ראש השב”כ הנוכחי אינו אוהב לשמוע את שמו, משום שיש בכך הפרה של איסור, שהוא עצמו אחראי לו. נוכל לומר כאן רק זאת: שמו, בראשי תיבות, הוא ד”צ, אבל אפילו את ראשי התיבות הללו אין הוא אוהב לראות בדפוס. ולמרות ששמו אסור באיסור חמור לפרסום, לאיש עצמו יש שם, וגם תחושת שם יש לו, כמו אצל כל אדם, רק קצת זרוּת, מעין תותבת, ואף-על-פי-כן קירבה בת שנים. עד כאן הכל בגדר הנורמלי. אנשים, יש להם שמות. אין הם אוהבים אותם. רוב בני האדם אינם מכירים אותם. לפעמים מופיעים שמותיהם בראשי תיבות, למשל בחוזים, או במכתבי רכילות. ובכל זאת תודו שאין כאן מקרה רגיל. למשל, סודיות השם גרמה הרבה סבל לאשתו, ע”צ, אשה יפה, בוגרת החוג לתורת הספרות הכללית, כמובן. משנישאה בשנית, מיד אחרי גירושיה מד”צ, קיבלה מיד, ולשמחתה, שם משפחה חדש, שלהבת, וכך גם הצליחה לפרסם את שמה, עדנה שלהבת, ואת מספר הטלפון שלה, בספר הטלפונים. עניין פשוט, תאמרו, ומנין ההתרגשות העצומה לשבת ולהביט במדריך הטלפון ולראות שם חדש ולומר: זו אני, זו אני, זו אני? ובכן, נסתפק בכך: עדנה שלהבת, בהיותה ע”צ, נהגה להביט במדריכי טלפון ולומר לעצמה: רק אני לא כאן. אבל עדנה שלהבת (לבית הינראאוגן) לא היתה אידיוטית. היא ידעה טוב מאוד שהתענוג המופלא הזה, להביט בספר הטלפונים החדש, הכולל את שמה החדש, הוא רק חלק משמחת הגירושים והנישואים-מחדש, החלפת הריהוט בבית, ממנו יצא הבעל הקודם, ראש השב”כ (לא לפני שאנשיו בדקו בדיקה מדוקדקת אם לא נשארו אי אלו מסמכים בביתו), ואליו נכנס עו”ד גרשון שלהבת עם הריהוט החדש, אותו שלחו מבית המסחר היפה ביותר בעיר – היא בחרה, הוא טיפל בכל היתר – ובכל זאת היה בעניין ההוא של ליטוף ספר הטלפונים החדש, על ניחוח הדפוס, מגע מלא אושר, כאילו עד אז הקריבה משהו שלא שיערה את גודלו, ככה שבמקום מפגשי הרעים הסודיים עם חבריו של בעלה ונשותיהם מהקהילה הביטחונית (הם לא קראו לו בשמו, כי ידעו שהוא כועס) – אוכלי החינם, התחתנה עם אדם לכאורה פחות גברי, אבל אוהב קולנוע, יחד הלכו להצגות יומיות, גם כאשר נסעו לחוץ לארץ הלכו לקולנוע, שום תיאטרון, שום בכורות, אולי זה לא קשור לנושא, רק שאי אפשר להפרידו מסוף המשפט, שעניינו ברגעים בהם ישבה לבדה בדירתה, קצת משועממת כבר, שמחת השינוי פחתה, גם הלכו פחות לקולנוע (כל הרומן בינה לבין עו”ד גרשון שלהבת – דיני מינהל ציבורי – התחיל במזמוז משונה בקולנוע, הוא נגע בידה, אולי בטעות, וכשנבוך ותיכף אחרי כן הבחין כי אין היא נבהלת, שלח את ידו אל בין רגליה, במין העזה פתאומית שהדהימה אותה, כמעט צרחה, ואחר כך נענתה לו, לא דיברו מלה אחת, ורק בצאתם מן הסרט החליפו שמות וטלפונים, אחר כך התחתנו, ואף שהיה עורך דין לא חשב על מה שעשה לה בקולנוע כעל מעשה מגונה), וכדי להזכיר לעצמה את השינוי הנפלא באמצע החיים, פתחה עדנה שלהבת שוב את ספר הטלפונים, הביטה שוב בשמה ובמספר הטלפון שלה ורעדה קצת משמחה.

עניין השם לא היה סלע המחלוקת העיקרי בינה לבין ד”צ, בעלה הראשון, ובכל זאת פרצו כמה מריבות ביניהם גם בגלל עניין השם. מצד אחד דרש ממנה בעלה החשאי לשאת את שמו, בלי שום קשר לתפקידו הביטחוני. אפילו נשאר כמרצה בחוג למזרח תיכון (הרבה תליינים יש גם באוניברסיטה) – כך אמר לה לא פעם ברוח טובה – היה כופה עליה לשאת את שמו, ומצד שני, אף שכפה עליה את שם משפחתו במסמכים ההכרחיים, לא הרשה לה לרשום את שמה החדש, עדנה צ’, בספר הטלפונים, כי אסור וזהו, אין בכלל על מה להתווכח, היא הרי ידעה לאיזו דרך פנה, כשהחליט לחזור לשירות ולא לטפס דווקא על מדרון האקדמיה. מדי פעם, כשפרצו ביניהם ויכוחים זעירים ולחשניים, מפחד שתי הבנות הסקרניות, והיא נכשלה להסביר כמה מעיק עליה החיסיון בכל דבר הקשור בחייהם, גם הסוד הנשמר מפני הבנות, דינה והגר, מהי בדיוק עבודתו של אבא, והשאלות הסקרניות מצד בנות כיתתן של דינה והגר, ובעיקר העדר שמן מספר הטלפונים, מדי פעם אמרה לו כי היא מבקשת לחזור למה שקרוי בעברית קצת מביכה, בגלל האינטימיות הכרוכה בשם הגס הזה – שם בתוליה, והוא אמר על זה בשקט: “על גופתי המתה!”, אבל אפילו הוא לא ידע כמה שנאה את שם בתוליה, וכמה שנא אביה את שם בתוליה, ואולי גם סבה שנא את שם בתוליה, הינראאוגן.

כאשר נישאה שמחה להשתחרר מהשם ההוא ואביה דווקא התעצב, כי הוא אמנם שנא, כאמור, את השם, אבל מה עוד נשאר לו מאבותיו ומעברו האירופי? צחוק ההיסטוריה היהודית: במקום הינראאוגן, קיבלה ראשי תיבות, ואפילו במכולת לא יכלה לרשום על החשבון, משום שהחנווני רצה לדעת מה שמה והיא אף פעם לא ידעה מה בדיוק סודי בשמה ומה אינו סודי – הזיהוי בין שמה לבעלה, הזיהוי בין שמה לכתובתם, הזיהוי בינה לבין שמו של בעלה – וכשנסעו לחופשה אחת לחוץ לארץ, נאלצה להשתמש בשם בדוי, וכל הזמן פחדה להתבלבל, שנאה את החופשה, בה החלו בעצם הגירושים, כי התברר לה שהוא בכלל לא יכול בלי לריב עם מישהו, בלי קשר לשירות הביטחון הכללי. רב עם המלצרים, עם מנהל המלון, עם המתדלק בתחנת הדלק, וגם הרביץ לאוסף בקבוקים אומלל בחוף של פלמה דה מאיורקה, משום שניסה, כביכול, לגעת בה.

ושוב אנחנו חוזרים אל הסלון המרוהט מחדש, עדנה יושבת ובעזרת משקפי קריאה היא מביטה בשמה החדש, מתרגלת לצליל קריאתו, בין חמש השלהבות באיזור מגוריהן, כולל עוד עדנה שלהבת, בעלת מספר טלפון אחר, עדנה שלהבת, היא, עצמה. אחר כך דיפדפה, משמאל לימין, הסירה את משקפי הקריאה, מצאה שוב את שמה (קיבלה לבקשתה ערך נפרד מבעלה), הרכיבה שוב את המשקפיים ושפתיה מילמלו את השם החדש, ובדיוק כאשר אמרה שוב בשמחה, “הנה אני” – זה הרגע שאותו ניסתה לשחזר גם אחר כך, כשיפי החלום פג, והנישואים אמנם לא התאמללו, אבל גם לא היו חדשים וטריים וריחניים כמו אותו זיון אגרופי באולם הקולנוע, על כן שבה מדי פעם אל ספר הטלפונים לשחזר את ריחו של החדש, המתחדש – בדיוק אז נכנסו התאומות, חזרו מבית הספר.

השתוממו השתיים למראה אִמָּן. לא בגד חדש שלהן, לא ציון טוב שהביאו, לא ציור יפה שציירו, גם לא שום דבר השייך להן, לשלושתן. ומכל מקום, השתיים תבעו להירשם בספר הטלפונים, יחד עם אִמן, החל מאותו יום. האם רצו להירשם כדינה והגר שלהבת? יכול להיות. מכל מקום, הסכם הגירושים מנע זאת מהן במפורש, ובנוסף לכל הסבך הזה – ובנוסף להריון החדש של אמא מהבעל החדש – גם לא אהבו את ידידתו החדשה של אבא, צעירה, ודי יפה, עם ריח גוף לא נעים, ככה אמרו בכל אופן לאמא, על זאת שעושה להן שוקו בבוקר, כשהן ישנות אצלו, פעם בשבועיים על פי ההסכם, ובלילה היא מורחת על הפנים קרם לבן (אבא אומר שהריח שלה בא מהקרם הזה, ואין מה לעשות, כי היא לא רוצה להיראות בעוד חמש שנים כמו אמא שלהן).

ייסורי שתי הבנות תפסו מקום מרכזי בחייו של הממונה, ד”צ, אם גם סובביו הרבים, חנפנים ולא-חנפנים, לא הבינו כמה התייסר, בעיקר בגלל שתיקת הבנות בעניין הגירושים, הנישואים, ידידתו, וההריון של אמא מהבעל החדש, שגרם לאחת משתי התאומות, לא ממש זכר אף פעם למי משתיהן, משבר קשה, והיה צורך ללכת ולדבר עם היועצת החינוכית של בית הספר. אחר כך, כאשר העיתונים שירבבו רמזים על שמו, והחלו להופיע כתובות קיר עם שמו המלא, בשגיאות כלשהן, עלתה הצעה בממשלה, להתיר את פרסום שמו של ראש השב”כ. ד,צ נמלא חימה. הוא נהג לירושלים כדי להיפגש מיד עם ראש הממשלה.

“כל השיטה, ואני לגמרי בעד דמוקרטיה, היתה עובדת נכון יותר, בלי שם משפחה ובלי שם פרטי. אחרי הבחירות, סודיות גמורה! לא יודעים מי מהמפלגה המנצחת נבחר לראשות הממשלה, לא יודעים מי השרים שלו. בחדשות מודיעים ‘שר התחבורה חנך כביש חדש בגדה’, ‘שר התיירות נסע לנצרת’, ‘שר החוץ נסע להיפגש עם ראש ממשלת ספרד, חזר, יצא לחופשה על חוף הים’, בלי לציין איזה חוף, בלי שמות, בלי כינויים, בלי שמות משפחה. איפול גמור על שמות. וזהו. שמות הם הטעייה גמורה. הרי לא השם שלי ממונה על שירות הביטחון. לא השם שלך מנהל את הממשלה. לא השם של קדם עדן מפקד על הצבא. לא השם של האפיפיור עומד בראש הכנסייה הקאתולית. איך אתה חושב קרא מלך אנגליה לבתו לפני שהפכה למלכה אליזבת? הרי הוא לא קרא לה אליזבת. זה בטוח!”

ראש הממשלה פחד לצחוק, לא משום שהבדיחה לא מצאה חן בעיניו, ולא משום שהאיש הזה הפחיד אותו בהתפרצויות הזעם שלו, ולא משום שלא היה בטוח אם האיש הזה – שלפני היותו ראש שב”כ היה אחראי ישירות למשטר העינויים המחריד בגדה המערבית, בחקירות שהחלו, לפני כל דבר אחר, בשינוי אלים של שם הנחקר – אלא משום שצחוק גרם לראש הממשלה לשיעולים, והשיעולים גרמו לו לקוצר נשימה, וקוצר הנשימה גרם לאנשים סביבו לעוות את פניהם לשמע השיעול, ואילו רק טרחו להסב את פניהם ממנו, אבל הם הישירו את מבטיהם אל עיניו, הביטו בסלידה באודם פניו ובנתזי הליחה שנותרו על סנטרו ועל הסוודר שלו גם אחרי השיעול, גם בצידי השפתיים, והוא נפגע, ונפגע עוד יותר שקראו לו מאחורי גבו “היורק”. אילו רק חזרה אמו לקרוא לו כמו שקראה לו בלילות בהם חלף הירח, גדול וצהוב על פני החלון ואמרה לו לנשום עמוק, לנשום עמוק.