אַחֲרֵי הַלֵּדָה כָּתַבְתְּ
לִי: “שְׁעוֹת הַשֵּׁנָה דַּוְקָא
טוֹבוֹת מִקֹּדֶם, כְּמוֹ גַּם שְׁאָר
הַחַיִּים, זוֹ בֶּאֱמֶת שַׁלְוָה
גְּדוֹלָה וְאֹשֶר גָּדוֹל בְּכָל
רֶגַע, וַאֲנִי בֵּינְתַיִם רַק
מִתְקַשָּׁה לְהַאֲמִין שֶׁהוּא
כָּאן וְשֶׁהוּא נִשְׁאָר” (וַאֲנִי
הֶעֱתַקְתִּי וְהִדְבַּקְתִּי
שֶׁיִּשָּׁאֵר הָרֶגַע
הַגָּדוֹל הַזֶּה מוּל
עֵינַי, הֲרֵי לְעוֹלָם
לֹא הָיִיתִי יָכוֹל
לִכְתֹּב אֶת זֶה
בְּעַצְמִי)