוהים?” אמרה לכתב, “גם את אלוהים תבעתי, ומה יצא לי מזה שלא רשמנו את אלוהים כנתבע של ממש? יוצא מזה שהרבנות לא רק מייצגת את הדת היהודית, אלא גם את אלוהים, וזה הדבר האחרון שהייתי צריכה להשיג בעתירה שלי, הוא הרוויח פרסום, העורך דין שלי, ואלוהים התבזה”. אחר כך נאנחה קצת, ואמרה בקול רועד, בלי לוותר על כעסה בעניין פחדנותו של הבג”ץ: “ואותי עניין רק זכר אבא שלי, הוא היה עומד עם אָחיו, אריה-לייב, שלא היו לו ילדים, כי הם מתו… לא רוצה להגיד איפה, אתם יודעים בטח”, קולה רעד, כולנו ידענו איפה, כשאמרו ‘אתם יודעים בטח’, ואז שמעו אותה, באוטובוסים, במכוניות שבפקקי התנועה, במשרדים, במוסכים, אומרת את הברכה במדויק, מהבחינה המוסיקלית, חמישים שנים זכרה את הברכה הזאת, “יברכך ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויחונך, יישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”, וכל האוטובוס השתתק, הקשיב. אחר כך עברה השדרנית לדבר על סקר שהזמינה הטלוויזיה ואשר תוצאותיו המפתיעות שודרו אמש: 73 אחוז מהציבור היהודי תומכים בצעדים שנוקט הצבא נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. 75 אחוז מהציבור היהודי ישנו את דעתם ביחס לצעדים, כך נאמר בסקר, אם וכאשר ישנה הצבא את עמדתו.