I
משגמרתי לקרוא את הספר הזה, התאפקתי לא לטלפן לתום שגב (כמו שעשיתי פעמים רבות למקרא הטור שלו) כדי להפקיד בידו כמה פרטים שנמסרו לי אי-אז על דודו של אבי, מר לורבבאום הצעיר מהאנובר, גרמניה. הדוד הסתבך בפלילים, משהו קלפני כנראה (אבל אסור היה לומר על מעשיו דבר, כאילו מדובר היה באינוס או בחטיפת ארנקים) ועל כן היה לציוני הראשון של משפחתנו הפשוטה: הגיע מגרמניה לפלסטינה כבר בשנות העשרים המוקדמות, ולדאבון לב אוהביו נעלם לבלי שוב אי-שם בין יפו לירושלים. אבי, הציוני השני במשפחה, הגיע כמו אחינו האחרים בני אשכנז בשנת 34′, ובנוסף להשקעת כספה של המשפחה בפרדס לא גדול ובבית חסר כל ערך נדל”ני, התנדב גם ל”הגנה”, הצטרף למפא”י, נדד בין מושבות השרון והדרום כדי לעבוד בטוריה אצל האיכרים, התגייס לצבא הבריטי, וניסה – לשווא – לחפש את דודו האבוד. למקרא הספר של שגב עלה בי חשק עז להפקיד את חקירת היעלמו של דודי בידי המחבר/חוקר המשובח הזה. נדמה כאילו אין הוא מחמיץ אף פרט, ויכולתו לתאר, מתוך אהבה, את הארץ הזאת, שהיתה מלאה גם בתימהונים יהודים, גנבים קטנים, אנשי עסקים ממולחים, חנוונים, עסקנים, סוחרי נדל”ן, וגם חלוצים, בין היתר, יכולת זו נראית כרפורטז’ה גדולה, גדולה מאוד: “”במוצאי שבת, 16 במאי 1936 נהרגו שלושה יהודים שיצאו מקולנוע ‘אדיסון’ בירושלים. ד”ר צבי שבחובסקי, בן 30, היה רופא מפולין, חצי שנה בארץ. הוא עבד כמתנדב בהדסה. הניח אשה בהיריון” (עמ’ 298).

אחר כך, בדרך זו מפורטים גם שמותיהם של המתים האחרים בירושלים, בתחילת “המאורעות”: צבי ילובסקי, בן 27 ואלכסנדר ‘סאשה’ פולונסקי בן ה-23. המתים הערבים אינם זוכים לפירוט כזה. אבל אין להתלונן על “איפה ואיפה”. שגב מבקש לצייר תמונה מוחשית מאוד. תמונה מוחשית נשענת בדרך כלל על מה שבלאו הכי אנחנו כבר מכירים. ה-deja vu העולה בנו למקרא הספר הזה, בכמויות גדולות, יכול להיות מוסבר גם באמצעות הדגשים: המקום שבו יש צבע, המקום שבו ישנם חורים שחורים. הרי גם היום מתואר מותם של בנינו בלבנון במלאות של פרטים אישיים. אבל את שמות הצד שכנגד איננו יודעים, ולא את הגיל, גם לא את משלח היד, גם כאשר אין הם מתוארים עוד, למשל ב”הארץ”, כבכורי השטן, אלא כלוחמי גרילה נועזים.

נקודת הראות הפלסטינית נעזרת בעיקר ביומן המופלא והמרגש של ח’ליל אל-סכאכיני, מחנך ירושלמי, שעקב אחרי המאורעות המתוארים בספר, מאז הכיבוש הבריטי מידי העות’מאנים. “באשמורת הבוקר הראשונה של יום רביעי, 28 בנובמבר 1917, דפק מישהו על שער ביתו של ח’ליל אל-סכאכיני וסיבך אותו בצרה גדולה, כמעט עד עמוד התלייה. סכאכיני היה מחנך ידוע וסופר ערבי נוצרי; הוא התגורר אז ממערב לעיר העתיקה בירושלים, לא הרחק מהחומה המקיפה אותו” (עמ’ 19). מכאן ואילך נפרשים יחסיהם המרגשים של חליל אל-סכאכיני ואלתר לוין. הפלסטיני העניק מקלט ליהודי הירושלמי, חרף הסכנה הכרוכה בכך. שניהם השאירו עדויות זה על דימויו של רעהו/אויבו. פרישת המסכת הזאת היא הדבר היפה ביותר בספר, לטעמי.

שגב מתאר כמה פעמים בפירוט רב את הפאניקה הציונית אחרי פרוץ המאורעות של 1921. גם מאוחר יותר, בכל התפרצות של אלימות בין ערבים ליהודים, מתרחשת פאניקה ציונית מאורגנת מלמעלה, כחלק מסחטנות של מנהיגי ה”יישוב” והסוכנות שמטרתה להשיג ויתורים בריטים. הדברים משעשעים למדי אבל מזכירים מאוד את ההתנהגות הישראלית אחרי כל פיגוע. האם באמת אין בתלות הזאת דווקא בפרטים, הנקשרים זה לזה כסיפור עלילה, האם אין כאן שיכפול נרטיבי (בדיעבד) של מה שאנחנו מכירים היטב מן העיתון כניצול של פיגועים לסחיטת “עוד הכרה בזכויות שלנו לביטחון, כלומר זכותנו על כל הארץ”? כלום אין כאן שיכפול שעושה שגב למיתוס מאוד נפוץ אצל המחנה היוני דווקא, לפיו האמריקאים רוצים הסדר שלום באיזור, תמיד, מאז 67′, ומשום מה הדבר אינו מסתייע בידם? לפעמים יש להם בחירות, לפעמים יש לנו בחירות, לפעמים הפלסטינים לא בשלים, לפעמים היהודים לא בשלים, לפעמים יש גשם, לפעמים יש שמש, ובעיקר יש איזו תחמנות ישראלית וזו מצליחה למנוע את ההסדר הזה. כך או כך, התלות ב”היכרותנו” את המציאות יכול להפוך לרועץ בקריאת ספר בעל חזות היסטוריונית. לא תמיד ברור אם הרפורטז’ה אינה נסמכת יותר מדי על אי בירור של העובדות אלא על סיבור של העובדות.

שגב הוא בוודאי קורא התיגר הלא-מודע ביותר של ההיסטוריה כמדע. גם אם הספר הזה נכתב כדוקומנטר מרתק, וכהכנה לסרט דוקומנטרי משובח, הנה חסרים בו המקומות שבהם משתלבים “הראיונות עם הפרופסורים”, כנהוג בדוקומנטרים היסטוריוניים. מהם המקומות ש”משתלבים בהם הראיונות הפרופסורים”? לבד מהצורך להיראות כסרט יודע-דבר (מה יותר יודע-דבר מפרופסור שכתב משהו, שהתפרסם במקום כלשהו, ויש לו “כסא” לעניין ספציפי, והספר כבר נכנס לאינסוף מאמרים קטנים יותר), הנה באמת יש קושי לצלם את ההיסטוריה, כלומר לספר אותה בסצינות, באפיזודות, במכתבים, ביומנים, בסיפורים “אישיים”. כי ההיסטוריה איננה סיפור אישי של סך כל בני האדם אשר חיו למרגלותיה. ההיסטוריה אדישה לרצונותינו, תשוקותינו, כאבינו. היא מתנהלת הרחק-הרחק. במלים אחרות, ההיסטוריה איננה סיפור מרתק, איננה יכולה להיות סיפור מרתק של דמויות “ייצוגיות”. ושגב עוקף את הקושי הזה של מדע ההיסטוריה.

מצד שני, מהי הנוסטלגיה שיש בספר, אשר מרבית הפרטים בו, מרבית האנקדוטות בו, מרבית המסמכים (היומנים, המכתבים), טרם התפרסמו? מנין הרגש המוזר הזה של deja vu? שמא קשור הרגש הזה בביוגרפיה שלי? הנה הערת אגב: נולדתי בתש”ח לאם רוויזיוניסטית ולאב מפא”יניק. ההווי הפוליטי בבית קשור היה תמיד בניגוח פארודי הדדי: “מי גירש את הבריטים?” “אתם גירשתם את הבריטים עם העזים שלכם?” “נו, בטח, אתם גירשתם את הבריטים עם הפה הגדול של בגין ולנדאו” וכו’. האם שנות החמישים הקשות, הצנע, הטרור הפדאיני, הפחד, ובעיקר קשיי הפרנסה מחקו את הוויכוח המר, כאילו לא היה, או שמא אי רצינותו של הוויכוח נבעה בדיוק ממה שגם שגב חושב: הוויכוח הזה על טיבו של השלטון הזר והשחרור מעולו, לא היה יותר מוויכוח פוליטי על כוח בין “ימין” ל”שמאל”, אבל הוא לא היה קשור באמת לשאלה האימפריאלית. בפרספקטיווה היסטורית, כך סבור שגב, ובניגוד מוחלט לפאתוס הרשמי, שאותו הוא מנגח שוב ושוב (אבל דומה כי אף פעם לא היה יותר מפאתוס רשמי, אף פעם לא היה עמדה רשמית), הציונים היו צריכים את הבריטים. המלחמה היהודית נגדם, בתקופה הקצרה שבה נלחמו היהודים בבריטים, היתה שרשרת של אילוצים היסטוריים, ואפילו סיפור ההעפלה אינו משנה את התמונה הכוללת: בלי הסיוע של האימפריה הבריטית לא היתה קמה מדינת ישראל. מה לזה ולנוסטלגיה? ההנחה הזאת נוגעת שוב ושוב במה ש”אנחנו יודעים”. כמה התבדחו כבר בשנת העשור להקמת המדינה על הנציב העליון, סר ווקופ (המערכון של דן בן אמוץ, בביצוע יוסי בנאי, אם איני טועה). גם השירים נגד הבריטים, השירים ששרנו בתנועת הנוער, עמוק לתוך שנות הששים, היו מין שחזור מבודח של שנאה לא ממשית.

אולי משום כך יש בספר מין ליטוף במקום הנעים של הגעגועים אל המקומות שלא נכללו בסיפורי הזיכרונות הרשמיים, אבל סופרו מאב לבן: הבריטים רצו לעזוב ולכן בכלל לא צריך היה לגרש אותם. וכאמור כבר: אלמלא הבריטים, לא היתה קמה מדינת ישראל. האמירה הזאת, אצל תום שגב לא היתה אף פעם “חתרנית” ממש. הבריטים (וכך אמרה, אם יורשה לי עוד לרגע להיזכר, אפילו אמי הבית”ריה), לא היו מנוולים. “כשעשו חיפושים במושבה לא קטפו אפילו שזיף אחד מעצי הפרי בחצר”, וגם “הם החזירו את כל התחתונים והגופיות למקום בארון הבגדים, אחרי שחיפשו את הנשק”. הנעימה המשועשעת שבה מפרק שגב כמה מהאמיתות היותר מקודשות, מפריזה קצת בנעימה האירונית שלה. שום דבר מהדברים שאותם הוא מפרק אינם בעלי שורשים עמוקים. אולי יש לנסח זאת כך: שגב איננו מתיימר “לפרק” דבר. יש בספרו רק נעימה הגונה והוגנת של ויתור על סרח עודף של רטוריקה בת שנים. את הרטוריקה הפאתטית הוא אינו אוהב.

הספר עוקב אחרי יומנים וכתבים ומכתבים של הרבה מ”השליטים הזרים”. חלקם לא הבינו מה רוצים מהם כאן. חלקם היו יהודים עם נחישות לעזור ליהודים, חלקם היו אנטישמים פרו-ציונים, חלקם היו אנטישמים אנטי-ציונים, חלקם היו סתם פרו-יהודים. רובם, אם לא כולם, שנאו ערבים, אף שמקצתם היו פרו-ערבים. שגב מייחס את הבלבול הזה – מעבר לתיאורים של ההתנגשויות המעט-המצחיקות בין מנהיגי הציונות לשליטים הבריטים – לאיוולת של הקיסרות הבריטית. הם נגררו לתוך הרפתקה שהיתה מנוגדת לאינטרסים הלאומיים שלהם, הוא אומר. מהם האינטרסים הלאומיים שלהם? את זה הוא אינו אומר. האם שליטה במזרח התיכון שייכת לאינטרסים הלאומיים, או שמא רק להון הבריטי הגדול? דבר כמו זה אינו נאמר. מן הסתם טבלאות סטטיסטיות היו מבלבלות, או מקלקלות, או גורמות לשיעמום.

ואולם, הוויכוח בתוך הממשל הבריטי היה יותר מוויכוח משעשע. הכוונה הבריטית לשלוט בנפט של המזרח התיכון הזהיר אותם מפני הלאומיות הערבית. בהקשר הזה, הובאה השושלת ההאשמית מהחיג’אז לעיראק ולעבר הירדן ולסוריה. לשגב אין בעיה לראות בפייסל חלק מהלאומיות הערבית, ובמפגש שלו עם וייצמן מפגש בין הלאומיות היהודית ללאומיות הערבית (גם כאן הוא טועה בכפיית ההווה של פגישת רבין-חוסיין על פגישת וייצמן-פייסל). מדוע בכל זאת מצחיקים התיאורים של ההחלטות הבריטיות? משום ששגב משוכנע שהציונים עבדו על הבריטים, שהם ניצלו איזה סוג של בלבול או טיפשות, והפכו את מראית העין של “הכוח היהודי” (מעין תוצר של אנטישמיות אירופית), לקלף מכריע בקבלת ההחלטות המבולבלת ברוח התביעות הציוניות הברורות, הנחושות, ההחלטיות. זהו, פחות או יותר הסיפור של שגב.

בירור של שאלות היסטוריוגרפיות ומטא-היסטוריות, כמו גם ויכוח עם מחקרים קודמים, או הסתמכות על מחקרים קודמים, אינם שייכים לתחום הדיון של שגב. מבחינתו, תיאור היסטורי צריך להיות קומון-סנסי. השאלה אם אפשר לתאר את ההיסטוריה כסיפור קומון-סנסי מעוררת אצלו רוגז של ממש. אבל אולי יש משהו גדול יותר מכל הפרטים ה”עיתונאיים” המרתקים? אולי הבריטים כן רצו לשלוט כאן? אולי כן רצו להקים כאן יישות “אירית” כלשהי, בדיוק כמו שהאמריקאים – “בניגוד לאינטרסים הלאומיים שלהם” (מי בכלל יכול להגדיר את האינטרסים הלאומיים של האמריקאים?) – מעוניינים גם היום בתיווך אינסופי, ולכן גם בסכסוך אינסופי, בין ישראל לערבים. אחרי הכל, הסכסוך מאז 67′ החזיר אותם לאיזור הזה, ובגדול, כפי שלא נכחו בו מאז התמוטטות האימפריה הבריטית. מי באמת יכול לספר את ההיסטוריה ברצינות ולהאמין שהיא סך כל מה שאנשים רצו, אמרו, כתבו, ניסחו, פחדו, אהבו? מי יכול לוותר על טבלאות סטטיסטיות של סחר נפט, סחר נשק, אינטרסים כלכליים, אינטרסים אסטרטגיים? שגב אינו מנסה אפילו לענות על שאלות כאלה. הן אינן מעניינות אותו. הוא מתעניין במשהו אחר. המשהו האחר הזה מתואר בכישרון נדיר.

II
במאמר שהתפרסם באחרונה בקובץ “אדרת לבנימין”, כרך א’ (לכבודו של פרופ’ בנימין הרשב), כותב מנחם ברינקר על ההבדל בין יצירת ספרות לחיבור היסטוריוני. יש לברינקר ויכוח חריף ומנוסח היטב עם הזלזול שנוהגים פילוסופים וחוקרי ספרות פוסטמודרניים במושג ה”עובדה”. ברינקר הוא איש משכיל. בניגוד לפופולריזטורים של הפוסטמודרניזם הוא נוהג דרך ארץ רבה בהוגים המרכזיים של “רוח התקופה”. כאן, במאמר בקובץ לכבוד הרשב, נוקט ברינקר בדרך שהיתה לנו, לקוראיו, לרועץ. ברינקר עוצר במקום שבו צריך היה לפתוח את הדיון. הוא מבחין בין הוגים חשובים כמו ניטשה, או דרידה, לבין “חסידיהם השוטים”, שאותם אין הוא מזכיר בשם, ולכן גם אינו מתמודד עם מה שלכאורה הם אומרים ברצינות. מצד שני, האם אין להוגים הפוסט מודרניים, הירודים-יותר, כמה טענות רציניות בדבר העירוב בין עובדות לפרשנות? איך תיקרא המלחמה בבלקן? כמלחמה למען האלבנים בקוסובו? רק ליצן יוכל לומר זאת כהיסטוריון רציני, ובכל זאת רק ספרי היסטוריה מעטים יעזו לקרוא תיגר על חגיגת הסיום של דור ההתנגדות למלחמת וייטנאם.

יש כמובן משהו משמח בקריאתו של פילוסוף ותיק, המשנס מותניים ללמוד את מה שנהוג לראות כ”נחלתם של הצעירים” (למשל ז’אק דרידה). אבל עניינו של ברינקר יוצא חסר, דווקא משום שבמאמר אשר מטרתו, בסופו של דבר, היא הפרדת הדיון בין ספרות בדיונית, ריאליסטית, מהדיון על כתיבת היסטוריה, דווקא במאמר כזה נפקד מקומה של התופעה הכל כך רחבה של שימוש בהיסטוריה ביצירת אמנות בדויה, לפחות בחלקה. מעבר לדיון ברומאן ההיסטורי של וולטר סקוט או “ראשית הרומאן” כז’אנר חדש, מעבר לדיון של אירווינג האו על הרומאן הפוליטי (שברינקר אחראי להוצאתו לאור בעברית), צריכה להישאל שאלה שטיבה איננו בהכרח “פסיכולוגי”: מהו סוד התענוג בידיעה שהדברים “היו באמת כאלה”. מנין נובע התענוג של “האמת”? האם הפוסטמודרניות של בורחס, למשל בסיפורו “טלן, אוכבר, אורביס טרטיוס” (או בכלל יצירתו), איננה מתענגת על הפטישיזם של ההיזקקות לעובדות “כמות שהיו”? במלים אחרות: האם השקר אינו עושה שימוש באותו אובייקט, שבו עושה האמת שימוש, בעובדה?

כותב ברינקר: “הזרמים החדישים הלא-ריאליסטיים בפילוסופיה מעוניינים להדגיש שיש [משוחרר מכל פרשנות] כזה איננו בהישג ידינו. טענתם היא כי בשום שלב של החקירה המדעית (כולל, כמובן, החקירה ההיסטורית), אין אנו נפגשים עם נתון גולמי, חוץ-לשוני, קדם-פרשני מכל וכל” (“אדרת לבנימין”, כרך א’, עמ’ 226). המוטו לתפיסות הפוסטמודרניות הללו, על פי ברינקר, מצוי בקביעה המופיעה ב”הרצון לעוצמה” של ניטשה: “אין עובדות. יש רק פרשנויות”. אבל ניטשה לא היה הראשון להצביע על הקושי להפריד את העובדה מתוך מסירתה כפרשנות. ברינקר מיטיב לתאר את הבעייה הזאת בכל עתיקותה, מאז אפלטון. ואף על פי כן, טרחתו של ברינקר להבחין בין הפילוסופים החדישים לבין “חסידיהם השוטים”, מטרידה. קראתי את המאמר של ברינקר במקביל להכנת הרשימה על ספרו של תום שגב ובמקביל לתהייה על סוד הקסם של הדוקומנטר. גם ילדי בן הארבע מרבה לשאול אותי על סיפורים שאני מנסה להמציא לו (בלי הצלחה מרובה): “אבל זה היה באמת?” האם הצורך ליהנות מעובדות ומקשר בין עובדות הוא צורך היסטורי? (האם צמח מתישהו?) האם יש לו קשר עם סוג מסוים של חווייה (סיפור) ולא עם סוגים אחרים של חוויות (שירה, ריקוד, ציור, פיסול)? האם ה”עובדה” היא פטיש מדעי שהפוזיטיביזם העלה עד לדרגת בדיחה, הבאה לידי ביטוי קודם כל במחקר האקדמי בן ימינו, בדרישת “הפרסומים”, ופשיטת הרגל שלו ניכרת דווקא בתפקיד היאה שמצא “קול ישראל” לכל מיני מלומדים מהאוניברסיטה, המקשקשים הבלים גמורים לאורך כל שידורי הכדורגל והכדורסל ו”מפרשים” באופן דומה מאוד את ההחלטות הטקטיות של מאמני הכדורגל, כמו גם את מדיניותו של אסד או של קלינטון. הצורך בסמכות שתאמר מה “נכון” ומה “לא נכון”, הצורך למכור עובדות כעובדות, להפוך את הפרשנות לבת קיימא כמו עובדה מדעית, לזכות באישור של “פרופסורים” לכל כתבה טלוויזיונית על אלימות בבתי הספר, על תוכניות לימוד, או על העידוד לאונס בשיר “כשאת אומרת לא”, גם הוא חלק מעולם המוכֵר עובדה כפרשנות ופרשנות כעובדה. פחות חשובה התשובה מנין נובע הצורך לקנות חפצים, מן הצורך להודות כי יש צורך עז לקנות חפצים, כולל עובדות.

אכן, סגנונו של ניטשה היפרבולי, כטענתו של ברינקר (בעקבות אלכסנדר נחמס). נכון שאפשר לקרוא את ניטשה גם באופן פחות “קיצוני”. אבל ניטשה כתב גם דברים שקשה מאוד לפרשם באופן “מתון”, כמו למשל ב”שקיעת האלילים”: “ההוויה היא פיקציה ריקה. העולם ‘המדומה’ הוא האחד והיחיד, העולם ‘האמיתי’ אינו אלא תוספת משוכזבת” (“התבונה’ שבפילוסופיה”, 2).

פתרונו של ברינקר פשוט, כביכול, כמו שפיתרון מדעי נוטה להיות: “העניין אינו אפוא באמיתיות או בשקריות, אלא במחויבות שורשית יותר של הטקסט ההיסטורי לכך שכל יחידה בטקסט, שהיא משפט שלם או גדולה ממשפט, יכולה עקרונית להישפט כאמיתית או כשקרית. טקסט היסטורי יכול לכלול חלקים שיתבררו כשקריים וכן גם השערות בלתי-מבוססות ואפילו דמיוניות. אבל האוריינטציה של הקורא – המודעת, כמובן, היטב למחבר – היא לעבר מה שיכול להיחשב כאמת. לפיכך טקסט היסטורי כושל אינו הופך להיות טקסט בידיוני, אלא טקסט שקרי-בעליל הכולל ביאור בלתי-סביר של מצב עניינים ממשי”. (“אדרת לבנימין, א’, עמ’ 230).

אין לי ספק שברינקר מכיר את הוויכוחים הגדולים בתחומיו של מדע ההיסטוריה, ולא רק בתחומי התיאוריה של הספרות, בעניין היחס אל הנרטיב כמכשלה של ההיסטוריון. אין לי ספק שהוא מכיר את המיפוי המפורט ליחסים השונים אל מושג הנרטיב, כלומר איך מתחברת עובדה כ”סיבה” וכ”תוצאה” תוך כדי החיבור ביניהן. מיפוי מקיף נעשה בוודאי בידי הפילוסוף היידן וייט. האיבה לנרטיב באה לידי ביטוי חריף ביותר אצל היסטוריוני אסכולת ה”אנאל” הצרפתית. (ברודל כתב בהתקפה על ראנקה: “שימו לב איך ההיסטוריה הנרטיבית טוענת תמיד ליחס ‘אל הדברים כמו שבאמת התרחשו'”). ככלל, ודאי שההיסטוריון יכול להימנע מכתיבת ספרות. ודאי שהסופר הטוב יכול להימנע מהניסיון הנואל של זיהוי “סיבה” ו”תוצאה” עם הידע ההיסטורי שלו (כדרך שעשה א. ב. יהושע ברומאן המביך שלו “מר מאני”).

ואולם, זוהי איננה שאלה פילוסופית. ברינקר עצמו אמר לי פעם שספק אם אפשר לדון בשאלה פילוסופית אחת בלי לגלוש אל ההקשר הפוליטי שלה. הנה כי כן, בארץ שבה ההיסטוריה נתפסת כמו סיפור מוצק, שלכאורה אי אפשר כלל לספרו אחרת (קיראו את ההתקפות על “ההיסטוריונים החדשים” בכל מה שקשור, למשל, לשואה; את ההתקפות על עדית זרטל, על יוסף גרוז’ינסקי, על תום שגב); בארץ שבה נכתבה ההיסטוריה במשך שנים מתוך שקר שקדני (אני מציע לקרוא כדוגמא את האופן שבו תואר גירושם של תושבי לוד הפלסטינים ביוני 48’); בארץ שבה נגוע הרומאן ה”גבוה” בסיפוק תשוקה ל”ודאות היסטורית”, החמצה הגותית גדולה היא לא לשאול מנין נובעת התשוקה הזאת לוודאות היסטוריונית? מנין נובע הצורך השלטוני לבסס את שליטתו באמצעות סידור העובדות.

למקרא ספרו של תום שגב תהיתי גם מדוע הקפידה הוצאת “כתר” לפרסם במלואו את קורפוס האסמכתות העצום שלו (באורך של כמעט מאה וחמישים עמודי הערות, מפתחות, מקורות ביבליוגרפיים). אינני חרד לכבודם של המלומדים ברוך קימרלינג ויואל מגדל. אבל אני מנסה להבין מה הכריח את הוצאת “כתר” להשמיט מספרם המעולה על “הפלסטינים” את כל הקורפוס המדעי של סימוכיהם. אין לי ספק שלא היו כאן אפליה, רדיפה, או זלזול. הרי “כתר” היתה מעוניינת בהצלחתו של הספר המצוין הזה, ובצדק. ואף על פי כן, הספר הזה עומד יפה גם בלי האסמכתות הרבות (במקור האנגלי, שאיננו זהה לתרגום, יש עשרות רבות של עמודי אסמכתות; והתרגום העברי עדכני הרבה יותר). הספר הזה מנסה לבסס תפיסה חדשה ביחס להולדת הלאומיות הפלסטינית, החל ממרד המסים נגד העות’מאנים ב-1834. הוצאות ספרים רבות מפרידות בין “הגרסה המדעית” לבין “הגרסה הפופולארית” שהאסמכתות מושמטות ממנה. האם הספר של תום שגב היה תקף גם בלי האסמכתות העובדתיות? זהו ספר מרתק. בכמה מן ההוצאות שלו בחו”ל יראה, מן הסתם, הספר בתרגומיו הרבים גם בלי האסמכתות ששגב צירף. מה הופך את הוכחת העובדתיות שלו לחשובה כל כך? האם חשוב ש”במקום כלשהו”, מקום אחר, ראשוני, רציני, יהיה לספר גיבוי עובדתי, ואם הגיבוי העובדתי הזה התפרסם במקום כלשהו (“גרסה מדעית”), כי אז אפשר שוב לפרסמו בלי הגיבוי הזה (“גרסה פופולארית”)? אין זה פשוט כל כך, משום שאין ספק שספרו של שגב איננו רומאן בדיוני, דווקא בזכות היכולת להצביע שוב ושוב על מקורות שהתגלו לו בעבודת המחקר הגדולה שלו. אבל האם היומנים של סכאכיני ואלתר מרתקים היו פחות, אילו הומצאו בידי שגב? שמא תלוי התענוג הנגרם בקריאת הספר בָּאמת של מה שנראה “פנטסטי כמו ספרות”?

ברינקר מדבר במאמרו על סוג שונה של מחויבות ביחס לאמת. בין שני הקטבים של הסופר (הישר?) וההיסטוריון (הטוב) מתרוצצים ז’אנרים רבים, המוכרים “אמת” ו”עובדות”, ו”פרשנות”. הז’אנר הדוקומנטרי, הרפורטאז’ה בעיתון, הספרות הדוקומנטרית, כל אלה דורשים מהניסוחים התיאורטיים הישנים להתעדכן. לא רק שהאוונגרד הקולנועי הבין כי בדוקומנטר יש פוטנציאל אמנותי מדהים (מדז’יגה ורטוב הסובייטי ועד גודאר של ה”קרביניירים”, ושל “לחיות את חייה”, ושל “”Numero Deux), אלא שבהרבה דוקומנטרים ישראליים ניתן לראות “ערבוב היוצרות”, ולאו דווקא לגנאי. צילום הלוויה של אמיל חביבי לתוך חיפה בסרטה היפה של דליה קרפל, או הספדו של מחמוד דרוויש בביקור שהותר לו לעשות בנצרת לרגל הלווייה, מעניק דוגמא טובה לעוצמה של העובדה ההיסטורית במה שאיננו בדיון, בשום אופן, אלא “מעבר לבדיון”. אלמלא ידענו שנאומו של מחמוד דרוויש היה הספד לחבר ובעל פלוגתא משך שנים של חיץ, אלמלא ידענו שביקורו זה של דרוויש במולדתו נמנע ממנו משך שנים, “באמת” היה ביקור ראשון, לא היינו מתרגשים כל כך למראה הסצינה הזאת בסרט. לכך עלינו לקרוא “מעבר לבדיון”.

המבול הדוקומנטריסטי שהתרבות שלו מוצפת בו איננו קשור רק לתקציבים הגדולים המושקעים בסרטים דוקומנטריים, ובביקוש הגדול-יחסית שיש בשוק העולמי לסרטים דוקומנטריים “עלינו”, ביקוש המחזיר את ההשקעה ואף יותר מזה. המבול הזה מתרחש גם בתוך הפרוזה. הזכרתי את הרומאן ההיסטורי הנבוב “מר מאני”. זהו שיא של דקאדנטיות ביחס של הבדיון להיסטוריה כמו שהיא “ברורה לנו מאליה”, ידועה, מסוכמת, מנוטרלת מספק. אבל הדוקומנטריות נראית כרעה חולה עוד יותר. שוב ושוב מוכרים לנו מכתבים של דודות וסבתות כדרך לבדות “עולם אמיתי”. דומה הסבתא או הדודה או האב מעניקים לעובדות כוח של “אימוּת”, שאין לעובדות כשהן לעצמן. מהו השקר הגלום באמיתות הדוקומנטריות? בדיוק החזרה על מה שאנחנו כבר מכירים, בדיוק החזרה על מה שנראה לנו, כאילו הוא הפרטיקולרי הכולל בתוכו את הכללי, משום שהוא “אמיתי”, כלומר “לקוח מהמציאות”, דומה למה שאנחנו “מכירים” כבר בלאו הכי. נכון, אריסטו הבין את הקשיים הללו, כאשר דיבר על “המשכנע” ועל “המסתבר”. אבל זה לא פוטר אותנו מהמגיפה הנרקיסיסטית כתופעה תרבותית ופוליטית.

אוגוסט 1999