ימים רעים גם לתרבות. רבים מדי בינינו חיו שנים רבות באשליה, כאילו דמוקרטיה תתקיים כאן, ותרבות, ואמנות, וחירות מחשבה, בעוד מעבר לגבול, כביכול ב”מושבות הכתר” הרחוקות, ישתולל הכיבוש, ויתרוצץ מפעל ההתנחלות. הם יתנחלו, אמר הליברל הטוב, ולנו תהיה “תרבות”, “נהיה אירופה”. והנה, מעבר לגבעות נעשה כמעשה אירופה באפריקה. ועכשיו, ענן גדול מסתיר את עין השמש. אם אהיה קונקרטי מדי, אם אתן דוגמאות מן העיתון, יבואו האירועים הבאים ויטשטשו את האירוע הזה, של היום, ויהפכו את הרשימה למיושנת. אבל האוזן מתרגלת לצרימות, משום שהתרגלה לא לשמוע צווחות כאב. אין בכך כמובן כדי להסביר את המפולת הגדולה שבה אנחנו חיים ומה עניין תרבות לפוליטיקה. ואולם, אם מה שנחשב בשנות הששים כעניין קיצוני (למשל, בנייה יהודית בירושלים המזרחית) ומה שנחשב בשנות השבעים לעניין קיצוני (למשל, התנחלויות גוש אמונים באיזור רמאללה וחברון) ומה שנחשב בשנות השמונים כעניין קיצוני (למשל, התנחלויות באיזור שכם), “התמתן” בסוף העשור הקודם, כלומר איננו “קיצוני”. ובאותה מידה, העמידה על החזרה לגבולות ה-4 ליוני 1967, הפכה ל”קיצונית”. נניח לשאלה כיצד קרו הדברים הללו. די אם נבין כי בשביל שדברים כאלה יתרחשו, צריכה התרבות להשתנות, וכל זה בפרק זמן של פחות מחיי אדם ובשביל שדבר כזה יקרה, בקיצור, צריכים הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד קובעי טעם, ביניהם גם סופרים ואמנים, לצאת לזנות בשדה הרוח. הרי לא הקטיגוריה המוסרית השתנתה. בעלי הכוח החליפו עמדות ויחד איתם “אצו-רצו גמדים”.

מבחינת התודעה הישראלית, משכנה של התרבות הישראלית, יש יותר מדי חלקים לא-חיים, משותקים, מאולחשים: מיליוני הנתינים הפלשתינאים בשטחים הכבושים שייכים רק לרגעים לתודעה, ואילו אנחנו נמצאים בתודעתם יום יום, רגע רגע. אנחנו שם תמיד, כל רגע, בלי לדעת. הם אצלנו, בתודעה שלנו, רק מדי פעם, לזמן קצר, אחרי פיגוע, או בערב חג, כאשר הרדיו מודיע “עם ישראל מתכונן לליל הסדר, סגר מלא הוטל על השטחים”, וגם אז הכל נחבא תחת מלה יבשה, ‘סגר’, מלה שאין לה משמעות, לבד מן המשמעות הלשונית, כי מהו סגר בחייהם של מיליוני בני אדם, מהי הפקעת אדמה, מהן מכות תמידיות ממתנחלים, מהם מחסומים בני שנים ארוכות, מהם בכי וצעקות ושרירות לב? זהו החוט המקשר בין כל המאמרים והמסות: תרבות נבנית מן הגוף החי, של בני אדם, נשים וגברים, בני כל מיני קבוצות אתניות. על כן תרבות אינה יכולה באמת לחיות במקום שכל כך הרבה מכאובי גוף אינם מתגלים. על כן תרבות אינה יכולה לחיות כאשר חלקים רבים כל כך של התודעה הופכים למאובנים. המאמרים הללו נכתבו בין השנים 1996 ל-2002. חלקם נכתבו מתחילה כמסות קצרות לעיתון וחלקם לבימות אחרות; חלקם נכתבו לפני פרוץ האינתיפדה הנוכחית, וחלקם לצידה; חלקם נכתבו בחייו של חנוך לוין וחלקם נכתבו אחרי מותו. יהא הספר הזה נר זיכרון למי שכל כך חסר לנו בימים האלו.

מאי, 2002