אבא של רחלי היה שחקן, קרא לה רוחל’ה והכריח אותה לעבוד אתו. הם היו נודדים מעיירה למעברה ומציגים בעברית וביידיש מערכונים ופזמונים. רחלי היתה עוברת אחרי ההצגה בין הצופים ומבקשת שישימו כסף בכובע או במטפחת, כיוון שהיא אין לה, באמת שאין לה, כבר כוח להציג. אחר כך היתה הולכת אתו למסעדה לאכול מרק. אבא של רחלי היה ניצול שואה, כמובן. מעולם לא דיבר איתנו במפורש על זה, אבל נהוג היה לסלוח לו על צעקות ששמענו מהבית, גם נהוג היה לסלוח לרחלי על ההתנהגות המוזרה שלה בכל מיני עניינים, בגלל העובדה שאבא שלה היה ניצול שואה. בשכונה היו עוד שני ניצולי שואה שקטים יותר, אבל הם העריכו את אבא של רחלי, כי הוא היה מאושוויץ, ואושוויץ היה משהו אחר. ככה הם אמרו. המשפחה שלי היתה משפחה של ותיקים, והקשר שלי עם השואה היה משפט אייכמן, שאני זוכר אותו טוב-טוב, ובייחוד ההתעלפות של ק. צטניק בזמן העדות שלו. אני הייתי הרבה זמן חבר של רחלי. זאת אומרת, מה שנקרא בעברית חבר של מישהי — בן זוג שלה. לעומת זה הייתי רק השני ששכב איתה. בזמן שרחלי היתה החברה שלי היא היתה בתולה. פעם נסעתי עם רחלי ועם אבא שלה לאחת ההצגות שלהם. זו היתה עיירה שחלק ממנה היה פעם כפר ערבי, ובבית-הקפה שהם הציגו הפעם לא היו בכלל דוברי יידיש, ואבא של רחלי התעקש לשיר שיר דווקא ביידיש ורחלי תרגמה אותו. את הכסף, אני חושב, נתנו האנשים רק בגלל היופי שלה. היא היתה כבר בת שבע-עשרה. אחר-כך הלכנו לקפה, ששם בעליו היה כתוב למעל„ על שלט והוכיח שהם כן היו דוברי יידיש. אבא של רחלי קילל ביידיש. היא היתה מאוד נחמדה אליו, אם גם יגעה מאוד. אני ידעתי כמה היא שנאה אותו. הרי היא בכתה פעם בזרועותי איזה אבא מפלצת שיש לה ולמה היא צריכה לסבול את כל זה. אבא של רחלי הזמין לכולנו עוגות וקפה ושאל אותי מתי אני הולך לצבא. אני אמרתי לו שדחו לי את הגיוס בגלל בעיות רפואיות. חולה? קצת, אמרתי עם הרבה בושה. אבל לו לא היה אכפת, כי הוא לא היה ותיק. הפולנים מדברים על המחלות שלהם באופן גלוי. אחר-כך אמרה רחלי: בואו ניסע הביתה. האיש הצעיר שישב שם עיצבן אותה. הוא היה בחליפת-פסים ומזוודה גדולה חומה. אבא שלה צחק ואמר שככה הוא עצמו נראה כשבא לארץ, וזה שום דבר שהוא מסתכל, אולי הוא רוצה להתחתן אתך ואולי הוא רוצה ללמוד את השפה הקשה הזאת. בערב הלכתי עם רחלי לראות סרט בשכונה שלנו שאף פעם לא הביאו אליה סרטים טובים. ראינו סרט סנטימנטלי על מלחמה ופרידה עם מוסיקה מבחילה. אני נגעלתי. רחלי בכתה וליטפתי לה את הגב ואת הכתפיים והיא הצטמררה. חשבתי שהיא נהנתה והמשכתי ואפילו הוספתי. אחר-כך בחוץ היא אמרה לי בתוקפנות שלא אגע בה ככה. היא לא יכולה לסבול את הרוך שלי. אני הייתי בעיצומן של בחינות-הבגרות, והידיים שלי באמת היו רכות מדי. לעומת זאת הייתי בטוח שאחרי הטירונות הן תהיינה חזקות. לפעמים שכחתי שלא אהיה חייל קרבי ודמיינתי את עתידי כחייל קשוח. קשוח אבל מוסרי, ציוויתי לעצמי. בהצגה של רחלי ואבא שלה הוא היה אסיר שמסתכל כל הזמן דרך החלון, רואה את הבת שלו היפה ושר לה שיר על ארץ רחוקה. לא את, מה שאני מתפלל, הוא היה שר, כן את, אבל משהו יותר רחוק, יותר יפה. כשהיה שר ביידיש, היה משתמש במלים גסות, אמרה לי רחלי, והיה בוכה וצוחק. כשהיה מדבר בעברית, היה מאופק ועצור. לפעמים היה מפיל את עצמו בסוף ההצגה, ורחלי היתה מבקשת מהקהל לתת כסף למען המחלה של אבא שלה שהיה באושוויץ. אף פעם לא התביישה להשתמש בזה. פעם, כששאלתי אותה על זה, היא הסתכלה בי בהרבה מאוד בוז. יכול להיות שאז היא החליטה לא לתת לי להיות ראשון. כשהיינו קטנים ידע אבא של רחלי לגייס את כולנו לעבודות בחצר שלהם. אמא שלי אמרה תמיד שלאחרים לא אכפת לי לעזור, אבל בבית אינני עוזר בכלל. אבל זה לא היה ככה. הם היו עניים והם היו בעלי-ברית, רחלי ואבא שלה, ואנחנו היינו בעניינים. פעם אפילו הסביר לנו אבא של רחלי למה הוא לא סובל את אשתו, את אמא שלה. ופעם אחרת הוא אמר לנו את האמת על המין, ואפילו שידענו על זה הרגשנו שהדיבורים שלו הם לא כמו של הנערים המבוגרים שהיו מנבלים את הפה. הוא הסביר לנו בפרוטרוט ולפעמים היה צוחק בקול מוזר. רחלי התנהגה אז כמו מלכה ואביה כמו שר-החצר. בקיץ התגייסתי. שוב שכחתי שלא אהיה חייל קרבי ושוב בכיתי בסתר כשהובהר לי כל זה. אמא שלי כאבה את כאבי ואמרה שאפשר לתרום הרבה גם ככה. אבא שלי אמר שעם הרבה מאמץ הייתי מצליח לעבוד על הרופאים וכנראה לא רציתי; בכל אופן, שאדאג לשרת עכשיו את המדינה על הצד הטוב יותר. לרחלי, החלטתי, לא אספר. הטירונות היתה ארוכה וחמה. יועדתי לקורס סודי שאיני יכול לספר עליו לרחלי, בייחוד משום שרציתי שתחשוב שאני חייל קרבי. קיבלתי ממנה מכתב אחד משך כל הטירונות וכל-כולו מלא שיטנה אל אביה המשוגע, שצועק בלילות ומתבדח בימים ועושה את כל הדברים שהדעת אינה סובלת ושאני כבר בטח מכיר מכל השנים הארורות הללו שהיא גרה על-ידי. כשנגמרה הטירונות, באתי לבקר אותה. היה לי שיער קצוץ והייתי שרוף בפנים ובידיים. היא אמרה לי שאני נראה כמו חייל אמיתי וחייכה אלי. תיכף יבוא החבר החדש שלה, סיפרה לי. הלב שלי נחמץ. כל הנשיקות והנגיעות בחזה ובין הרגליים נראו לי כמו התחייבות, הדדית אפילו, ועכשיו פתאום היא באה ומספרת לי על החבר החדש שלה. עשיתי את עצמי אדיש וטוב לב. גם השתמשתי בסלנג מהטירונות. אחר-כך בא החבר שלה. הוא היה קיבוצניק. ידעתי בסתר לבי שהיה טיפש וחסר תרבות אמיתית, רק לא היו לי ההוכחות. מאוד הפליא אותי כל העניין. הוא היה נחמד מאוד אלי, שאל שאלות על הטירונות והבין כנראה שאני לא קרבי. אני אמרתי לרחלי שאבוא אליה פעם אחרת, והיא חייכה ואמרה תדפוק קודם בדלת. למה היא התכוונה? כשהגיעה רחלי לגור אצלנו מאיזו מעברה רחוקה היינו עוד קטנים מאוד והיינו משגעים אותם. זאת אומרת, כשהיינו רואים את אבא שלה, שהיה צורח בלילות מתוך שינה, היינו קוראים אחריו: “תיש, תיש מק-מק-מק” וכל מיני הלצות מטופשות מ”מקס ומוריץ”. רחלי היתה בוכה ומנסה לזרוק עלינו אבנים, ואבא שלה היה צוחק, מתפקע מצחוק, ואז את כל הזעם שלה היתה מפנה נגדו ומכה בו בכל הכוח, והוא היה ממשיך לצחוק. הרבה זמן לא נתנה לנו להיכנס אליהם הביתה, ואם נכנסנו, היתה מגרשת אותו מהסאלון. עכשיו רחלי התבגרה. היא לא צועקת עליו וכל העניין נראה לה טראגי. אמא שלה לא יוצאת בכלל החוצה והיתה תמיד תעלומה גדולה. חזרתי לבסיס, איפה שהקורס הסודי אמור היה להתקיים. בכביש, כשיצאתי, היטלתי מכתב לתיבה של רחלי ובו שפכתי את כל מרירותי על בגידתה. אהבתי אותה והיא היתה יפה. רוב הילדים הוותיקים לא החשיבו אותה ואת יופיה, כי לא היתה משלנו. ליד ביתה היא מישהו מוזר בחליפה כחולה מפוספסת ומזוודה. כל הדרך לבסיס ניסיתי להיזכר מי זה היה, ורק כשהגעתי לבסיס נזכרתי בו. ביקשתי חופש מיוחד כדי לחקור את העניין, ומובן שלא קיבלתי אותו. באמצע השבוע קיבלנו אפטר. לא הלכתי לבקר את רחלי, למרות שרציתי מאוד לראות אותה. קודם-כל, מי יודע אם לא יצאה להציג. שנית, אולי היתה עסוקה עם הקיבוצניק. שלישית, לא רציתי שתדע שאני ג’ובניק. אבל כשירד החושך הרשיתי לעצמי לצאת החוצה. אמא שלי קראה אחרי אם אני הולך לרחלי, ואני שפכתי עליה מטר של צעקות כאילו היא אשמה שלא הולך לי. ליד הבית של רחלי ראיתי אותו. הוא היה גדול, והאור שבא מהמטבח הטיל את הצל שלו לכיוון בית-הכנסת הריק. רציתי לצעוק, אבל אסור היה לרחלי לדעת שאני בבית וגם לא טוב לקלקל את הבילוש באמצע. כשהייתי קטן, חלמתי להציל אותה מידי גברים רעים ואכזריים. הוא היה רזה עם כובע רחב לראשו. פתאום ראה אותי, הביט בי, ניענע בכתפיו וברח דרך חצר בית-הכנסת לרחוב המקביל. חזרתי הביתה, טילפנתי לכמה חברים מהכיתה, בנים, חלקם עוד לא גויסו, ושמחתי שאף אחד מהם לא היה בבית. אני חושב שלא הייתי הג’ובניק היחיד. אחרים בטח שיקרו. בקורס היו החלונות מכוסים בווילונות שחורים, ואור ניאון לבן הציף את החדר ועייף את העיניים. אסור היה לרשום משהו, והבית עצמו היה מוקף בתיל דוקרני. יכולתי להיות גאה מאוד בכל התפאורה הזאת, אבל אסור היה לספר משהו על כל זה. חוץ מזה, מעשרים וחמישה חיילים עשרים היו בנות, וגם הן אהבו רק חיילים קרביים. חוץ מזה, אני אהבתי את רחלי. בדיתי את מותו של הקיבוצניק בתאונת-דרכים או בפעולת-תגמול. קיוויתי שהוא יראה פעם אחת את הטקסים שעורך בלילות אבא של רחלי ושיתבייש בכל החבורה המטורפת שנקלע לתוכה ושאני אהיה היחיד שאהיה מוכן לסבול את זה. רחלי כתבה לי מכתב נפחד על המציץ המוזר שבא לחלונה. מהמכתב הבנתי שהיא מתקדמת מאוד בפעילות המינית שלה עם הקיבוצניק. בכל אופן, מתקדמת באופן יחסי למה שהרשתה לי. הקיבוצניק היה נחמד מאוד אליה, אבל הוא בא להדריך גרעין ולהתחתן ולא להבין את הבעיות האישיות שלה, מה גם שיש לו בעיות משלו. הטקסים של אבא שלה מתארכים ואמא שלה הפסיקה לחיות מחוץ לטקסים האלה. אני עניתי במכתב ארוך והתלוננתי גם שלא ענתה על המכתב הקודם שלי. בינתיים החלטתי להתחיל עם דינה, שהיתה קצת שמנה ולא יפה, ולכן, הנחתי, יהיה לי קל להתחיל איתה וללמוד את כל מה שפספסתי כי הייתי מוותר לרחלי. שיעור אחד, כשהקרינו סרט מקצועי, שמתי את היד על ברכה והיא לא התנגדה. המציץ הטריד אותי והייתי מתוח לגמרי. חזרתי לבית של רחלי בערב הראשון שהייתי בעיר. היא יצאה עם הקיבוצניק, אמר אבא שלה. הוא נראה חולה. ידעתי שהפרעתי לו באמצע הטקס, אבל לא יכולתי לברוח. סביב השולחן ישבו כל הבובות, אבא של רחלי חזר לראש השולחן כאילו לא הייתי שם, ואמא שלה הגישה את המנות הרגילות והוא קרא בהגדה. איש לא הביט בי. רעדתי מפחד. ידעתי על הטקסים. שמעתי אותם מבעד לקיר, אבל אף פעם לא יצא לי לראות את העיניים שלו בברק חולני כזה ואת הריר ואת האשה בתחפושת הישנה כל המשפחה המתה היתה שם והוא דיבר אליהם ביידיש ושר בכעס כמעט. ברחתי משם. בערב צלצלתי לדינה וביקשתי ממנה שתבוא אלי, וכשהיא באה, הלכנו למחסן שמאחורי הבית. כשפתחתי לה את החזייה, היא שאלה אם זה לא מסוכן, ואני התבדחתי שהפרופיל שלי נמוך מדי בשביל דברים מסוכנים והיא אמרה שהיא מקבלת אותי כמו שאני ולא אכפת לה. חיממתי אותה כהוגן, כי לא רציתי שפתאום, לפני שאני אנסה להיכנס לתוכה, היא תזכור להתנגד. הייתי כבר כמעט גמור וחשבתי כל הזמן על כל מיני דברים אחרים כדי לא להיגמר ובייחוד חשבתי על כל העצות שנתנו השחורים בטירונות. חשבתי גם שהלוואי שהיא לא בתולה, כי אומרים שאל הראשון הן נקשרות ואני תכננתי לעזוב אותה תיכף כשהקיבוצניק ייסע. חוץ מזה רציתי ללמוד הרבה דברים ולהיות קשה ורך במידה מאוזנת. באמת היא לא היתה בתולה, אבל הבטיחה לי שזו כאילו הפעם ראשונה שלה, כי קודם זה היה איש גדול, שהיה רע מאוד אליה, ואני טוב. היא מקווה שהיא לא בהריון ובפעם הבאה אצטרך להיזהר. אני התאפקתי לא לצעוק משמחה ששכבתי עם בחורה. רציתי לספר לאמא שלי, שבאמת היתה היחידה שהיה לה אכפת ממני, אבל ידעתי שהיא לא תהיה מרוצה מהאופן, מהתפאורה ומהרקע. דינה דיברי ואני ספרתי את פרפרי החושך. זה רק ביטוי. אני מתכוון שחיכיתי שהזמן יעבור בלי לפגוע בה. היא אמרה שאני לא מדבר, כי אני כמו כולם, ואני השבתי שלא, שאני מאושר כל-כך, שאני רוצה לשתוק, והיא נישקה אותי על עיני ואמרה שנשיקות כאלה נותנים רק למי שאוהבים. ידעתי שאלה נשיקות שתעבודנה על כל בחורה מעכשיו והלאה. בסוף ליוויתי אותה הביתה. רחלי עמדה עם הקיבוצניק על המדרכה שלפני השער של הבית. היא בכתה, ניגשנו אליהם. קצת התביישתי שדינה נתלתה עלי. היא היתה כל-כך שמנה ורחלי היתה כל-כך יפה, עד כאב. נדמה היה לי שרחלי מחפשת מקום להתחבא ושהיא לא רוצה לחזור הביתה ושאין לה לאן ללכת. אמרתי לה ללכת לאמא שלי עד שאני אחזור אבל א) לא יכולתי להגיד את כל זה במפורש, כי היו שם דינה והקיבוצניק; ב) התביישתי; ג) פחדתי שאמא שלי תפליט איזו שטות על זה שאני ג’ובניק או משהו כזה. אמא של רחלי צווחה. דינה לא הבינה מה קרה. הקיבוצניק גילה התמצאות במצב ואמר לדינה משהו על השואה. הלכנו. אני לא סיפרתי אף פעם אף מלה על רחלי. קיוויתי שהם יישארו בחוץ כשאחזור. כשחזרתי לא היו אוטובוסים ועברתי חצי עיר ברגל וקיללתי, אבל בעצם היתה לי סיבה טובה להיות מרוצה: כל הקרביים מהכיתה שלי היו מתים להשכיב ממש את האשה הראשונה שהתחילו אתה בצבא. ככה שהבית של רחלי לא העסיק אותי יותר מדי. למחרת חייכה אלי דינה בקורס ועשינו לנו מנהג לשכב בלילה מאחורי המאהל של הבנות, במטווח הישן. אני נזהרתי לצאת החוצה בזמן והייתי בטוח למדי. דינה אהבה אותי. ככל שהיא אהבה אותי יותר, השתדלתי להסתיר את כל העניין הזה מהציבור סביבנו. בגלל דינה, שצלצלה כל-כך הרבה, בכל חופשה או אפטר לא הספקתי לראות את רחלי. הקורס ייגמר, חשבתי, וכל אחד מאתנו יסופח ליחידה אחרת. בטרמפיאדה אחת, בדרך לאחת החופשות, פגשתי את הקיבוצניק של רחלי, שהיה במילואים. גילוי-הלב שלו היה מביך. הוא סיפר הכל, ואני לא ידעתי איך להגיב וקיוויתי שיעצור איזה אוטו וייקח אותו או אותי. הוא סיפר שהיתה לו חברה הרבה שנים אבל היא היתה נוצריה והוא לא רצה להתחתן איתה כי אהבה זה אהבה אבל מה עם העם היהודי, וסיפר לי שאת רחלי, מצד שני, הוא לא אוהב אבל נקשר אליה וחבל שנגמר כבר ביניהם בגלל העולה החדש ההוא. אחרי הכל, הוא היה הגבר הראשון, הקיבוצניק. הוא פתח אותה והיה רוצה להישאר היחיד כמו כל גבר. הוא היה בקומנדו הימי כשהיה בסדיר ועכשיו הוא קצין בשריון. תיאטרון זה רק תיאטרון ולא צריך להישאר בתיאטרון גם בחיים, סיכם. אחר-כך או לפני-כן סיפר לי על איזה אימון שהיה להם בקומנדו, ליפול בשבי, כשהחבר’ה צריכים להרביץ לאלה שנופלים בשבי כדי שיתרגלו לקבל מכות. מה שמעניין, לדעתו של הקיבוצניק, בכל האימון הזה היה שהאנשים התחילו להרביץ באמת, אפילו שהמוכים היו החברים הכי טובים שלהם. הרביצו כהוגן, עד זוב דם, וברגע שהפסיקו את התרגיל וההצגה נגמרה, גם האיבה נגמרה. הוא שאל אותי אם אני מבין למה הוא מתכוון, ואני מיהרתי לרחלי, אולי אני אספיק להציל אותה מהעולה החדש או מהמטורף הזה. העולה החדש היה המציץ עם הבגדים המצחיקים. הוא לקח את רחלי אתו והם הלכו לגור במלון בקצה השני של העיר. הקיבוצניק בכלל לא שכב איתה. ככה היא סיפרה לי במכתב שהשאירה אצל אבא שלה בשבילי. הוא היה אימפוטנט והידיים הקשות שלו היו מסווה, היא כתבה. הייתי מאוד מאושר. אחרי הכל, הידיים הקשות שלו היו שוות אפס והידיים הרכות שלי פילחו את השקט של דינה ערב-ערב כמעט, בקורס ובחופשות. כשמצאתי את המלון, מאוחר בלילה, שאלתי את פקיד-המודיעין המנומנם אם יש להם נערה יפה בשם רחלי שבאה עם פולני גבוה עם שן-זהב באמצע הפה. אמרתי לפקיד שאבא שלנו חולה, שאני אח שלה ושאני מוכרח להחזיר אותה הביתה. אבא שלה באמת נראה חולה מאוד. הוא אמר לי שלא אכפת לו שהיא הלכה לישון במלון עם האיש הזה. הוא בחיים שלו כבר ראה הרבה וזה לא אכפת לו. אבל זה נורא שאיש שמפחיד אותה בלילות ועוקב אחריה כמו מלאך-המוות, פתאום היא אוהבת אותו. איך אפשר להפוך פחד לאהבה. לזה הוא לא הסכים. ומי יעזור לאמא, שכבר חלשה ואין לה יותר כוח. מרוב עבודה, הוא הוסיף אחרי שתיקה. אחר-כך הוא שאל אותי אם אני שכבתי עם רחלי ואני הייתי נבוך. חשדתי בו שקרא את המכתב. אני לא קורא עברית, הוא אמר. במלון לא נתנו לי לעלות וחיכיתי שם כל הלילה, בחוץ. בבוקר ירד העולה החדש וחייך אלי. רחלי, כשירדה, לא הופתעה לראות אותי. כרגיל, הכל כל-כך ברור לה לגבי. הוא הלך לשוק, אני חושב. רחלי אמרה שהוא מוכר כל מיני בגדים בכל מיני מקומות וזה מה שהוא עושה במזוודה שלו. הלכנו לים. היא רצתה להתאבד, אבל הוא הציל אותה. היא תיקח אותו אליה הביתה. אבא שלה יאהב אותו. הוא אחד משלנו. הוא גדל בלי הורים ואיך שהגיע לכאן זה סיפור שלם. ויתרתי על רחלי. זמן רב עבר. בימי שישי הלכתי למסיבות של הכיתה לשעבר. לחלק היו כבר רשיונות-נהיגה והיו באים עם המכוניות של ההורים. גם את דינה ניסיתי לשכוח. לפעמים צלצלתי אליה, ולמרות שהיתה מתמרמרת חיפשנו ומצאנו תמיד איזו פינה לפרוק את מה שהצטבר בימים שבהם לא התראינו, וכל אחד היה מפענח צפנים סודיים בצד אחר של המנגנון הצבאי. לילה אחד – אותה תקופה כבר לנתי בבית ולא כל-כך התביישתי, זאת אומרת, התרגלתי – דפקה רחלי על חלון החדר שלי, כמו בימים ההם. יצאתי, כמו אז, בפיג’מה החוצה ולקחתי אותה למחסן. כשהחזקתי לה את היד התרגשתי מאוד. הרבה-הרבה זמן חלמתי על זה ולא זכיתי, ופתאום, באמצע הלילה, כמו בזמן הילדות, רחלי באה ואני מוליך אותה בחצר. היא היתה חיוורת ואת פרקי-ידיה כיסו תחבושות. היא ניסתה להתאבד. העולה החדש שלה הכניס אותה להריון. וזה לא הכל היא אמרה. וזה לא הבעיה, כי היא תעשה הפלה וכבר הלכה לעובדת הסוציאלית שטיפלה הרבה במשפחה שלהם וישיגו לה רישיון או אישור. עכשיו פרצה בבכי נורא. בכי מנוגד לחלוטין ליובש הנוראי שבו אמרה קודם: הוא הכניס אותי להריון, אבל יותר נורא, היא צרחה כמעט, הוא אח שלי, אתה מבין? הוא אח שלי. לא ידעתי מה לעשות עם הסיפור הזה. הרבה פעמים בדיתי והמחזתי אסונות שיבואו על רחלי כדי שאחלץ אותה מהם, אבל לא הבנתי מה פתאום הוא אח שלה. היא התחילה להכות אותי כמו שהיתה מכה באביה כשהיה צוחק אלינו כשקיללנו אותו. נזהרתי, זזתי וניצלתי את ההזדמנות לסגור את דלת-המחסן הפתוחה למחצה. כל הזמן פחדתי שאמא שלי תתעורר ותקשיב. היא נרגעה לרגע והסבירה שהם לא הסתדרו טוב. הוא היה פולני, אתה מבין? ואני לא פולניה ואני לא יודעת מה אני. והסיפורים שלו על השואה שיגעו אותה. הוא איבד את הוריו שם והיתה לו תמונה אחת של ההורים ושל האחים. אני לא יכולה להסביר יותר. אתה מבין? אני הייתי בן יחיד, אבל תמיד נגעלתי מהמחשבה על שכיבה אפילו עם בת-דודה שלי. זה באמת היה נורא. שאלתי אותה אם גילתה לו. לא, היא לא גילתה. ולאביה? עוד לא. מה היא תעשה? כאן שוב פרצה בבכי והבטיחה שתתאבד. ישנו על הרצפה במחסן. מובן שלא ניסיתי שום תרגילים וחימומים. זאת אומרת, היא ישנה ואני סבלתי מהקור והשתעלתי. יצאתי לרגילה. רחלי ישבה אצלנו בבית. הסברתי לאמא שלי שהיא צריכה להיכנס לבית-חולים לאיזה מטרה, ואמא שלי חשבה אם זה ממני או לא ממני. לא היה אכפת לי שתטעה אפילו. רחלי נראתה על האלונקה בבית החולים כמו מלאך לבן וחולה. מעולפת מהנרקוזה שטה על האלונקה הירוקה ואני הייתי אפילו קצת פיוטי. באתי לשם במדים וכולם התייחסו אלי כמו אל גבר שהכניס אשה להריון. כשיצאנו, לקחתי טקסי ספיישל והיא בכתה. הפעם, בכי חרישי ושקט ואמרה לי משהו על הכיעור שנדבק לה. היו לה דמעות חמות וגדולות. אמא שלי הכינה לה מיטה ואבא שלי, ששאל שאלות בגסות האופיינית שלו, חטף מקלחת רותחת מאמא שלי, שהייתי מאוד גאה בה על כל הסידורים והמרץ שהשקיעה. בערב צלצל מישהו בדלת. זה היה השחקן, אבא של רחלי. הוא ידע, כמובן, שהיא פה. התיישב על ידה ולא שאל כלום. אחר כך היא אמרה שיש לה משהו חשוב לספר, ואם יש לו תרופות-ההרגעה שלו אתו, ושאני אסגור את הדלת. יכולתי להישאר אם רציתי, ככה היא אמרה, אבל העדפתי לצאת. רק זה עוד חסר לי. אנחנו לא נולדנו לדברים כאלה. לכל היותר טקסים בבית הספר או בטירונות. שנית מצדה לא תיפול וכל זה. כשיצא, אחרי שעה ארוכה, היה כפוף מאוד. שאלתי אותה מה סיפרה לו. היא לא הסבירה לו הכל. אבל הוא לא רוצה בו כבן. מבחוץ שמענו אותו קורא לי. יצאתי אליו. הוא חיבק אותי. הוא ביקש ממני ללכת אליהם הביתה ולהגיד לבחור הזה ללכת משם. אמנם זה לא יכול להיות מה שרוחל’ה אומרת, אבל צריך לחתוך, הוא אמר, לחתוך. בעצמו חזר אל רחלי. הוא לא דפק בדלת. גם לא חיכה שאדפוק אצלם בבית, בדלת. תמיד רציתי לברר לעצמי איך הוא לא התייחס באמת לבתים ומשפחות ופרטיות, גם כשהיה מספר כל מיני דברים על אשתו, אמא של רחלי. תגיד לו שילך. אתה מבין אותי, נכון? אי-אפשר אחרת, נכון? הרי אתה הכי אינטליגנט בשכונה ורחלי אוהבת אותך מאוד. את זה אני אף פעם לא ידעתי, שהיא מעריצה אותי. רצתי. לפני הבית עצרתי וההליכה שלי נעשתה כבדה מאוד. רציתי לבכות או לקלל. רציתי לגלות לרחלי שאני לא חייל קרבי. אחר-כך ביקשתי ממנו שילך משם ושיבנה את החיים שלו במקום אחר. ושלא יחפש תמיד את הקרובים שלו כי לא זה הדבר החשוב. אבא של רחלי כועס על ההריון, שיקרתי. הוא ישב ליד האמא המשוגעת של רחלי והראה לה תמונה מהמשפחה שלו בשואה והיא צחקה. אחר-כך, אחרי שאמרתי לו מה ש‹בר סיפרתי שאמרתי, הוא הלך לארוז את החפצים, שרק פרק אותם לא מזמן. וכשהוא יצא, המשוגעת סידרה עוד פעם את כל הבובות מסביב לשולחן הסדר וחיכתה לאבא של רחלי.

1976