לפני שנים רבות, בעת שיצאה משיעור המבוא הצפוף לספרות העברית של פרופ’ דן מירון, פגשתי אותה, והיינו מהלכים מתוך הונאה עצמית של דיון אינטקלטואלי במורד רחוב איינשטיין, עד הים. אז גם ניסתה תרזה (לימים מורה ללשון וספרות עברית), להטיף לי את הבשורה על פי דן מירון, כלומר חשיבותם הגדולה של מאפו, שברחוב על שמו התגוררה באותם ימים, יחד עם הוריה (על כן הלכנו לים; אני התגוררתי עם הורי ברחוב לאן, של פיירברג, בר”ג). שיעמום גדול הפילו עלי דבריה, אבל ספגתי, בדלית ברירה, את דבריו של דן מירון מפיה, ומידיה הענוגות קיבלתי משהו אחר ואילם. משכלו כל נימוקי, ומאמצי האנטי-היסטוריציסטיים (“אין שום קשר בין הספרות העברית למה שלומדים ב’ספרות עברית’ וגם לא יכול להיות קשר”) עלו בתוהו, ציטטתי לה פיסקה מתוך ספרו של דה סאד, מ”ז’וסטין” (אז כבר הגענו, אני והמורה-לעתיד, לסככת דייגים ישנה בחוף תל ברוך, עם רשתות וריח דגה ואצות). לאור עששית תרגמתי כלאחר יד וברשלנות מה את מה שעכשיו סוף סוף רואה אור בעברית.

כיוון שהרפרטואר ההיסטוריציסטי לא השתנה ורק “בעלי התוספות” מצרפים אל הרפרטואר הדורי כל מיני “אנטי-תיזות”, המאשרות כמובן את התיזות הלאומיות (“דור האיקסים” וכזה-כזה), רשאי אני להעלות את זיכרון הלילה ההוא, שבו ניסיתי להדוף את מתקפת הספרות הלאומית, את ה”מידה הטובה” של סטודנטית ציונית מאוד לספרות עברית, אשר רבה הגדול הטיף לה מדי שבוע, בשיעור המבוא ההומה של שנת 1972, את חשיבותו של סמולנסקין. וכך ציטטתי לה מהמונולוג של ראש הכנופיה, העושה מאמץ אינטלקטואלי רב לקעקע את האמונה בבתוליה של תרז:

>>יודעת את, יקירתי, ליד מזבחות קיפריס, ישנה מאורה אפלולית שהאהבה פורשת לתוכה כדי לפתות אותנו ביתר עוצמה […]. שם, אין כל מכשול ולו גם הקל ביותר, תרז, אם ההריונות הם שמפחידים אותך, הרי שהם לא יוכלו להיווצר באופן זה, גזרתך הנאווה לא תושחת לעולם; הבתולים שכה יקרים לך יישמרו ללא פגע, ולא משנה איזה שימוש תעשי בהם, תמיד תוכלי להציעם טהורים. דבר אינו יכול להסגיר בתולה מצד זה, יהיו המתקפות קשוחות ומרובות ככל שיהיו. מיד לאחר שינקה ממנו הדבורה את הצוף, שב ונסגר גביע הוורד; קשה לתאר שאי פעם יוכלו להיפתח קמעה. יש נערות ששאבו הנאה בדרך זו במשך עשר שנים, ואפילו עם גברים אחדים ואף-על-פי-כן נישאו לאחר מכן כחדשות לגמרי. […] מה אוסיף ומה אומר, תרז? אם מקדש זה הוא הטמיר ביותר, הרי בה בעת הוא מעורר תאווה שבעתיים; רק שם נמצא כל הדרוש לאושר, והכניסה הכה-רחבה למקדש הסמוך אינה שקולה למקסמים המפתים של מקום שחודרים לתוכו רק במאמץ רב, ומתקבעים בו רק בקושי; גם הנשים מרוויחות מכך, ואלה ששיקול-הדעת שיכנע אותן להתוודע לסוגי תענוגות אלה, לעולם לא יתגעגעו לתענוגות אחרים. נסי, תרז, נסי ושנינו נהיה שבעי רצון<< (עמ' 38-37).

יכול להיות כמובן דמיון בין טיעוניו של דן מירון בזכות סמולנסקין כאפיזודות היסטוריות "חשובות" מבחינת ההווה המשתעמם, לבין טיעונינו בזכות סאד, אילו הסתפקנו בחשיבותו ההיסטורית העצומה של סאד לספרות הצרפתית. אבל סאד אינו "חשוב" בתולדות הספרות הצרפתית. חשיבותו אינה דומה לחשיבותו של ראסין, נניח (ואת ראסין כדאי לקרוא בלי קשר לחשיבותו ההיסטורית). הוצאת "בבל" ראויה לפרס, על כך שבתקופה המוראליסטית/פמיניסטית שבה אנחנו חיים, היא מוציאה לאור את הספר המרתק הזה שעיקר הנאותיו (הסאדיסטיות, כמובן), לבד מתיאורי סקס סאדיסטיים, מצויות דווקא בתענוג שבחשיפת העקרונות האמיתיים של הקפיטליזם הרציונאלי, של הנאורות החילונית, של תפלות היחס המקודש לגוף בעולם שבו אין שום דבר מקודש, בעיקר לא הגוף העני.

כאן, בתל אביב, הכרנו את סאד מהמחזה של פטר וייס, ובעיקר מההפקה של פיטר ברוק; מיעוטנו ראה גם את סרטו של פאזוליני ("סאלו"), שנעשה על פי "מאה הימים של סדום" (1975) מאת סאד. פאזוליני ביקש, בעקבות סאד, לראות בנאצים את שיאה של הפרוורסיה האסתטית הבורגנית. לפיכך יצר כמה סצינות קולנועיות מהממות, ובהן בדק גם את האסתטיקה ההוליוודית, וגם את האסתטיקה הנאצית – באחת. מי אינו זוכר את הסצינה שבה בוחרים הגברים הנאצים בטירה בסאלו את קרבנות המשגלים הרצחניים שלהם, בחשיכה, אחרי שהציבו על ארבע, במעגל, את כל שבוייהם, נערים ונערות, ולאור פנס הם מחפשים את הרקטום היפה ביותר, הרקטום ה"אנדרוגיני", או היוניסקסי. הסצינה מזכירה כמובן את הכוריאוגרפיה של המחזות המוסיקליים של ברודוויי/הוליווד, בתוך ההקשרים הנאציים שהוזכרו.

מישל פוקו לא אהב את ההשוואה בין הארוטיקה הסאדית לנאציזם (פאזוליני, לינה ורטמולר וכו'). בראיון שנתן לכתב העת Cinematographe, אמר: "הנאציזם לא הומצא בידי גבר ארוטי גדול של המאה העשרים, אלא בידי הזעיר-בורגני המשעמם, המרושע והמגעיל ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הימלר היה מעין אגרונום שנשא לאשה אחות. עלינו להבין שמחנות הריכוז באו מזיווג כוחם המדמה של אחות בית-חולים ושל לולן. בית חולים ולול – זוהי הפנטזמה שמאחורי מחנות הריכוז. מיליונים נרצחו שם, כך שאיני מבקש להמעיט מאשמת האחראים לכך, אלא דווקא להעמיד על טעותם את אלה המבקשים לכפות על כל זה ערכים ארוטיים". האלימות הארוטית היא הפנטזמה של סאד, מדגיש פוקו, "אינני בעד קידוש מוחלט של סאד. אחרי הכל, הבה נודה שהוא רקח את נוסחת הארוטיציזם המיוחדת לחברת-משמעת: חברה מפקחת, אנטומית, היירארכית, שזמנה מאורגן בקפידה, מרחביה מחולקים, והיא מאופיינת בציות ופיקוח. הגיע הזמן להניח את כל זה מאחורינו ואת סאד ביחד עם כל זה. […] מטריד אותי שבסרטים האחרונים עושים שימוש באלמנטים מסוימים כדי להחיות, באמצעות התימה של הנאציזם, את הארוטיות של המשמעת. זה של סאד. […] הוא היה אחראי-משמעת, רס"ר סקס, פנקסן התחת ושווי הערך שלו".

סאד הוא סופר משעמם, במובן שספרות רעיונות היא ספרות משעממת. אין כאן אימאז'ים. יש בעיקר תיאורי פרוורסיות חפוזים, ומונולוגים ארוכים ומענגים מאוד, לא מונולוגים על סקס, אלא מונולוגיים פרובוקטיוויים על מוסר. יש כאן סוג של שיעמום המובטח למי שמתנכר לארוטיות הגלומה בטיעונים הסאדיים, טיעונים מרגשים. הספר ערמומי מאוד, אבל גם אב-טיפוס לספרות הפורנוגרפית, ועיקרה – מעבר מסוג אחד של התעללות לסוג אחר. שוב ושוב מופיעים תיאורים פיזיים של בתולות צעירות, ביחד עם טיעונים רטוריים נגד תפלות הבתולים, או שבחי התענוגות החלופיים. קשה לזלזל ב"שעמום" הזה. חשיבותו ניכרת בעיקר בעובדה שטיעון הגבר המפתה, הרציונאלי, המזלזל בחשיבות שמעניקה הבתולה לאותו סרח עודף, מגלה לנו את מה שעלינו לדעת כבר מרוב סקס בשנים הטובות שבין ביה"ס התיכון לקבר: אי אפשר לכתוב על סקס. "אין יחסים מיניים בין ישויות מדברות", כתב לאקאן. כלומר: אי אפשר להפוך את הסקס, בשום אופן, למושא של תיאור מילולי, ובעצם גם לא של תיאור פיגורטיבי אחר. לא רק הפאתטיות של תיאורים מיניים בספרות "גבוהה" מעידה על כך. גם הגל האחרון של "שחרור מיני" בעיקר בקרב סופרות הוצאת "ידיעות אחרונות" ו"הספריה החדשה" מעיד על הקשר בין פורנוגרפיה ופטפוט. אין תימה שאותו מבקר מקומוני שמנמן, מנחם בן, היודע על סקס בעיקר מפי השמועה, ממהר להתלהב ממשגלים מילוליים אצל הסופרות הללו של הגל האחרון. אבל אנחנו איננו מוצאים אותו בספרים, כי אין סקס אחר, שאפשר לכתוב עליו. אין כמו סאד להדגים את זה. שוב ושוב מתרחש הסקס במקום אחד: למשל, האשה ה"מלוכלכת" עושה לגבר כל מיני דברים "מיניים", ואילו במרכז האימאז' המטושטש ניצבת, למשל, על ארבע, הבתולה, ומבלי לפגוע בפלומבה שלה, עושים לה סימולאציות של סקס. הסקס עצמו אינו מתקיים בלשון.

קצרה היריעה מהתעסקות בשפע הכתיבה על הספרות הסאדית (באטאיי, לקאן, פוקו, בארת, דלז, מילר, ז'יז'ק, זופאנצ'יץ' ואחרים), אף שהופעה של סאד בעברית היא באמת מועד ראוי לדיון. פוקו היטיב לאתר את מה שהופך קריאה בספרות של סאד ל"משעממת", אף כי בדבריו הבאים הוא מתייחס רק לקולנוע הסאדו-נאצי הביקורתי: "הדקדקנות, הפולחן, הצורה הטקסית הנוקשה שכל הסצינות הסאדיות כוללות מדירים את המשחק העודף של המצלמה. […] אין פנטזיה פתוחה, אלא ויסות מתוכנת בקפידה. אין מקום לדימוי. היריעות אינן כוללות אלא תשוקות וגופות".

מנין העניין הרב בסאד? ראשית, העוצמה של המודעות ל"אמת" של החברה הצומחת סביבו העניקה לסאד את עמדת הנבואה. האמיתות שהטיח בסאן ז'יסט, ובגיבורים המרגשים ביותר של המהפכה הצרפתית, לא היו אלא "אמירת האמת" על ההיגיון של המהפכה. וכלום אין בניתוץ האמת המקודשת של הבתולה הטובה, או של תלמידת ספרות הנבחנת על מאפו, מעין תשוקה סאדית? כלום אין תשוקה סאדיסטית, ויש אומרים סאדיסטית-אנאלית, בעמדת הנביא השוחט פרות קדושות, כדרך שעושים הליברטינים של סאד, ולו רק במונולוג הקודם לביצוע של האקט? הנה כך מתוארת הסלידה ממעשה מיני 'שלא-כדרך-הטבע': "לא הטבע הוא שמכתיב את הסלידה. כל סלידה מקורה בחוסר-ההרגל. […] ככל שהפעולה נראית לנו מבעיתה יותר, ככל שהיא סותרת יותר את מנהגינו ואת אורחותינו, ככל שהיא שוברת יותר מחסומים, ככל שהיא מזעזעת יותר את מסורותינו החברתיות, ככל שהיא פוגעת יותר במה שאנחנו סוברים שהם חוקי הטבע, כך היא נחוצה לטבע עצמו, תמיד, ורק באמצעות פשעים, יקנה לעצמו הטבע זכויות שהמידה הטובה מנשלת אותו מהן ללא הרף" (ע"מ 138-137). לומר שסאד הטרים את פרויד, בכך יש איזו בנאליות (לאקאן ליגלג על ההנחה הזאת; לטעמו חשוב יותר הקשר בין סאד לקאנט ולמושג ההנאה מן הטוב אצלו, הטוב שאין לו תכלית זולת ההנאה מעשייתו, ההנאה מעשייה נטולת אינטרסים "פאתולוגיים" בלשונו של קאנט).

כתוב אצל סאד: "מה שקרוי 'טובת-החברה' אינו אלא צירוף של כל האינטרסים הפרטיים, אך ורק מתוך התבטלות או ויתור עשוי האינטרס הפרטי להשתלב באינטרסים של הכלל. ועל מה יוותר זה שאין לו דבר?" (ע"מ 41). זה לא מארקס. זה קדם למארקס. אבל התענוג לקרוא את הפירוק המצחיק הזה (נבל ושודד מרצה את דבריו באוזני בתולה זכה) של ערכי ההגינות הליברלית, זהו חלק מהתענוג הארוטי שבקריאת סאד. לכך אולי מתכוון דלז, כאשר הוא אומר: "בכל מקרה, החוק הוא מיסטיפיקציה; הוא איננו מורשה, אלא כפוי, ותלוי במשתפ"יות הידועה-לשמצה בין אדונים לעבדים. כמה משמעותי הוא שסאד תוקף את משטר החוק כמשטר של הנשלטים והעריצים גם יחד. […] עריצים נוצרים באמצעות החוק: הם משגשגים באמצעות המידה הטובה של החוק. כך אומר שיגי ב'ז'ולייט' [של סאד]: "עריצים אינם נולדים באנארכיה, הם משגשגים בצל החוקים, ושואבים את סמכותם מהם".

הטראגיות בעולם הסאדי איננה חדווה. לא רק חזיונות הכאב, המכוסים בשלל מלים, מעלים בפנינו סוג מסוים של ראייה נואשת, חיץ מכאיב בין הכאבה לגוף תמים מצד גוף מענה/מתענג, מנסה לחסל את העודף הקיים תמיד באובייקט (החירות?), לבין שלל המלים שאינן יכולות למלא תפקיד באקט הסאדיסטי. האקט המיני אין לו מלים. הפרוורסיה מנסה להעניק תמליל לאירוע המיני. אבל לא רק השוואתו (הנרגשת) של ז'ורז' באטאיי בין קריאה בכתבי סאד לבין חירבון מענג, קצר, מיידי, הנפטר ממה שצריך להיפטר ממנו (בכוח, בחדווה), לא רק השוואה זו עם סאד, הזר המתמיד, שיש להפרישו מהר ובכוח, עומדת לפנינו בעת שאנחנו קוראים את הספר הזה. סלאבוי ז'יז'ק כותב: "הישגו של סאד היה בהרחבת הלוגיקה התועלתנית של האינסטרומנטליזציה עד ליחסים האינטימיים של הסקס: סקס איננו עוד תופעה מסוגרת בספֶירה הפרטית, פטורה מהאכזריות התועלתנית של חיי הציבור המקצועיים" ("הסובייקט המדוגדג", ע"מ 359). כיוון שקלינטון המכור לסקס "מוזר" הוא גם קלינטון המחריב עכשיו ארצות ועמים בבלקן, יש לדברים הללו משמעות מוסרית מחודשת. זהו ספר חובה (מפוטפט) למי שסבור שסקס הוא המרכז (האילם) של החיים האינטלקטואליים.

אפריל 1999