א
אודי, הבן, לא בא הביתה לחופשה כבר שלושה חודשים. הוא שלח כמה מכתבים ובהם הסביר כי מסיבות שאינו יכול לפרט, לא יגיע. כבר למקרא המכתב הראשון נחלקו רגשותיהם של רודי אביו וטרודי אמו ביחס להיעדרותו, כשם שנחלקו בדעותיהם ביחס להשתמטותו, לפני שירד דרומה. המצב הביטחוני הדאיג אמנם את רודי יותר משהדאיג את טרודי, אבל מאז נשלח אודי למדבר, הפכה דאגתו של רודי לגאווה של שותף בנטל, ואילו אדישותה או סבילותה של טרודי הפכה לדאגה שקטה, נוקבת וביישנית. בעבר היתה מסתפקת במידע שקיבלה מבעלה האוהב והמבין, ולא עלה על דעתה להמשיך ולשאול עלŒ פעולת-תגמול זו או אחרת, או על החלטת או”ם עוינת. אבל עכשיו, משהתרחק אודי מהבית, באשמת רודי התרחק, ונעדר מחמת המצב הביטחוני, התעוררו בה שאלות שעליהן לא קיבלה תשובה מרודי, ואולם, לא העזה לשאול, ואף הקפידה לא למחות על עליצותו הגוברת של רודי נוכח היעדרות בנו מחמת המצב הביטחוני. ואמנם, בתום שלושת החודשים היתה טרודי עייפה מאוד מדאגה. ואילו רודי חכך ידיו בהנאה וידע כי בעוד שעות ספורות יישבו שלושתם וישתו קפה ריחני מעשה ידי טרודי, ואילו אודי יספר לרודי על מעלליו הצבאיים, לגאוות בני-הבית. אחרי שלושה חודשים בא אודי הביתה מן המדבר, ובו-בערב מת אביו משבץ-מוח, לפני שהספיק לשמוע סיפור אחד, ממש בשעה שצפה בטלויזיה וחיכה לראות את סגן ראש-הממשלה. רודי הכיר את הסגן מקרוב, מאז שנתמנה למנהל-חשבונות מתנדב במשרדי-המפלגה שלו.

מיום שהכירה טרודי את רודי, בנסיבות הקשות של שנות השלושים המביכות, עת יוצאי גרמניה הצטרכו לבחור בין הזדהות עם מפעל שאליו נמלטו באין ברירה, לבין הצטרפות מאולצת ומתנצלת אל המפעל, מיום זה היתה טרודי לצלו של רודי. היא היתה פונה אליו בלשון מתפנקת ובשמות חיבה. היא ישבה על ברכיו. היא רצה, אפילו בגיל-העמידה, להתכנס בחיקו, כששב הביתה מעבודתו. מעולם לא גילתה עניין בקיומם או אי-קיומם של אנשים חכמים וחזקים מרודי. לא ידעו כיצד חיו השניים, אבל הם חיו, כך אנו יודעים, חיים מאופקים. מעולם לא התרפקה עליו באולם-הקולנוע, שם הלכו פעם בשבוע, בקביעות. מחוץ לביתם, או בנוכחות זרים, לא כינתה אותו בשמות-חיבה. כשהתריס היה מורם, לא חיבקה אותו. עם השכנה מלמעלה, או עם זו שלמטה, לא דיברה מעולם, בגלל כבדות השפה שבפיה. עכשיו קמה ממקומה כדי להעיר את רודי, כיוון שידעה כי אודי מבקש לצאת לבלות. לפני יציאתו רצה אודי לספר לאביו כמה חוויות מהצבא ולהפיג את כעסו על כך שבנו בא לחופשה בלי מדים ובלי נשק. שלושה חודשים ראה בדמיונו את אודי חוזר במדים מאובקים ואפילו מרושלים ונופל בפתח הבית על צווארה של טרודי, אוחז בימינו בנשקו. והנה הוא עומד בפתח — בבגדים אזרחיים.

למן אותה כניסה, לא דיבר רודי, כל הערב. אודי נעלב כמובן. די נמאסה עליו השתטות אביו, וטרודי ביקשה לגשר, כמובן, בין שתי הגדות הרועדות של נהר-חייהם הרוגע. כן כן. אודי רצה לפייס את אביו שעה שזה ציפה לראות את סגן ראש-הממשלה בטלוויזיה, כאמור כבר. או-אז הודיעו שהאורח החשוב חלה, ורודי התאכזב מאוד, כיוון שבאמת ביקש לראות, אם הסגן הנערץ יעשה שימוש בעט-הנובע המוזהב שנתן לו במתנה עם התמנותו לתפקידו הרם ואחר כך נרדם. אודי החליט אפוא ללבוש את מדי-החורף, שנחו בתחתית הארון, למרות אי-הנעימות הכרוכה בצמר המגרד בין הירכיים, וכאן, בדיוק במקום הזה, ניגשה טרודי להעיר את רודי, שנרדם — מדי פעם נרדם — מול חדשות הטלויזיה, ונוכחה לדעת כי בעלה אינו ישן, אלא מת. רגע קט אחר-כך כבר עמד הבן, בתחתונים ובמקטורן-חורף צבאי, ובקולי-קולות ניסה להאיץ, דרך הטלפון, בתורן של תחנת מגן-דוד אדום. טרודי ישבה חסרת-אונים, אילמת, ליד בעלה הגדול והמתקרר. אילו הביטו בני-הבית במסך-הטלויזיה היו יכולים לראות ביומן-החדשות, שהמשיך להשתדר גם אז, את עוזרו הצעיר של סגן ראש-הממשלה, אולי דוברו, אוחז בעט הנובע, שממש אותו העניק רודי לסגן ראש-הממשלה עצמו. מן הסתם רואיין העוזר במקומו של אדונו ולכן לקח את העט המוזהב.

טרודי לא שמעה דבר. זעקה התגלגלה כאבן גדולה בתוך ראשה. היא דממה, לא הבינה מי זועק, אבל הזעקה היתה ממושכת והחרישה את אוזניה. אולי משום כך דימתה לראות ברודי המת את רודי הישן, שנשימותיו אינן נשמעות בגלל הזעקות בראשה. בתחנת העזרה הראשונה נזהר התורן שלא להרבות בשאלות טלפוניות. רודי כבר מת בהחלט, אבל התורן הרגיש הקפיד לא להתווכח עם אודי המבוהל, אשר בניגוד מוחלט לסגנון ההגיוני, שאביו דרש ממנו תמיד, צעק שיבואו מיד לטפל באב. אחר-כך חזר אודי אל אמו. היא דיברה אל בעלה בקול חרישי ובאותה נעימה ילדותית שכפתה על עצמה, אולי אף נהנתה ממנה, בשנות נישואיהם המאושרות, שנים שלא ידעו בהן ריב, בעוד השכנים מלמעלה, מלמטה ומסביב מפרקים משפחות, ממיתים עוברים ומתדיינים על חלוקת רכוש. רודי וטרודי ידעו רק שלום. ביתם עמד איתן. הם אהבו זה את זו. הם בנו את חייהם המשותפים, כאילו היתה להם תכנית-אב מגובשת. רודי היה אומר לטרודי: “מה נעשה השבוע?” וטרודי היתה נושקת לו, ואחר-כך התבצע הכל בהתאם לתכניות המשותפות. עכשיו, כאמור, ישבה טרודי ודיברה אל המת שלה. לאט-לאט השתנה דיבורה. לפני שנים רבות, כשהיתה מנסה לדבר אל בעלה גרמנית, הבחינה כיצד מתקשחות במהירות פניו, עיניו מצטננות, שפתיו מתכווצות — ועד שהבינה כי רודי מתאכזר אליה בגלל הגרמנית שבפיה, הספיקה לחיות לצידו כמה שנים מפוחדות. אחר-כך למדה להבדילŒ בין אכזריותו של רודי, בכל הנוגע לקשיי העברית שלה, ובין נאומיו הלוהטים בזכות השיכחה והניתוק מחייהם הגרמניים, ובזכות ההיטמעות המוחלטת בארץ-ישראל ובחייה, לבין יחסו הדואג והאוהב אליה. עברה של יהדות גרמניה היה עבר נתעב בעיני בעלה. בניגוד ליוצאי גרמניה אחרים, סירב רודי להתפאר, למשל, בכוחה של הספרות היהודית-גרמנית. טרודי העריצה את יושרו. כמו איזה מהפכן אכזר, אמרה לעצמה פעם בחיוך. רודי לא אהב את המלה מהפכן, כמובן. אם כן — רק עברית לדבר. כמו אמנה חברתית בינו לבינה, לבין הארץ — עברית. עכשיו, כשישבה ליד גווייתו המנומנמת ודיברה אליו, באו אל פיה מלים גרמניות, וראה זה פלא, מעיניו לא נשקף אף לא שמץ של איום. הביטה בו והמלים נשמעו לה זרות, ושוב אמרה משהו, הפעם משפט שלם, ואף הגניבה מבט לעברו של אודי, שעוד עמד בתחתוניו, כשהוא אוחז בשפופרת-הטלפון, ושוב נחפזה טרודי לדבר עברית, אם גם לא הקפידה לתת את דעתה לדקדוק ולעברית הנכונה. ציוניה בדקדוק הגרמני היו גבוהים, ובארגון ובחזית נתנו כולם אמון בחכמתה ובאו להיוועץ בה. היא נהגה להעלות את זיכרונותיה הנעימים מגרמניה כנחמה על כישלונה בדיבור העברי, ולא משום סיבה אחרת. ספר אחד היה לה, עם הקדשה מידידה הטוב ואלטר בנימין, שפעמים רבות נפגשה אתו להחלפת דעות ורעיונות. לימים איבד רודי את הספר, וטרודי בכתה, בסתר, בעיקר משום שידעה, בזכות בעלה, כי הספר חסר-חשיבות וכי רודי יצחק לה אם יראנה בוכה. ועכשיו, אף כי היתה בה יראת-כבוד אל המת ואהבה אמיתית ועמוקה אל בעלה, החלה טרודי מנצלת את אין-האונים שבו היה שרוי ודיברה אליו גרמנית. שעת הפקר. עוד רגע יבוא האמבולנס ושוב לא תוכל עוד לדבר אליו. לא היתה בה אהבה מיוחדת לגרמנית. כבר לא. טרודי לא התגעגעה לשום דבר, כנראה. על כל פנים, הגרמנית שבפיה נשמעה לה עכשיו זרה ורחוקה. נדמה לה שפיה התרחק—מפרצופה והיה מדבר גרמנית כמו טלסקופ בחלל.

וכבר עברה טרודי לדבר בשטף; עברית וגרמנית רצוצות. תמיד היתה עוצרת אחרי כל משפט, כדי לברר לעצמה מה תאמר ואיך תבנה את המשפט הבא, ואיש לא זכר את טרודי מדברת מהר, אבל כעת נחפזה, ולפני שאנשי העזרה הראשונה יבואו לקחת את רודי, אמרה לו טרודי כמה דברים, ואולי אף דברים קשים, או לפחות מתקשים, מעורבים כמובן בערגה, כדרכה מימים-ימימה, וכיוון שבגרמניה לא היתה לה מעולם אהבה עמוקה וותיקה כאהבת רודי, הרי חלק גדול מאהבתה כבר היה נהיר לה רק בעברית. דיברה אליו באותה נימה ילדותית, ואולם, הבה נודה על האמת, העברית מיהרה להיעלם כמו מים מתנקזים. בנה הביט בה, אחרי שסיים את ענייניו הטלפוניים הביט בה משתאה ולא ידע כיצד לנהוג בה ובאביו המת. כמו בכל אותן שנים, בהן השקיף על אושרם הלא-מוגבל, שכיוון שהגיע אליהם באיחור, מעולם לא השתלב בו ממש. אודי לא למד גרמנית, כמובן, כיוון שבבית דיברו רק עברית. הבן הביא לאמו מים ושנאפס, ואחר-כך באו אנשי מגן-דוד אדום וכיסו את רודי בשמיכת-צמר, והרופא נתן לאמא זריקה להרגעה, וכיוון שאודי היה במקטורן צבאי, טפח לו הרופא, קצין במילואים כמובן, על שכמו ואמר בקול באס מעמיק: “אם היא לא תהיה בסדר מחר בבוקר, תביא אותה לבית-חולים. כאן, בכל אופן, יש שני כדורים לשינה, וזה השם של הזריקה שנתתי לה. תהיה חזק, כן?” השאיר פתק לאטיני ויצא.

אחרי שנרדמה טרודי, לא ידע אודי אם עליו לישון לידה, כדי להיות לה לעזר, אם תתעורר פתאום ותפחד להיות לבדה. מצד שני פחד שמא תקיץ אמו משנתה ותדמה כי הוא הינו רודי ותפרוץ בקריאות עליצות ותחשוב שהכל, עד עכשיו, היה חלום מר, ואחר-כך תגלה את האמת העלובה, שאין כאן אלא בן בחופשה מהצבא ושרודי באמת מת. אבל אודי פחד גם ללכת לחדרו ורצה לטלפן לחבר. הוא טילפן לרותי, שהיתה חברתו בזמן לימודיהם בבית-הספר התיכון, ואמר לה: “אבא שלי מת”, ורותי אמרה: “אני כבר באה”, אלא שרותי היתה חלום נעורים, והיא גם נתקעה אי-שם בין בתיה של תל-אביב בחושך חצות בין שישי לשבת, ואודי היה מוכרח לטלפן לשיקאגו, לאהובה אבודה אחרת, אבל רק שכנתה לדירה היתה שם, בשיקאגו, והיא השיבה: “או, איי אם סורי, סו סורי, ווט קן איי דו פור יו?”, ואודי לא מצא לו שום אדם כדי לומר לו ‘מה יהיה עכשיו?’ און משהו שאומרים כשנגמר הכל, והכל פעור וריק וחשוך ומעורבב, ומר.

ב
אבל ביום שישי בבוקר אמר רודי קון לאשתו, טרודי קון: “אני מקווה שהכל מוכן”, וטרודי התגאתה מאוד על כך שהכל מוכן עוד מאמש, לקראת בואו של אודי ואמרה לרודי שהכל מוכן ושעכשיו לא נותר להם אלא להמתין בסבלנות. כאמור, רודי היה שקט באשר לשהותו הממושכת של אודי מחוץ לבית, בדרום. בדמיונו ראה את אודי יושב ליד מכשירי-קשר מסובכים ופותח את פיו ומשמיע את קולו וסוף-סוף מעז לתת פקודות. בדמיונו ראה את אודי המאובק מסיר את משקפי-השמש, שהוא, רודי, קנה לו לכבוד הנסיעה דרומה, ועל פניו משורטטות שתי טבעות עגולות סביב העיניים הלא-מאובקות, ממש כמו ביומני-הקולנוע על המלחמות והגבורות שפרצו עוד בטרם היה לרודי בן חייל. רודי אמר לטרודי: “מה יש לדאוג? אם היה קורה לו משהו, הוא היה חוזר כבר הביתה, או שהיו מביאים אותו הביתה”. רודי צחק. טרודי לא הצליחה לצחוק. למשל, ביום שאודי נסע דרומה, אמר האב לאשתו: “יש לך בגדים שחורים ומטפחת-ראש שחורה?” וכשטרודי שאלה אותו: “בשביל מה צריך?” צחק בכל פה. זה הצחיק אותו. הוא אהב לצחוק. הוא היה איש מאושר. בשעת-הבוקר המאוחרת הזאת היה רודי רכון על ניירותיו וניסה לפתור כמה מבעיותיה הכספיות של מפלגתו. לפעמים ניסה להבין מדוע לא יכול היה אודי להיות צנחן או שריונאי ולפעמים לא הבין, באותו בוקר של יום שישי, מדוע לא מצא אודי קשר עם שום בוגר מכיתתו או מהשכונה. כשטרודי אמרה לו שהכל מוכן, חייך ונשק לה על שפתיה. היו לה שפתיים בשרניות. היה לה אף יפה. היא לא אמרה לו הכל. למשל, היא לא אמרה לו שפעמים שכבה בחדר והתלבטה אם לקום ולראות שמא הגיע אודי הביתה, בדיוק כאשר נרדמה לרגע, אם נרדמה, או אולי עליה לנסות ולהירדם, פן תעיר את רודי העייף. אילו סיפרה לו, היה גועה בצחוק גדול, צחוק שהביאה תמיד להתכנסות מפייסת על ברכיו החזקות, כאותה נערה בת עשרים וחמש, מפוחדת, תלושה, נכונה תמיד לחזור בתשובה על כל חטאיה ובלבד שלא תפגוש אדם שיכיר אותה ויידע ויספר לישראלים מה היו מעשיה בגרמניה.

כשרודי צחק, כתפיו רעדו, פיו נפער ואוזניו האדימו. עיניו ליטפוה, כשהבחינו, אם הבחינו, כמה נעלבה מצחוקו. טרודי היתה שומעת באוזני-רוחה את צחוקו העבה בכל פעם שנכשלה או טעתה או לא ידעה משהו. למשל, במטבח, או במכולת, או בעבודה. צחוקו החריש באוזניה את כל גוני קולה-שלה, והיא לא הצליחה לומר לעצמה אפילו ‘אני לא אשמה’. ורודי, איש טוב לב, שהכל אהבוהו והוא העדיף תמיד את חברת אשתו על חברת זרים וגם ידע לפייסה עוד לפני שנעלבה ממש, מעולם לא הניח לה לפרוץ בבכי ומעולם לא משך את צחוקו הטוב זמן רב מדי. מעולם לא חסך ממנה ליטופים ונשיקות ופינוק. “את תישארי תמיד-תמיד טרודי הקטנה שלי”, הבטיח. ועכשיו מת. גם חייהם המיניים היו מוצלחים מאוד. טרודי נהגה לחייך בביישנות אל רודי אהובה ומעולם לא אמרה דבר, פרט למלות-חיבה עבריות, מתורגמות אולי מגרמנית. רודי התעקש להיות חלק מהנוף הישראלי. הוא התרועע כל השנים עם יוצאי כל הארצות, ומרוב בדיחות על חשבון יוצאי גרמניה סבורים היו אחדים ממכריו שהיה רוסי. העברית שלו היתה כשל יוצא רוסיה: צחה, מדויקת, את טרודי הכריח ללכת לאולפן, והיא, שלוש תקופות בחייה הלכה לאולפן ואף פעם לא הצליחה להשביע את רצונו של בעלה, וכמובן גם לא את רצונה-שלה. לפעמים תלה רודי את הסיבות לכישלונה ברמתם הנמוכה של האולפנים. פעם הלך עמה לשיעור, ואחר-כך הורה לה להפסיק את לימודיה שם ולנסות את מזלה בבית-ספר אחר, שכן המורה הצברית דיברה עברית כמו עולה חדשה. לפעמים תלה את כישלונה בעברה המתבולל, כאילו העברית, בדומה לארץ-ישראל ולחיים בה, היא עניין שבלב ובנשמה ולא עניין שבהתחייבות פורמאלית. ובתוך-תוכו ידע רודי כי טרודי איננה מבריקה ביותר וכי ממנה ירש
אודי את בינוניותו. רודי נשא את הכישלונות הללו בשקט, בקשיחות, בגבריות, וטרודי היתה אסירת-תודה.

רודי לא הזכיר מעולם את מעשיה של טרודי בגרמניה, וגם אודי לא בירר מעולם את הנקודה הסתומה הזאת. טרודי מצדה לא שאלה את בעלה, אם שמע עליה דבר-מה ומעולם לא דיברה על מעלליה שם. מסיבות שונות, ואולי לא כל-כך צודקות, היתה טרודי מפורסמת בגרמניה יותר מרודי. לפעמים נדמה היה כי רודי היה היחיד שלא שמע על טרודי האדומה בגרמניה ההיא. אלא שרודי לא אהב את הקומוניסטים הגרמנים, או הרוסים, או היהודים. פעם חשב שהקומוניזם מנוגד לרוח הגרמנית, ועכשיו היה משוכנע שהקומוניזם מנוגד לרוח היהדות והוא העדיף לסלוח לטרודי בשתיקה. טרודי ידעה כנראה עד כמה טעתה. לפעמים, לפני הרבה שנים, כשזיכרונותיה היו טריים יותר, נהגה טרודי לספר לאודי על העבר הזה, כאשר רודי קון, מנהל-חשבונות במשרד קטן של חברה בבעלות שווייצרית, לא היה בביתו. טרודי סיפרה על מעשיה אלה בנימה מבוישת. היא הדגישה את גילה הצעיר באותן שנים סוערות, מחד גיסא, ואת היותה אחת מני רבות ורבים, אמיצים וחכמים ממנה, מאידך גיסא. בשנים ההן, הדגישה, עוד לא הכירה את אבא רודי ולפיכך לא ידעה מהי ציונות או יהדות, ביטחון והתיישבות. אודי שתה בצמא את גבורתה של אמו ובגן-הילדים שיתף את חבריו בעלילותיה, שקצרה היריעה מתארן כאן. כשהתבגר והבין במה הדברים אמורים, שינה את סיפוריו. הוא תפס את הפרובלמטיקה הדו-משמעית של הסיפורים, ואז גם החל לעבדם. פעם סיפר לחבריו בכיתה ד’ 2 איך היכתה אמו את הגויים, והמורה שמחה לשלב את הסיפור בטקס החנוכה, ולפיכך נתמנה אודי לנר חמישי והנר החמישי סיפר איך עמדה אמו בראש קבוצה של יהודים עזי-נפש. בכיתה ה’ 2 גילה אודי לחבריו איך הניפה אמו את דגלנו הלאומי בתוך הגיטו הבוער ובהזדמנות אחרת, ממש באותה שנה, הוסיף אודי לעלילות טרודי את גרסתו בדבר הפגנת האחד במאי, שבה ירתה אמו בקומוניסטים, נושאי דגל אדום. כשעצרוה השוטרים הקומוניסטים, נמלטה מהכלא ועלתה לארץ-ישראל דרך ערבות סיביריה. רק בבית-הספר התיכון, למד אודי להבליג ולא לספר דבר. כך הכיר את רותי הרזה וטרודי שבה לשתיקתה-שלה, אחרי כמה שנות שיחה עם בנה. שוב היה רודי חברה היחיד. באותה תקופה אמרה טרודי לאודי: “אם יש דבר שאני כל כך מצטערת בשבילו, זה שאני לא נפגשתי עם רודי כשאני הייתי יותר צעירה. תתחתן את רותי מהר. זה עצוב מאוד לשנות חיים יותר מאוחר. מאוד עצוב. מאוד”. אודי לא הבין. הוא חייך אליה בעגמומיות וחשב שקצב דיבורה האיטי יישמע לו זר עד סוף חייה וחייו.

מיד לאחר חתונתה ניסתה טרודי להתקומם נגד כמה מקביעותיו הפסקניות של רודי. כך, למשל, ביקשה להסביר לו את הוויכוח המר בתוך השמאל הגרמני ומעמד הפועלים, בטרם עלות היטלר לשלטון. אבל גם בעניין זה חייך אליה רודי בטוב-לבו ואמר: “כולם אותו דבר”. היא ויתרה. אחר-כך נטתה לקבל את דעתו ושכחה, או לא גילתה את דעתה. בקיבוץ, כשעוד היתה פליטה, ופחדה שמא מישהו מהחברים יכיר אותה, הציגו מחזה של ברכט, מחזה שמעולם לא הוצג במקום אחר. טרודי שמעה על המחזה עוד בגרמניה והתרגשה מאוד מכך שהצגת הבכורה שלו נערכת דווקא בפלסטינה. היא נזהרה לא לומר שהכירה את ברכט. רודי תיעב את ההצגה ותיעב את ברכט. טרודי ויתרה. רק שנים רבות אחר-כך נולד בנם אודי. היה זה אחרי שרודי התנדב להילחם בגרמנים באירופה. גאוותו הגדולה ביותר היתה השתתפותו באותה מלחמה. עד יום מותו הצטער רודי על שלא עלה בידו להרוג גרמני.

ג
אודי חזר הביתה לחופשה עליז למדי. על אף המתיחות הצפויה בבית, שנבעה מן הצורך להסוות את טיב פעילותו הלא-צבאית בדרום, שעה שאביו רצה לשמוע דווקא על פעילותו הכן-צבאית באותו דרום, ולספר, מצידו, שוב, את סיפורי המלחמה העולמית השנייה, שמח אודי, על שתכנית שלימה עלתה יפה בידו, והוא הגיע משמורת-הטבע הדרומית עד העיר תל-אביב בטרמפ אחד עם אדם שהכיר במדבר. גם הפעם החליט אודי להטיח באביו את האמת על מצבו הצבאי. לפעמים נתקף אודי שנאה עזה כלפי אביו, ויותר מכך כלפי אמו. לפעמים נדמה היה לו כי חברו יחד כדי ללעוג לו. אודי לא רצה להיות חייל, לפיכך התמלא שמחה כאשר נפסל לשירות סדיר וקיווה לראות הרבה סרטי-קולנוע, אולי להתקרב עוד יותר אל סינדי משיקאגו, שאותה הכיר על סף גיוסו. אודי שנא את בני-גילו, וגם כאשר בתי-שחיו וחזהו הצמיחו סוף-סוף פלומה בהירה, לא נרגעה שינאתו לבני-מינו. בחורות יפות נראו לו תמיד מבוגרות ממנו, אפילו היו צעירות ממנו. ואולם, שיחרורו של אודי משירות סדיר הביא את רודי אל סף הדיכאון. שנים חיכה לילד. שנים ביקש להשתתף באופן פעיל ומלא בחייה של החברה. לכן נעתר אודי לדרישות אביו ואיומיו בחרם. המתח והבכי עייפו אותו ושוב לא יכול היה לראות את אביו השותק ואת אמו הנייטרלית אוהדת את אביו. הלך אודי דרומה במדים ששאל ממישהו, ואת המדים שהספיק לקבל בטרם שוחרר, עוד בשבוע הראשון לגיוסו, הניח בארון. הם גם שימשוהו בערב שרודי מת. קשה להאשים את רודי ברוע-לב או בקשיחות. ראשית, חשד רודי, שאודי יכול היה להיות חייל אילו רק השתדל, ואודי אמנם יכול היה, אילו רק השתדל. יתירה מזאת, עוד בגרמניה, כשטווה רודי חלומות על עלייה לארץ, המציא לבנו שעוד לא נולד את הכינוי “שועל המדבר”, וכל חייו התפלל להגשים שם זה בדמות בן חזק ומועיל. דווקא טרודי, שבצעירותה למדה להפעיל נשק במסגרת הפעילות שעליה לא דובר בבית, שתקה וחייכה לעצמה כששמעה את רודי שואל שאלות, או מטיח הטחות בבנה הרזה.

בשבת בבוקר התעוררה טרודי והנה השבת ריקה. אודי בישל לה קפה. היא לא דיברה אליו כשלגמה את הקפה, גם לא אחר-כך. במבטה היתה איבה מסוימת, כך חשש אודי, אלא שהחשש הזה הטרידו תדיר בלאו הכי. היתה במבטה גם סקרנות מוזרה שאודי לא ידע למה ליחסה. היא הביטה בכל מעשיו במטבח הקטן, הביטה ושתקה. אחר-כך הלכה האלמנה המוזרה למיטתה, ואודי קילל את רותי, שלא באה אליו, למרות שהבטיחה ולמרות שאביו מת. אודי הבין ששום דבר כבר לא יחזיר את רותי. אם לפני מותו של אביו ניסה לעורר את רחמיה בשיטות שונות, המוכרות לכל מי שניסה לעורר רחמים בלב אהוב/ה, הרי עכשיו, משמת אביו ורותי לא באה, אף כי ידעה מה חשוב מקומו של רודי בחייו של אודי ובחייה של טרודי, ברור היה לאודי שרותי מאסה בו לגמרי. בחדרו, בשבת בבוקר, אחרי שטרודי חזרה למיטתה, ואצל השכנים הדתיים אכלו פת-שחרית בשירה חגיגית, אונן אודי במיטתו. תחילה שיווה לנגדו את רותי, ואחר-כך התבלבל ולא חשב עוד אלא על כך שאמו תיכנס אולי לחדר, ואחר-כך בכה והתכסה היטב, שכן ידע כי תיכף תבוא אמו לשאול לשלומו.

אמו לא באה, ובלוויה השתתפו פחות מעשרה אנשים. השכנים מיהרו הביתה ובני-המשפחה כבר פנו לדרכם, כשטרודי ביקשה את הסידור. כשקיבלה אותו לידיה, קראה “קדיש”. מישהו מהשכנים אמר: “היא תשתגע”, ואחד הקרובים אמר: “אני חושב שהיא תחזיק מעמד”. והחזן לא נזף בטרודי, ואולי רגיל היה במעשים שעל סף ההיסטריה. האשה הקטנה סיימה את התפילה. היא התקשתה בקריאת הארמית, שכן רודי לא לימדה ארמית מעולם, כנראה משום שלא ידע כלל ארמית. אחר-כך חזרה עם בנה הביתה, וכל הדרך לא פנתה אליו. משהו הלבין בעור פניה. אולי התקשה גם משהו בתוכה. אודי חשב לטלפן לרופא, ואחר-כך הניח ששום דבר מיוחד עדיין לא קרה. גם קודם לא הירבתה לדבר אליו, והעילה העיקרית לשיחות ביניהם בשנים האחרונות נטמנה בבית-הקברות. עוזרו של סגן ראש-הממשלה טילפן. הוא ביקש למסור את רגשי ההשתתפות בצערה של המשפחה. אודי הביט באמו. טרודי לא הגיבה. הבית היה ריק. שליש מיושביו, חייך אודי לעצמו, הלך לעולמו. אורחים לא באו. טרודי שתקה. לפעמים פרצה בצחוק בלי לדבר. הוא לא ידע אם לשמוח או לפחוד. הוא גם לא ידע מה לומר אם תתחיל לדבר אליו ולא ידע מה יעשה, אם תמשיך לשתוק. קשתה עליו גם ההארה האירונית של המצב החדש. למשל, להניח שהמצב היה זמני, שהכאב יפוג ושההרגל יסלול דרך חדשה לאבלים. כשהלכה שתיקתה של טרודי והתארכה, חשב אודי לדבר אליה ולשאול אותה משהו סתמי. כך נהג בשנם האחרונות, כיוון שבנוכחות רודי שמחה טרודי וצהלה, ואילו בהעדרו של הבעל המסור, השתתקה והרצינה. לפיכך שאל משהו על הגרביים שלא חזרו מן הכביסה. להפתעתו ענתה לו, אלא שענתה לו גרמנית, אודי לא ידע גרמנית, והוא ניצב עכשיו מול אמו כזר בארץ נוכרייה. הניד בראשו והיפנה אותו לעבר השני, ורצה מאוד לדעת אם היא צוחקת לבורותו, אלא שרוגזו ושנאתו וגאוותו לא הניחו לו להביט בפניה.

ד
כשהיה אודי בכיתה ט’ באו לבית-הספר התיכון העירוני סטודנטים גרמנים. אחת מהם, קראו לה אינגריד או אינגה, היתה ממש כמו חלומותיו המיניים, שהתעוררו בערך באותו זמן. עיניה היו כחולות, שער-ראשה בלונדיני, וחזה היה לה, לא גדול מדי ולא קטן מדי. אינגה שמחה לבוא לשיעורים בכיתה, שכל תלמידיה היו, כמובן, יהודים, חוץ מעיסה, שהיה ערבי, אבל נוצרי. מששמעה כי אביו של אודי ואמו באו מגרמניה, כלומר פליטים, שמחה עוד יותר. אביה של אינגריד היה פעם נאצי קטן. כל חייה, כך נשבעה, יוקדשו, לפיכך, לכפרה על מעשיו של אביה, אשר הסתכמו בנטילת חלק במסדרים המוניים בעיר נירנברג, הסמוכה לכפר הולדתה, וכן בכמה מעשים אחרים, שעליהם סירבה להרחיב את הדיבור. אינגריד באה להתארח בביתו של אודי, ורודי דיבר איתה באמצעות תרגומיה של טרודי. רודי רצה אמנם להוכיח את ידיעתו השוטפת בשפה הגרמנית וכמה עלה בתרבותו על הכפריה הפשוטה הזאת, אלא שכדי להוכיח את עליונותו חייב היה לדבר גרמנית ולאבד, תוך כדי כך את כבודו העצמי והלאומי. לפיכך ישב רודי והשגיח על מלאכת התרגום של אשתו הזעירה, עוקב אחרי תנועת שפתיה העבות, מניד בראשו, כל אימת שביקש להשתתף בשיחה הגרמנית, אלא שברגעים הללו היסב את מבטו מאינגה והלאה.

אודי מכיתה ט’ הביט בצעירה בדרך שונה, והציע פתאום בשפה האנגלית לקחת אותה ל”יד ושם”, אלא שרודי אמר לו, בעברית צחה ונזעמת, ש”יד ושם” איננו מקום לגרמנים. טרודי דווקא שמחה לראות את הגרמניה מטיילת עם בנה, ואינגריד נאלצה לישון בחדר אחד עם אודי, כיוון שביתם היה קטן מאוד, ואיש לא העלה על דעתו שילד בכיתה ט’ יכול לעשות משהו לסטודנטית בת 21. ואכן, אודי לא קם להדליק את האור ולא קם לכבותו אחר-כך ולא הכניס את ידו אל תוך כתונת הלילה שלה ולא ליטף את עורפה הלבן כשיש יווני עתיק, אלא חרש-חרש, כשהיה בטוח שאינגה כבר נרדמה, שפשף את אברו. הוא הקפיד שהשמיכה הדקה לא תיפול מעליו וששום קול לא יצא מגרונו. הלילה ההוא נחרת עמוק במוחו. למחרת, בארוחת-הבוקר, סיפר רודי על פעולת-תגמול שנערכה בלילה. טרודי תרגמה, ורודי ביקש ממנה להבהיר שבעברית נשמעים מושגי האסטרטגיה יותר טוב משהם נשמעים בגרמנית. אינגה נסעה, ורק מדי פעם כתבה מכתב לטרודי, וטרודי הקפידה תמיד לענות ואף לצרף דרישות שלום מרודי, בין אם מסר ובין אם החרים.

ולא בא סיפור אהבתו של אודי לאינגריד, לאפה הסולד, לעיניה הכחולות, לשדיה הבינוניים והזקופים, למותניה הצרים, לא בא כל הסיפור, אלא כדי להסביר אותה שיחת טלפון משונה שאודי שמע כמתוך שינה. שלושה שבועות לא הוציאה טרודי הגה מפיה, ובלילה העשרים ושניים נשברה השתיקה. אודי שב מפגישה עם נערה, שהביא הביתה בלילה שאחרי הלוויה. הנערה סובבה אז בשכונת-מגוריהם וחיפשה מקום לישון, כיוון שלדבריה אבדה לה הכתובת היחידה של מישהו שהכירה בתל-אביב. אודי הזמינה לביתם, ולהפתעתו נעתרה הנערה בשמחה. היא היתה גבוהה ממנו ולא כל-כך יפה. היה לה חזה גדול, וידיה היו קצת שעירות. מצד אחד לא דמתה ג’ודי (“ג’ודי קורים לי, לא יודית. אני לא סובלת את השם הזה”) לאינגריד כלל ועיקר; מצד שני היתה נוחה למגע ולדיבור. היא התפשטה ממש, וכשביקש ממנה בקול רועד לבוא למיטתו ולדבר בלחש, כיוון שאמו עלולה לשמוע, עשתה מה שביקש ממנה, ומה שלא עשה לרותי כל שנות אהבתם, עשה לג’ודי שלוש פעמים. בכל אופן, עשרים ואחד ימים אחר-כך, מששב אודי מטיולו הלילי עם ג’ודי על שפת-הים, אחרי שליווה אותה לאכסניית-הנוער, שמע את אמו מדברת גרמנית בטלפון. מאותו לילה ואילך, היתה טרודי מקפידה לחכות לחצות ולצלצל לאינגה, עד טיבינגן שבגרמניה. היא לימדה פילוסופיה באוניברסיטה והתחתנה עם מחבל פלסטיני או יפאני. מעט רגשי האשם שנותרו בה בכל הנוגע למעשי החנק של אביה ובני- דורו, הספיקו בדיוק לשיחת הלילה הקבועה עם טרודי. פעם אחת טילפנה גם רותי, וטרודי, שאהבה מאוד את רותי וכמעט בכתה, כאשר השניים, הבן והכמעט-ארוסה, נפרדו, אמרה בטלפון: “רותי” ואת ההמשך לא יכלה רותי להבין, שכן טרודי דיברה אליה גרמנית.

אודי הביא את אמו לבית-חולים מיוחד. הוא נזקק לתרגום כדי להידבר עמה. המתורגמנית ידעה בעיקר יידיש, אבל הצליחה למסור לאם ולבן את העיקר. בדרך חזרה לא יכול היה שלא לשמוח: בפעם הראשונה בחייו עמדה לרשותו דירה למשך כל שעות היום והלילה. על כן תיכנן אודי להתהלך יחד עם ג’ודי, שניהם עירומים כביום-היוולדם, בבית כולו, להתקלח יחד, לאכול זה על ברכיה של זו ולהיפך, וכך, פחות או יותר, היה והם בילו תקופה נהדרת בדירה הריקה. יום אחד צלצל הטלפון, וג’ודי, המאושרת בנשים, ענתה. היא דווקא לא היתה עירומה. “ווזווז בטלפון”, אמרה לאודי, ואודי לקח את השפופרת. זו היתה אמו. היא דיברה אליו גרמנית. הוא לא הצליח להבין או לענות. הוא הניח את השפופרת. ג’ודי ליטפה אותו ברוך. היא שתקה עכשיו ולא שאלה דבר. אודי באמת אהב אותה, ולא יכול היה לשכב איתה, דווקא עכשיו. למחרת טילפן מישהו מבית-החולים, ותרגם לאודי את דברי אמו. כל מה שביקשה טרודי לומר היה, ששולחים אותה הביתה. אורי נסע להביאה. באוטובוס ניסתה הזקנה לדבר אליו לפעמים גרמנית, ואודי ניסה לפעמים לקרוא עיתון.

ה
אחר-כך הלך אודי פעמיים בכל שבוע ללמוד גרמנית בשגרירות הרפובליקה הפדראלית. מורות זקנות, שהזכירו לו את הדודות מילדותו, ישבו בפינת הקפה שלהן ודיברו בקול רם לפני השיעורים. לפעמים עבר הנספח הבלונדיני, שהיו לו פנים כמו לאינגריד, בתוספת שפמפם צהבהב ודליל, והזקנות ששו לקוד תוך כדי קימה ולומר “גוטען טאג”. אין צורך לציין שהמנהל ביקש מהזקנות לא לקום בכל פעם שהוא נכנס למסדרון, שכן שוב אין נוהגים כך ברפובליקה הפדראלית, אבל הפליטות הקשישות היו כל כך מאושרות ולהרגיש כמו בבית-הספר העממי שלהן. השיעורים ייגעו את אודי, והוא שב הביתה כדי להפגין שוב, כמו בכיתה א’, את ידיעותיו לפני אמו. טרודי חייכה בעייפות ולא אמרה מלה. ג’ודי חזרה למושב הדרומי שלה. תל-אביב לא האירה לה פנים. היא לא מצאה מקום-מגורים לא-יקר וגם עבודה מכניסה לא מצאה. “אני אהיה כנראה תקועה כל החיים בחור שלנו בדרום”, אמרה והזמינה את אודי לבוא ולבקר אותה בדרום, אפילו שלא יוכל לישון בביתה, בגלל אביה, צחקה. רק משנסעה ג’ודי, החל אודי להתגעגע אליה.

טרודי לא עלתה אל קברו של רודי במלאת שנה למותו, ונראה כי מותו התרחק ממנה מרחק שנים רבות. בכיתתו של אודי במכון גתה ישבו גם אחמד מחאג’נה, שהתכוון לנסוע לעבוד בגרמניה ולפגוש מחבלים מבני-משפחתו, שגרו בעיקר בפרנקפורט. ישבה שם גם תימניה אחת, שבעלה גר, למרבית הפלא, גם הוא בפרנקפורט, ועל-פי המכונית הגדולה שהיתה לה, ידע אודי כי היא שייכת למאפיה. היה גם רומני אחד, מקובסקו, שגלגל את הר’ שלו ולמד בשקידה גרמנית, שכן אחרי שירותו הצבאי יהגר, קרוב לוודאי, לגרמניה וימשיך במסורת משפחתו המרכז-אירופית. זקן אחד, דובר רוסית ועברית צחה כמובן, למד גרמנית, כיוון שרצה לקרוא לפני מותו את “ייסורי ורתר” במקור. כמו כן רצה להקשיב לרקוויאם של מוצרט ולהבין את המלים. אודי רק רצה לדבר עם אמו. הוא לא הצטיין בלימודים. אולי היה כישלונו — תורשתי. בהפגנת האחד במאי, כשאודי נגרר אחרי המתגרים במפגינים, ביקש לראות תגרת-ידיים ממשית ואולי אף להצטרף ללינץ’, הבחין באמו המשתרכת לה לבדה בשולי ההפגנה. היא ראתה אותו, כנראה. על כל פנים, בבית נמשכה השתיקה, ואודי פחד לפנות אליה, שמא תעלה את עניין התנהגותו. יום אחד, כשחזר מהשגרירות וחשב איך יסביר לאמו את עניין נסיעתו לביקור במושב הדרומי, מצא פתק כתוב גרמנית. המורה במכון גתה אמרה לו שאשה אחת בשם טרודי נסעה לגרמניה. אודי שלח גלויה לג’ודי וביקש ממנה לבוא לתל-אביב, כיוון שעכשיו יש לו דירה שלימה לשניהם. מבחינתה אפשר היה לספר את הסיפור, כאילו היה אגדה על נערה מדלת-העם, שמצאה לה נסיך, או להיפך.