בְּמַנְגִּינַת הֶחָלִיל, אִם מַקְשִׁיבִים
טוֹב-טוֹב, שׁוֹמְעִים אֶת שְׁאִיפוֹת
הַמְחַלֵּל חוֹבְרוֹת לֶאֱרֹג אֶת קְלוֹן
הַכִּסּוּי, אֶת מַארְשׁ הָאֵבֶל בְּלִי
צְוָחוֹת. שֶׁתִּשָּׁאֵר הַנְּשִׁיפָה הָאֶמְפִיזְמָטִית
וְקֹצֶר הַנְּשִׁימָה, וְקֶצֶב לֹא סָדִיר, בֶּכִי
וּצְחוֹק, וּמִלִּים מְלֻכְלָכוֹת, וּבְלִיל
שָׂפוֹת, וּקְרִיאוֹת יְלָדִים “פִישׁ דַבַּבָּה
יָא בָּאבָּא”, וְ”אַבָּא”, וְהִיסְטוֹרְיָה רְחָבָה
אַחַת, פְּרָטִים סוֹתְרִים, וְדַם
הַחַפִּים, חַם זוֹרֵם בְּעוֹרְקֵיהֶם
וּתְחִנַּת הָעֲיֵפִים לָנוּחַ, לְדַבֵּר
עַל תְּאֵנָה, עַל גֶּפֶן, עַל זֵר
שֶׁל דְּגָנִיּוֹת, עַל לְבֵנִים בַּקִּיר
וְגַג יָצוּק שָׁלֵם, וְחַלּוֹן מְסֻתָּת
וּוִילוֹן מִתְבַּדֵּר בָּרוּחַ מִן הַיָּם. הוֹ
אַבָּא, אַבָּא