כרכי ט’ ו-י’ של שירי אצ”ג מביאים לקורא הזדמנות ראשונה לקרוא, בכינוסם, את השירים הרבים שפירסם אצ”ג בראשית שנות החמישים. חלק מן השירים מעוררים הרהור נוגה על הידרדרות שירתו הלירית של המשורר, בשנים שבהן שילב את ידו בידה של תנועה לאומנית, בשנים שבהן ההזדהות עם מדינת הלאום משמעותה היתה גירוש של בני אדם מבתיהם ומאדמותיהם באמצעות טיוח שקרני (אה-לה בן גוריון/אלתרמן) ובמירעה היתה משמעותה פנטזיה משיחית (אה-לה בגין/אצ”ג).

לאצ”ג יש מעריצים רבים – “דו משמעיים” ו”חד משמעיים” – ויש לו גם שונאים רבים. ראוי לומר כי מבקרי אצ”ג, היום כמו גם מבקריו מתוך השמאל הציוני בשנות החרם על ה”בריון”, לא עשו אף פעם חשבון ישר עם שירתו, ממש באותה דרך ששונאיו של מאיר כהנא לא העזו אף פעם לבוא חשבון עם תפיסתו את מדינת הלאום היהודית. האנאלוגיה איננה מסתיימת כאן. מי שלומד את המקצוע הקרוי “אזרחות” בבית הספר התיכון, לומד את מגילת העצמאות, כדי להגן על הדמוקרטיה שלנו. אבל מי שלומד את המסמך הזה ואינו לומד את ביקורתו של כהנא על המגילה, ובעיקר את מה שכתב ואמר על הסתירה בין המושג “מדינה יהודית” לתפיסת המדינה הדמוקרטית, אינו מוכשר באמת להגן על הדמוקרטיה, גם לא מפני שרצים מסוגו של כהנא. ממש כך – ואל ייפגעו מעריציו של אצ”ג – אי אפשר ללמוד שירה עברית, בלי ללמוד את שירתו הגדולה ושירתו הלא גדולה של אצ”ג.

אצ”ג התעניין ב”מהות”: במהות היהודית, במהות הלאומית, במהות הגברית. ההיפך מן העניין ה”מהותי” הזה הוא העיסוק בהעדרה של כל “מהות”, עיסוק שהוא לב ליבה של השירה המודרנית. משום כך, נראית לי ביקורתו הגורפת של נתן זך על אצ”ג המובנת ביותר. אין עוד היפך גדול משירת אצ”ג כמו שירת זך. דווקא משום שזך לא התעניין – למזלנו – ב”מהות”. “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה” של זך, איננו עיסוק במהותו של האדם. להיפך. בשיר העצוב הזה, מתרוקן “האדם” מכל משמעות והוא נשאר בודד ועזוב, מינימום שאפשר לדבר באמצעותו על היצור הזה. אצ”ג כתב שורות מגושמות יותר מאלו של זך בעניין ‘האדם והעץ’. זו ההכרזה הפותחת את השיר “ביתו של אדם”:

רָק מִי שֶשָּב אֶל הַכְּפָר לְעֵת עֶרֶב: אֶל עֵצָיו הַטּוֹבִים בְּכָל-עֵת,
אֶל חֶלְקַת שָדֵהוּ שֶהִיא הֶמְשֵךְ-פּוֹרֶה לִבְשָרוֹ
וְאֶל בְּאֵרוֹ הַמְּקֵרָה-לוֹ מֵימָיו בְּנִצְנוּץ
רָק מִי שֶשָּב בְּעֶרֶב יוֹם אֶל הַכְּפָר וְלא אֶל הַכְּרָך,
הוֹלֵך כְּשָב לִמְחוֹז חֵפֶץ וְלא כְּהֵלֶךְ-גּוֹלֶה לִמְלוֹנוֹ… (כרך ט’, עמ’ 11).

השיר כולו מונה את שבחי הבית בכפר ומדוע בית כזה טוב לאין-ערוך מן הבית בעיר. אין זה נורא כל כך להעדיף את הבית בכפר על הבית בעיר. כמה מן האנשים שהכרתי קנו לעצמם בית בכפר בנוסף על ביתם העירוני, ואם לא קנו – חלמו לקנות. גם מתנחלי אפרת ושילה וקדומים, כולם העדיפו את ביתם הכפרי החדש על גושי הדירות ההטרוגניים בגוש דן. מה שמטריד כל כך אצל אצ”ג הוא המעבר מההכרזה הלא אירונית הזאת להכרזה הבאה על אותו ‘אדם שב הביתה אל הכפר’:

רָק זֶה טוֹעֵם מִיקַר הַטַּעַם שֶל מוֹלֶדֶת הָאָדָם הָאֲמִתִּית,
שֶהָיְתָה לְכָל אָדָם אֵי בִזְמָן בְּזֶה הַיְּקוּם.

הגעגוע אל המקום שבו אדם חי באמת את חייו הלא מנוכרים, האותנטיים מוצא לו פתרון אצל אצ”ג. זה הדבר החשוד כבר מתחילה. אין לו ספק שיש מקום פשוט, שבו חי אדם חיי הרמוניה. הכפר.

אהבת הכפר הרומנטית היא חלק בלתי נפרד מחייהן של אומות מודרניות. ליתר דיוק, מן הפנטזיה של אומות מודרניות. אין רע בפנטזיה. הפנטזיה היא חלק בלתי נפרד מן הממשות. ככל שהכפר הופך לפחות חשוב מן הבחינה ה”ממשית”, גובר כוחו של הכפר בפנטזיה של האומה. מן הבחינה הזאת, שוב, טועים הוגי השמאל הציוני כאשר הם רוגזים על המתנחלים ומטיחים בהם שאין הם “חלוצים של ממש”, אין הם עובדים את האדמה “ממש”. הנה, גם “אבותינו” החלוצים, רק חלק קטן מהם, עבד את האדמה “ממש”. ולמה לחטט ב”ריח הזבל ניחוח חציר” שעליו גדלו ילדי תל אביב וירושלים וחיפה? מה לכם יותר מודרני מארצות הברית של אמריקה? מתי היה “תור הזהב” החקלאי-כפרי משמעותי במובן הממשי? אף פעם. אבל זהו, כאמור, חלק מהפנטזיה ההכרחית של אומות, שאין להן דבר מלכד של ממש, חוץ מאיזה “מקור” שממנו “באו”, מן הכפר הנצחי שלהן. אצ”ג נזהר מאוד דווקא כאן שלא לדבר במונחי “גוף ראשון רבים”. לא שאין לו אהבה גדולה לצורה הזאת. אוהו, הוא יכול לדבר על טיטוס כאילו עמד זה עתה בשערי ירושלים. אבל כאן הוא מדבר לא על “אני”, אלא על ה”אדם”, כאילו הסובייקטיביות תחדל להיות סובייקטיבית, אם רק ינוסח עניין זה בלשון “אדם”. לכל אדם, מעצם הגדרתו של אצ”ג, היה מקום שבו לא חי בגלות. הרע, על פי השיר הזה, החל עם בניין הערים:

וַיִּבֶן עִיר וַיִּצּק כְּבִיש לְהַעֲלִים-מֵעֵין אֲדָמָה מַדְשִׁיאָה.
וַיְּהִי לְגוּף מְרֻבֶּה רֹגֶז.

הפנטזיה של הכפר היא לא רק רומנטיקה, היא גם יותר מזה. גם ציונות, למשל, היא חלק מהרומנטיקה, וגם יותר מזה: היא חלק מהחשיבה הקולוניאלית, אבל גם יותר (וגם פחות מזה). האהבה לכפר או לאדמה אינם ניתנים לחלוקה. המתנחלים אינם מעניינים משום ש”אהבתם לטרשים”, נוסח חגיגות ט”ו בשבט” איננה אהבה לטרשים, או להפרחתם. כל עניין “הפרחת השממה” במיתולוגיה הציונית לא היה אף פעם אהבה לאדמה פורחת ושנאה לשממה, אלא אם ההפרחה היא חלק ממעשה ההשתלטות. “האדם” אצל המתנחלים איננו “אדם”, אלא “יהודי” שפירושו גם “לא ערבי”. מבעד לפנטזיה הכפרית מבצבצת עלילה אחרת לגמרי.

כך כתב וולט ויטמן, מורהו החשוב של אצ”ג:
אֵין הָאֲדָמָה מִּדַּיֶּנֶת,
אֵינָה טְעוּנָה רַחֲמִים, חִשּוּבִים אֵין לָהּ:
אֵינָהּ צוֹוַחַת, נֶחְפֶּזֶת, מְפַתָּה, מְאַיֶּמֶת,
מַבְטַחַת,
אֵינָה מַפְלָה שׁוּם הַפְלָיוֹת, לא יַשִּׂיגוּהַ מֻשְּׂגֵי כִּשְּׁלוֹנוֹת כָּלְשֶׁהֵם,
אֵינָה נוֹעֶלֶת כְּלוּם, אֵינָה מְסָרֶבֶת כְּלוּם, אֵינָה מְסֻגֶּרֶת בִּפְנֵי אִישׁ
(“שירת האדמה המתגלגלת”, עלי עשב, תרגום הלקין).

שימו לב לחושניות של ויטמן, להצהרות הדמוקרטיות שלו על היות האדמה [נקבה] מתמסרת לכל אדם [שפירושו תמיד גבר]. עכשיו נשוב לאצ”ג. הוא אינו מעמיד את האדמה במרכז ובאמצעות המכנה המשותף הזה מבקש לשיר את שירת הדמוקרטיה. לא. אצ”ג מדבר על אדם מסוים, ומבקש להיתמם כאילו מדובר ב”כל האדם”. האדם המסוים הזה של אצ”ג אינו רוצה להיות גולה בעיר. הוא רוצה להיות חופשי בכפר. כי שם
הַגּוּף מֻשְׁקֶה כַּשָּׂדֶה וְכָעֵץ בּוֹ.
הָאָדָם אָדוֹן לְבֵיתוֹ, כִּי בֵּיתוֹ בַּכְּפָר אֵינוֹ גָּבֹהַּ מִמִּצְחוֹ
וְאוּלָם אֵין אָדָם בַּכְּרַךְ אָדוֹן לַחוֹמָה, שֶׁהִיא גְּבוֹהָה מִמִּצְחוֹ… (עמ’ 12).

זהו ביטול הניכור על פי אצ”ג: אינך חופשי? היה אדון! ההליכה אל הכפר, בשיר שהתפרסם אי אז בשנות החמישים, היא כדי להיות אדון. אם תרצו, כך מתבארת לא רק התחברותו של אלתרמן לאצ”ג בהקמת התנועה לשלמות הארץ, מיד אחרי מלחמת 67′, אלא גם “מהותן” של ההתחלויות הכפריות מעבר לקו הירוק: אלו של “איכות חיים” כמו אלו של ה”אידיאולוגיה”, העולם הזעיר בורגני, כל כמה שיתחבר לכבודו פלקט של אהבת הטבע, ופלקט של אהבת האדם, או פלקט של “אהבת הארץ”, בתוך-תוכו מצויה אהבת הבעלות. כמו במעמקי השיר הזה, שבו מתחוור ההיגיון העמוק של תאוות השחרור [הבורגנית הזעירה] של העולם המצומצם. מי שרוצה, ימצא כאן את הקשר העמוק בין הימין לאלה שאינם “ימין”: תאוות השחרור שהיא תאוות הבעלות. מה אומר ומה אדבר? כשג’אניס ג’ופלין שרה את שירה הבלתי נשכח “אני ובובי מקגי”: “Freedom’s just another word for nothing left to lose” היא קרובה אלי יותר (בנפש ובגוף) משקרובים אלי, נניח, מאיר כהנא, או אצ”ג, או יבדל”א הלל וייס. אני מודה באשמה תיכף ומיד. ורק אחרי שהבהרתי את הדברים הללו אוכל לומר דברים בשבח שיריו היותר יפים של אצ”ג. נסו להאזין למוסיקת התופים הזאת:
בָּאנוּ בַיָּמִים כְּמוֹ בְנָהָר עַד מָתְנֵינוּ; בְּגוּף, אֲבָל לֹא בְנַפְשֵנוּ (כרך ט’, עמ’ 108).

בשנות החמישים מתמצה כוחו של אצ”ג בעניין זה. לא בקונקרטי, אלא בתיפוף, בדיבור על היחיד בלשון הכלל, בראיית היחיד כחלק מכלל גדול והומוגני. כאן לפעמים ממריא הטקסט. יכול להיות שיש קשר בין לאומנותו של גרינברג לאהבת הקמאי אצלו. הקמאי איננו רק עניין של “אטביזם”, אלא הנחת הקשר ה”הכרחי” בין העתיק להווה.

שָם אֵפְגֹּשׁ אֶת אָבִי הַקָּדוֹשׁ וּבְיָדוֹ עַל כְּתֵפִי
אֶת-בְּנוֹ-יוֹבִילֵנִי לְהַר הַמּוֹרִיָּה הָעִלָּאִי:
שָם בֵּית הַמִּקְדָּש עַל תִּלּוֹ… בְּתֵבַת עֵץ זָיִת
טְמוּנִים טַלִּיתִי הַקְּטַנָּה מִיַּלְדוּת וּתְפִלַּי
בְּשַׂקִית קְטִיפָה כּחלָּה בָּהּ שְמִי רָקוּם פָּז
בְּיַד אִמִּי עוֹד מֵאָז.
וְאֶת כָּל אֲשֶׁר פֹּה לְמָטָּה אָבַד לֶאֱלהִים וְאָדָם –
מָצוּי שָׁם: כָּל דָּבָר לא נִפְסַד, כָּל נִגּוּן לא נָדַם (כרך ט’, עמ’ 92).

זהו האלוהים הקרוב ביותר לאלוהים ה”ישראלי”, כלומר האלוהים הדתי-לאומי, והוא ממלא איכשהו אצל היהדות הלאומית את החלל שנוצר אחרי מות אלוהים ה”ישן והטוב” בכבשנים.

שני הכרכים כוללים שירים שמעולם לא ראו אור בספר של אצ”ג עצמו. דן מירון מכנה את האוסף הזה “שירה לירית-מטאפיסית”. כל כמה שאצ”ג שנוי במחלוקת, וכל כמה שהמחלוקת האידיאולוגית מטשטשת באמת את המחלוקת על לשון השירה, וכל כמה שהארכאיוּת המכוּונת של אצ”ג מאיימת על הקורא בפטישים, אי אפשר לברוח מיופיה של שירת המוות שלו:
בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת הַמַּמְתֶּקֶת מֵימַי, הַמַּעֲסִיסָה פְּרִי אִילָן שֶׁמִּמֶּנָּה רֻקַּח,
בַּאֲשֶׁר עוֹמְדִים הַבָּתִּים וּבָם מִטּוֹת דּוֹדִים וַעֲרִיסוֹת יוֹנְקֵי שַׁד
נְהַלֵּל נָא לְאֵל-בְּרֵאשִׁיתָהּ: כִּי אַחֲרֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנָּה לֻקַּח
בָּאנוּ דּוֹרוֹת דוֹר-בְּדוֹר כְּזֶרֶם בְּזֶרֶם בַּיַם… (כרך י’, עמ’ 79)

הכרזת הנצח יש בה משהו תוּנְפָּני: אנחנו, בני אדם חילונים, אין לנו “אומץ”, או מוטב, אין לנו אמונה בהשתלשות הדורות, ואנחנו עומדים מול הים הגדול הנקרא המין האנושי בלי שום תיאור של הראשית. אצ”ג נוטל מן התנ”ך את תמציתו השירית והמאמינה בהשתלשלות והולם בנו את המטאפיזיות הזאת: היכולת להאמין שיש מין “מהות” כזאת: אדם בעולם, מול אלוהים מחוץ לעולם. נאמר מה שנאמר: עדיפה מטאפיזיקה כזאת על פני חילוניות, המגניבה מבעד לסדקים שבקירות הצריף הציוני-חילוני את השתלשות העם היהודי מאברהם אבינו עד השד-יודע-מי-כרגע-ממונה-כאבי-האומה. אצל אצ”ג אין חצי אמת, מן הבחינה הזאת.

במיטבו אצ”ג של שנות החמישים הוא אצ”ג הלאומי, או הלאומני. כאן קול הנבואה שלו, המניח שירה בעצם הדיבור המוגבָּהּ. זהו דיבור שאינו נזקק לשום השתדלות אצל האוזן השומעת, אלא להתמסרות לקולה של הקינה, של ההטפה, קבלת דינו של “האב המשורר” (כלומר אצ”ג ומאחוריו אלוהים וההיסטוריה היהודית). כאן בוקע גם קול השירה התנ”כית שדוברה מדבר כְּאָב. אבל בשירים החילוניים, אלוהים איננו אפילו מפקד חטיבה (“אֱלֹהִים עוֹמֵד עִם זְמָנוֹ: מַצְבִּיא לְצִבְאוֹת יְצוּרָיו” [עמ’ 97]), אלא משהו הנמצא למעלה, מצוות משורר מלומדה ללוח “הארץ” (בתחילת שנות ה-50), או לגליון חג של “מעריב” אחר כך:

וּנְבָרֵךְ לֶאֱלֹהִים, הַיּוֹדְעִים לְבָרֵך,
כִּי הַלַּילָה נָלוּן בְּבָתֵּינוּ חַיִּים
וְנִשְׁכַּב עַל סָדִין יְרֵחִי רַעֲנָן
וְהַרְבֵּה זִמְזוּמִים נוֹצְצִים עַל הַגַּג.

הַלַּילָה הַזֶּה לָנוּ חַג מֵעַל חַג (כרך ט’, עמ’ 68).

חילוניותו של אצ”ג בולטת דווקא בעיסוק האובססיבי שלו בְּמוֹת ה”איש” (זה ה”לא-לאומי”). שוב ושוב מוטרד המשורר ממראה המת, הנשאר לבדו: גבר שוכב, מופקר לפגעי מזג האויר, ולפי שגופו של המשורר ממלא תפקיד כל כך חשוב בעולמו, גופו הגברי, החזק, המאוהב בנשים ובנופים, נתפס המוות, לא אחת, כמבקש לבצע מעשה מגונה בגופו של הגבר השוכב פאסיבי, גוף עזוב בעולם שבו איש אינו זוכרו, זולת האם היולדת. ואלוהים אינו זוכר? לא. מה לאלוהים ולעולם כזה? הנה גם אלוהיו של אצ”ג, הוא אלוהי המעמד הבינוני-הלאומי, כאן, בסוף דרך הנדודים היהודית במחצית הראשונה של המאה הזאת:

אֱלֹהִים, מֶה רָחַקְנוּ לֶכֶת וְלִגְדֹּל!

זֶה עָצְבֵּנוּ מַר וְדַעְתֵּנוּ פְצֵעָה..
אֶפְשָר שֶנַעֲמֹד לִתְפִלָּה בְּנֶפֶש נְכֵאָה
שֶאֲמָרוּהָ קַדְמוֹנִים בַּעֲלֵי זָקָן וּפֵאָה
שֶאֵין בָּהּ אַף מִלָּה אַחַת קֵהָה
אֲבָל – כָּל תְּפִלָּה לְדָמֵנוּ צְמֵאָה. (שם, עמ’ 99)

הדתיוּת היחידה המבצבצת מתוך השירים – שירי אצ”ג בתקופת המדינה – איננה געגוע אל האל, אלא געגוע אל הדתיות, שאבדה כבר. והאל הזה – האב האנאלי הגדול, מחוז הערגה וההתענגות/סבל של הפרט המתחנן על נפשו (למשל, זה של משוררי תהילים) מָנוּעַ ממנו, נחבא עמוק בתוך הטקסט הקולקטיבי, המטיף מוסר, מלמד לקח, מפטפט את הצפוי. כי הטקסט מטעם האב הסמלי (מטעם הסדר, החוק) הוא תמיד טקסט ריק כמו נאום ליום העצמאות.

האלוהי הסתמי הזה, נחוץ לנו להכירו: הרי “כולנו באנו” מהעיירה המזרח אירופית, וכמעט נשכחה מאיתנו העובדה הטראומטית, שאפילו אלו החיים בינינו סוג של המשך – כמו אצ”ג, כמו מערכת החינוך – קרע גדול פעור בהם, ודווקא בגלל הקרע הזה, שאותו הם חיים, או חיו, אסור להם – אין הם מסוגלים – להפריד בין הלאומיות החדשה למסורת העתיקה. אין להם כוח לעוד אבדן אחד. יותר מדי הם מתאבלים על מות האל (אבא/ואמא), עד שאין הם יכולים להשליך את המזכרות שלו: תפילין, תיק קטיפה לתפילין, הדלקת נרות. אין כאן הרבה אלוהים. יש כאן אֵבֶל מתמשך. בין ז’בוטינסקי וקלויזנר החילוניים הגדולים לבין בגין וכהנא הדתיים/לאומיים נפערה השואה, וממש כך, בין אצ”ג של הליריקה המוקדמת לאצ”ג של שנות החמישים. במרכז השירים הגרועים ניצבת הסתמיות, אפילו כאשר הוא שר על אימו, על אהבותיו, על פחד המוות, על געגועיו לפולין. כן. הוא מעז להתגעגע לשם. אבל הכל נשמע תפל: תותי הבר, היער, הנחל, הדג בנחל. מי שמזלזל בסתם הזה, מי שלא מבין את הסתם הגדול הזה, אינו יכול להבין את הזעקה בשירת השואה של אצ”ג, אינו יכול להבין את מה שהעברית הישראלית צריכה היתה לעבור בין שנות השלושים לשנות החמישים, אינו יכול להבין את אחד ממקורותיו של הפאשיזם הישראלי (שהיום הוא תערובת מוזרה של קצת דודו טופז והרבה צחי הנגבי, או להיפך).

לפעמים הוא מצמצם את מחויבותו הדתית עד כדי נקם יהודי (בעזרת השם, כמובן) לכדי שירה ברמה הרוחנית של המתנחלים מלוינגר עד מרגלית הר-שפי. למשל:
בִּתִּי הַנִּשְקֶפֶת אֵלַי כְּמִבֵּין הֶעָבִים הַזַּכִּים,
בְּהַרְרֵי יְרוּשָלַיִם גְּבֹהִים
שֶׁסַּבּוּנִי בְּגוּף וּבְנֶפֶשׁ, בִּתִּי גּוּף-עַד-אֵם;
לָךְ שְמָהּ שֶל אִמִּי הַקְּדוֹשָׁה הָרַגוּהַ גּוֹיִים;
בְּדָמֶיהַ-דָמַיִךְ חֲיִי כְּאִמֵּנוּ מִקֶּדֶם! (“אב אומר שיר”, כרך י’, עמ’ 34)

בקריית ארבע (סדום של ימינו) אפשר לבכות מהזבל הזה. שימו לב: בתו של המשורר מזכירה לו את אמו שנהרגה. טוב ויפה. אין לו כוח למסור לנו במה היא מזכירה אותה: בתלתליה החומים, או בעיניה הצוחקות וכל המזכרות הללו שאדם מוצא בילדתו, זכר לאמו. לא. הוא ממהר, הזָכָר הזוכר, וכבר רואה בה את רחל אמנו, ואת כל האימהות היהודיות. ואם תסתכלו מסביב ותקראו היטב את מה שרוב היהודים הטובים מסביבנו חושבים ורואים, תראו כמה העניין חולני. מי משסתקרן, מה מבקש אצ”ג מבתו בהמשך, יכול להתבשר:

וְלִפְנֵי הִכָּנְסֵךְ לַחֻפָּה אַל תָּבוֹאִי שְׂדֵה אִישׁ
שֶׁהוּא לא מֵעַבְדֵי אֵל אָבִיך וְאָבִיו וְאִמּוֹ.

ובקיצור: אל תתחתני עם גוי, מבקש אצ”ג מבתו בשם אמו שנרצחה בשואה. נו, זה לא נורא כל כך, כאשר מדובר בבקשה פרטית מאוד. יכול להיות שסביר לבקש בקשה כזאת מן הבת אפילו בשיר. אבל כאן, על רקע הרצף שעליו מתופף המשורר בקול גדול, אתם יכולים לראות את הממד המטאפיזי הדוחה של הלאומיות הישראלית: ירושלים היא התגלמות המקום הנכון לזכור גם את אמנו ה”קונקרטית” שנספתה בשואה, כמובן (יהא הישראלי ממוצא תימני או קווקזי) ולזכור גם את אמנו התנ”כית העוד יותר קוקנרטית, כי מה אמנו שנספתה בשואה אשכנזיה, כך אמנו רחל היא ממוזגת עדות. במקום אחר הוא מתפאר בייחוס הזה – רחל אימנו – כמין משהו שנלקח ברצינות גמורה, רצינות תהומית שרק מורי בתי הספר לוקחים ברצינות כזאת:

אִם אֲצִילִים בְּעִטּוּרֵי כְּתַב הַיַּחַשׂ בְּזָהָב
עַל גִּלְיוֹן קְלָף וְשָׁם כָּתוּב עֲלֵי אָבִינוּ בַּעַל זֵר:
אֵיךְ מָצָא אֶת אִמֵּנוּ בִּבְתוּלֶיהָ עַל הַבְּאֵר
וָתְהִי הָאֵם אֲשֶׁר אָהַב; (כרך י’, עמ’ 67)

הבתולים של רחל משחקים, אם כן, תפקיד מכריע בנפשו של אצ”ג. כמעט מָריה. ניחא. ולשם מה בא העיסוק הארוך ב”מוצאנו” האצילי? כדי לומר שגם אם “אנחנו”
בְּחירים בלי אִגֶרֶת יֻחֲסִין וְעִגּוּלִין
וְהַהֶכֵּר שֶׁהֵם בְּחִירִים: הִיא חָכְמַת הַלֵּב בִּלְבָד
וּבַחָכְמָה הַזּאת – אֵשׁ יָהּ: גָּם שֶׁמֶש גָּם יָרֵחַ וְכוֹכָבִים יֶשְׁנָם! (67).

אז זהו: הבשורה היא בשורה ידועה למדי. כל מטלפן ממוצע לתוכנית רדיו מכיר אותה: העם היהודי הוא עם הניכר בחכמתו. מה שהופך את הטקסט הזה לעלוב עוד יותר הוא הפתרון שמציע אצ”ג לבחירים (“שֶהֵם אַדְרִיכָלִי הַהֵיכָל בְּהָגוּתָם”): בדידות. ואריאציה על ‘עם לבדד ישכון’. “וּלְבָדָד.. כְּכָל אַדְנוּת” (עמ’ 68). את זה כבר אי אפשר לתלות בכל ציוני. רוב-רובם מעדיפים לא לדבר על האדנות, אפילו להתכחש לה. לאומנותו של אצ”ג, והמטאפיזיות מהדהדת-הדורות אינם האספקט היחיד של העוצמה בספר הזה. שימו לב ליופי הגלום בבית הבא:
אוֹן אֱלהִים הוּא הַיָּם: דָּמוֹ וְדִמְעָתוֹ הַגְּדוֹלָה.
אַסְפַּקְלָר שֶלּוֹ הוּא הַיָּם: בּוֹ פָנָיו לְכָל רְקִיעָיו.
כָּף יָדוֹ הָרְחָבָה הוּא הַיָּם: בָּהּ שָׂם פָּנָיו, בְּעוֹלָה
הַחַמָּה אוֹ הַלְּבָנָה בָּם.. כְּעֵינַיִם לָאֵל מִנִּי עָב
קְרוּעוֹת עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת מִתּוֹךְ מִפְלְשֵׂי עֲנָנָיו
מִבּקֶר עַד עֶרֶב לִבְלִי אִישׁוֹנִים..
אִישׁוֹנָיו נוֹצְצִים בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁתְּכֵלֶת עֵינָיו כְּהוּיָה. (כרך י’, עמ’ 131).

מה שהופך את השירה הזאת לגדולה באמת איננו היותו חלק מתוך “הסיפור הלאומי”. מה שהופך אותו לגדול באמת הוא פיסות השירה הגדולה באמת, זו שעם “מהפיכת זך” נעלמה מהמרכז השירי שלנו (וחבל). אינני יכול אלא להדגים בשירת הכאב הגדולה:
מִמַּעֲמַקִּים קָרָאנוּ לְיָהּ אַף עַל קְטַנֵּי פַכִּים אֲבוּדִים
כִּי מָדוֹד לא יָדַענוּ עֶרְגָה וְתַאֲוָה לְמִדַּת הֱיוֹתָהּ
וְשֶקּוֹל לא יָדַענוּ מִשְקַל כְּאֵב וְתוּגָה מִשְׁקָל כָּבֵד מִשְקָל קַל
וְעֵרֶךְ דְּבָרִים לא הֶעֱרַכְנוּ קָטן וְגָדוֹל, כִּי בְּעֵרֶךְ אֶחָד:
אֶחַד שֶׁאָבַד לוֹ חֶלְקוֹ וְאֶחַד שֶׁנָּשָׁה אֶת הַכּל
שְׁנֵיהֶם תִּנּוּ אוֹתוֹ תִּנּוּי מַר עַל שֶׁלּוֹ-הָאָבוּד
בְּאוֹתוֹ צַעַר-קוֹל;
וְגָם נָטוּ לִבְכּוֹת, שָׁחוּ ראש וּבָכוּ מֵאוֹתוֹ נאד דְּמָעוֹת (עמ’ 123).
אבל אם יש משהו בכרך ט’, הראוי לקריאה נרגשת, משהו שהוא פנינה בכרכי השירה, משהו שבשבילו ראוי לחגוג את הכינוס, הרי זה מחזור שירי “בארץ סרב” (כרך ט’, עמ’ 142-150). מחזור שירים זה ראה אור בלוח “הארץ” ב-1952. שירים שהם זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה. המשורר, חייל בצבא הקיסר האוסטרו-הונגרי, נכנס לבלגרד הכבושה, המתקוממת, ומשתתף בדיכויים של הסרבים. ליבו עם הסרבים.
הַסָּוֶה! מֵעֵבֶר מִזֶּה:
חֵילוֹת בְּנֵי סֶרְבּ הַשְּנוּנִים:
אוֹיְבֵי הַקֵיסָר אֲשֶר לוֹ
נִשְבַּעתִּי שְבוּעַת אֱמוּנִים…

המשורר מזדהה עם העם המתקומם, אף שהוא עצמו לבוש מדי הצבא המדכא את ההתקוממות (על נהר הסווה):
אוֹי סָוֶה סָוֶה נָהָר!
אֲנִי יְהוּדִי בְּצַד זֶה…
שָא בְּפִי-זֶרֶם סוֹדִי –
אֲמִתִּי לִבְנֵי סֶרְבּ בְּעוֹדִי:

אֲנִי אִם יוֹרֶה בְּכֶלְיִי
אֶל עֵבֶר בֶּלְגְּרַד הַדָּוָה
אֲנִי לָהּ יוֹרֶה בְּסָלוּד
בִּרְכַּת יְהוּדִי: אַהֲבָה!
הנה כוחו האמיתי של אצ”ג – האכזריות:
כְּאֶל שְדֵה הַקָּמָה הַבְּשֵלָה
אוֹי אָנוּ נָבוֹא כְּקוֹצְרִים
וְנֶפֶש יְהוּדִי אֲבֵלָה
בִּגְדוּדֵי הַקֵּיסָר הַשּוֹצְפִים.
בשורות הנפלאות הבאות מסתיים השיר הדרמטי – המשורר מברך את הנהר על רצח הארכידוכס ומסכם:
אֶת זֶה אֲנִי סֶח אֶל הַסָּוֶה
לִפְנֵי הִכָּנְסֵנוּ בֶּלְגְּרָדָה
בְּרֹב תּוֹתָחִים וּכְלֵי רֶכֶב
וְאֶרֶץ תַּחְתֵּינוּ תִּרְעָדָה.
מי יכול לכתוב על שירה עברית ולא להלל את השורות הללו? (מובן שהכיבוש והמרד נגד הכיבוש הופכים למרד היהודי נגד הרומאים. הסרבים בתוך המשוואה הזאת הם כמובן היהודים העתיקים:
כִּי כָּל שֶאוֹהֵב הוּא כּוֹאֵב
וְזֶה הַכּוֹאֵב יְהוּדִי
כְּאֵב יְרוּשַלְמִי עַתִּיק
מִימוֹת הָאוֹיֵב הָרוֹמִי.

הממד הנוסף של השיר הוא סכנת המוות האורבת למשורר עצמו, מפני הטרור:
וְחַיָּיו פֹּה תְּלוּיִם לוֹ בְּנִים
שֶסַכִּין קוֹמִיטַדְזְשְ יִנָּתֵּק..

לא זו בלבד שהמשורר אינו מפתח איבה אל המחבלים הסרבים (סכינאים שתיהלתם רבה גם ביוגלסוויה הסרבית של היום), אלא ששוב מכתיבה לו השתתפותו שלו בדיכוי, בצד הלא נכון של הזירה, “פואטיקה אכזרית”. הטרור הסרבי מפחיד, אבל אצ”ג, ה”קרבן בפוטנציה” איננו “נגד הטרור”:
וַאֲנִי עִם כֻּלָּם פֹּה פּוֹחֵד
אַךְ אֲנִי מְבָרֵך קוֹמִיטַדְזְשְ
בְּלִבִּי הֶחָרֵד לְחַיָּיו..

ואחר כך באה ההתאהבות בשתי הסרביות והאכזבה מן העובדה שהן מארחות את קציני הכיבוש, כל כך גדולה הזדהותו של המשורר עם קרבנות הכיבוש. אבל אז מחריש פיצוץ עז את בלגרד:
‘בֶּלְגְּרָד בְּיָדֵינוּ!’ … אֲבָל
בֵּית שְתֵי הֵנְּעָרוֹת אֲשֶר בּוֹ
נֶעֱרְכָה הַכֵּרָה לִכְבוֹדָם
שֶל קְצִינֵי הַמָּטֶה הָעֶליוֹן
הוּעַף בָּאֲוִיר… וּבְרַסְּקוֹ
גָּם שְתֵי הַנְּעָרוֹת שֶבַּשִּיר.

אני יודע שיש סיבות טובות לא לאהוב את השמחה-לאיד הזאת, את השמחה לראות פיגוע טרור של לוחמי חופש נגד צבא הדיכוי. יש בה אפילו גסות רוח. אבל מחזור השירים הזה אינו נפסק כאן. שיר הסיום במחזור מצייר את זוועת המלחמה בנימה פציפיסטית:
אֲלָפִים שֶל עַמֵּי הַקֵּיסָר
שֶרָקְבוּ עִם בְּשָרִים וּמַדִּים
טְמוּנִים לְאָרְכָּם וּלְרָחְבָּם
שֶל נוֹפֵי יוּגוֹסְלַב – שְלָדִים…

ואחר כך:

הוֹלְכִים מְטַפְּסִים רְבוּצִים
בִּיוֵן רְפָשִים… גֶּשֶם לַיִל.
מַרְאֵה הַגּוּפִים הַתְּקוּעִים
בִּמְהֻפָּך בְּמִכְמֹרֶת הַתַּיל…

ועוד בהמשך:

מִדֵּי פַּעַם צוֹנַחַ גּוּף חַי
פְּצוּעַ קָדְקֹד אוֹ כָּתֵף
וְהַזֶּרֶם בּוֹלְעוֹ מִן הַצִּד..

הנה כאן חוזרים הדימויים הנוראים ממלחמת העולם הראשונה ומפעילים אצל המשורר את רגשותיו, את דימוייו. כאן “בדידותו של המת” החוזרת בכרך שוב ושוב מקבלת את משמעותה הנוראה ביותר, כאן נולד המשורר. וכך כותב המשורר בזכרו את המלחמה:
שָמְרֵנִי מִקִּבְרוֹת נָהָר
כַּאֱשֶר שְמַרְתַּנִי עַד כֹּה
מִמָּוֶת בּבֹץ עַד צַוָּאר!

כאן חוזר אלוהים לתפקיד האב האנאלי, המגן, ומלטף. אחרי כל ההתפתלות על הכיבוש והטרור והכוונה להיות חלק מן הסרבים הנלחמים על חירותם, הוא מסיק כעת רק מסקנה: לחיות. ויש גם סיום אחר. עכשיו יש לו מדינה מ”שלו”, ‘מלכות משלו’, בוודאי גם צבא ‘משלו’. לכן הוא טורח על עוד סיום, לאומי, לקהילה הקוראת אותו ומפנטזת פנטזיה משיחית:
כָּעֵת אֲנִי פֹּה… מֶרְחַקִּים:
מִנִּי אָז וְעַד כֹּה מֶרְחַקִּים
אַךּ פֹּה לֵילֵי קְרָב עִבְרִיִּים
רְחוֹקֵי מַהוּת… מַעֲמַקִּים.
אֲנִי מְבָרֵך יְהוּדִים
עֵל רְעָמִים וְּזְעָמִים וּבְרָקִים
תַּחַת קְדוֹשֵי שְחָקִים.

ומי שרוצה להבין כמה משעממת היא שירתה של מדינת הלאום יקרא היטב את שני הסיומים הללו.

1995