ערב אחד נשמע צלצול בדלת ביתה של משפחת גזַע האבלה. ערן בן החמש-עשרה פתח, ובעודו מביט באורח, קרא לאמו בחוסר סבלנות, הביט באיש הגבוה, השמן, בזר הפרחים שאחז בידו, ושוב קרא לאמו, בלי להסיר את עיניו מהאיש, כי רצה מצד אחד לחזור אל חדרו ומצד שני ניסה להיזכר מנין הוא מכיר אותו. האם, הלגה, ד”ר הלגה גזע, באה בחלוק, שערה האפיר עוד יותר בימי האבל, ניצבה אחרי ערן, אחר כך עקבה אחריו, כאשר טיפס אל חדרו במפלס העליון, כדי להתבודד שוב עם המוסיקה הבארוקית ועם העצב שלו. מכל ילדיה, מות אביו והרכילות עליו, כלומר הסיפור ההוא, שהתאבד בגלל זנזונת, למרות שהיה תת אלוף, השפיעה על ערן התאבדות אביו בצורה הקשה ביותר, אולי בגלל גיל ההתבגרות. לאמו לא אמר, אבל אחת מחברותיה של הלגה טענה שערן אמר לבתה: “בגלל זנזונת מכוערת, עם תחת גדול, חזה קטן, ומשקפיים, שעוברת ממיטה למיטה כמו פשפש, בגלל אחת כזאת, אבא שלי ויתר עלינו”. אולי היה כבר בן שש-עשרה, אולי התבגר מהר בגלל כל מה שאירע להם.

לבסוף הגיעה האם, והבן הלך, אבל האיש בדלת נשאר, נבוך, חשש שמא הלגה כבר אינה זוכרת אותו, ויותר מזה פחד לפגוש כאן את מפקד חיל האוויר, אלוף צֶמַח שֶׁקֶל, שהרי המנוח היה סגנו ועתיד היה לרשת את מקומו. הוא המשיך לעמוד מולה, לא הושיט את הפרחים, עשה צעד אחד קדימה, לתוך המבוא.

“קוראים לי דני, אולי את לא זוכרת אותי, אבל אני זוכר אותך טוב מאוד, אני הייתי חבר טוב של בעלך, יש לי עדות בשבילך”.

זה הדבר האחרון שד”צ התכוון להגיד, כלומר להשתמש במלה עדות.

“עדות? על מה אתה מדבר? אני לא עומדת לשום משפט, תשמע אדוני… אם אתה קראת בעיתונים…”

ד”צ פסע עוד צעד אחד, עכשיו כבר היה קרוב דיו אל השידה, כדי להניח עליה את זר הפרחים, הרים את ידיו בכניעה, חייך – בטנו היתה גדולה, מצחו  חרוש קמטים. “אווופס, טעות שלי. לא עדות. זיכרון. זיכרון מהעבר. מה שאני באתי לספר לך זה כמה בעלך אהב אותך”.

“זה יפה מאוד מצידך”.

כל כך הרבה עלבונות ספגה בחודש האחרון. מצד שני הבטיחה לערן להתנהג כמו שצריך. יכול להיות שהבן התבייש בגלל הסיבה למות אביו, אבל מאמו דרש להתנהג כאילו הכל בסדר. שני האחרים, יעל ונועם, כבר ישנו. יעל בכלל לא רצתה לדבר על אבא. “הוא לא אהב אותנו”, אמרה, “ואומרים שהוא אהב בת אחרת”. הלגה לא הסבירה לה כלום על אבא, סגן מפקד חיל האוויר, תא”ל פסל גזע. הכל נודע לה מהילדים בבית הספר.

“כן, כן. היינו אז מעבר לקווים. היה לילה. היו כוכבים. היה ירח מלא, כמעט. פסל אמר: ‘אם יקרה לי משהו, תגיד להלגה שאהבתי אותה’. החלטתי לבוא ולספר לך את זה עכשיו.”

שמחתה הפכה לכעס. הרי את הבדיחה המחוספסת הזאת קישקש פסל באוזני כולם, תמיד, כולל ערן, כשיצאו שניהם לטייל בנגב, וערן היה מזועזע, אבל מאז הטיול, התחיל גם הוא לתקוע בדיחות אידיוטיות כאלה. ומפחד בנה הזמינה הלגה את ד”צ פנימה: “אתה רוצה לשתות משהו?”

“תודה, אבל אני לא רוצה להטריח אותך. באתי רק להיות קצת איתך, וזהו”.

באמת רצה להזמין אותה להצגה. היו לו הזמנות לבכורה חגיגית. בדרך כלל הוא לא הולך, כי תמיד יש איזה עיתונאי שמצביע עליו ומתפאר באוזני חבריו בהכרות הזאת. תמונתו של ד”צ אסורה בפרסום בעיתונות. גם שמו. הלגה ישבה מולו בסלון. הוא הביט במכשיר הטלוויזיה הכבוי. “איך הילדים עוברים את זה?”, כמעט אמרה: ‘כיף להם. התחילו לחיות בלי אבא. ניסיון מרגש. לא?’, אבל נזהרה בלשונה. הכתבות בעיתונים על מות בעלה הפכו אותה לאשה מרה – חשבה על עצמה באותו רגע – והלכה להכין לו כוס תה, אחר כך הביאה את התה, והלכה להביא גם עוגיות.

“אני קודם הבחנתי שאת לא האמנת לי בקשר לסיפור הזה על מה שפסל אמר לי. אני רוצה שתאמיני לי: פסל אהב אותך מאוד. אני חושב שאני מוסמך להגיד לך את זה.”

הוא כמובן לא היה האידיוט היחיד שביקר כאן, כל הצמרת הביטחונית ביקרה כאן והוא לא היה הכי טיפש. פעם אפילו עשה בחינות כניסה לפקולטה למשפטים והתקבל. עיניה נמלאו דמעות. לא היה לה כוח לדברי נחמה, כאילו לא ידעו למה הוא מת ואיך הוא מת, כאילו לא ריחמו עליה.

“פסל היה איש מיוחד במינו, למרות כל מה שאומרים עכשיו.”

הביטה בעיניו של האיש, הבחינה בקור שניבט מהן, הבחינה בכוס התה הרועדת מעט בידיו ואמרה: “מי אתה, אדוני? אני לא יודעת מי אתה, ולמה אתה מתערב לי בחיים”.

“תסלחי לי, אבל אני חשבתי שאת יודעת. שמי דני. פסל ואני היינו חברים. שירתנו יחד, עברנו כמה קורסים יחד, אבל אני לא נשארתי בצבא. נכון שזה מוזר, מה לטייס ולראש שירות הביטחון הכללי, כלומר מה לסגן מפקד חיל האוויר ולראש שירות הביטחון הכללי…”

עכשיו נזכרה בו. דני צנזור. מרוב טינה לא שמה לב אפילו שהציג את עצמו קודם בשמו הפרטי. פסל לא אהב אותו, ופתאום הלגה נזכרה שהוא יודע יותר מדי על כל העניין. הרי פסל רצה לבקש ממנו לברר מה בדיוק הולך בין הזנזונת שלו, ורד, לחבר שלה, רפי. בסופו של דבר, התבייש בעלה לבקש דברים כאלה, לה לא התבייש לספר, אבל מצנזור לבקש – התבייש וּויתר. האמת היתה שכאשר חשב בעלה – כך אמר לה – על בן הזוג של אהובתו החיילת, דעכה בו אהבתו, אמר, משום שהיתה לו הרגשה שהוא נכנס לתוך מכון פסיכיאטרי, כך אמר, או למשהו גרוע יותר. “כל קול נשי גבוה יותר ממריאן פיית’פול הוא זמרת אופרה בשבילו”. הלגה רצתה אז להגיד לו – הוא היה שבור, הזנזונת שלו סירבה לדבר איתו, בזה לו שהתעקש לאהוב אותה – ‘תמשיך לחשוב עליו כל הזמן, על החבר הזה, תחשוב כמה הוא עלוב, תחשוב על החיים המשעממים שלהם, תחשוב על זה שהיא צריכה אותך רק בגלל הסקס, ושהיא לא יודעת שום דבר על סקס, ולכן גם לא על אהבה, ואז תשתחרר ממנה לגמרי, כי מה שאתה רואה בה, זה לא שום דבר ממשי. אתה יודע את זה, פסל’. אבל את כל זה לא הספיקה הלגה הפסיכולוגית להגיד לבעלה. ועכשיו היא הצטערה צער עמוק, וגם התביישה שיידעו בגלל מי התאבד בעלה. לכן גם לא קראה מה נכתב בעיתונים. לא הכניסה אותם הביתה. בשום אופן לא הבינה את אהבתו. הניח צנזור את כוס התה שלו על השולחן והינהן בראשו.

“בזמן האחרון מטרידים אותנו בטלפון. אנחנו לא יודעים למה. אנחנו חושבים שזה בחור בשם רפי. אתה בטח קראת, החבר של הזנזונת ש… שרצחה את בעלי”.

צנזור קרא את העיתונים. את כולם. הוא לא זכר שום דבר על שום זנזונת. הלגה לא קראה את העיתונים. היא היתה בטוחה שכולם יודעים הכל, ומכל מקום, כבר לא ידעה מה היא יודעת ואחרים לא יודעים. היא לא ידעה למשל שהבחורה לא נזכרה בעיתונים, משום שהעיתונים לא אהבו לשרטט תת אלוף, שמתאבד בגלל בחורה, שנהנית להכניס יד לתוך מפשעה של רס”רים מפחידים בחושך, רק כדי לראות שגם הם גונחים מתאווה. את זה עשתה ורד צלע זאת. כן, כן. צנזור לקח שוב את הכוס לידיו, לגם מהתה הפושר, לא ידע מה להגיד. היה להלגה חזה גדול ונפול. צנזור לא אהב את הריח של גרושתו, אבל התגעגע אליה מדי פעם, לפעמים עד כדי כאב, ובכל זאת, שמח שהיה כאן האורח היחיד. הלגה ישבה מולו וחיכתה. הוא ראה את כאבה, חשב שהאלמנות שלה מותירה בה סימנים של זעזוע עמוק.

“אתה לא יכול לבדוק מי מטריד אותנו בטלפון. הרי אתם מאזינים לכל מיני טלפונים, לא?”

“כן, כן. אנחנו נבדוק, כמובן. את חושבת שזה קשור לבחורה… איך קוראים לה?”

הוא ידע טוב מאוד איך קוראים לה. הם אפילו צילמו את שני אלה, ורד והחבר שלה, רפי, איך הם יושבים ובוכים. אולי גם יחקרו אותה.

“אני לא מאמינה שיש לה אומץ… לזנזונת… להטריד אותנו… תאר לעצמך… היא היתה כאן בבית, אכלה איתנו, שיחקה עם הילדים, ניסתה להתיידד עם נועם, זה הבן הקטן שלי, ואפילו שלום לא באה להגיד לנו”.

“אני יכול לבדוק גם אותה. מי היא. מה היא. אבל בעיתון…”.

“אני לא רוצה לשמוע שום דבר עליה. שום דבר. היא מין סרטן נפשי. קודם תפסה את בעלי בתודעה, ואחר כך היא תתפוס אותי, בתודעה, ואחר כך את הבן שלי, תאר לך שהיא תחליט לזיין את הבן שלי… כמו שהיא החליטה לזיין את בעלי… היא בכלל לא אוהבת להזדיין. רק לפתות. אתה מבין את זה?”

הסיפורים המפורטים שסיפר לה בעלה על ייסוריו, על ייסורי אהבתו, לא פגעו בה. בעיקר הפכו אותו לאומלל בעיניה, ועכשיו התביישה בגועל שתקף אותה אז, ובהחלט אינה רוצה להיות כמו הבחורה ההיא, סרטן תודעה. “היא לא מרגישה שהיא חיה, אם היא לא מסתבכת למישהו בתודעה. אתה מבין?”

“כן, כן. אנחנו נחקור”.

“תתפסו מי מטלפן. לפחות ייצא לי משהו מהביקור שלך”.

היא צחקה צחוק מרושע וחדלה.

“אני מבטיח לך, הטלפונים האלה ייפסקו. האנשים שלי יתפסו את המטלפן… אם הוא ימשיך”.

“פעם זונות לקחו כסף. עכשיו הן פשוט מנסות את הקסם שלהן”.

“הטלפונים האלה ייפסקו. אני מבטיח לך”.

בערב ההוא, אחרי שקרא בעיתון על ההתאבדות הזאת, וראה תמונה של הלגה בצעירותה, ואחרי שישב בלשכתו, וניבל שוב את הפה באוזני מנהלת החשבונות, שפרה שיף, כי ידע שהיא לא תתלונן נגדו בשום מקום, אף פעם, והחליט להפסיק, משום שהבין כמה חסרת מגן היא שפרה, צילצל צנזור לאלמנה של פסל גזע ושמע את קולה, מבוהלת. כמה פעמים צילצל, אבל תמיד טרק מרוב פחד. מאז, מדי ערב, כאשר ישב והתגעגע לשתי בנותיו, דינה והגר, צילצל דווקא אליה, הפך את זה לנוהג, ורצה עכשיו להבטיח לה לרדוף את העיתונאים, את כולם, לא להשאיר אחד מהם בטוח בלילה במיטה שלו, זה היה מין ביטוי שלמד מאיזה קולגה, לא זכר ממי, כולם הרי דיברו אנגלית, אבל לא אמר דבר. ובכלל, עיתונאים הפחידו אותו.

“לפעמים זה שלושה טלפונים רצופים. אני בטוחה שזה הבחור המסכן ההוא שלה, הטכנאי מהמטוסים, שהיא הרסה גם, בטח שהיא הרסה אותו גם”.

“יש לי כרטיסים להצגה. אולי את רוצה שנלך?”

“לא, לא”.

“זה בגלל שנת האבל? את מקפידה?”

“כן, כן”.

“אני אהבתי את פסל מאוד מאוד. אבל היתה לי הרגשה שאת לא רוצה שנבקר כאן. זאת אומרת, ממה שקראתי, לא ממש קראתי. ראיתי את הכותרות והפסקתי. גם אותי משמיצים בעיתונות. את בטח יודעת. אחר כך אנחנו תופסים חולייה והם עושים מזה חגיגה ומפסיקים להשמיץ”.

“באמת אלה חוליות, או שאתם מודיעים לכולם שאלו חוליות וזהו?”

“עובדה שהם מודים”.

“הם יודו שהם אסקימוסים אם תכריחו אותם. לא?”

בבת אחת נזכר. זה היה בדיוק אותו עלבון שעלב בו פסל, “הם יודו שהם אסקימוסים אם תכריחו אותם”, אמר אז גזע. עכשיו גם תפס: שני אלה דיברו עליו בבית, אלא שגזע, בניגוד לה, לא התכוון להעליב, בטוח. הוא אהב אותי. היא בזה לי.

“אל תבין אותי לא נכון. אני יודעת כמה חשוב התפקיד שלכם”.

“בזמן האחרון בזים לנו… פתאום שב”כ זה כבר לא מה שהיה”.

לא האמין לה, אבל בכלל לא התכוון לדבר על הדברים הללו. מתחת לחלוק היא לא לבשה חזייה. התבלבל, ושוב דיבר על פסל, כמה אהב את פסל, ומתוך שדיבר על פסל, עלתה דמותו בפעם היחידה שבה פגע בו, ואחר כך ביקש את סליחתו, בחיבוק. דברים התערבבו. פסל גזע וצמח שקל התערבבו לו קצת. אולי היא שוכבת עם אדם לוטם, אולי עם צמח שקל, מי יודע מי המאהב שלה. לכולן יש מאהבים. כן, היא שוכבת עם שקל. תמיד שכבה עם שקל. בטוח.

גזע פסל היה שחצן. צנזור בכלל לא. תמיד פחד מגזע פסל. הרגשות הם נוזלים שקופים. נשארות המלים, החומריות שלהן נשארת. איך אפשר להיזכר בדברים שעמדו בתוך שלייה של רגשות. זהו.

“עכשיו אני אעשה לך קפה, כן? מה שלום עדנה? עדנה קוראים לאשתך, נכון?”

הוא לא השיב, ולעומת זאת דיבר בכעס על הטינופת הקרויה עיתונות. (נבהל משנאתה של הלגה לשב”כ, על כן החליט לדבר נגד העיתונות). מבחינתו, היה שורף את מערכות העיתונים, מפציץ אותן, אילו היה טייס. על פחות מזה אנחנו מפציצים עיתונים בביירות, אמר. היא לא הגיבה. לא רצתה לשמוע חצי מלה על העיתונים.

“את בעצמך זיהית את הגווייה של פסל?”

“מה?”

צנזור ויתר. השעה התאחרה. שגה. אסור היה לו לבוא. ועכשיו גם הבין שהקפה נועד לסלקו. רצה שתלטף אותו, רצה לשכב על הספה ולהניח את ראשו על בטנה. לדבר נגד צמח שקל, אף שידע כמה קרוב שקל למשפחה הזאת. התאפק לא לומר דבר. אחר כך דיבר בכל זאת: “תראי, הלגה. אני יכול לקרוא לך הלגה, נכון? עכשיו אני לבד, גרוש. אחרי כל כך הרבה שנים. זה מוזר מאוד. אם הייתי בן שלושים, אני מניח שהייתי יכול לעבור את כל זה בקלות”. לא הביט בה, כשאמר את הדברים. מה היה הדבר הזה שחש, כמו קילוח של דם בתוך הגרון, ומשם החוצה, ומנין באו הדברים, הרי אף פעם לא חשב אותם. הוא השתוקק אליה. היא פיהקה, ורק אחר כך הסתירה בידה את הפה הסגור, וביקשה מעין סליחה.

“השבוע יצאתי במכונית שלי עם עובדת אחת של השירות, בת עשרים-ושתיים. יפה. אפילו יפה מאוד, הייתי אומר. די נמוכה. רזה. שדיים עגולים-עגולים. היא התרגשה לקראת הפגישה איתי. אני יודע. אפילו היא אמרה. אני לא רוצֶה להלאות אותָך. אחרי ששתינו יין, הלכנו לטייל ליד הים. חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי, אבל לא יותר מזה. אני רציתי, בטח שרציתי. תשאלי מה רציתי? רציתי שהיא תתאהב בי. זה מה שרציתי. ואחרי כמה סרבנויות קטנות, הסעתי אותה הביתה. והיא חשבה וחשבה, אחר כך אמרה, במין חשיבות עצמית, אני מתכוון מין חשיבות שהיא נתנה לרגשות שלה, ואני ישבתי שם כמו אידיוט, כמו אידיוט, אני בן חמישים, יש לי שתי בנות, והיא פתאום אמרה לי, ‘אני יודעת שאני לא אצליח להתאהב בך’. נתתי לה ללכת. עשיתי את עצמי אדיש, כלומר נרגז, אבל מיד הסברתי לעצמי שאני מרוגז בגלל שביזבזתי ערב על פישרית קטנה. את מבינה? אני הרי בכלל לא אמרתי לה שאני רוצה שהיא תתאהב בי. שלפוחית שתן נפוחה שכמוה. הרי אני נתתי לה ערב, וליטפתי אותה. על זה אני רציתי לדבר, ולא היה לי עם מי, כי אל מי אני אבוא עם הדברים האלה? בבת אחת שמתי לב: מה שאני רואה בראי, הדמות שלי שאני מכיר מהראי, הדמות שלי, שכביכול לא השתנתה, שתמיד היתה הדמות שלי, שהצלחתי לאהוב אותה, למרות כל מה שאמרו עלי, הדמות הזאת שלי, זה לא מה שרואות העיניים של הצעירות. אני רוצה להגיד שאני מביט בעצמי בראי ואני כבר לא מה שאני מכיר. מתערבב לי כל הזמן מין משפט כזה שאומרת לי אמא שלי, היא מתה מזמן, היא כאילו אומרת לי: ‘כמה אתה השתנית’. אני כבר לא מה שאני. פתאום אני מבין אנסים. הם משמידים משהו. אני מקריח, יש לי כרס, הפנים שלי השמינו. יש לי חריצים שיורדים לי משני צידי האף לכיוון השפתיים. אני מתכער. וככה נגזר עלי להיות הרבה שנים. לא אהוב, לא מלוטף, לא מנושק, לא כלום”.

חוסר הטאקט שלו הרתיח אותה, הרי ידע למה פסל התאבד, אבל היא לא העזה לומר לו דבר, אפילו פחדה מהלהט שדיבר בו. ופתאום אמרה: “אתה לא מתבייש?”

“לא, לא. תני לי בבקשה להסביר את עצמי. הלוואי שהייתי יכול להסביר את זה למישהו בעולם”.

“אבל למה דווקא לי?”

“כבר כמה חודשים, אולי שנה, אולי יותר, אני לא יודע, הכל נוזל שקוף, כמו שלייה, ויש מעט מאוד דברים שאפשר להיאחז בהם ולומר ‘זו עובדה’ ו’זו אינה עובדה’, פתאום אני מבין את מה שאנחנו עושים בחקירות, אני מתכוון מהבחינה הפילוסופית, אנחנו פשוט, לא חשוב… מה שאני רציתי להגיד, זה שכבר כמעט שנה אני מביט בצעירות יפות ואני יודע שהן לא רואות אותי, לא שמות אלי לב, ונשים שקודם התייחסתי אליהן בכבוד גדול, מבוגרות, פתאום נראות לי האפשרות היחידה, כמו נכָה שנועדת לנכֶה. אני לא יודע לנסח את עצמי. צמח שקל יודע. אני לא. לי נשארו השמנות, הכבדות, ואני מאונן הרבה, הלגה, הרבה מאוד, ואין לי אפילו במי להיזכר, במשהו שנקרא אהבה, ליטוף, לחישה רכה, שום דבר, אני מחכה לאיזה סרט עלוב עם סצינה רומנטית בשביל לאונן. אני בכלל לא התכוונתי להגיד את כל הדברים האלו”.

“צנזור, אתה באת עם מכונית, או להזמין לך מונית?”

הוא הינהן, קם נזוף, נענש, קיבל את הדין. אחר כך, ליד הדלת אמר: “זה מוזר מאוד, הלגה. אני לא באתי לבקש ממך שום דבר. אני גם לא באתי לחזר אחרייך”. היא השתדלה להתגבר על הבחילה שאחזה בה, ופתאום ריחמה עליו, כי היתה אשה טובה. “זה בסדר. אתה עייף. יש לך הרבה עבודה. התגעגעת לפסל שלי. גם אני מתגעגעת אליו, אבל אולי לא כדאי לך לחשוב שהוא התאבד בגלל בחורה צעירה. אתה יודע למה אני לא רוצה לפגוש אותה? כי אני פוחדת להיעלב. לא, זאת לא המלה. אני פוחדת לראות כמה היא עלובה, לא עלובה, כמה הוא היה מסונוור, אולי טיפש היא המלה. מצאתי את כל המכתבים שלה. היא החזירה לו את המכתבים שלו. הוא ביקש והיא החזירה. אולי היא היתה צייתנית. אבל היא היתה זונה של מלים. הוא כתב לה פילוסופיה. והיא לא הבינה כלום והוא לא ראה שהיא לא הבינה כלום. זה אוכל אותי. אני לא מרגישה זקנה, אני מרגישה שהבעל שלי היה…”

“אני חושב שלא הסברתי את עצמי. יש לי שתי בנות, תאומות. בגיל של הבן הקטן שלך. אחת משתי הבנות שלי יפה מאוד. השנייה לא יפה. הן תאומות. ושתיהן מאושרות מאוד. אבל אני יודע שיום אחד דינה, זו הפחות יפה…”

הלגה הביטה בו באימה. עיניה נצצו. מה הוא רוצה? למה הגיע לכאן? והוא המשיך לדבר על הדבר היחיד שכאב לו באמת.

“אני רוצה שהבן שלך יהיה חבר של דינה. זה לא מחייב שום דבר. הרי אם לא יסבול אותה, יוכל לעזוב מיד. מיד. להגר אני לא דואג. היא גם חברותית מאוד. אבל אמרתי לך כבר, אני פוחד, אני לא ישן בלילות בגלל דינה, שיום אחד תשאל את עצמה שאלות כואבות מכדי לענות לעצמה. ואם הוא יהיה חבר טוב שלה, יום אחד יאהב אותה, אולי, ואולי הם יהיו מאושרים יחד, כי מה שאנחנו לוקחים איתנו מגיל צעיר מאוד הוא יותר נעים מכל תשוקה אחרת. ילדים שלא היתה להם אהבה בוערת, כשהיו קטנים, אני למשל, הפסידו הרבה מאוד. אני למשל יודע שלפסל היתה אהבה בוערת, כשהוא היה ילד. תארי עצמך, ששני הילדים שלנו יגדלו יחד”.

היא אמרה בקול רועד: “לך הביתה, צנזור, או שהבן שלי יגרש אותך”. ככה בדיוק דיברה ורד צלע אל בעלה. זה מה שבעלה סיפר לה. שלחה את החבר שלה, כדי לאיים על פסל שיפסיק לטלפן אליה, זונה אחת, זונה בוגדנית אחת.

צנזור התכוון ללכת. אז נשמעה דפיקה בדלת. צנזור היה בטוח שזהו שקל. אף-על-פי-כן פתח בעצמו. חייל במדים עמד שם. “סליחה שאני מפריע בשעה כזאת, אבל אני צריך לדבר עם נועם. אני אח של החבר שלו, עידו. הכלב שלו חזר לבד והוא מיילל ליד הדלת”. הלגה לא הספיקה לשמוע מה עוד אמר החייל לראש השב”כ. היא רצה במעלה המדרגות, בבהלה רצה, אל נועם בנה הקטן רצה, “נועם, תתעורר”, נשקה לו, “מתוק שלי, תתעורר, מהר, תתעורר”, התחננה וטילטלה את בן העשר, הכל יכול לקרות, אחרי מה שקרה להם. ערן הבכור יצא מחדרו, ירד אל צנזור, נבוך. “נועם, תתעורר. מחפשים את עידו”, התחננה האם. הילד התעורר, התיישב ברצינות גדולה, החלטי, שקט, הביט סביבו, הגן על עיניו מפני האור, וכאילו היה בתוך המשכו של חלום, שאל: “בבית הערבי חיפשו?”. החייל בדלת שאל: “אבל איפה הבית הערבי הזה שכולם מדברים עליו?” הלגה אמרה בקול רך, אבל במרץ, בפחד: “מהר, נועם, תתלבש, תלך איתו, נועם”. היא ניסתה לעזור לו להתלבש, הוא דחה אותה בכעס, התלבש לבדו, בלי לדבר, עיניו התאמצו להיפקח. אחר כך רצה האם אחרי השניים, החייל והילד, בחלוק, עד לבית הנטוש שמעבר לגבעה. הם היו מהירים ממנה. ומתוך הבית הערבי שמעה את זעקותיו של בנה: “עידו, למה? למה? למה?”

טיפס בן העשר שלה על הגג ושיחרר את החבל. עידו נפל, והחייל מילמל דברים סתומים, כאילו רעד מקור, הגיע מבחוץ, רכן על אחיו הקטן, לבוש בגדי חורף, למרות שהיה כבר חם, “הוא חי”, צעק, והחל להנשימו כמו שלמד, ואף פעם לא ניסה באמת (אז חשב שפה של גבר יגעיל אותו ועכשיו חשב רק על אחיו), שינשום, ינשום. נועם ירד בינתיים מהגג. ליל ירח היה, צלליתו נפלה על החייל המנשים את אחיו הזעיר. רוח מן הים הביא ריח מלח. כאילו לרגע קפאו הכל, אחר כך הלגה אמרה בחטף לבנה: “רוץ, נועם, תגיד לערן שיטלפן לאמבולנס, תטלפן אתה, לא חשוב, מהר, אני אחליף אותו”. והיא החליפה את החייל, רכנה על הנער הקטן, הנשימה, הפצירה בו לחיות, הנשימה והפצירה, עד שבא האמבולנס. צנזור לקח את החייל במכוניתו ורדף אחרי האמבולנס עד לבית החולים, השתמש אפילו בפנס הכחול שלו.

חזרו הלגה ונועם הביתה, אחר כך עמדו בחצר וחיכו. חיבקה האם את בנה בשתי ידיה. אז השתופף הילד והחל להקיא. החזיקה לו הלגה את המצח, כי זה מה שאמא עושה, מרוב אהבה, ואחר כך חיבקה אותו. גם ערן בא, נדחק אל זרועות אמו. הטלפון צילצל. לרגע חשבו שזהו שוב המטריד וקפאו. מחדרה צעקה יעל בקול  מנומנם: “אמא, טלפון, שמישהו כבר יענה”, שני הבנים לא העזו להשיב. היה מאוחר כבר. הלגה אמרה: “אולי זה האח של עידו”, והלכה להשיב. זה היה צנזור. “הילד חי. הבאתי אליו כבר את ההורים שלו, הילד חי, הוא ניצל, הוא ניצל”. הרבה שמחה עלתה מעברו השני של הקו. הוא חיכה למחמאה. “אני אשאר כאן, למקרה הצורך, שאעזור”, אמר משבוששה המחמאה. הלגה אמרה: “אתה בן אדם טוב, צנזור. תביא אלינו את הבנות שלך. בסדר?” נועם בנה הקטן קרא לה. היא הלכה אליו, בדרך עבר אותה געגוע חד אל בעלה, לא הבינה למה עשה את מה שעשה, בגלל אהבה, ולמי, לאיזו בחורה מופרעת. למה לא יכלה לבוא ולדבר איתו? למה אנשים שומרים בקנאות כזאת על סודות שיכולים לעזור לזולתם? נועם שכב במיטה, ראה בחשיכה חבל משתלשל מהתקרה, אמו דיברה איתו על עידו, ששוכב ומחלים בבית חולים, ומחר יבקרו אצלו. לפני שנרדם מלמל בנה הקטן: “לפעמים החיים לא יפים”. “זה לא נכון”, הכחישה הלגה בחום, “החיים שלנו יפים. החיים שלנו יפים מאוד. תראה איך אני מנשקת אותך, עוד ועוד ועוד”. והיא באמת נישקה אותו עוד ועוד ועוד עד שהילד נרדם וחלם על אביו כאילו הוא חי ומחבק אותו עוד ועוד ועוד.