מירון תובע להיות אב (ועניין זה בולט עוד יותר בדיוניו על משוררות); ואולם, “העדר האב” הוא תנאי לקריאת שירה; קריאת שירה צריכה להיות משוחררת מ”האב המחוקק”, מהצורך האובססיבי להעניק קוהרנטיות, סיכומים, תולדות, אילן יוחסין, “לאומיות”. לפעמים משתוקק דן מירון לדבר בשפתם של חוקרי העבר, “אבות הביקורת של הספרות העברית”. הוא מעדיף “סטרוקטורה” על “מבנה”, “סקסואלי” על “מיני” (עמ’ 283); הבלשנות שבה להיות “לינגוויסטיקה” (306), ויש גם “אבטו-הומור” (עמ’ 302), “דיסטאנץ” (עמ’ 344), ועוד כהנה ז’רגוניזמים, היכולים לשמש מבוא משעשע לדיון בתפיסת המבקר את עצמו כאב בלי-גיל.

ומכל מקום, בשלב כלשהו בספרו, אחרי שסיים לסקור את כל מה שנכתב על השיר “האדם אינו אלא…” (מאת שאול טשרניחובסקי), ואחרי שסיים למזער את כל קודמיו, כולל אפילו את מאמרו הנפלא של בועז ערפלי, כותב מירון בפסקנות: “הדרך לגילויו של המוקד אינה יכולה להיות, מבחינה מתודולוגית, אלא אחת: דרך ההפשטה וההמשׂגה של החומר התימטי בכל אחד מחלקי השיר עד לאותה נקודה של הכללה, שבה ייווצר המבנה התימטי המשותף לכל החלקים” (עמ’ 44). מוקד? דרך אחת? הפשטה? המשגה? מבנה תימטי “משותף לכל החלקים”? אכן, לשון הביקורת של מירון לא רק עושה שימוש בחומרים אדיפאליים מובהקים כדרך פרשנית, לשונו היא לשון “האב” הדורש כל הזמן את “המוקד”, את “העיקר”, את ה”קוהרנטי”, ודרישת “העיקר” מהשירה היא כמובן חניקתה. להזכיר לחלק מן הקוראים, כבר היה מאלארמה, כבר היה אליוט, כבר היה פאונד, כבר היה פליני, כבר היה גודאר. היו, אבל לא בממלכת ‘ספרות עברית’.

לרגע אין מירון סוטה מן העיקר. דיוניו מרתקים, לפחות מבחינת המידע/רכילות שלהם: יחסי ביאליק-אצ”ג, שירתו הפוליטית של אצ”ג, נפתוליה של אסתר ראב, “טבעות עשן” של לאה גולדברג, רטוש. אבל מאמציו מכוונים, בדרך כלל, להוכיח היכן שגו קודמיו. יכול להיות שקודמיו טעו, בעיקר אם המבקר מגייס לצידו קורפוס אחר, שונה לחלוטין, ומשמו של הקורפוס האחר הוא ניצב, בבקשו לשנות את הפרופורציות של הקריאה. זהו בדיוק תפקידה של התיאוריה. ואולם, היכרותו המצומצמת של מירון עם תיאוריה פרשנית, היכרות קצרת-רוח, קשורה לאופי הדיון ה”אבהי” שלו. לפעמים הוא יורה שֵם חשוב כדי לשכנע אותנו בצדקתו שלו בעזרת “דוד חשוב” מאמריקה. אבל בדרך כלל אין הוא מסוגל לעשות שימוש בתיאוריה. מדוע? משום שבהתמודדות תיאורטית את/ה תמיד חלק ממערכת; תמיד את/ה גם “בן-לאב” גדול ממך; אינך יכול להיות מחוקק; עליך לצטט “גדולים ממך” (והם מצטטים “גדולים-מהם”, כמובן, אלו תולדות כל שיח), ולהסביר באמצעותם את מה שהעובדות “לעצמן” אינן יכולות לגלות. לכן מעדיף מירון עובדות, הרבה עובדות, חלק מסיפור “היסטורי”.

בסיום ספר של מירון, ניצבים קוראיו, כשהם מגיבים בערך כמו ידידי הנפעם מ”פ: “דן מירון הוא גאון”. ובאמת, באין דיון תיאורטי, באין הסבר תיאורטי אחר לקריאה ה”לא נכונה” של כל כך הרבה דורות, מסתכמות השגיאות של קודמיו של מירון כהוכחה לאי הבנה רב-דורית. כגון כך הוא כותב לכל אורך הספר: “מרבית קוראי השירה עדיין טועים בהבנתו [של השיר], אף-על-פי שכבר לפני יותר מעשרים שנה עשה בועז ערפלי ניסיון פרשני-דידקטי מפורט להצביע על טעויות שטעו מבקרים שלפניו בהבנת השיר” (עמ’ 22), ואחרי שמירון מסביר מדוע גם ערפלי אינו מספק, נפתחת הדרך לאמת הסופית של מירון. או במקום אחר: “על סמך השירים שנדונו עד כה יכול הדיון להגיע לסיכום בסידרה של מסקנות, ששוב לא תיראנה מתמיהות, אף כי הן מנוגדות במשמעותן וברוחן כמעט לכל מה שביקורת שירת לאה גולדברג קיבלה כמובן-מאליו עד כה” (עמ’ 383).

“טעויות היסטוריות” אפשריות, אם בא המבקר משדה תיאורטי חדש, אם מלאכת הפירוק שלו מוצאת את המכנה המשותף לטעויות קודמיו, לא בטיפשותם או בבורותם. אבל האלטרנטיבה של מירון היא תמיד השכל שלו. והמכנה המשותף לטעויות קודמיו הוא, במשתמע, שכלם הקטן יותר. אני כמובן שמח להניח שדן מירון חכם יותר מכל סובביו. כיוון שאני מכיר חלק מהם, אני לא בטוח שמדובר בהישג גדול מדי. אני מודע גם היטב לדימויו של מירון, בקרב תלמידיו ועמיתיו, כאילו המייסטר הוא “תיאורטיקן”. לא מיניה ולא מקצתיה. כאמור, מירון שולף תיאוריה, אם וכאשר הוא עושה זאת, לא כדי לפתור קושי שהעובדות מעלות, אלא כדי לעשות שימוש בשמו של התיאורטיקן. כך, בעזרת הארולד בלום ותפיסתו הפרוידיאנית-משהו (במסה אחת קצרה ופופולארית מאוד), מחלץ מירון מתוך שדה נטול-הוכחות עובדתיות את הטענה על יחסים “אדיפאליים” בין אצ”ג (הבן) לביאליק (האב). ומי היא האם בתיאור הכפוי הזה? נו, כמובן, התרבות העברית (וכבר אנחנו עוברים למטאפורות השחוקות של ‘ספרות עברית’). אבל כיוון שאין שום סימוכים ליחסים כאלה, כיוון שמכתבים חשובים בעניין זה אינם כבר בנמצא, כיוון שמירון דוחה בחמת זעם את החומר הביוגראפי שנכתב על אצ”ג (“ראשית, עלינו לסלק מלפנינו, ללא ויכוחים ודיונים מיותרים, את תיאורי ביאליק-אצ”ג כפי שנרשמו פה ושם בידי חסידים ואפולוגטים של אצ”ג במסגרת של הגיגוגרפיה ספרותית, שאין כל קשר בינה לבין בירור ספרותי היסטורי ענייני”, עמ’ 90), נשאר לנו שטח רחב וארוך ל”סיפור” אדיפוס, וסיפורו של “האב” הוא תמיד סיפור אדיפוס, משום שהוא משכפל את מושג האבהות המכרעת, כלומר את הסמכות ואת הסמכותיות. וכך, יחסי אב-בן, בין ביאליק לאצ”ג, מתוארים בדרך מטאפורית ומטונימית, משוערת ועובדתית, נרטיבית ולירית, כך או כך, כך או כך, כיאה לסיפור מעניין, כולל קריאה יפה בכמה מהשירים של שניהם, בעזרת ההנחות המעגליות-מדי על טיב יחסיהם. חשוב אולי לציין כי מירון מבין יחסים אדיפאליים אצל נושאי כתיבתו בדרך פרוידיאנית מאוד מוגבלת: קנאה, שנאה, הערצה, תביעה להכרה, ובמקרה הטוב גם מעט סלחנות; אף פעם לא מדובר באהבה, בתשוקה לתת, בחיבוק מענג, בגעגוע, ברצון להוריש, למשל.

היחסים הללו התרחשו, על פי מירון, במשך תקופה קצרה מאוד, בת חמש שנים (עמ’ 91). מה טעם להחלת התבנית הקשוחה? סיבה אסתטית, כמובן: “המתבונן בה [בפרשת היחסים בין ביאליק לאצ”ג] כאילו היה מתבונן ביצירת אמנות הנשמעת לחוקיה. מכאן העניין והקסם שבה. הדרמה הספרותית הזאת מרתקת לא פחות מכל דרמה אישית-אנושית שאנו יכולים להעלות על דעתנו” (עמ’ 93). מכאן ואילך, התיאור מרתק (וגם כאן דימויו של מירון כאיש משעמם מטעה, אולי בגלל מאמריו הטרחניים בעיתונות: הוא איננו משעמם אפילו בעמוד אחד של ספרו). אבל יותר מכל, עולה מהתיאורים בספר תשוקתו של מירון לתאר מערכות של יחסי אדון-עבד כיחסי אב-בן, כיחסי מבקר-משורר, או כיחסי משורר בכיר-משורר צעיר (אף פעם אין אצלו מבקר, המקיים יחסי “בן/עבד” כלפי משורר, אף פעם אין המבקר נלחם על מקומו, על השמעת קולו, על התקבלות אצל פרופסור בכיר ממנו, או אצל משורר, אף פעם אין המבקר נלחם על הפיכת קולו לבעל סמכות מתוקף מעמד, או עמדה, או חוק, וכל זה, כאמור, בניגוד לכל כך הרבה משוררים ה”נלחמים – על פי מירון — על דרכם”.

כך או כך, אין למירון הרבה הוכחות לתיזה שלו על יחסי ביאליק-אצ”ג. מה שנכתב אינו ראוי, או הלך לאיבוד. ולכן “לא נותרה בידינו תגובה ספציפית של ביאליק על שיר זה [“קהילות הקודש בגולה” לאצ”ג]. עם זאת, אין להטיל ספק בכך, שהוא עורר במשורר הוותיק התלהבות ואולי אף תרם להלוך-הרוח שהוליד את שבחיו הסופרלטיביים שהושמעו בזמן הזה […] ביאליק יכול היה להזדהות עם הריגוש הסוחף הנוצר בשיר” (עמ’ 130). זוהי דרך המספר הכל-יודע, תפקיד האב המחוקק: “אין להטיל ספק”, בפתיחת המשפט, המכשיר את מה שתיכף אחרי זה מופיע בכעין subjonctif עברי: “ביאליק יכול היה להזדהות”. הטריק “האבהי” הזה חוזר על עצמו גם במקומות אחרים בספר. אותה דרמה מתרחשת גם באופן הבירור של מירון את תולדות קריאתו של שיר, או ספר, או משורר/ת. אותו טיעון אדיפאלי, בגרסה פשוטה מדי, תמיד מתוך עמדה של “אב”, או “יורש האב”, חוזר גם כמושא המחקר.

כאשר מירון כותב על משוררות, הוא אץ-רץ לחלצן מידיהם של גברים “רעים”. אצל אסתר ראב מדובר במבקרים או בביוגרפים, ששמם אפילו לא מוזכר, או שמדובר בברל כצנלסון ועסקני תנועת העבודה; אצל לאה גולדברג מדובר בשלונסקי, אבל גם בטוביה ריבנר. בכל המקרים הללו, מתייצב מירון כיורשם החוקי של ביאליק ושל אבות-אבותיו, צופים לבית ישראל, אל מול הספרות העברית ושלל חוקריה או סופריה. לאה גולדברג תעתה בדרך, אחרי “טבעות עשן” (זוהי התיזה המרכזית במסה על ספרה הראשון), משום ששלונסקי וחבורתו לא ממש הבינו את המודרניות השונה שלה, ובדומה לשלונסקי וחבורתו, גם מבקרי הספרות – עד שקם דן מירון. אסתר ראב סיגלה לעצמה את מה שאמרו עליה: “יש להיזהר גם בקבלת העובדות הקטנות, הביו-ביבליוגרפיות שהמשוררת העלתה בראיונות עמה, ומהם הן התגלגלו והגיעו עד ל’מחקרים’ ספרותיים” (עמ’ 272). ותיכף בא ה- subjonctifאה-לה מירון: “קרוב לוודאי שהתייחסה בהסתייגות נמרצת אל יחסם ה’מחוצף’ של צעירי ‘דור המדינה’ גם למנהיגים ותיקים אחרים [בנוסף לבן גוריון] ואף למשוררים ותיקים שהיו בעבר בני תחרותה” (עמ’ 273).

מי שאינו יכול לעמוד בסתירות, מי שאינו מבין את חשיבותן של סתירות, מי שאינו מבין כי הדיבור, מעצם טיבו, כולל סתירות “בלתי נסבלות מהבחינה הפילוסופית” (למשל סתירה בין הרצון לומר משהו על העולם, לבין הרצון להשמיע קול, לדבר בקצב, להחליף מקצב), מי שאינו יכול לעמוד בסתירה הזאת, אסור לו לכתוב על שירה. גם השיח האקדמי של השירה העברית זקוק לשבר, מן הסוג שהעניק הלדרלין, לדוגמא, לקוראי השירה הגרמנית, או מאלארמה לקוראי השירה הצרפתית, כדי להפסיק לקרוא שירה בדרך המייגעת שמירון ותלמידיו מבינים. כלומר בתולדות התרבות שלנו כבר היתה יונה וולך. מכאן ואילך יש לשוב ולקרוא את השברים בלשון ובתחביר, עם יונה וולך כ”ראשית”, ובחזרה אל המשוררים שקדמו לה, מתוך ויתור על “האב הממלא את המקום של האב החסר”. כתיבתו של מירון על שירה נשית מבהירה כמה נחוש רצונו להיות אב “מתקן” שברים ושסעים, וכמה חסר תקנה הוא הניסיון הזה. אבל האב החסר הוא תנאי לשירה והאב הממלא-מקום הוא התנאי לרדוקציה שלה, לתיאור ה’ריאליה’ (“ככה צריכים להיות פני הדברים”). לא רק הורביץ, רביקוביץ, ויזלטיר, לוין, וולך, לא היה להם אב. גם עמיחי, זך, שבתאי, אבות ישורון ומשוררים מרכזיים אחרים השילו אותו מעולמם. מירון לא רק שאינו מוכן להכיר ב”ראשית שאיננה אחד” (היגיון חובק כל, שתפקידו ‘לתקן’ את מה שחוסר ההיגיון התחבירי ‘קלקל’), אלא הוא מתעקש לסתום בעצמו את הפרצות בכל דרך אפשרית.

שיאו של הסקנדל בספר הזה הוא הדיון ב”טבעות עשן” של לאה גולדברג. זהו ספר שירה יפהפה. אני יכול להאיץ באוהבי שירה לרכוש את שלושת הכרכים של שיריה (ספריית פועלים) כדי לקרוא במלואו את הספר הראשון והמופלא הזה. מירון מתאר יפה את הגירתה של גולדברג מאירופה לפלשתינה. אבל הוא אינו יכול לקרוא אמירה שבורה, רצוצה, סותרת את עצמה. הוא מוכרח להכניס סדר. הוא קורא תחביר ומיד בודק כיצד שייך התחביר הזה לשפה המתוקנת, אחרי השבר של השיר, כלומר לפני בואו של המחוקק (הוא עצמו, או כל נותן-סדר). בשביל מה לשוב אל התקינות הלשונית, אם השיר בורא את עצמו, קורע את עצמו, מן הדיבור (parole)?

מירון מציע ל”טבעות עשן” סביבה אסתטית אחרת. לא שלונסקי ואלתרמן, אלא פוגל, בן יצחק, פומרנץ ופרייל. זוהי תיזה מעניינת. יש מודרניזם אחר, אומר מירון, מודרניזם עברי-אירופי, שגולדברג צמחה בתוכו, לפני שנשבתה במלתעות הדרקון השלונסקאי. יכול להיות שיש טעם בדברים. מירון עצמו אינו מציע דוגמאות כדי להוכיח את טענתו. נכון שגולדברג המוקדמת פחות “פעילה” משלונסקי: היא מניחה לעולם לטפס עליה, ומכל מקום, אין היא משתדלת “לטפס” עליו. תחילה היתה חווה, ורק אחר כך הפכה ללילית. עניין זה חשוב ומעניין. לא את מירון. כאן נגמר לו פרויד (פרויד, המציב גם את העולם/הגבר/הפאלוס בעמדת ענווה) והוא מעדיף למיין את שיריה של גולדברג על פי “זרמיהם”. המיון הזה, מצוות האב המחוקק, משחרר את הקורא מראייה, מהקשבה, מצניעות של מאזין משתוקק. הקורא נהפך ליודע-כל אה-לה מירון, קורא השירה הופך להיות קורא של אנציקלופדיה. הנה: “כך, למעשה, משרתת המטפוריקה הסימבוליסטית בשיר זה אותה מגמה שמשרתת ההתערטלות הפוסט-סימבוליסטית בשירים הפרוזאים הפוסט-סימבוליסטיים” (עמ’ 372).

אני חוזר למה שאמרתי קודם על יונה וולך. שירה נשית מעניקה מבט על שירה בכלל, לא רק על “מצב האשה”, אלא בעיקר על “מצב הלשון”; לא בגלל “העבריינות” (התחבירית, או הסמאנטית, או המיגדרית), אלא בגלל האנומיה, או “העדר החוק”. כשלאה גולדברג חותמת שיר בבית קורע לב כמו זה:

וְלֵב שֶׁנִּזְדַּקֵּן בֵּין אוֹר וְסַגְרִירִים
וְשֶׁסְּתָוִים רַבִּים דָּפְקוּ עַל חַלּוֹנוֹ
רוֹצֶה לִטְבֹּל בְּדָם עֲלֵי הַתִּדְהָרִים
מָשׁוֹט חוֹתֵר אֶל פֶּלֶג חֶדְלוֹנוֹ

אין שום סיבה בעולם להעניק למשוט החותר, בין אם הוא הלב עצמו, ובין אם נמלט המשוט מהתחביר הקוהרנטי (והוא בכלל משהו אחר), נושא חדש (ואז הפלג הוא הלב), אין סיבה להעניק לו “משמעות מלכדת”. מה שדורש הסבר (אם צריך הסבר ואין מפלט מכתיבה ביקורתית) הוא דווקא הניסיון ה”נואש” של גולדברג “לסגור” את השיר, למנוע את התפוררותו (בעזרת החרוז, המשקל, המטפוריקה, בחירת המטאפורה המעצימה עד כדי אבדן משמעות “פלג חדלונו”). על כן יונה וולך היא פרק הפתיחה לקריאת שירה עברית. את “השירה הנשית” צריך לקרוא מהמקום שבו “העדר חוק” או העדר של משהו, אשר שירה יכולה גם בלעדיו (חייבת לחיות בלעדיו): אב/חוק/סדר/אל. קריאת שירה משוחררת מ”האב המארגן” (כלומר מהצורך האובססיבי להעניק קוהרנטיות, סיכומים, תולדות, אילן יוחסין, ראשית ואחרית, שליטה, “לאומיות”) תצמח במקום שבו תגווע קריאת האב.

כישלונו של מירון אינו נובע רק מהיותו עסוק בשיטור ואכיפה, אלא בגלל היותו תלוי ב”ריאליה” (בלשונו שלו), בהיות “רוח האומה” משענתו ההגותית היחידה, ההוכחה היחידה לחשיבותה של יצירת ספרות. מכאן ההיצמדות הגדולה שלו רק אל מה שכבר נכתב (בדרך לביטול המוחלט). מכאן, כנראה, גם אי היכולת שלו לדון במה שלא נאמר או נכתב אף פעם. אחרי הכל, בבואך אל “רוח האומה” אינך יכול לטעות הרבה, רוח האומה היא כמו שרב בקיץ, מה כבר יכול להיות שגוי בהישענות עליה? וגם בהיותך צודק אין רבותא. מה יותר קיים מהיש עצמו?

יולי, 1999