קצין בכיר, לבוש מדים, נושא רובה קצוץ-קנה, נכנס לתוך תא של טלפון ציבורי. כדי לשלוף את פנקס הטלפונים הזעיר שלו מן הארנק, נאלץ להשעין את הרובה הקצר מדי על דופן התא, אבל הרובה נפל, והוא הכניס את הפנקס לארנק ואת הארנק לכיס, התכופף, שוב השעין את הרובה ושוב הוציא את הארנק והפנקס, והפעם, כאשר נפל הרובה, הניח לו לשכב במקומו, אפילו דרך עליו. התאורה בתא היתה עלובה, ובכל זאת דיפדף בפנקס הזעיר וחיפש אחרי מספר. באור הקלוש ובכתב ידו הלא ברור התקשה להבחין בין 8 ל-3, בין 4 ל-1, ובכל זאת, ומכיוון שלא זכר בעל פה את המספרים, היתה זו חולשה ישנה שלו, עוד מן הימים בהם נאלץ לקחת שיעורים פרטיים במתמטיקה, נאלץ להביט אחרי חיוג של כל שתי ספרות ברשימה הצפופה והמוכתמת. היתה בו נחישות. לילה, מאוחר, מאוחר מכדי לשגות. אנשים אחרים היו מוותרים. לא הוא. היתה בו יכולת לחיות את הפעולה ברגע התרחשותה. קול רדום עלה מן הצד האחר. “מירי?” לא היתה שם שום מירי. “שום מירי אין כאן. ואם היתה, היינו הורגים אותה עכשיו”. אבל דודו – בבוקר אמור היה להיות כבר בצפון, ובצהריים עמוק בתוך לבנון היפה, והלילה התכוון לישון לבדו במלון בין סדינים מתוחים, ממתק יחכה לו על הכרית – התעקש לראות את מירי, בגלל החלוק הקצר שלה, התכול. לפעמים זוכרים אצבעות ארוכות וחמות, לפעמים זוכרים עיניים, נשיקות בפה ובלשון זוכרים פחות, משהו לא מוגדר יש בהן, אבל יש זוכרים חלוק קצר, רגליים. שוב חייג ושוב צילצל הטלפון במקום כלשהו, ושוב נכשל ולא ויתר. לבסוף, אשה ענתה: “אורי? זה אתה?” סגר, התכופף והרים את רובהו – אף פעם, מאז התגייס, לא שכח אותו בשום מקום – והלך עד לביתה, הליכה אטית, שקולה, אף שביקש לרוץ, בשקט, במהירות, בחשיכה.

שנא אור של חדרי מדרגות, שנא שכנים מציצים. בחדר המדרגות החשוך חיפש את שמה על תיבת הדואר. הנורה במבואה היתה שרופה. איש ירד עם שקיק זבל. “את מי אתה מחפש?” שאל בשקט, קולו רעד, חיכה לתשובה, דודו הדליק גפרור. פניו הוארו לרגע באש גיהינום. “כן, כן, אתה מהפרוטקשן. כבר נתתי לכם הכל. יותר אין מה לקחת”. אחר כך נמלא הזקן זעם: “אתה יכול לקחת את הבריונים ולדחוף אותם לתחת שלך”. דודו לא השיב לישיש. “תלך מפה, או שאני הורג אותך. תלך מפה”. נתקף הזקן בולמוס עז לבעוט בקצין, אולי לא הבחין במדיו, אולי דווקא כן, אבל פחד. “כל החודשים האלה, אבל עכשיו, עכשיו…”, קולו היה חנוק, התקרב עוד, רגליו היו כבדות, נע מהר, בעט ואחר כך נסוג, וכשנסוג, נפל, נחבל, השקיק נקרע והאשפה התפזרה. אז צעק מן האדמה: “שום דבר לא יעזור לכם. אין אלוהים, ואין משטרה, אבל יש אני”, והוא קם, רגלו עוד כאבה מן הנפילה, אסף את האשפה, התבונן אל דודו, שוב אסף ושוב התבונן, הלך מהר אל פחי הזבל שמאחורי חדר המדרגות, חתולה אחת קפצה בבהלה, הזקן נבהל, גידף בשפה זרה, ואחר כך צעק: “אתה יכול להביא את כולם, את השופטים והשוטרים והגנבים, ואני אגיד לכולם, שאני לא פוחד יותר, כי יש רגע שבן אדם לא פוחד יותר”. דודו מיהר למעלה. רגלו כאבה.

מירי השיבה מבפנים, חצי רדומה: “אורי?” הוא לא ענה. גם לא ידע מיהו אורי. “מי שם?” אמרה במעט פחד. שוב לא ענה, והקיש. אז פתחה. היתה בחלוק הקצר שלה, כמו שדימה, ירקרק, לא תכול, הביטה בו ופלטה מין קינה: “דודו, אורי עזב אותי”. רק עכשיו זכר שקראו לבעלה אורי. שערה הצבוע שָטֶני קצר לא היה מסורק, שפתיה נעדרו צבע, וחלוקה הירקרק חשף – רק כך דימה אותה, בצבע טעה, אז מה? – רגלים לבנות, עבות. היא פנתה לתוך הדירה, כאילו הלכה להביא לעצמה סיגריה, ולדבר אליו, בעודו עומד בדלת, אבל הוא פסע אחריה. מירי עצרה, הסתובבה לאחור, הביטה בו ואמרה בפחד: “מה אני אעשה עכשיו, דודו? שום דבר לא נשאר לי, תסתכל”. לא אמרה לו על מה להסתכל. היתה מוכת יגון. הוא אחז בה בחוזקה, סובב אותה בכוח לאחור, הכניס את כף ימינו בין רגליה, לתוך התחתונים מלפנים, שתי אצבעות חיפשו את פתח ערוותה, כאילו זוהי תשובתו לשאלתה, זרועו האחרת הוגשה אל שפתיה, כדי שתנשוך, או תלקק. היא לא הגיבה. אז נשך ברוך את צווארה המלוח, והיא, בלי להסתובב, וכאילו עמדה במרחק רב ממנו, אמרה: “אין לי חשק, דודו, אני כל כך עצובה”. הירפה, ביקש סליחה, שאל אם יוכל לעשות משהו בשבילה. “מה אתה יכול לעשות?” הוא לא השיב. “מה אתה יכול לעשות? אולי לשחרר אותו מהמילואים שלו פעם אחת ולתמיד. הוא ישמח מאוד. אין לך מושג כמה הרבה מילואים הוא עשה. והתלונן על זה, כל הזמן, אבל הלך”. דודו היה תת אלוף, דרגות השדה נחו על כתפיו ברישול. לא, לא היו לו כתפיים רחבות.

“לא, דודו. אל תשחרר אותו משום מילואים. זה ירגיז אותו עוד יותר. גם ככה נדמה לו שקראו לו כל כך הרבה למילואים רק כדי שאתה תבוא לכאן. אני אומרת לך, הוא השתגע על כל הראש”.

פניה קדרו לרגע. “דודו, אתה לא סידרת לו את כל המילואים האלה בשביל לזיין אותי?” דודו לא השיב, והיא ויתרה על פיתוח הרעיון: “הוא כל כך שונא אותך. אין לך מושג כמה שהוא שונא אותך. ואת כל הצבא הוא שונא עכשיו בגללך. אתה רוצה תה עם לימון?”

“לא, מאוחר מדי. אחר כך אני מתעורר להשתין ואני לא נרדם”.

“הוא כל כך פגוע. לעולם הוא לא יסלח לי, דודו. מה אני עשיתי לעצמי? מה שאני עשיתי לעצמי”.

היא עמדה מולו. באצבעות יד ימינו עמדה עוד רטיבות ערוותה. “אני מצטער שהתנהגתי ככה”. התכוון לאצבעות שדחף לה. היא לא ידעה למה התכוון, אבל חיבקה אותו לרגע, וכאילו חיפשה איזה חיבוק אחר, הרפתה ואמרה: “אתה כזה מתוק”. הדליקה לעצמה סיגריה. לא הציעה לו.

“כבר שלושה לילות אני לא ישנה. כל הזמן אני חושבת לעצמי אחרי כמה אבנים מתים, ומה קורה עד שמאבדים את ההכרה. אתה יודע שבתקופת התנ”ך הרגו נשים כמוני באבנים? הבעל עמד שם. והילדים שלו עמדו על ידו, והם מבינים שאמא עשתה משהו רע מאוד לאבא ושכולם לצד אבא, ולכן גם הם צריכים להיות לצד אבא, והוא, האבא, שהביא אותה לשם, פתאום מתחרט, חושב לעצמו שהיא בכלל האמא של הילדים שלו ועכשיו לא יהיו לילדים שלו כבר אמא”.

“אני אוהב אותך”.

“אתה אוהב את כולן, דודו. ואני נראית כל כך זקנה כבר. תראה איך אני בלי איפור, תראה”.

היא לקחה מאצל מכשיר הטלוויזיה את התצלום של בעלה ושלה, הביטה בו בעיניים יבשות, כאילו היה משהו מרגיע בתצלום ההוא, כאילו משהו לא יימחק אף פעם, כאילו תצלומים כאלה לא נזרקים בפינות הרחוב ביחד עם רהיטים וספרים.

“הוא לא הסתכל עלי, דודו, הלך למקלחת והתרחץ, אולי חצי שעה, אחר כך לקח מזוודה, זרק לתוכה כל מה שאפשר, ולמחרת שלח חבר שלו לקחת את שאר הדברים. בטח סיפר כבר לכולם. נכון, דודו?”

“אף אחד לא אוהב שיידעו עליו דברים כאלה”.

“איזה דברים, דודו?”

הוא לא השיב. קודם הסתבך איברו קצת בתחתונים, אבל עכשיו נרגע, ורק טיפה קטנה נשארה שם. כבר לא רצה לדפוק אותה. משהו מסובך מדי עמד בחדר. הוא מדד את הקירות בחוסר שקט. מירי ניסתה לבכות עוד קצת, אבל כבר לא נשארה לה אף טיפת בכי. בגללו אורי עזב אותה והיא רוצה את אורי שלה בחזרה, ומצד שני, דודו כאן והוא לא אשם. ככה חשבה תמיד. “לפחות זה יותר טוב מאלמנות, לא?” הוא לא השיב. “דודו? אני מצטערת שלא בא לי להזדיין. יש לי כזה גועל נפש מעצמי. בכלל לא חשבתי שזה נורא כל כך מה שעשינו, רק לפי הפנים שלו, פתאום הם החווירו, והידיים שלו רעדו, הוא הלך לחדר השני והשמיע מין קול כזה”. היא ניסתה לחקות את בעלה, השמיעה קולות, כדי להדגים את גודל הזוועה, אבל החיקוי לא הצליח לה.

“אני משתגעת, לא מגעגועים, מפחד. אני לא מצליחה להיות רגע אחד בשקט. אני פוחדת לפגוש את החברים שלו ועוד יותר מזה את הנשים שלהם. בלאו הכי אמרו לו לא להתחתן איתי, נשים כמוני צריך להרוג באבנים…”

היא לא רצתה להפסיק לדבר, המשיכה לדבר, חזרה אל הסקילה המקראית, לא ברור מנין שאבה את כל הפרטים.

“גם הוא אשם. שלא תחשוב. למשל, הוא אף פעם לא אמר לי כמה הוא אוהב אותי, אף פעם, הייתי צריכה לשאול אותו ‘אתה אוהב אותי?’ והוא היה אומר: ‘בטח’. ואתה דווקא אמרת לי הרבה מלים של אהבה… אבל מה שוות כל המלים האלה, כל כך קל להגיד מלים של אהבה. אבל אם כל כך קל, למה הוא לא אמר לי אף פעם? אני כל כך אוהבת אותו, אני רוצה שאורי יחזור. אתה לא כועס עלי, נכון דודו?”

הוא משך בכתפיו, לרגע חשב להגיד לה ששום דבר נורא לא עשתה, לא קרה כלום, אורי יחזור אליה, אבל לא ידע מה להגיד. “מה עם הילד?”

“אין לנו שום ילד, דודו. מה פתאום אתה מסתובב בעיר עם מדים? חיפשת לך זיון כל הערב. נכון?”

“מירי, את סיפרת לו עלינו, ככה הוא ידע?”

“עכשיו אתה תקרא לי בהמה מטומטמת, אני יודעת”.

כמה הזהיר אותה לא לגלות לאף אחד ובעיקר לא לבעלה. תמיד. הטיפשות הללו. מה יש להן שהן משתוקקות להמיט על עצמן אסון עם האמת הזאת? להזדיין כן, לשקר לא. לרגע רצה להשליך אותה מרוב בוז. היא ניגשה אל הכיור כדי לשטוף כוס. באמצע הפסיקה. בחלון המואר של בית רחוק מישהו עמד והביט, בהם, או במקום אחר, מישהי הצטרפה אליו, אולי הסתכלו במטוס שטירטר בצד אחר של השמים.

“הרי היה פה תינוק. אני זוכר שהוא הסתכל עלינו בזמן ששכבנו. אני זוכר שהסתכל עלינו תינוק בן כמה חודשים, ושלא יכולתי, כי פחדתי מהמבט שלו. היו לו עיניים פקוחות לרווחה והוא לא דיבר ולא בכה ולא צחק”.

הסיגריה שלה נפלה לתוך כוס בכיור, גרגירי קפה דבקו בשפת הכוס. ידה רעדה, היא שלתה את הסיגריה, זרקה אותה לפח והדליקה סיגריה חדשה, אחר כך נזכרה שעליה להשיב לו: “אני לא יודעת, דודו. אני באמת לא יודעת. אולי אצל מישהי אחרת אתה התעצבנת מתינוק. יש לי בחילה, מרוב פחד. איזה מזל שכבר אין לי הורים. הוא היה רץ לספר להם. ואיפה אני אגור? שכר דירה, ועבודה. וכל זה לא עלה על דעתי אפילו לרגע כשעשינו את כל זה”.

“לתינוק קראו שלמה”.

“לא כאן, דודו. לא כאן”.

“את צריכה משהו?”

היא רצתה כמובן רק את אורי שלה, ושהכל יהיה כאילו כלום לא קרה. להתחיל הכל מהתחלה, זה כל כך מעייף ואין מה להתחיל, כי באמת אין התחלות, והכל מין המשך, איפה הכל התחיל ואיך ייגמר, מי בכלל יודע איך נגמרים כאלה ימים,ערב, לילה, עדיין לילה, בוקר, ערב.

“הוא כל כך פגוע. אתה חושב שהוא מסוגל להתאבד, דודו? אני מסוגלת. אבל אין לי אומץ. אתה היית מסוגל להתאבד, דודו?”

“אילו הכרתי אותו, לא הייתי עושה לו את זה. אני מצטער”.

“ואני עשיתי. איזו מלוכלכת שאני. אתה פיתית אותי, דודו. מה אתה? אספן? עובר לך בעולם ומחפש את כל החברות שלך מפעם. זה מה שאתה עושה, נכון? אני יודעת. מה תעשה כשלא יעמוד לך יותר? איך שהוא רעד ואיזה קול שהוא השמיע…”

שוב חזרה על הסירנה החרישית שלו, בגרסתה. דודו ניגש לנשק אותה על לחיה. עד לאותו רגע עמד באותה פינה שבה ניצב מתחילת המפגש. לא הלך אחריה אפילו פעם אחת, כשהחליפה מקומות עמידה וישיבה ושטיפת כוס וסיגריות. האיפור שלה הסריח וטעמו היה כטעם דם. “לכי לישון, מירי”. פנה לצאת.

“אתה כבר הולך? תמיד אתה הולך מהר. תישאר קצת. תספר לי סיפורים על המלחמה? מה אתה בכלל עושה בצבא? אף פעם לא סיפרת לי”.

כאילו לא ידעה מה להציע לו, כדי שיישאר. סקס הגעיל אותה. לא התקלחה כדי לא לגעת בעצמה. “תישאר עוד קצת. אני לא בוכה. אתה רואה?”

“לא כדאי לך שאני אשאר”.

“אבל אני לא יכולה להישאר לבדי. יש שקט כזה, ביחד עם הפחד, כאילו הלב מוקף באוויר קר כמו שרופא שיניים מרסס על השן, לא נפסק, ותיכף יבוא רעש של מטוס סילון, וצריך קולות דיבור בשביל לגרש את הרעש, ואני מנסה לשיר, אבל שום שיר לא יוצא לי, חוץ מההמנון שלנו, שום שיר, אני לא יודעת את המלים שלו עד הסוף. תישאר. תשיר לי שירים של צנחנים. אף פעם לא שרת לי שירים של צנחנים. אתה יודע שאף פעם אתה לא מדבר איתי? ספר לי איך זה לצנוח…”

“לא כדאי לך שאני אשאר, הוא יכול לחזור פתאום, יראה אותי, יברח, ואז באמת הוא לא יחזור אף פעם”.

באמת חשב כך. כשהיה על יד הדלת, אמרה בשקט, כדי שהשכנים לא ישמעו, כאילו לא היו כאן בבית כל השבוע צעקות עד לב השמים, קללות איומות, אפילו זונה הוא קרא לה, זונה של קצינים, זונה של סוטים: “אל תשכח אותי לגמרי, בסוף אשאר קירחת מכל הצדדים”. דודו משך בכתפיו וכאשר נסגרה מאחוריו הדלת, חש הקלה גדולה. מחדר המדרגות שמע אותה בוכה, “אורי, אורי” היא אמרה, “אורי שלי, בוא הביתה, הרי אני כל כך אוהבת אותך”. הוא היה מוכן לחזור, באמת, אבל מה יהיה אם באמת אורי שלה יבוא פתאום? ביקש לרוץ, אבל רגליו היו כבדות, ובטנו קירקרה. המלון נראה לו רחוק מאוד.

הזקן האמיץ ישב על המדרגה התחתונה וחיכה, תחילה נרתע, לא חשב שדודו יבוא מלמעלה. דודו עבר על ידו בזהירות, רצה ללכת הלאה, מהר. “הילדים לא בבית. הוצאתי אותם. גם האשה לא. אם הם מוגנים, אתם לא יכולים לעשות לי שום דבר. יש לי פחם בעורקים”. המלים הפיחו בזקן אומץ, אולי גם מנוסתו של האיש במדים. “ובלב יש לי פלדה”. יצא דודו למדרכה, עץ תפוזים רעד בחצר, פריחתו היתה דלה, לא השקו אותו, אחר כך חזר כדי לבקש מהזקן שיעלה הביתה, שהוא לא שום פרוטקשן.

“אבל בעטתי בך, חזק בעטתי בך”.

“זה לא נורא. לא כל כך כואב לי”.

“כואב לך ועוד איך כואב לך”.

קם הזקן מן החשיכה וניסה שוב לבעוט, כבר לא כל כך פחד, אבל לא הצליח, אולי הבין שטעה. דודו נרתע מפני הכאב. קרסולו כאב מן הבעיטה הקודמת. האיש אמר לו: “תלך מכאן לפני שאני הורג אותך”. אי משם, מתוך החשיכה, הופיע גבר רזה, ואמר לו: “אני אורי”. דודו לא ידע מה לומר. לפחוד הוא לא פחד, כמובן. “אתה מכיר אותי?” דודו המשיך ללכת. אותו אורי המשיך ללכת אחריו עוד כברת דרך. “הייתי חייל שלך לפני הרבה שנים. הערצתי אותך, בגלל הבדיחות שלך. לימדת אותנו להשתין על הנעליים של העומדים מולנו. זוכר?”

“כולם לימדו את זה. זה חלק מאימון לילה”.

“כן, אני יודע. אבל אני עשיתי את זה בהתלהבות והיום אני מתבייש. אף פעם לא התביישת במה שעשית?”

דודו האט, הביט בפניו של הגבר הרודף אחריו. “לא, אף פעם. אתה מבין, אנשים מבוגרים יודעים מה שהם עושים ומקבלים על עצמם אחריות”. אורי לא ענה, הביט בדודו, מדד אותו. הוא המשיך לדבר אל עצמו בעודו עוקב אחרי דודו: “אני עשיתי דברים איומים, ולא שפטו אותי. אבל אני כן חשוב. אני משתגע ממה שעשיתי”. דודו אמר לו: “כולנו, כולנו עשינו דברים איומים. החיים שלנו בנויים על צעקות של אחרים”. הוא הלך משם. אהב את התשובה שלו. חשב על השוקולד המחכה לו על הכרית במלון. משום מה נזכר באמו ואחר כך בבכייה המר.