א
בלוויתו של בנצי שטרקמן בכו גברים קשוחים כילדים קטנים, וחברות קיבוץ, שבאו ללוייה בשני אוטובוסים צהובים של המועצה האזורית ואכלו סנדביצ’ים כל הדרך הארוכה והמדברית, התייפחו ברגעי הקבורה, כאילו היו נערות מאוהבות, ושישה גברים מרכיבים משקפי-שמש נשאו על כתפיהם, כתפיים אילמות ואלימות, אלונקה, עליה נחה גווייתו הרזה של שטרקמן, מכוסה בדגל כחול-לבן, דגל שנטמן אחר-כך בטעות בקבר עם הגווייה, ולאיש לא היו העוז והחוצפה לחפור ולהוציאו החוצה; ואחרי האלונקה, לאורך רחובה הראשי של עיר קטנה, שאיש מההולכים בלוויה לא הכירה, ואפילו הוריו של שטרקמן, אשר גרו פעם במקום הזה, ומשום כך הסכימו לערוך את הלוויה דווקא כאן, ולא בשום מקום אלמוני אחר, לא זכרו את מראה הרחובות, ואפילו עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, לא זכרו דבר וחצי דבר, והיו הולכים אחרי ששת נושאי האלונקה, אוחזים זה בזו ומחכים, כנראה, שיבוא מישהו נוסף לתמוך בהם, כמו שרואים לפעמים בשידורי-החדשות, אחרי פעולת-תגמול או פיגוע חבלני, אבל כיוון ששטרקמן המת היה בנם היחיד, ואמו ילדה אותו בגיל מבוגר ובייסורים, עד שכמעט יצאה נשמתה בזמן הלידה, ואחרי כמה שנים נכרת רחמה בין כך וכך, היו ההורים הקטנים (158 ס”מ היא ו162- ס”מ הוא) אנוסים ללכת לבדם, שכן ידידיהם הקרובים מתו, או רבו אתם, או עזבו את הארץ, או שכחו את מועד הלוויה, שנדחתה כמה וכמה פעמים, וסינדי היקרה כבר לא היתה בארץ, ואפילו כתובתה הקודמת לא היתה ברשותם וגם לא ברשותו של בנם החלל (ואפילו היתה, איך היו מדברים אתה בלי שטרקמן, ששימש תמיד מתורגמן סבלני למדי בין העברית של אביו ובין היידיש של אמו, לבין האנגלית של סינדי), ומאחוריהם, תוך שמירת סייג ואיפוק מנומס, הלכו החברים הרבים מהקיבוץ, שלא ידעו אם יהא זה נכון ויאה לקרב אל ההורים השקועים ביגונם, והרי שטרקמן עזב את הקיבוץ בקול רעם מתגלגל, על אף גופו הזעיר וקולו הדקיק, ואפשר שההורים שותפו אי-אז בעלבונו, ועכשיו, דווקא בגלל אפיסת הסיכוי לשנות את היחסים, אפיסת הסיכוי להשלים בין שטרקמן ובין הקיבוץ, עכשיו אולי עוד גדל זעמם של ההורים השכולים, ואם יקרב מישהו מהחבריםלנחמם, או לבקש מהם סליחה על מותו של שטרקמן, יפרוץ האב, או שמא תהא זו דווקא האם, בזעקות חמס, וסצינות כאלה מוטב להן שתימנענה, כך שבמקום השתתפות פעילה בצער ההורים שמרו כל המשתתפים, שהיו, כאמור, רבים וטובים, על דומיית בית-קברות, וגם חברי הגרעין הגדול, גם הם שמרו על דומייה כבדה, וכולם פסעו, מציצים מדי פעם, מעבר לכתפיהם של אלה ההולכים לפניהם כדי לראות מי מההורים גונח, שכן קולה של האם שנצרד וקולו של האב, שאבד לו כמעט כליל, דמו עכשיו לצלילים מכאניים של מנוע ישן ולא היה אפשר להבחין מהו הקול הגברי שבין שני הקולות ומהו הקול הנשי, והאב, שחבש ברט שחור לראשו, פלט קללות מוזרות, גניחות קללה נאמר, נגד אלוהים ונגד הערבים שהרגו את שטרקמן, ואילו נשמעו גניחות אלה בהקשר ציבורי אחר, ספק רב, אם מישהו מהשומעים היה נשאר כה רציני, כמו הסקרנים שהיו מציצים עכשיו בגונחים ובבוכים, ואילו היה לשטרקמנים לפחות קרוב אחד בכל הארץ הגדולה הזאת, שאף פעם, כך אתה מדמה, אינך פוגש בה אנשים בלי משפחה, קרובים, בני-דודים, ואילו, כאמור, היו להם קרובים, כי אז היו גניחותיהם מתערבות בבכיים של הקרובים הללו, שהיו אוצרים את מריים וזעקתם עד מועד הלוויה הדחוי, ולא כמו ההורים, שבזבזו את דמעותיהם וצעקותיהם בשבעת הימים שחלפו בין הרצח המסתורי בפרוג’ה, באיטליה הרחוקה, לבין אחר-צהריים קיצי וארוך זה, שבעה ימים שהספיקו לכמה משטרות ושירותי-ביון ומכונים פתולוגיים לצלם, לחקור, לבדוק ולתת הוראות, ועד כדי כך בזבזו ההורים את בכיים ודמעותיהם בימים הללו מאז הרצח, שבטעות שמעו דווקא ברדיו על מות בנם באיטליה הרחוקה, אולי משום שאנשי השגרירות לא האמינו שלשטרקמן היו הורים.

ב
בשביל מה צריך היה בנצי לנסוע לאיטליה? בשביל מה צריך היה לעזוב את סינדי שלו? בשביל מה צריך היה לעזוב את האוניברסיטה? בשביל מה צריך היה לריב עם אבא שלו ועם אמא שלו בדיוק לפני הנסיעה האחרונה? למה היה צריך להגיד לאביו ולאמו שהם לא הבינו אותו? מי אם לא הם הבין אותו? לא יותר טוב שהיה נשאר בנצי בקיבוץ שלו? איך ביקרו אותו אבא ואמא בקיבוץ והוא הראה להם את הכרם שבו עבד כל השנה לבד, כי זה היה כרם קטן ולא רווחי, שלא עקרוהו ולא ייבשוהו, רק בגלל שבנצי עבד שם והיה מאושר שם, והוריו היו באים לראות איזה ענבים יפים וראשונים בכל הארץ יש שם, בגלל החום, כמה חם שם (כמה חם גם כאן, אבל קצת פחות).

ג
הוריו של שטרקמן, שהתבקשו לקבור את בנם בבית-קברות רחוק וקטן ובלי הודעה על מועד ומקום, שמחו בעצם שלא יקברוהו בבית-הקברות המודרני והמשוכלל של חולון, שכן יש משהו מפחיד בגודל ובחידושים האלקטרוניים של בית-הקברות, ואשר בו קוברים את כל מי שמת באיזור תל-אביב, והרי לא רק השטרקמנים, הוריו של המנוח, גם הקיבוצניקים בלוויה הזאת, מעדיפים את האינטימיות, המזכירה להם את ארץ-ישראל של פעם, היפה יותר, אידיאליסטית יותר, מנומסת יותר וקרובה יותר, וכל אחד בקיבוץ של בנצי יכול לספר על מה שקרה בלוויית אביו של חצקול ששם-משפחתו לוי ושקברו אותו בבית-הקברות הענק ורמקולים הכריזו משעות-הבוקר על שמות המתים ולוויותיהם, וחברי הקיבוץ שבאו ללוויה הזאת בבוקר, (אם גם לא באו בהמוניהם, כיוון שלא היתה זו לוויה צבאית) בגלל אי-הבנה או נסיעה מהירה מדי של הנהג וישבו נדהמים נוכח ריבוי הלוויות והקריאות ברמקול, עד שפתאום קרא הרמקול בשמו של חברם, יוסי רבינוביץ’, שהיה ידידו הטוב ביותר של חצקול, וגם שכנו מילדות, ולא זו בלבד, אלא ששני הוריו הזקנים של יוסי , האדון והגברת רבינוביץ’, אף הם באו לווייתו של אבי חברו הטוב של בנם, שמעו את ההודעה על מותו הפתאומי של בנם, ואז הופיע בין המצטופפים הנרעשים על הידיעה המרה יוסי רבינוביץ’ עצמו, כולו מזיע וטוען בתוקף להיותו חי, וכשהלכו הוא וחצקול ידידו האבל לברר מה בדיוק קרה, התברר שהכרוז, בטעות, קרא בשמו של יוסי רבינוביץ’ במקום בשמו של עזרא לוי המנוח, שכן יוסי היה חתום בתחתית העמוד על התחייבות כספית לטובת משפחתו של חצקול, שבזמן המוות הפתאומי היה בקיבוץ ולא הספיק לעזור בכל הסידורים הקשים שיש לעשות, כידוע, אחרי מותו של אדם, ופרט לכך עלולים אלה שאינם רגילים בלוויות מתועשות כאלה, שבהן מקים הרמקול מדי פעם אחדים מהמחכים בתור ללוויה חדשה, היוצאת אחרי הלוויה הקודמת ולפני הלוויה הבאה, כמו במכון רנטגן, והמחכים בתור עלולים להיבהל מההמוניות, שמא פרצה מגיפה בעיר, או שעשרות אזרחים חפים מפשע נהרגו בהתקפת-מחבלים גדולה, ואם הוריו של יוסי נבהלו מאוד, כיוון שסברו לרגע כי שכלו את בנם, למרות שבאו ביחד עמו כדי לקבור מישהו אחר, תארו לכם כמה כאבו עכשיו הוריו של בנצי את מותו הוודאי של בנם, ושולה ממחסן-בגדים א’ אמרה לחיה’לה הגננת, שהם לא בוכים כל-כך, לא בגלל שלא עצוב להם, אלא בגלל שהם רבו לפני שבנצי יצא למשימתו באיטליה, ורכבת גדולה חצתה את הלוויה לשניים והלוויה נעצרה, ראשיתה אינה רואה את סופה, ולמרות זאת לא פתחו הכל בשיחה, חוץ מכמה כחכוחים ושיעולים, שדמו יותר להפסקה בין פרק לפרק בסימפוניה, מאשר להתפרקות כללית מעולו של אבל, וכשחלפה לה הרכבת, הלכה הלוויה מעצמה בהמשך הדרך ונכנסה לשדרת-ברושים מאובקים ונטשה את בתיה האחרונים, מוגפי התריסים, של העיירה, ונדמתה לתהלוכה מונהגת בידי מת, שהכל מוכנים ללכת לאן שיחפוץ, ובנצי שטרקמן, שבחייו קיווה רק לשרת אחרים ובעיקר את המדינה, זכה ובמותו הם מהלכים אחריו ונכונים לשרתו, ולא היה להולכים בלוויה מנהיג זולת בנצי שטרקמן, ודומה שאילו קם ממשכבו והיה צורח ‘אני רוצה להיות חבר-כנסת’, היו בוחרים בו לכנסת, כל-כך רצו לפייסו, ובדרך אירונית יכולים היו חבריו של בנצי לציין לעצמם שדווקא חבר-הכנסת, שביקר בקיבוצם לפני כחמש שנים וירד ממכוניתו ובנצי סובב סביבו מרכיב את משקפי-השמש, שאך זה קיבל כמתנה ממתנדבת אמריקאי, אשר ידעה כמה חלם על משקפיים כאלה, רץ אחריו ובו-בזמן הביט גם לצדדים, כמו שעשו שומרי ראשו של נשיא ארצות-הברית בטלוויזיה, ובגופו מנע מהחברים האחרים לגשת אל האיש החשוב (בנצי היה מופקד באותה שנה על חיי התרבות בקיבוץ, יותר נכון, אל אירוחם של המרצים) ובנוסף לכך דאג לומר לאחרים: “לא לדחוף, אני מבקש לזוז”, ועיניו התרוצצו על-פני הבניינים, שצלם נפל על המדשאות בשעה חמה של אחרי-צהריים — דווקא חבר-כנסת זה, יכלו עתה החברים לציין לעצמם באירוניה מסוימת — נעדר מן הלוויה, אבל אי אפשר שכל מי שנשמר בידי בנצי, בין אם ידע על כך, ובין אם לא ידע, אי אפשר שיבואו כולם ללווייה.

ד
איש אחד בגיל-העמידה, לבוש חליפה תכולה-אפורה ובעל מכשיר-קשר קטן בכיס הפנימי של המעיל, צפה בהולכים מן הצד והקפיד לשמור על קשר עין עם התהלוכה, ואף הקפיד לא להצטרף למסע עצמו, ופרצופו נראה פרצוף אבל לאלה מן ההולכים שלא הכירוהו, אבל אלה שהכירו את האיש ידעו שהוא נראה כך תמיד, שפניו חתומות, רציניות, מאופקות, ממאנות ליהנות, ורק כאשר חתכה הרכבת את מסע הלוויה לשניים, מתח האיש, שהלך מעט אחרי המאסף, את ראשו, בדיוק באותו רגע שבו הסתירה הרכבת את הארון ומלוויו, כדי לראות אם חציה הראשון של הלוויה ממשיך ללכת, או ממתין לו, ועד כדי-כך מתח את ראשו, עד שקבוצת תיירות אמריקאיות, או איטלקיות, שניצבו בחלון הרכבת, נופפו לו לשלום, אף כי תפקידו דרש ממנו לא להיות מוכר ואם אפשר פשוט להתעלם מתודעת הבריות המביטות על הנוף ולהיות חלק מהנוף הבלתי-מובחן, ותיכף אחרי שנסתיימה ההפסקה ותרועת התיירות הבלגיות הללו נעלמה מהאופק וההולכים המעטים במאסף הבחינו בו, ותמימה שאלה את אבנר מהתמרים מי האיש המשונה הזה, ידע האיש בחליפה התכולה, שנבוך מעט משאלתה, כי עליו להתקדם מעט בכיוון בית-הקברות, ולפיכך נכנס למכונית הלבנה שלו, שאנטנה אחת תקועה היתה לה בקודקודה ואנטנה אחרת תקועה היתה לה משמאל למכסה המנוע, אחת לעסקים והשנייה לבילויים, ובתוך המכונית התכופף האיש קמעה, לא כדי להסתיר את עצמו, אלא בגלל הרגל מהתקופה שבה הפעלת מכשיר כזה עלולה היתה לעלות לו בחייו, או בחירותו, ואז אמנם הפעיל את מכשיר-הקשר, שהיה מוצנע משהו ונח במקום שבדרך-כלל נמצאים בו רשיונות, מברג, פנס כיס וממחטות-נייר ורודות, אם יש לנהג אשה, או חברה, והמכשיר, שלא איכזב גם הפעם, הביא את האיש בחליפה האפורה לציין לעצמו שהמכשור עובד באופן יוצא מן הכלל, והדממה אפפה את הרחוב, בעוד מסע הלוויה מתרחק ויוצא משדרת- הברושים, ובמכשיר-הקשר עלה אז קולה של יוספה: “מצטערת יוסקה, עוד אין לי שום הנחיות”, וכיוון שלא היו לה שום הנחיות, פתח יוסקה את מכשיר הרדיו והאזין למנגינה מסוימת, שאחריה באו החדשות, אשר לפעמים מצפינים בהן מידע סודי לאנשים במקומות שבהם אין אפילו אלחוט, וכיוון שבעצם לא חיכה היוסקה בחליפה הכחולה לשום מידע, ורק מתוך הרגל עשה כך וגם זכר בגעגועים את הימים שבהם לא עבד במחלקה כמו המחלקה שבה הוא עובד עכשיו ולא צריך היה להשתתף בלוויות סודיות ומוזרות של אנשים, שהוא עצמו דחה ושלח ל”אל-על”, כדי שיעבדו שם בתור אנשי ביטחון מעופפים מ”אל-על”, ואפילו “אל-על” דחו את האיש הזה, ונראה שגם חברות פחות רגישות ומסוכנות מ”אל על” דחוהו, משום כך רצה יוסקה להשתתף בחקירה שתבהיר מי בדיוק מינה את השטרקמן הזה לתפקיד שבמילויו מת, אלא שבשלב מסוים סבר מי שסבר שיוסקה בחליפה התכולה קשור באופן אישי ואינטרסנטי מדי למסקנות מסוימות ולכן מוטב לו שימתין להוראות וילווה את המת בדרכו ואולי אף ייצג את מי שייצג, ועכשיו הביט יוסקה בלוויה הרחוקה והתניע את מכוניתו והתקרב עד זנבה, ומשם הביט באנשיו שהלכו בראשה ודמו לשישה מרגלים המביאים את פרי-הארץ, אחרי שגמרו לרגלה, ובשלב זה החלו החברים מהקיבוץ לדבר ביניהם על עניינים שונים השייכים לקיבוצים בלבד ולפיכך אין שום טעם לצטטם, ואז חצתה הלוויה את שער בית-הקברות, ושני זקנים עבדקנים המתינו להולכים והצביעו כזקן אחד על הדרך לקבר, שנכרה מבעוד יום, והראשון בשלושה הימנית שנשאה את הארון הסיר פתאום את משקפיו ופנה לעבר יוסקה שבחליפה, בעוד חמשת האחרים ממשיכים להביט נכחם במשקפיים כהים כמו קודם, והאיש בתוך מכונית הפורד, שחנתה עכשיו קרוב מאוד לגדר, אמר לאיש שהסיר את משקפי הטייסים והחזיקם בידו: “עוד אין אישור”, ושוב ניסה בקור-רוח את משדרו ושוב לא קיבל תשובה, ונראה היה כאילו נדרשה ממנו החלטה אמיצה, שאם לא כן מדוע תקע את שתי עיניו בחלל התבל, נשך את שפתיו, חשב על נימוק לכאן ועל נימוק לכאן, ואמר לאיש עם משקפי-השמש ביד: “בסדר ! אושר ! זוזו!” והאיש, שהתעכב כדי לבקש רשות כלשהי, ובלם אגב כך את מסע הלוויה, שעה שכל הציבור הגדול, שנדם שוב, מביט בו משתאה (תארו לעצמכם, שהציבור הנוכח, כולל תמימה, לא ידע אפילו את מעט הדברים שקוראי הסיפור הזה כבר יודעים בשלב הזה של מצב העניינים ואפילו ביוסקה לא היו מבחינים, ואלמלא אותן תיירות שווייצריות שהריעו לו מחלונותיה של הרכבת הממהרת ירושליימה לכינוס כלשהו של ההסתדרות הציונית, לא היה איש מבחין בו, והרי זהו מקצועו, או אפילו ייעודו בחיים, אפילו הוא משך עכשיו תשומת-לב רבה ומרוכזת במקום שהקהל יתרכז בנושאי הארון, והרחשים איימו לקלקל את רצינותה של הלוויה).

ה
כשראתה נירה את תלולית-העפר התחוחה ליד הקבר, מונחת כמו מכסה של קופסת-תכשיטים פרוצה וריקה, ניסתה, משום-מה, לזכור, אם היה זה בנצי שטרקמן, או שמא היה זה צפריר, בנו של הכירורג, אף הוא נמוך קומה כבנצי, אבל עשיר בן עשיר שנסע ללמוד רפואה בסקנדינביה, למרות שיכול היה, אילו רק רצה, להישאר בארץ, משום שאביו היה רופא ואפילו לימד לנתח באוניברסיטה, אלא שצפריר נסע לתפוס לו אשה שבדית חמה במיטה, ואילו נירה ביקשה עכשיו לזכור אם היה זה בנצי, או שמא היה זה צפריר, שהציץ לה בחלונה, כשאברום שכב מעליה ובעקשנות מתנשפת ועצבנית ניסה לחדור לתוכה, ובגלל עצבנותו הגוברת לא השכיל לנווט את עזריה לחדירתו, והיא, שעיניה היו ספק עצומות, ספק נפקחו מדי פעם, כדי לראות איך נראה הנוהם העצבני, שבעוצמה את עיניה שמעה רק את קולותיו והריחה את ריחו וחשה את נשיפותיו, ואולי ביקשה גם להשגיח אם איש אינו ניצב בחלון, שווילונו נקרע מתנועה לא זהירה של אברום, אשר מיהר לשוב למיטה אחרי שנירה הניחה לו סוף-סוף להסיר לה את חזייתה, אבל מלה אחת על חשש מפני הצצה לא העזה לומר לאברום, שגם כך היו עצבנותו וזיעתו ונשיפותיו הכבדות וגידופיו את עצמו ואת העבודה הקשה, שעבד אותו שבוע, והערותיו נוסח ‘מה קרה לי? אני לא יודע מה קרה לי, בחיי’, בחינת חוויה קשה, לפחות למי שצריכה לשכב תחת גוף ענק, מתעצבן ומזיע כזה, ואפילו עוד בקשה אחת לשמיכה במקום וילון, למשל, לא העזה להשמיע, ומצד שני גם לא היתה מסוגלת, מן הבחינה הנפשית, לשלוח את ידה ולקחת את הדבר השמן, הרך, הקטן והשחום, ללטפו קצת, ללושו מעט, ובמקום זה ליטפה ידה, החלק היחיד בגופה שהגיב בכלל למאמציו העצומים והמזיעים של אברום, את גבו השעיר מאוד ואמרה לו, כאילו בלי שום קשר לכישלונו הוודאי כבר: “כמה טוב לי, כמה טוב לי, כמה טוב לי”, ולא הספיקה למלמל עד שלפתע ראתה בחלון ראש שהשתייך ללא-ספק לגוף קצר, כמו שהיה רק לצפריר ובנצי, ולמרות זאת, מתוך דאגה כנה לתודעתו הפצועה של אברום, שזו היתה לו פעם ראשונה איתה, במיטה, ואולי גם עם כל נערה אחרת, ועובדה סטטיסטיתš זו סירב אברום להסביר אפילו לנירה, וספק אם הבהירה אי-פעם לעצמו, ואחר-כך הרי יתחתנו השניים לטוב ולרע, ולמרות כל זה לא אמרה נירה דבר על המציץ הקצרצר, אלא גנחה גניחה שדמתה גם לגניחת תענוג וגם לגניחה של מורת-רוח, אצלה בכל אופן, שניסיונה המיני היה קצת יותר עשיר מניסיונו של אברום, וכבר היתה רגילה בליטוף רך וזהיר של גב שעיר זה או אחר, ורק אחר-כך חשבה, שאולי דווקא כך תעזור לאברום היקר: תצעק צעקה על דבר המציץ הקצר ואברום ייצא נזעם ליידות אבן בשטרקמן הזה או בבנו של הגינקולוג, לחילופין, ואחר כך תיחלץ מן המיטה ותתקלח מהר מזיעתה ומזיעתו, שריחותיהן, בכך כבר הבחינה, דומים, ותעמיד מים לקפה בשביל שניים ואת הערב יסיימו בשיחה על תקליט חדש, שנירה קיבלה מחברה הקודם, שגם לו היה גב שעיר, ועכשיו הוא איש ביטחון ב”אל-על”, תפקיד שהוצע לבנצי, אחרי שלא התקבל לש.ב., ופרט לסיפוק שהיה לו בעבודה, הביא חבר-לשעבר זה לנירה מתנות רבות כדי לנחמה ולהשקיט את מצפונו הכואב על כי העדיף על פניה את בלהה מזובייצקי, וכאמור לא ידעה נירה אם היה זה באמת בנצי המציץ בחלון, והיא אמרה, עכשיו, בלוויה, לשולה: “זה היה אינדיאני, אני בטוחה”, ואילו שולה, שלא שותפה בחלקו הסמוי של קרחון הרהוריה של נירה, לא הבינה מה עניין העולים מארצות ערב ללוויה או לנירה, ענתה לה: “סינדי זאת או איך קראו לה, טרייסי אולי, היתה יכולה להישאר כאן, ושום דבר לא היה קורה לה, וכמה שאנשים, בייחוד אמריקאים, הם אגואיסטים, את זה כבר למדתי גם על בשרי, בחיי”, וכבר הניחו את הגווייה הקטנה מאוד אשר איש, חוץ מההורים אולי, לא הורשה לראותה, ולפני שהחלו לקרוא בתהילים נתנה נירה את דעתה לכך שסינדי באמת איננה בקהל-המלווים, והרי את סינדי הביא שטרקמן בעצמו לקיבוץ, ונירה בעצמה אמרה אז ששירותי-ביטחון אולי הוא לא מצא, אבל נקבה שתוכל לספק אותו במיטה, פחות או יותר, מצא לו סוף-סוף, ושולה אמרה אז, שהנה ההוכחה הטובה ביותר לזה, שכל אחד ימצא בסוף את החסד שהוא ראוי לו, והרי אחד כמו בנצי, השפם עושה אותו ליותר מגוחך ממה שהיה בצבא, ואז אפילו עוד לא התגלח ושיזוף הברונזה שתמיד כל-כך הקפיד עליו, הפך אותו למגוחך עוד יותר, בנוסף לפרופיל הנמוך מאוד שלו בצבא, שאף פעם אי-אפשר לדעת בגלל מה זה, רק משקל זעיר או אולי גרוע מזה מזה, אבל בגלל הפרופיל הוא לא השתתף במלחמת-ששת-הימים ונשאר עם הבנות והנכים וההורים הזקנים בקיבוץ והרגיש את עצמו די דפוק, כל אלה הורידו לו את הסיכויים למצוא אשה, והנה פתאום הוא מופיע עם אחת, שאמנם אין לה צורה מי יודע מה, אבל היא אשה, באופן רשמי, לפחות, לא? ואם ירצה, יוכל בטח להתחתן אתה, ומה כבר יש לה Œלהציע לגברים אחרים מוצלחים יותר מבנצי, והרי גם אם היא לא מלכת הנשיות כמו שהוא לא מר-עולם, ובקושי יש לה משהו על החזה, והתחת שלה הוא כמו התחת של הבת הגדולה של ציפה ורודי, שהיא רק בת תשע, ומי יודע איך תעבור עליה הלידה, למרות שאולי ההריון ירחיב אותה קצת, וככה, בערב נטפלו כמה חברות לסינדי, שעה שבנצי עסוק היה בשיחות ביטחוניות בחדרו של מוקי, והאורח החשוב ביותר באותו חדר לא היה בנצי, כי אם סגן-אלוף גיורא, שהיה בכלל מקיבוץ אחר, אבל בא לבקר את אחותו תרצה, והכל התווכחו על לקחיה של איזו פשיטה מעבר לקווי האויב, ועד כדי כך התרחבה השיחה, הן מבחינת מספר המשתתפים בה והן מבחינת היקף הדוגמאות, עד שאיש מהיושבים בחדר, כולם גברים, ונעמי, שנחשבה מזמן לגבר, ועבדה בכותנה והתעניינה בהיסטוריה צבאית של המזרח התיכון, מזרח אירופה ומזרח אסיה, איש מהם לא הלך להרצאה, שניתנה אותה שעה בחדר-האוכל עלŒ נושא אמנותי כלשהו, בליווי שקופיות, או שמא היה זה נושא יהודי כלשהו, והנשים לא עטו על סינדי מתוך עניין בנערה האמריקאית, אלא מתוך עניין בבנצי, אף שאלמלא עזב בנצי את הקיבוץ, ספק אם מישהי מהבנות, הטרודות בעמלן היום-יומי, היתה נותנת דעתה גם עליו באותו הקשר, ובכל זאת עכשיו היתה בכולן סקרנות גדולה, ובמעט האנגלית הרצוצה שבפיהן ביקשו לדעת אם בנצי בסדר, OK, אול רייט, אבל כל מה שאפשר היה להציל מפיה של הסינדי הזאת, היה שהכל יכול להיות אפילו יותר בסדר, אלמלא רצה בנצי להיות גיבור חזק יותר ממה שהוא, ואשר לה, היא מסתפקת בבנצי שטרקמן חלש וקטן, כמו שהיתה רוצה שלא יבקש בדמיונו בשעה שהוא אתה, במיטה או בכל מקום אחר, איזו מרילין מונרו או סופיה לורן, וכשחשבה לרגע שהבנות סביבה לא הבינו את הדימוי, הסבירה להן סינדי, כי היא מתכוונת לכך שהיתה רוצה, שבנצי יסתפק בנשיות שיש לה להציע, זאת אומרת, לא נשיות, אלא אנושיות של נקבה, שאינה שונה מאנושיות של זכר והשוני הביולוגי הוא מקרי ועוד כמה דברים שנירה סיכמה לעצמה אחר-כך באופן נמרץ ונמהר: “בין השניים האלה, היא משהו-לסבי-שחרור-אשה-שמאלנית-מפונקת-אמריקאית והוא-חצי-אימפוטנט-עם-תסביך-נחיתות- של-חלשלוש-בן-ניצולים, בין השניים האלה לא יצא שום דבר ואתם תראו שאחד שם יהרוס את השני והיא תרצה להוכיח לו שהוא בתור גבר אפס והיא רוצה אותו בתור לא-גבר חלשלוש והוא€לא יפסיק לרצות להיות גיבור-מלחמה ותמיד יקנא באברום שלי, אבל אולי האהבה תנצח הכל והלוואי שיהיה ככה, כי זה הסיכוי האחרון של בנצי להתחתן ואחר-כך הוא יהיה בשנות הארבעים לחייו ויהיה רווח זקן ואולי אפילו יהפוך להומו סקסואליסטי”, ואכן נירה, שבעלה אברום נפצע באיזה תרגיל בטירונות, למדה שלוש שנים ב”סמינר הקיבוצים” גם פסיכולוגיה של חיי המין כמקצוע בחירה במסגרת לימודי הגיל הרך, חשבה על כל הקורות והנפלאות העוברות על אדם בחייו, בעיקר אם הוא עוזב את החברה השקטה, ואת הגווייה הקטנה מאוד הניחו בקבר למנוחה האחרונה ומשום-מה לא הסירו ממנה את הדגל, כאמור כבר, אולי בגלל הסודיות שאפפה את מהלך הלוויה הסודית הזאת, ואבנר, שהיתה לו חולשה לדגל, ומאז היה ילד עברה בו צמרמורת למשמע הביטוי “דובר צה”ל מודיע”, ולמראה הדגל הלאומי ששני פסים כחולים עוברים לרוחב יריעתו הלבנה, ומגן-דוד כחול נעוץ לו במרכזו כמו דובדבן בתוך קצפת, אבנר זה נחרד עכשיו לגורלו של הדגל שנשכח עמוק באדמה, ורק מפאת קדושתו של הטקס, שהיה אמנם עוד רק בראשיתו, אבל כבר דמה בכל לטקס-קבורה רגיל, לא הפסיק את מהלכו בדרישה לחלץ את הדגל מן הקבורה, והחזן קרא פרקי תהילים בסדר אותיות שמו של בנצי, כלומר בנציון בן שלום (שטרקמן), ואבנר הביט במעט חרדה סביבו וחשב כמה טוב עשה שהורה לאשתו, נאווה, שהיתה צעירה מאוד כשהתחתנו, כמעט בת שבע-עשרה, להישאר עם שני בניהם בבית, שכן הלוויה הזאת, כך אמר לה, תהיה ביזיון אמיתי, ועכשיו ראה אבנר, סמל מילואים צנחנים (לזכותו עמדה פציעה קשה בפעולת-תגמול ותעודת נכות אחת, וציון אחד לשבח ממפקד-החטיבה שלו וכן מכתב העברה להג”א וסירוב מצדו, בכתב-ידו, לעבור שמה ומכתב החזרה ליחידתו, והכל נתלה על הקיר בענווה וללא מהומה סביב תהילתו ורק הנערים מהתנועה, שבאו למחנה-עבודה, ביקשו, או נתבקשו לבקש ממנו לספר על הקרב בהר-הבית ואבנר סיפר בשקט על חשיבות ההליכה לצנחנים מחד גיסא ומאידך גיסא על חשיבות ההתיישבות במדבר – שכן בלי זו ובלי זו אין ציונות) כאמור עכשיו ראה אבנר איך האיש בחליפה הכחולה שולף מכיסו כמה דפי-נייר, מעיין בהם ומחזירם לכיסו, ואחר-כך שולף זוג משקפי-שמש מאותו כיס ומרכיבם, ואבנר החל לחשוש שמא גרעין של אמת היה בכל הגרסה המפוקפקת הזאת, שמסרו עליה ברדיו רק מפיהם של גרסת אירגוני-המחבלים המכונים אש”ף, גרסה שדיברה על רצח סוכן ישראלי מסוכן, והרהורים נוגים פעפעו כמו רעל לתוך מוחו הבוטח של אבנר, ניצני ספק בדבר תבונתם של הממונים על השירותים החשאיים, והאיש בחליפה הכחולה פנה אל נירה, משום שהחליפה לרגע בתמימה, בגלל השיער המגולגל סביב ראשן, שהזכיר לו, משום-מה, את רחל המשוררת, או את בבה אידלסון בצעירותה, ושאל אותה כמעט בלחישה “את הכרת אותו?” ונירה, לא תמימה, שאחרי שתי לידות החלה להיראות נאה למדי, למרות שעשרים ואחת שנים מחייה היתה מכוערת, וצברה, בשל כך, הרבה שנאה למכוערים, אמרה לו: “אתה יודע איך זה, תנועה ביחד, הגשמה ביחד, קיבוץ ביחד, הגשמה ביחד, אתה יודע, לא יותר מזה”, והאיש באפור אמר: “נו, ומה קרה?” ונירה השיבה בלחישה, בעוד החזן מזמר את הנ’ שבראשיתו של הפרק האחרון, זה העומד בשביל האות האחרונה בשמו הפרטי המלא של בנצי, ובעוד אחד מששת הגברים שהניחו את האלונקה לצד הערימה חושב לעצמו כי אולי זהו קוד מוצלח להצפנה – פרקי תהלים – היטה האיש בז’אקט את אוזנו ללחישתה של נירה, מבלי להביט בה, ואגב כך הבחין שוב בתמימה, שעקבה אחרי השיחה בדאגה כלשהי, והבין שעשה טעות, אם גם לא ממש בתחומי עבודתו, ונירה, אגב תשובתה, הנמיכה את קולה עוד יותר, שכן נימת סלסולו של החזן העידה כי הוא תובע שקט והקשבה ואמרה: “מי אתה? מצד האבא או מצד האמא?” והאיש בכחול הביט, ספק ממש בה, ספק בחן את שלפוחית השמש המתפוצצת במערב ושופכת את חלבונה על-פני-השמים, ואמר בטון של חוקר ותיק: “לא ענית לי על השאלה” ונירה מיהרה להשיב, שהרי ידעה כי האיש אינו מצד האבא ולא מצד האמא ורק קיוותה להפילו בפח, ותשובתו, כמובן, הוכיחה לה את מה שידעה, בלאו הכי, בסתר לבה, ולכן ענתה: “אתה יודע, רווקים כמוהו היו צריכים לעזוב כדי להתחתן ואם לא הנסיעות שלו לחוץ-לארץ, כל הזמן, היה בטח כבר נשוי”, וששת הגברים במשקפיים בהו בחלל ונראו כמי שמסתירים דמעות מאחורי המשקפיים, כי משקפיים כהים מסתירים מצד אחד דמעות אצל המתייפחים ומצד שני מסתירים יובש מדמעות אצל אלה שאינם מצליחים לבכות, או לפחות מי שאין להם תגובה בינתיים, והחזן התקרב תוך כדי כך אל סיום אותיות הנשמה שלו, וכבר נתן בתנועה אטית למר שטרקמן תוך כדי סלסול תהילים כריכה קטנה ובה ה”קדיש”.

ו
בכה מר שטרקמן ובכתה אשתו והתייפחו אנשי הכפר והספר, כפי שנמסר כבר בפתח הדברים, ושבעת הגברים במשקפיים הכהים עמדו והביטו, מתבודדים ביגונם, אולי, ועל כל פנים, כל אחד בהה לחוד בחלל-האוויר כאילו נחבאים מתנקשים בצמרות האזדרכת ולא עטלפים מטורפים, והרוח העיף פתאום במשובה חצופה את כנף-בגדו של אחד מהם, וגילה אגב כך אקדח מחובר לריאתו השמאלית, טמון בתוך חגורה מיוחדת, וחצקול בישר על כך לאבנר בעזרת המרפק, ואברום שראה את האות והבין גם את מובנו, מתח את עור-פניו בהודאה מרצינה, שאולי יש ללוויה בכל זאת חשיבות כלשהי, למרות שבדרכם לכאן היה הוא הדובר הראשי בגנותš המוות המיותר הזה ובגנות בנצי הזה, שטרקמן, שהסתובב לו בעולם כמו איזה סוכן מכירות כלל-עולמי, במקום לעבוד בכרם, שעקרו אותו כבר, ושלא השאיר את הג’ובים הביטחוניים למישהו אחר במקומו, ונירה שאכלה כל הדרך את פרוסות הנקניק מתוך הכריכים שהכינה האקונומית עוד לפני שזרחה השמש, והשאירה את פרוסות-הלחם היבשות על חלון האוטובוס למען תיפולנה, הלוואי, על הכביש, וידיה לא תהיינה בזיהום הסביבה, או בהשלכת מזון, נירה זו, או היתה זאת דווקא ציפי, תיעבה את בנצי בחייו, ובמותו ביקשה ממנו סליחה, עמוק בלבב פנימה, והיתה מוכנה לסלוח לו על הצצותיו ועל המריבות בינה לבין בנצי, בעיקר בזמן היותה סדרנית-עבודה, שהרבתה להטיל תורנויות-לילה ותורנויות-שבת ותורנויות-כלים על רווקים, שכן לרווקים היה, לדעתה, פנאי רב יותר, ועכשיו, באוטובוס, הטיחה באברום בזעם: “עוד אחד שמבין בביטחון ובכלל, גם שמענו מהמג”ש, שהגשת 55 לעבור לחטמ”ר מהקצנח”ר” ואברום בעלה השיב לה: “ממתי את כל-כך מעריכה את שטרקמן?” ונירה החווירה, המתינה מעט עד שתבלע את רוקה ורק אחר-כך אמרה: “שטרקמן?, אם לא איכפת לך” וגם חצקול תרם את חלקו לוויכוח: “מצאתם לכם זמן ומצאתם לכם נושא לדיון, מה?” ואז פנה חצקול, שהתייתם מאביו זקנו, כשהיה רווק בן 35 ועכשיו הוא רווק בן 41, ואמר משהו למתנדב השבדי, יון נילסן, שהלוויה הזאת הכריחה אותו לחכות כמעט שבוע לנסיעה צפונה, כיוון שכאשר הגיעה הידיעה ונתלתה בצורת מודעה “בנצי שלנו (שטרקמן) איננו”, באמצע לוח-המודעות, ממש בכניסה לחדר-האוכל, בדיוק אז היה יון בדרכו לצפון וחצקול טוב-הלב, באנגלית מסורבלת, קרא לו ויעץ לו לחכות קצת, כיוון שבקרוב יצא אוטובוס שלם לצפון, ולמה לו לבזבז זמן וכסף ואנרגיה, וכך אמנם עשה יון גוסטבסון: חיכה ליד חדר-האוכל, חיכה, וחיכה ולא חזר לחדרו כיוון שידע כי איש לא יזכור להזעיקו מחדרו לכשיצא המסע המיוחד וכל אימת ששאל מישהו מהחברים, שידע מעט אנגלית, מתי עתיד האוטובוס, לצאת, נענה שעוד מעט, ואולי, בעצם, ייסעו אפילו שני אוטובוסים, תלוי אם תהא זו לוויה צבאית או ציווילית, ורק ביום השביעי להמתנתו של ניל על-יד הלוח הגיעו רני וטמקין, שהיו בעיצומו של ויכוח פוליטי, ואשר במהלכו הסביר רני לטמקין מדוע הכרחי להגיע לפשרה טריטוריאלית עם הערבים ולא חשוב באיזה שמות גנאי יכנה חנקין את הערבים: ערבצ’יקים, ערבושים או פלשטינקרים, והרצח של בנצי, שהוא, רני, מגנה אותו בכל לשון של גינוי, איננו מהווה הוכחה, כיוון שלא ברור מי בדיוק שלח אותו לתפקיד הזה ומה יגיד טימקין אם יספרו לו שבנצי היה בכלל סוכן כפול ועבד בשביל הגרמנים, או האמריקאים, או אפילו בשביל הערבים, למרות שרני ידע כמה לא מתקבלת על הדעת הגירסה הזאת, כיוון שבנצי ז”ל לא דיבר בכלל ערבית וטמקין, שגם אחרי יום-ההולדת השלושים לא נעלמו פצעי-הבגרות מלחייו ובעיקר מסנטרו, וכל אימת שהיה בעיצומו של ויכוח פוליטי, נוהג היה ללחוץ על אחד הפצעים בחוזקה כאילו היה זה כפתור של מכשיר הקלטה או רדיו, הפולט, עקב הלחיצה, מונולוג מהיר, נתבקש על-ידי רענני לומר ליוהנסון שהאטובוס הצהוב יוצא בעוד עשרים דקות ושיש לו זמן רק בשביל להחליף בגדים, ורק שלא יאחר כיוון שלא יחכו לו, כי מספיק חיכו כבר לנסיעה הזאת שבוע ימים, וטמקין התלבט קצת לפני שבחר בזמנים הדקדוקיים הנכונים לשימוש, ואשר אותם זכר עוד מבית-הספר התיכון, ושיפר אותם בזמן שליחותו במסגרת התנועה הציונית בארצות-הברית ורק אחרי שבחר לו את הניסוח המדויק ודיבר אל נילסון באנגלית מעולה ענה לו נילסון באנגלית רצוצה מאוד ונרגנת שדמתה קצת בתחבירה לאנגלית של בני הקיבוץ ולחצקול שפנה אליו סירב גוסטבסון לענות, או שלא שמע את השאלה, או שלא הבינה, או שלא ידע כי הופנתה אליו, וצילה השמנה, אולי בגלל אווירת-הנכאים ששררה באוטובוס, אמרה: “מאז שהלכתי לצבא הייתי בשלוש-עשרה לוויות צבאיות, לא, לא, בעצם בארבע-עשרה, אם אני מחשיבה גם את הלוויה של גיטל, העולה החדשה שמתה בטירונות מהרעלת קיבה או הרעלת דם, בתור לוויה צבאית”, ואבי מהגרעין החדש, שהשתתף בלוויה, למרות שלא הכיר את בנצי, אבל התנדב לייצג את הגרעין החדש בלוויה, אמר לה: “אני חושב שיקברו אותו באמת בטקס צבאי” ושוב התעורר אותו ויכוח בן שבוע, שהכיר את האווירה ופילג את יושבי צדו האחורי שלה אוטובוס לשני מחנות: המחנה של אלה אשר ביקשו בלבם מחילה וכפרה מבנצי שטרקמן ואשר היטיבה לבטא את עמדתו נירה והמחנה של אלה שבגלל היעדר רגשי אשמה או ניוונם, או בגלל יושר אינטלקטואלי, או בגלל טמטום, או בגלל קהות-חושים, נשארו דבקים בגרסתם לפיה שטרקמן מת כיוון שלא הבין כלום בביטחון ושלא יכול להיות שמישהו נתן לשטרקמן אקדח ביד, בטח לא שירותי-הביטחון ורק סטרינדברג שמר, כדרך השבדים, על נייטראליות מסויגת וניכר היה בו ששבוע “ציפייה ליד לוח-המודעות הטביע בו את חותמו ואז התעורר הוויכוח אם לילהאמר היא בשבדיה או בנורבגיה ונירה ביקשה את עצתו, שהרי באופן כללי הוא סקנדינבי ואברום מיהר להשיב לה: “כן, תספרי לו גם סודות צבאיים, את עוד מסוגלת מרוב דאגה לשטרקמן שלך” ונירה אמרה בחום: “לא על התקרית אני אשאל אותו, אלא על העיר, אם היא בשבדיה או בדנמרק”, וסופו של דבר לא שאלו אותו דבר וחצי דבר והבחור הבלונדיני המשיך לקרוא את סיפרו ומדי פעם פרץ בצחוק אדיר, וכך גם הסתיים הוויכוח על פרשת לילהאמר, כשמחנה אחד מצדד בהדחת הממונה בגלל ששלח לעיירה קטנה כמו נס-ציונה שש מכוניות עם מכשירי-קשר כדי לרדוף אחרי ערבי אחד ואחרי כל העיקוב הזה ירו בערבי הלא-נכון והמחנה השני מצדד בהסקת מקנות הרבה יותר קונסטרוקטיביות שיכללו, למשל, ניתוח משגים ורכישת אמצעי לחימה מתוחכמים יותר וכאן התפרץ צור, השלישי, שהיה סרן במילואים ולא אהב את השיחות הללו שהביאו לא אחת נזק לטוהר הנשק, ואביו של בנצי שטרקמן סיים סוף-סוף, אחרי שפרץ ביחד עם כל הקהל בבכי מר, את הקדיש שלו ובשורה שהקהל צריך היה להצטרף ולחזור ולומר: “יהא שמיה רבא מבורך לעולם ועד”, ענו רק נציגים בודדים, כמו חצקול, שבא מבית מסורתי והחזן יצמו, שהצטרפות זו היתה קשורה בידע המקצועי שלו, והאיש בז’אקט המרנגו, שידע כי תמימה תעריך מאוד את היותו מצוי גם אצל ענייני הרוח והקדושה וכמו כן השתתף בחזרה הנ”ל אבי, שהיה כוהן והסתנן לקבר, תוך ניצול חולשותיו של החזן, אשר לא ידע על מוצאם של המשתתפים והחברים ניגשו להטיל את רגבי העפר על בנצי, מבלי לתת את לבם לעובדה שהדגל לא הוצא עדיין מן הקבר, ובאותו רגע זעק האב השכול: “עוד לא, באמת עוד לא”, ובכה ושוב פרצה נירה ופרצה שולה ופרצו המתיישבות האחרות בבכי מר, והרי מי יכול לראות שטרקמן הזקן מסרב להיפרד מבנו ולא לקרוס בבכי ולמרות שערב ירד והטקס התארך והתאחר, והאיש בטווייד ניגש שוב למכוניתו, ושטרקמן סירב להניח לקהל עובדי האדמה לשפוך עפר על בנצי למרות הידיעה הברורה, שהבן כבר מת לפני שבוע ואין כלל ספק בדבר מותו וזהותו, ומה שנראה סביר בקבורה מיידית, שאולי יקיץ פתאום המת ויעלה מן הקבר, וישלח את מלוויו בבושת פנים הביתה, נראה לא סביר לחלוטין בלוויה מאוחרת זו, ואולי באמת יש לשנות את ההלכה היהודית ולקבור מתים שבוע אחרי מותם הקליני, כשאין כבר ספק שהעפר אינו מכסה על החי.

ז
ומר שטרקמן הקטן הפתיע את הקהל הגדול והוציא נייר, שהיה תחוב בכיס אחורי של מכנסיו והיה מקופל ארבעה קיפולים קפדניים ופתח את הקיפולים כדי לקרוא ממנו, מעל לקבר הפתוח, הספד, שחיבר לזכר בנו, ששכב מכוסה בדגל ובמעט עפר ולא היה ספק, גם לא לעירוניים שבין המלווים, אלו הרגילים לזקנים רבים מסביבם, לפחות בתורים המתמשכים בקופת-חולים, שההספד עשוי להיות יותר מפרק פולחני שחוק ורשמי ועשוי לגלות את מה שינחיל כנראה לרונית ארזי את הניצחון הראשון בסידרת התערבויותיה עם פוקסי וזו הסיבה, כנראה, שרונית קרצה לפוקסי במקום לומר לו: “עכשיו זה מתחיל באמת”, ופוקסי הראה לעובדת משרד-החוץ, מוסמכת מדעי המדינה באוניברסיטה העברית, על-ידי מתיחת האגודל כלפי מעלה, שאחת אפס לטובתה ומעשה שהיה, כך היה: בדרך ללוויה אמרה רונית, שעזבה את הקיבוץ ראשונה מכולם, תוך כדי ויכוח עם פוקס, שהיה נכה צה”ל, אבל מתאונת-דרכים, ונסע לו משום כך במכונית מרצדס גדולה, וחזרה וניסחה בלחש את דבריה באוזני איציק וסימונה שחזרו מביקור ברומניה ורצו הישר ללוויה, שהלוויה, כפי שניתן היה להבין מהרדיו, תהיה לוויה מעניינת ביותר, שכן מן ההודעה אי-אפשר להבין €איך בדיוק נהרג בנציון שטרקמן, ופרט לעובדה שהרדיו הישראלי ציטט יותר מדי את דובר המחבלים, שהודיע כי איש שירותי-הביטחון הציוניים
נהרג בשעה שניסה לחטוף לוחמת פטריוטית בעיר פרוג’ה באיטליה, צריך להודות שעצם הימצאותו של בנציון שטרקמן באיטליה, בנסיבות שאיפשרו בכלל את רציחתו כסוכן הש.ב., גם אם אין שחר לידיעה הזאת, אומרת דרשני, ואגב שיחה על הנושא הזה בקפטריה הממשלתית, סיפרה רונית, שהיתה גרושה ועמדה להינשא שנית לדיפלומט בגיל-העמידה, שבנציון שטרקמן הוא בנצי מהגרעין שלה, ולאנשים שנקבצו סביבה, כולם עובדי משרד-החוץ, ידעה לספר נפלאות על בנצי זה, שהם, בקפטריה, קראו לו בנציון והיא גם בקפטריה הקפידה לקרוא לו בנצי, למרות שלא זכרה אם במשך השירות הצבאי קראה לו בנצי או שטרקמן, ואף-על-פי-כן נראה לה סביר להניח שקראה לו שטרקמן, שכן אפילו נירה שנהגה למרר לו את חייו ולהתבדח על חשבון גובהו הזעיר, בעיקר אם נקלעו לחדר אנשים זרים, אפילו נירה קראה לבנצי – שטרקמן, ורונית פנתה אל רודי רק לעיתים רחוקות, ועכשיו בקפטריה הבחינה מזווית העין שלשיחה בקפטריית משרד-החוץ מקשיב רמי מילוא עורך-דין ובוגר בית”ר שרתח מזעם כל אימת שהזכירה רונית את ידידה האינטימי הערבי, שלא היה כמובן ידידה, וכשהתפזרה החבורה ונסתיימה השיחה, שכן הכל עייפו כבר מהתגרויותיה של רונית במילוא וידעו שרונית שונאת את מילוא מאז בלם את קידומה המקצועי ואת העברתה לחדר עם הסקה וכאמור, לנוכח הלוויה הממושכת התאמתו מקצת מחשדותיה של רונית ארזי, כיוון שרונית הסיקה שאלמלא נהרג בנצי בנסיבות חשודות, לא היו מעזים, לא אביו ולא שום אדם אחר, לומר דברים בשיבחו, ורונית נזכרה פתאום איך פעם בשיעור “משטרים במאה ה20-” נכנס בנצי לכיתתה ושאל אותה, עוד לפני שהגיע דוקטור שצ’ופק, אם יוכל לשבת לידה ולהקשיב להרצאה ורונית אמרה: “שטרקמן, בחייך, מה אתה עושה כאן?” והוא, באופן מוזר למדי אמר: “רבתי עם סינדי, החברה שלי, אז באתי לחפש אותה, אבל בינתיים כדאי לשמוע קצת שיעורים, לא?” והוא התיישב, ואז, בדיוק, נכנס ד”ר שצ’ופק והתחיל לדבר על משטרים במאה ה20- ותיכף לאחר ההתחלה נכנסה אדומת-שיער אחת, מאופרת בגסות עם חיוך פרוע, כמעט גס, אולי רק ערמומי, ניגשה לבנצי ואמרה לו משהו בקול רם, בעוד בנצי הוא האדם היחיד שאינו מביט בה ומתעקש לצוד בעיניו דווקא את עיניה של רונית, חברתו לגרעין, שישבה מצדו השני והביטה מחייכת בג’ינג’ית המטורפת, ובינתיים רק המרצה, הד”ר שצ’ופק, שאל את הנערה לרצונה, כאילו רק אליו פנתה, והנערה ענתה למרצה בקולי-קולות: “לא, אני רציתי לשמוע משהו מהשיעור הזה”, והמורה הסביר לה בנימוס רב שהיא יכולה לשמוע את השיעור, אבל אין לה מה לצעוק באמצע האוניברסיטה, ומובן שהיא התיישבה לה ליד שטרקמן, החיוור מבושה, והכיתה כולה החלה לשאול, בלחישות, ברמזים ובפתקים, את רונית ארזי, שלא היתה הנערה היפה והמושכת ביותר באוניברסיטה ודאגה תמיד לתדמיתה, אם אלה חבריה לחיים, שטרקמן הננס, והמאופרת הזאת, ובשלב הזה ביקשה רונית להתנער מבנצי, בדרך שביקש הוא להתנער מהג’ינג’ית המשוגעת ופשוט להתעלם ממבטיו שניסו עכשיו ביתר תוקף לצוד את מבטיה הנמוגים, וכשהמרצה הזכיר משום-מה את שייקספיר, למרות שהיה זה בפירוש שיעור במשטרי המאה ה20-, התפרצה הג’ינג’ית של בנצי ושאלה: “מי זה השייקספיר של ימינו? לא, באמת, מי זה שייקספיר של ימינו? אני שואלת את זה כי זה מעניין אותי ולא סתם, והלא מדברים כל-כך הרבה על שייקספיר ועל בטהובן” והסמינריון בן 20 התלמידים גנח כאיש אחד ובנצי צחק גם הוא, ובכוח הפגנתי רב, אלא שאז הבחין בתנועות מלעיגות שנשלחו לעברה של רונית, תנועות שקישרו בעליל את בנצי לג’ינג’ית ואת שניהם לרונית, שמרוב בושה התכערה עוד יותר ולחשה לשכנה, מצדה השני, כלומר לא מצדו של בנצי, סגן במדים, ששטרקמן הזה היה אתה, בסך-הכל, במקרה, בצבא ובנצי לא ידע אם להיעלב או לא להיעלב, אלא שבנצי נעלב רק פעם אחת בחייו, ובעקבות ההיעלבות הזאת עזב את הקיבוץ, ומצא את סינדי הרזה, שמיררה לו את החיים, ולפיכך החליט לא להיעלב יותר ולהמשיך להקשיב לשיעור ממקום אחר, והוא נטש פתאום את מקומו שבין הג’ינג’ית הפסיכופטית הזאת לבין רונית ארזי ועבר לצד אחר של הכיתה הגועשת, אבל גם במקום החדש, שאליו עבר בהרבה אי-נוחות ואי-נעימות, גיחכו לעברו ושאלוהו: “מי זאת המכוערת הזאת שבאה אתך?” ובנצי לא ידע אם
התכוונו לרונית, או לג’ינג’ית, או לסינדי, ולפיכך החליט לא לענות ומשך בכתפיו כמי שבאמת אינו יודע ואינו רוצה לדבר על כך בקול, וכפויית-טובה, על סירובו להודות בכיעורה, אמרה לו, אחרי השיעור וביובש מסוים, רונית: “אז זאת היא הסינדי שלך שטרקמן?” ואחר-כך כמעט שכחה את העניין עד שראתה את סינדי הרזה, עומדת ומטיפה לבנצי באנגלית, בכניסה לבית שבו התגוררו סטודנטים אמריקאים וקנדים, כשהיא חוזרת שוב ושוב על משפט אחד: “בי יורסלף” והיום, לפני הלוויה, כשנירה סיפרה לעירונים שעוד לא הכירו את הסיפור מה אמרה לה סינדי, שהיתה, לדברי נירה, שטוחת-חזה ולא כמו סינדי המשוגעת שרדפה אחריו ללא פשר לתוך הסמינריון — ההיא הרי היתה בעלת שדיים גדולים, וכבר בשנים ההן, ולמרות הטלטול העז, הלכה לה בלי חזייה — ובעוד אביו של בנצי פוחת ביד רועדת את דפי ההפסד לבנו המת וסוקר בעיניים יבשות את הקהל ומוחט את אפו במטפחת גדולה ושוב פורש את דפיו שקיפלם לצורך מחיטת האף, והנה במכונית הלבנה, שחנתה ליד הגדר הסמוכה לקבר, החל לצפצף מכשיר-הקשר, אבל אחד מששת נושאי-האלונקה הבחין כי הבוס האפור שקוע בהרהורי תוגה, ולפיכך זינק, בעצמו ועל דעת עצמו, כדי לכבות את המכשיר, עד שייגמר ההספד ואחר-כך נשכח ממנו העניין וההנחיה החשובה, שהמכונה יוסק’ה חיכה לה, לא הצליחה להבקיע את דממת הקשר ושולה אמרה לעצמה: “לו עשינו מאמצים גדולים יותר הוא היה נשאר אצלנו וכל העסק הזה לא היה קורה”, אלא שבנצי ענה לה, אז, כשניסו לדבר אתו: “את חושבת שאני לא יודע שהזלזול בי נובע מזה שהייתי כף-למד כל השירות? ואתם עוד תראו שאני אצליח ואעשה למען הביטחון יותר מכל הצנחנים הפחדנים, שיושבים כאן ומגדלים פלפלים ולא מתנדבים לצבא קבע”, ושולה אמרה במזכירות, שהקיבוץ שלנו זה המקום הכי מתאים לאנשים כמו בנצי, כיוון שלא דורשים מאנשים כמוהו להיות גבריים מדי או מוצלחים מדי, ואם גם מתייחסים אליו קצת בזלזול וצוחקים ממנו לפעמים, הרי זה עדיף על מה שיקרה לו בעיר, אם יעזוב, ובקיבוץ הוא יכול, למשל, ללכת בערב, כל עוד אין לו מישהי, לדשא הגדול, איפה שכולם יושבים כל ערב וגם אם לא יהיה אף פעם מרכז החברה, הרי על אחת כמה וכמה בעיר, יצטרך למצוא לו חברה של צוציקים לא גבריים כמוהו וזה יהרוג גם את מעט הגבריות, שעוד היתה בו, למשל, בתור מרכז הבציר, או בתור שומר-לילה עם רובה פעם בכמה חודשים, או בתור מדריך-עוזר במסעות התנועה, או בקורס לנהגי-אמבולנסים, שהוצע לו להשתתף בו, כשנודע לאחראים על ניסיונו להתקבל לש.ב., אבל ליבו של בנצי יצא אל ההרים הכהים שסבבו את קיבוצו, הנח באפילה כמו כלי-ירי קטן ומוצפן היטב, ההרים שעוררו בו תשוקה עזה לצאת ואף לתרום את חלקו להגנת העם והמדינה, ואז, כשיצא בנצי פעם בתור מדריך-עוזר במסע של כיתות ז’ נוכח לדעת, שאפילו הילדים חשים בדרך נסתרת, כי שטרקמן לא€ היה אף פעם חייל קרבי ולפיכך גם לא נשמעו לפקודותיו, ולא עוד אלא שהילדים נהגו לקרוא אחרי בנצי כאילו קיבלו מידע חסוי מחיל הרפואה: “שטרקמן כף-למד! שטרקמן כף-למדם!” ולכן בלילה, כשזאבי ותמימה ניסו לחדור איש אל שק שנת רעהו בלי שהשני יחוש בחדירה המשונה, או יגיב עליה מטוב ועד רע, ממש בשעה ההיא הריץ בנצי את חמשת המפריעים לשינה הכללית ועסק בשילוחם ובהחזרתם על-פני גבעות סג’רה וגידפם, ותמימה, שבכתה עכשיו לשמע ניסיונות האב להספיד את בנו, כאילו היא שלחה את בנצי אל מותו האיטלקי, אמרה אז לזאבי, באותו טוב-לב שנשמר עמה גם בנפול בעלה וגם אחר-כך ועד ללוויה הזאת הגיע: “אתה לא חושב שיש לשטרקמן רגשי-נחיתות ולכן הוא מענה את הילדים?” ורק אחרי שהילדים הצליחו להערים על בנצי והגיעו עד למקום שבו שהה זאבי, במחצית הדרך בין שקו לשקה, נאלצה המדריכה המסורה לקום ולצאת ולישון את שארית הלילה ליד הילדים הבוכים, כדי שישכחו מה עולל להם שטרקמן ולא יספרו בבית ולא יעברו אחרי המסע לצופים, ותיכף אחרי המסע הזה לכינרת, נסע שטרקמן לתל-אביב והלך אל בנין הש”ב הגבוה שאותו הכיר מרוב סקרנות, ייסורים, קינאה ואהבה, ובטרם חדר לבניין בהצלחה – הצלחת הביון הראשונה שלו – נכנס בטעות למשרד-החינוך, ומי יודע, אילו התקבל אז לעבודה כמדריך גדנ”ע, למשל, מטעם משרד-החינוך, למשל, יכול היה בנצי להשתתף בלוויה ביחד עם חבריו כמדריך או אפילו כמפקח חי, אבל בנצי יצא בריצה קלה ממשרד-החינוך ונכנס לבניין המסוים, וכיוון שנהג אז כבר להרכיב משפקי-פולארויד יקרים וכיוון שלבש חולצה משובצת לא שאלו איש למעשיו, או לרצונו, למרות הטלוויזיה במעגל סגור ששידרה את השער הראשי, חש בנצי שמחה גדולה מאוד, שתדע גבול רק יותר מאוחר כאשר יגיע סוף-סוף שטרקמן הערמומי לאיש בז’אקט הכהה ויישלח על-ידו לאל-על, אבל לעת-עתה טיפס בנצי, נוקשה, מרוכז ושמח, עד לקומה הרביעית מבלי שאיש יעצרהו וירד שוב לקומה השלישית, כשהוא רושם לעצמו בעירנות קיצונית בדל של שיחה בין שתי פקידות, אשר, להפתעתו, ריכלו ממש כמו חברות קיבוצו, כשאחת מהן מספרת לשנייה על מבקר קולנוע כלשהו, אדם מכובד, לכל הדעות, שנתפס, כשהוא מציץ לתוך מכונית חונה, אשר יושביה העדיפו לא להיכנס להצגה שנייה והמשטרה… אלא שאת המשך הציתות הניח בנצי לפעם אחרת, כיוון שאצה לו דרכו ל”כוח אדם”, וכך, חמש דקות מאז חדר בנצי לקודש-הקודשים של הביטחון הישראלי, חדירה אותה זקף, כמובן, לכשרונו, שעד לאותו יום כפרו בו הכל ורק הוא האמין בו בעקשנות ובאמונה שלימה, ורק אחרי שנורה למוות, החלו גם הם להאמין בו, והוא חדל, חמש דקות לאחר-מכן דחה האיש במעיל הכהה את בנצי ושלחו מעל פניו באיום של מעדר על חדירה לשטח סודי, ובנצי חייך למשמע האיום, שכן ידע כבר כי קנה את עולמו בחדירה זו ועכשיו הביט איש הז’אקט הכחול באב המספיד וחשב משום-מה דווקא על בתו בת השש-עשרה, שכאשר תגדל, תעבוד, לבטח, במשרד הבלגי של ה”מוסד”, המשרד המהווה כבר שנים רבות את מרכז-העצבים לפעילויות מסוימות, ואביו של בנצי פתח סוף-סוף ואמר בעברית: “בנציון בני” ופרץ בבכי גדול.

ח
ואביו של בנצי, הלא הוא מר שטרקמן, הפסיק תיכף לדבר יידיש אחרי שגמר לומר את המלים שהובאו בפרק הקודם ושב אחרי גלות בת שנים רבות ואחרי כל השנים הארוכות הללו, שבהן עבד בעת ובעונה אחת כנער-שליח במשרד-הביטחון, לשם התקבל לעבודה, רק משום שהבטיח בהן-צדקו כי בבעלותו זוג-אופניים, הנמצא בדיוק היום בתיקון, אלא שלמעשה לא ידע אפילו לרכב עליהם ולא היו לו אופניים ואחר-כך כדי להחזיק מעמד, נהג לרוץ ולמהר והכיר, לשם כך, את כל קיצורי-הדרך בקריה עד שיום אחד פוטר, לא בגלל תרמית האופניים, ואפילו לא בגלל הצורך למצוא שליח מהיר יותר, אלא כיוון שיום אחד הסתבר כי שטרקמן, האב, כדי לפרנס את משפחתו, פתח משרד נייד למכירת כרטיסי-פיס, ובאשר הלך בשליחות משרד הביטחון, הלכה עמו סוכת-הפיס שלו, ושטרקמן (האב) שחלם כל חייו לפתוח סוכנות גדולה להימורים, או להפוך למנהל-חשבונות במשרד, שבשליחותו רץ בין המשרדים השונים, ביזבז את מרצו על שני גדמי-פרנסה אלה וכך שיפר את העברית שלו ודיבר עברית ששום שליח ושום תת-סוכן של פיס לא דיבר כמותה וסופו של דבר גם לא פוטר שטרקמן הודות לחברותו במפלגה אחרי כל השנים הארוכות הללו בהן דיבר אל אשתו בעקשנות רק עברית והיא ענתה לו יידיש, מחוסר אונים, ומתוך מאמץ כן לנצל את מילונה העברי המצומצם, הביט עכשיו בחברי הקיבוץ, באנשי המשקפיים הכהים, בחברי הקיבוץ לשעבר, במנהלו הצעיר, שניסה לחמוק, תוך שימוש בתרגיל ההצצה העדינה בשעון, במקום תרגיל ההתעלפות מרוב בכי, או התקף השיעול האסתמטי, ואף אחד מהם לא נראה לו כמי שדובר יידיש ומר שטרקמן, שהפסיק לרגע את הפסדו, אחרי שפנה אל בנציון ופרץ בבכי, אמר לעצמו פתאום שאין הוא רוצה לדבר עוד עברית, ושלעולם-לעולם לא ידבר עברית והדרך אל שער בית-הקברות נראתה לו פתאום ארוכה מאוד ועליו לעשותה לבדו ובדרך אחרת מזו שבה נכנס ומה שהוליך את כל השיירה הזאת ביחד עד לקבר, לא יתקיים עוד לכשיחזרו הביתה וכל אלה ממול ישובו למקומותיהם כאילו נסעו לתשליך רחוק, ואז החליט שטרקמן שאין הוא רוצה לעזוב את המקום הזה, את הקבר הפתוח, גם אם ינסה מישהו לקורעו מעל לקבר, כמו שרואים בחדשות הטלוויזיה, ושרק ללוויה של בנציון, שמת באופן הירואי, רק לכאן לא שלחה הטלוויזיה את כתביה, ורק עכשיו נזכר שטרקמן האב השכול, שאת בית-הקברות אינו יכול לעזוב לבדו, בלי אשתו הקטנה, הרזה, החצי מעולפת ושוב נמלא בזעם נורא כלפיה והמיר את הזעם ברחמים עוד לפני שהספיק לפצות את פיו ולדבר שוב עברית, אבל כיוון שרחמים תפסו כמו תמיד את מקום השינאה והשינאה הופנתה אל עצמו על שהעז לשנוא לשנייה אחת את השברירית הזקנה הזאת, כיפר שטרקמן על חטאו בהספד יידישאי מובהק והשומעים הקשיבו ולא הבינו דבר וחצקול ניסה לשאול את פיינברג מה אומר הזקן של בנצי, אבל פיינברג הדגיש מיד שבכלל אינו מקשיב וגם מה שנקלט אצלו, נשמע לו כשפה מוזרה, וחצקול ידע כי שגה שגיאה חמורה, שכן עוד בתנועה נהגו הכל ללעוג לפיינברג, כיוון שאצלו בבית דיברו יידיש ויידיש היא שפה גלותית, וכמו כן יצרה הגולה פירמידה הפוכה, והיהודים היו בפירמידה הזאת בעיקר ספסרים ונצלנים ונראו איום ונורא, עם אף נשרי ופרצוף מכוער, והיו ביניהם גם פרזיטים ותרבות לא היתה להם ובתנועה ברור היה לכולם ששיא הניוון הגלותי הוא היידיש, אלא שרק חצקול תפס את השינאה ליידיש מהכיוון הלא נכון, מכיוון השכונה השחורה שלו, והוא שנא את היידיש עוד לפני שהגיע לתנועה הציונית, ורק פיינברג עמד וניסה לא להקשיב או לפחות לא להבין, אבל ניכר בו שהתקשה, שכן, לפתע, דמעה על לחיו הסגירה, לא רק את רכרוכיותו אלא גם את מוצאו, שהזכיר קצת את מוצאו של שטרקמן, שנשבע לא פעם כי שכח את היידיש ופעם גם נשבע לפני חצקול שגילה תמיד התעניינות מוזרה ואכפתיות טורדנית בנושא שאמור היה להיות רחוק ממנו, כי אפילו אם יציע לו הש.ב., חלום חייו הגדול ביותר, תפקיד, בזכותו שמץ היידיש שבו, יאלץ, כך אמר בנצי במפורש, לדחות את ההצעה על הסף למרות החלום הגדול, כיוון שאין אפילו שמץ של ידע בסיסי בשפה זו ווחצקול פיקפק ואמר: “בשביל מה צריכים בש.ב. יידיש? השתגעת או מה?” אבל בנצי התכוון בסך-הכל להדגים בדרך של קל-וחומר עד כמה רחוק הוא מידיעת יידיש, מה שהיה שקר, כמובן, שהרי שפת-אמו, שפתה של אמו, בכל אופן, היתה יידיש ואחרי רגע אחד של הרהור שני הוסיף בנצי: “ומי יודע? אתה באמת חושב שכל פעילי העלייה בברית-המועצות יכלו להתארגן אלמלא החדיר הש.ב. שלנו לשם סוכנים דוברי יידיש?” וחצקול אמר על זה במרירות גלויה: “כן, זה הביטחון שאתה רוצה לשרת אותו במקום לגדל ענבים במדבר? – עולים מברית-המועצות? וולוו, דירה ולימודים חינם?” ובנצי הזדרז להגיד לחצקול, שכנו לשיכון הרווקים משך שנים: “השתגעת? השטח שלי הוא אחר לגמרי”, וסתם ולא פירש, ואבא שטרקמן ניצב על הקבר ושוב המיר רחמים על האם המרוסקת בזעם כלפיה ועכשיו זעם על כך שגירשה בפעם האחרונה את בנציון בבושת-פנים מביתם, וכיוון שמעולם לא גילה את זעמו כלפיה, או את שינאתו אליה, ומאז הכיר אותה ומאז שלא-אהב אותה, גם לא נתן לה לחוש אפילו פעם אחת שאין בו כוח אל חולשתה ומעולם לא דרש ממנה שתלך לעבוד, שכן היתה חולנית בעיניו ובעיניה, ומאז ועד הרצח האידיוטי הזה טווה כל השנים שטרקמן הזקן חלומות על נישואי בנצי לסינדי או למישהי אחרת שימצא לו סוף-סוף במקום הציפור הקטנה הזאת, שברחה, וחלומות על נכד או שניים בשביל אשתו וחברה-כלה בשביל אשתו והכל כדי שהוא יוכל לערוך במצפון נקי טיול על-פני אירופה, אותה לא€ ראה מאז הגיע לארץ-ישראל, ואולי אפילו לאמריקה יגיע ויבקר את הוריה של סינדי או את זו שבמקומה, והנה עכשיו הבין הזקן שחלומו הגדול נשבר לבלי תקנה והסיכוי לשוטט בלי דאגות ובלי רגשי-אשמה ירד עכשיו ביחד עם בנצי לבור ותיכף יכסו אותם ודבר לא יישאר ובמקום הנכד שיהיה לה כמו צעצוע יצטרך שטרקמן ללכת אתה לקופת-חולים ולתמוך בה ושניהם לבדם בעולם הזה, ומה כבר אפשר לעשות כשנמצאים לבד, אם לא לדבר יידיש, לספר זכרונות מהגולה ולחלום על איזה אוצר קטן ביער, ושטרקמן עבר את קו הגבול מהר מאוד, כאילו כל חייו נמצאו לידו ורק סירב להודות בכך, או כפה על עצמו, מתוך אמונה עזה, להישאר בלבושו החלוצי ולהתנכר לאשתו, רק כשדיברה יידיש, ולהביט אז בשפתיה כאילו דיברו שפה שרק עכשיו למד, ועליו לתרגמה לעצמו לעברית, והנה בבת אחת שנא את הקיבוצניקים, אחרי שהשתדל לאהוב אותם כל חייו, ופתאום זכר גם את מה שביקש לשכוח, את מה שהבין טוב יותר מבנציון שלו ואף פעם לא אמר את זה לעצמו אבל אף פעם לא הבין איך בנציון לא מבין שהם לא רצו אותו בקיבוץ שלהם ועכשיו הם באו ללוויה בגלל הסקרנות, ורק כשראה את אשתו הרזה והצרודה גונחת לה ביידיש וקוראת לאלוהים ממושבה על הרגבים האדומים, החליט שוב לנקום, אבל לעברית לא חזר, ובתור פשרה נוספת לא טפל אשמה באיש וסיפר להם טובות, רק טובות, על בנציון, איך עזר˜ בנציון לאמו בבית, ואיך טיפל בה, כשהיתה חולה, ולעצמו אמר: ‘נראה אם יעזו להעליב אותו עכשיו, או אותי, או את אשתי’, וכשנמלא לבו זעם מן ההרהור הזה, שאמר לעצמו תוך כדי הספד, הביט שוב בקיבוצניקים וחשב על חום המדבר שחיו בו ושוב החליט לסלוח להם אם רק ישמרו על דומייה במשך ההספד וכפשרה נוספת בין שינאתו להערצתו דיבר סרה ברוצחיו הערבים של בנציון שלו ועל מה שהיה להם נגד בנציון, שלא הזיק אף פעם לאף אחד ורק רצה לעזור לארץ-ישראל ולעם ישראל, ועוד סיפר להם שאם בנציון היה מוותר על העזרה למולדת יכולים היו להיות לו כבר ילדים, אלא שסינדי התנהגה כמו הרבה בחורות מבתים עשירים, וכאן ביקש לכלול גם את הקיבוצניקיות, שלא רצו להתחתן עם בנציון אבל בזרם הסוחף של תודעתו שחו, כאמור, גזעי-עצים בכיוונים שונים וכאבו הרעיד אותו ולכן רק גילה שסינדי נטשה את בנציון כיוון שרצה לעזור למולדת כמו שהרבה נשים עשירות מבית עשירים לא יכולות לדרוש מעצמן משימות קשות מדי, בגלל הפינוק, ונשים כאלה לא יכולות להבין גברים כמו בנציון, ושטרקמן האב התייפח והקפיד לא להשתמש באף מלה עברית, והאנשים מולו לא זעו ורק החליפו הישענות על רגלם, פעם זו ופעם זו, ולפתע נראו לו כמו אוקראינים או פולנים ואולי משום כך שנא אותם כל הזמן ואז, כפשרה נוספת עם שנאתו, החל לתאר לקהל את בנציון המת ותיאר להם את הגווייה בבית-הלוויות שבתל-אביב, משם הזדנבה הלוויה הארוכה על-פני חצי מדינה, ותיאר להם אפילו את איבר מין הגדול והמת, שהכחיל אף הוא, והקהל עמד ושתק ולא העז לפצות פה, הודות ליידיש, כאמור, שהרי אילו נישא ההספד בעברית, היו פוצחות להן שיחות-קבר זעירות וכמה מהנוכחים היו נרדמים בעמידה, והאשה ישבה על הארץ ובכתה בלי קול והקשיבה מדי פעם להספד שנישא לכבודה, רק לכבודה, וחזרה מדי פעם על סופי המשפטים של בעלה האכזר והחכם, בצפצופי גניחות מכאניות ובקול יידיש מהדהד לנאום הגבר: שפת מריבות, שפת ייסורים, שפה של גניחות, תלונה וטרוניה, שפת שואה והקול הזה שעל האדמה פורר עוד יותר את לבם של המאזינים, שכל אחד מהם השתתף כבר בכמה לוויות צבאיות ולוויה זו, כבר הוברר, לא היתה צבאית ואף-על-פי-כן נחפר הקבר קרוב מאוד לשורה הקטנה של חללי המלחמות אשר נולדו ו/או גדלו ביישוב הקטן הזה, או שנפלו בקרבתו וחלקם היו בודדים בעולם ומאז לטרון או ג’נין לא פקד איש את קברם ולא זכר איש להסיר את הירוקת מן השיש ואיש בעולם לא ידע שמתו ואיך מתו ולמה, ומר שטרקמן, שידע כי בעוד כמה שנים לא יישאר אף אדם בעולם לומר “קדיש” אחריו או אחרי אשתו, שתמות מיד אחריו או יזכרם אפילו בלי “קדיש”, האריך עכשיו ודיבר כיוון שידע כי זוהי הפעם האחרונה שאלה מולו, האכזריים, מקשיבים לו ודמדומים בחלל כמו אלפי שדים קטנים או פתיתים של זיהום אוויר כיסו את בית-הקברות ושטרקמן אמר גם: “את ואני נשארנו לבדנו ואני מבטיח לך ליד הקבר של בנציון שאני אף פעם לא אעזוב אותך” וכולי, ובכה שטרקמן, למרות שנתמלא פתאום שוב שינאה אליה ושוב כיוון שבפעם האחרונה שבנציון היה בבית שלחה אותו הרזה הקטנה בבושת-פנים מן הבית, המשיך ובכה ואמר “ועל-יד קברו של בנציון הגיבור והטוב שלנו, אני מבטיח לך אשתי היקרה שלא נשארת לבדך ואני אשאר לידך, תמיד תמיד” וכולי, ופיינברג שכח לרגע את המסווה האנטי-יידיש שלו ואמר לנירה: “האיש הזה ירד מהפסים כאילו נהרגו לו שלושה בנים ולא אחד”, ונירה חייכה אליו במעט לעג ובמעט הפתעה ואמרה: “אז מה פיינברג? אתה באמת מבין יידיש וסתם עבדת עלינו!”

ט
אמו של בנצי רצתה לדבר גם היא, אבל פחדה פן בעלה, העומד מעליה במרחק מטר אחד, יכעס, אפילו בלוויה פחדה אמו של בנציון ממר שטרקמן פן יכעס עליה, ובאמת לא רצתה להרגיז את מי שדאג לה ואהב אותה וטיפל בה, כאילו היתה תינוקת, גם עכשיו, והכל יודעים איך צווחה על בנציון שלה בפעם האחרונה כדי שיפסיק לחלום, על עבודה בתור מרגל. עבודה שתביא לו אושר, כאילו שאין לו מה לחפש בביתה אם לא יפסיק עם זה כי גברת שטרקמן עמדה על כך שביתה יהיה מחסה רק למי שמוכן לחיות כמו כל האנשים הנורמאלים ולא ירצה להיות קוג’אק וקוג’אק, דרך אגב, הפחיד מאוד את גברת שטרקמן והדבר האחרון שרצתה גברת שטרקמן היה שבנה, בנציון, יהיה גדול ורע כמו האיש הקרח והאכזרי, ולפיכך גם ציוותה עליו שייקח את סינדי לאשה ושלא יחפש לו אשה ישראלית, כי הנשים הישראליות לא מטפלות בילדים שלהן ויושבות רוב הזמן בבית-קפה, או בצבא ואפילו עובדות במשטרה, ולפעמים הסתכלה על בנציון שלה וראתה כמה דומה הוא לאביה והתרגשה כל-כך לראות את אביה, שלא ראתה אותו מאז עזבה את ביתה, ולעולם לא, אולי רק בעולם-הבא תראה אותו, כאילו היה בנציון סימן ואיתות מאביה, שנמצא בוודאי בשמים, ורק כאשר נתקפה בכאבי צוואר היה עוזר לה בנציון, וכשעזב את הקיבוץ חשה הקלה גדולה, ולמרות ששמחה על כך, לא רצתה שבנציון יגור אצלם בבית, כיוון שידעה כי רק הומוסקסואלים גרים עם אמותיהם בגיל כזה, כמו שלרבק’הלה היה בן כזה והגיחוך היה גדול, מאחורי הגב, ובפנים היו שוד ושבר ואנחה גדולה, כי באמת מה יכול להיות מאחורי הגב, ובפנים היו שוד ושבר ואנחה גדולה, כי באמת מה יכול להיות נורא יותר ולפיכך, מאז התרחש האסון של רבק’הלה, כשבנציון היה עוד ילד קטן, החלה השטרקמנית להתפלל רק לדבר אחד, שבנציון יתחתן כבר עם אשה, ואז בא כל העניין עם המקצוע שבנציון בחר לו, ויום אחד הלכה עם בנציון לקופת-חולים ובחוץ ליד הרופא השתדל בנציון לא לדבר אתה, והיא לא נעלבה כיוון שגם עוד לפני הצבא והקיבוץ, לא רק אחר כך, היה בנציון שלה מתבייש, כיוון שלא היתה ישראלית ודיברה רק יידיש והוא, כמו אביה, ענה לה ביובש ובעברית ואם אצל בעלה היה זה רק מתוך אידיאלים ולכן סבלה מאוד, הרי אצל בנציון שלה זה היה עניין של ביישנות וכשניסתה לדובב את הממתינים בתור ולשאול אותם שאלות על מצב בריאותם ועל רמת הטיפול של הרופאה, שבאה לא מזמן מברית-המועצות, והיתה רופאה טובה, יחסית לרופא הקודם, שלא ידע יידיש, קם לו בנציון והתהלך לאורך המסדרון ולרוחב, עד שהגיע תורם להיכנס וכולם נוכחו לדעת שזהו בנה שדובר בו רבות ומישהי אמרה לה אחרי שיצאו, אם זה הבן שתמיד סיפרה עליו, ובנציון מיהר ללכת הביתה ולא חיכה לאמו ורק אחר-כך, כשנפגשו בבית, רצתה אמו לדעת מדוע מיהר ללכת ובנציון אמר ברכות שהיה צריך לטלפן לאיזה מקום וסירב לפרט לאן בגלל הסודיות, ואז היא הבינה שהוא הולך להרוס לעצמו את החיים עם השטויות שלו וסינדי, כמובן, היטיבה להבין ממנו, בתור יהודיה מחוץ-לארץ, מה צריך לעשות והשטרקמנית ישבה על האדמה ולא הקשיבה לבעלה ואפילו לא שמה לב לעובדה שהאיש לא דיבר עברית, בפעם הראשונה, אחרי כל-כך הרבה שנים, וכל מה שרצתה היה שיביאו לה עוד פעם אחת את בנציון והיא תוכל לנשקו ולבקש ממנו סליחה על הצעקות, ורק בגללŒ שהתמלאה בחרטה עמוקה, זכרה בגעגוע נורא איך דיבר אליה אז, כשחזרה מקופת חולים, ברכות אוהבת וזכרה גם איך נשלח בנציון לעשות תרגילי פיזיותראפיה בגלל מכה שקיבל ולא רצה לגלות לה היכן ומתי והיא אמרה לו שזה יהיה הסוף שלו, אם יילך להיות בריון ואחר-כך אמרה לו שיבוא אתה לעשות תרגילי פיזיותראפיה, באותו מקום שבו היא עושה את תרגילי הצוואר שלה ובנציון החל שוב לצרוח ולגדף ולהעליב אותה ולקרוא לה בשמות-גנאי ושוב לא ידעה מה לעשות לגווייה המכוסה בדגל, שם למטה, בבור, אבל אז, כשצעק בנציון, הרגיע אותה בעלה והסביר לה שהיא לא צריכה לשלוח את בנציון למקומות כאלה ושזו היתה פגיעה בגבריות ולא יכול להיות שקופת-חולים תשלח אנשים כמו בנציון לקבוצת הזקנות ואחר-כך נפגשו שוב, האם ובנה, כמעט בלי להכיר זה את זו בבניין קופת-החולים של התרגילים ולהפתעתו ולשמחת אמו האוהבת גילה בנציון שאכן צדקה הקשישה והוא אמור להתעמל באופן שרק האידיוטים האלה יכולים להסביר, עם הזקנות ובנציון דרש כסף מהוריו כדי שיוכל לקבל טיפול פרטי, אבל להוריו לא היה כסף אפילו בשביל להחליף את הרדיו הישן והשחור ושוב העליב הבן העצבני את הוריו, ורק אחרי שהחל האב לבכות, חדל הבן מבקשותיו הצנועות, דווקא, ונאלץ להיפגש עם אמו בקבוצת הפיזיותראפיה, שבה היה הצעיר היחיד וכל השאר היו בגילה ובמצבה, חוץ מגבר אחד, כבן חמישים, כסוף שיער, ושבנציון היטיב לתרגל גם ממנו, ובציון היה באמת טוב ביותר בין כל מבצעי התרגילים, ולמרות שמדי פעם זכר כי זו אינה חכמה מיוחדת או גבורה גדולה להיות הטוב ביותר בקבוצה זו, כיוון שזו רק פיזיותראפיה ולא איזה מטווח, התעקש בנציון להשתתף ולהיות הטוב ביותר, והרי גם זו היתה הכנה למשימה הנוקשה, שביקש ליטול על עצמו ואסנת המדריכה מלאת הגיזרה והעליזה קרצה לו בהבנה, כשהתרגז על אמו, משלא ביצעה את התרגילים כמו שהורתה לה אסנת, ובמקום להפנות את הראש ימינה, הפנתה אותו בכל פעם שמאלה ולהיפך, וכשהשתמשו במוטות-עץ זכר בנצי איך בנימין אביו המאמץ בקיבוץ, השתמש עוד בפלמ”ח במקלות הקפא”פ, ואף-על-פי-כן, או משום כך, התייצב בקפיצה לצד מקלו כאילו ניתנה פקודת יציאה לקרב, וכשאסנת ניסתה להסביר לעולה זקנה וחדשה מארצות-הברית משהו באנגלית שלה ואמו הסתובב, אליו ממקום תרגולה באולם, והתגאתה בו, שכן אמו לא ידעה אנגלית ולא יכלה לדעת איך שגה בנציון בתקנו את המורה שדיברה נכון, שהרי את מקצועה למדה בארצות-הברית, מרכזה העולמי של הפיזיותראפיה, ובנצי לא גמר את התיכון שלו, ומדי פעם ניתר קדימה עם איזו מלה אנגלית כדי להסביר לזקנה העולה החדשה ולהקדים בכך את אסנת וכל אותו זמן לא עבד בנציון ולא השתכר כדי מחייתו ונטל כסף מהוריו, שכן דמי העזיבה שלו כבר˜ נגמרו וסינדי כבר נשכחה ממנו, ורק הוא ידע כי מעולם לא היתה חברה של ממש כיוון שהיו ביניהם חילוקי דיעות מהותיים על יחסי מין ועל שוויון בין גברים לנשים, אבל בנצי ידע היטב מהי החלטה של גבר קשוח וכמה רבו החללים על מזבח הזעיר-בורגנות המשפחתית הזאת, ולכן גם לא ויתר לה ולא שיתף איש בסבלו והיה גאה מאוד על עמידתו המרודדת והאיתנה ולא שיגר לה אף מכתב אחד אחרי שנסעה ואפילו לא הספיק לשכב עמה, ובנציון נסע לחוץ-לארץ כדי לעבוד בעבודה היחידה שעניינה אותו ואמו גרשה אותו מהבית בחרי-אף, למרות שבלאו-הכי התכוון ללכת ולפיכך לא היה לגירושו מן הבית כל משמעות, עד שמת, ואמו נטרפה עליה דעתה מרוב חרטה על מה שבלאו-הכי לא הביא למותו, ולכן גם החליטה האם לא לומר דבר, ובמחשבה העבירה אצבע ארוכה והצביעה על כל הנאשמים במותו שנאספו ליד הקבר ורק בנציון הלך לו עכשיו מהארץ המלוכלכת הזאת.

י
עוד מעט ירד החושך על בית-הקברות, והציבור הרחב, שמעולם לא נראה כמותו בבית-עולם זה, עדיין לא עזב את התלולית, כיוון שעכשיו בא תור הכיסוי, והאנשים ניגשו בתורם לשפוך את העפר, וראשון בא חצקול, שהיה גבר גדל ממדים וידיו היו נמרצות עד כדי כך ששכח לפנות את מקומו לאחרים, כמו שדורש הטקס, ובכוח רב, כאילו להדגיש את מחאתו נגד ממשלת המוות, הצליח חצקול להסתיר בשלוש כפות את כל מה שנראה בתוך הבור, אבנים ודגל ושטרקמן מתחתם וכאילו קבר חצקול את שק-האיגרוף שלו, שכן לפעמים, לעתים רחוקות, בערבים, כשהיו באות לחדרם המשותף מתנדבות סקנדינביות, ששטרקמן היה אחראי שנה אחת לקשריהן עם הקיבוץ, נהג חצקול להתבדח וללעוג לבנצי, כדי לשפר את מצבו הנחות בעיני עצמו, ועכשיו, בבית-הקברות האפל, היה חצקול, מבחינת הגיל כמובן, הרבה מעבר למחסום הרווקות העליזה שבתחומה נמצא בנצי והצטרף לשורה האומללה של הרווקים שלעולם לא ידעו מהי משפחה, אלא אם כן תתאלמן מישהי והכל יסכימו ויסכמו שחצקול והיא יפתרו איש את בעיות רעהו, אלא שחצקול, בניגוד לרווקים אחרים, הצליח להתייחס לקיבוצו כאל ביתו בעיקר משום ששכונתו הספרדית שבה עדיין חיתה אמו, נראתה לו אחרי שבע-עשרה שנים בקיבוץ – רחוקה, זרה ואפילו מעוררת גועל-נפש, ורק אז, מששפך די עפר כדי מילוי הקבר ושיח ושיג עם בנצי, הבחין חצקול ששורה ארוכה של אנשים מצפה בשקט ובמשמעת נבונה ועצמית שיגמור את חלקו בפולחן ולפיכך תקע את האת שבידיו בעפר, ובחזקה, ואמר: “קוס אמק האלוהים הזה”, ועד שהספיק לנגב את ידיו בכיסי מכנסיו בא כבר תור הפרחים והזר מן הקיבוץ כיסה את תלולית העפר ואיש בית-הקברות, שניצח על הטקס, ודמה לחזן, תקע קרש שחור ועליו אותיות לבנות שכתוב היה עליהן “אלברט צרפתי”, שנקבר לא הרחק משם בבוקרו של אותו יום, וכשהעיר על כך אברום הנדהם לקברן העייף, מיהר הלה להוציא את השלט, ועוד טען כנגד אברום, כאילו אברום הוא שהחזיקו שעות רבות כל-כך בעבודה, שהחושך הזה יכול לגרום להרבה טעויות ומחר יתקעו את השלט הנכון, והעיקר שישמרו ההורים על הפתק שמסר להם, זה המצביע על מספר הגוש, מספר החלקה, מספר השורה ומספר הקבר, כאילו היה זה בית-קברות עירוני גדול, ופתאום הובא גם זר מהמכונית הלבנה, כששני ממושקפים מניחים אותו בהליכה אטית ודוממת ואברום סיים פתאום את השיחה עם הקברן כיוון שהבחין איך השניים כמעט מצדיעים באצבע, כמו הדגמה סמלית להצדעה גדולה יותר, ממשית, שרק הסודיות מונעת אותה מהם ומשום כך גם אין הם לובשים מדים ועדיין לא ידע איש מן המתקהלים מה בדיוק עשה בנצי בפרוג’ה ומה בדיוק עשו לו רוצחיו ומה בדיוק היו קשריו עם הש.ב. וכל הקהל הסקרן הזה ניסה, בגלל אי-הוודאות הזאת, להציץ בזר-הפרחים שהונח בסודיות גדולה, ולראות מה כתוב על הסרט השחור, אבל בגלל החשכה, שנראתה כאילו תוכננה על-ידי הגורמים הסודיים, קשה מאד היה לראות אם יש סרט שחור על הפרחים וקשה מאוד היה לראות אם היתה על הזר כתובת וקשה עוד יותר היה לראות מה אמרה הכתובת ואם הוזכרו בה פרטים על תפקידו של בנצי באיטליה, במסגרת הגדוד הגדול, שאפילו במותם של אנשיו אין איש יודע מה עשו ואם עשו ואיך מתו ואם לא עשו מדוע מתו, שהרי משקפי-פולארויד וחולצה משובצת ומכונית פורד לבנה אינם תנאים מספיקים להגדרתו של החייל החשאי, מה גם שאת כל התנאים הללו אפשר לקנות בכסף והרי אין דין שירותי-הביטחון שלנו, כדין קואופרטיב מתחיל של סיידים, שכל סייד מביא לשותפות החדשה את מברשותיו, מכחוליו, סולמו ובגדי-העבודה שלו, עד שיהיו העסקים טובים יותר, וגם הז’אקט הידוע מסופק על-ידי מישהם למקרים שבהם על החייל האלמוני להיראות, מצד אחד, כאיש שירותי-הביטחון, למרות שמצד שני אסור לו להיראות כזה, כלומר, הבעיה העתיקה של ממשות והופעה צצה גם כאן בלוויה קשוחה זו, וחצקול שזע לאחור, אמר לתמימה, שלא הכיר אותה, ובנצי הקבור היה הקשר היחיד ביניהם: “את הכרת אותו?” ותמימה, שהיתה אלמנת-מלחמה של ממש, סלדה משיחות ליד קבר, אפילו קבר של זקן, חולה ענתה: “ואם אני לא מכירה אותו? עכשיו מה זה כבר משנה?” ואז נפרדה האם בכמה זעקות זכריות כמעט מבנה, ובחשיכה אפשר היה לראותה מתעקשת להישאר על הרגבים, שסגרו על בנציון שלה והיא צורחת אל בעלה, שלא ייקח אותה מפה, שדי לה כאן, בפאריס היפה, ואינה רוצה ללכת לפלסטינה הארורה שלו, ושעדיף לה מחנה-פליטים מסריח בצרפת על-פני בית בפלסטינה ולמה הרגו לה את בנציון, צעקה, כאילו הרגו לה את בנצי בפלסטינה, אבל הרי כל אחד, חוץ ממנה, הבין, שאת בנצי דווקא הרגו על אדמת הגולה האירופית, שעליה מעזה היא להתרפק עכשיו, מה גם שהיא באה ממזרחה של אירופה, וברור שאילו נשאר בנציון בארץ, לא היה נהרג אלא אם היה נהרג בתאונת-דרכים, וכיוון שלא היה לו, כמובן, רשיון-נהיגה, למרות הניסיון לשולחו לקורס נהגי-אמבולנס כתחליף לש.ב., הרי רק התקפה רצחנית על קיבוצו, השקט והבטוח, יכולה היתה להביא לו סוף מר וכיוון שגם אפשרות זו איננה מתקבלת על הדעת, ברור לגמרי שבנצי יכול היה להאריך ימים בפלסטינה, שהיא לא רצתה לעלות אליה, כאילו שהיתה לה איזו ברירה אחרת, והחברים סלחו לה בכאבה, שהרי גם אם אין כל ביטחון שבנצי נרצח על-ידי ערבים בעת מילוי תפקידו, אפשר להבין את טרונייתה של הזקנה כמחאה נגד המוות והבעל לא התגונן מפני העפר, ולא ניסה לעצור בעדה, ולא אמר מלה אחת, ורק עמד והאזין, אולי, לקולות אחרים, או ניסה עדיין לראות אם מישהו מהצופים מגחך, וכיוון שחושך כבד כיסה את כולם והאם השכולה לא סתמה את פיה והכל עמדו נבוכים ועייפים, ניגש מזכיר-הקיבוץ, רמי עוז, שלף דף-נייר מכיסו והדליק לעצמו גפרור כדי לומר כמה משפטים, למען קיצור התהליך, וכך, למרות שרמי קרא לשטרקמן תמיד שטרקי, וכיוון שגם עכשיו עדיין לא יכול היה בשום פנים ואופן להבין מדוע עלץ לבו למראה בנצי המתרגז לשמע השם שטרקי, הקפיד עוז לומר עכשיו בנצי ונזכר גם איך שנא בנצי להיקרא אפילו שטרקמן, ולא רק שטרקי, אלא גם בנציון וגם בנצי לא נראו לו כיוון שבנצי חלם להיקרא תמיד בני, רק שאף אחד, אפילו לא סינדי המבינה הכל, לא קראו בני, ורמי החל בהספד שבסגנון ההספד הקיבוצי, סגנון שהתרחב והתפתח כדי חוברות-זיכרון מפוארות וטקסי-זיכרון שנתיים, סגנון שכלל תמיד-תמיד דברים בגוף שני-נוכח ובאמצעותו סקר עכשיו רמי את דרכו החלוצית של בנצי וכל פעם שהגפרור חדל, הדליק המזכיר עוד גפרור וכך התארך ההספד עוד הרבה מעבר למה שיכול היה בכיה של האם לכסות, והיו בהספד הפסקות של אפילה ורגעים של אור גפרור חיוור ורמי סיפר לבנצי את מניעיו של זה האחרון להתרוצצות חסרת הנחת על-פני העולם ומנה באוזניו את מה שהכין הוא, רמי, משך שבוע ימים, וגם סיפר לבנצי על נסיעותיו בנוסח: “ואז חזרת אלינו ואל הוריך ונסעת שוב והפעם לאן? לאוסטריה” והמזכיר ציטט כמובן את אלתרמן, וסיפר על חרב הנצורים ועל השלום הנכסף, ואז חיפש המזכיר את הדגל שאותו הכין כדימוי שיסביר את הקשר היחיד שבין מעשיו הסותרים של בנצי שטרקמן, ולמרות שלא מצא את הדגל, מסיבות שכבר נזכרו, אמר החבר עוז: “הבאנו אותך לכאן גם הדגל שלנו והלכנו אחריך ועכשיו אנחנו משאירים אותך בחושך ואת הדגל אנחנו לוקחים אתנו, כדי שיהיה לנו אחרי מה ללכת ותנוח לך בשלום בנצי היקר שלנו” וכו’ וכמעט לא יכול היה רמי עוז להתאפק ורצה לקרוא לבנצי, מטעמים של שובבות נעורים, דווקא שטרקי, וחצקול שהבחין כנראה בדגל הנעדר, ניגש לנועה ושאל אותה: “תגידי, הוא השתגע? בשעה כזאת מתחילים הספד?” ונועה שלא אהבה את מרירותו של חצקול, שאמנם הכיר את יחסה אליו ורק בגלל החשיכה פנה אליה במקום למישהי אחרת, שכן ידע כמה שנאה נועה רווקים כמוהו, עד כדי כך שהציעה פעם לא לקבל רווקים לחברות בקיבוץ, או לפחות לא להעניק להם זכות הצבעה בכל נושא הנוגע ישירות לתכנון המשק ולרמת-החיים של הקיבוץ, שהרי העובדה שאין להם ולא היתה להם משפחה מדגישה ביתר-שאת את עוורונם בכל הנוגע ליסודות הבריאים ביותר והחשובים ביותר לתכנון, ונועה המרצינה אמרה לו: “אם הוא החליט להספיד, כנראה שהוא יודע מה שהוא עושה, €אותו בחרו למזכיר ולא אותך ואתה לא רואה את מצבה של האם? רק הספד יכול היה להרגיע אותה – אם בכלל, אבל מה אתה כבר מבין בזה?” וחצקול חייך בלי להיעלב, כיוון שידע, כאמור, את ההבדל בין נועה לבינו, והלך לפינה אחרת ושוב חשב שהחטיא את האמירה הנכונה ואת המלים הנכונות והמשיך להאמין שעוד ישתפר, מבלי לעזוב את הקיבוץ, ומכונית עברה רחוק בכביש הראשי והשמיעה שירים בערבית, וכשהמכונית חלפה והמוסיקה נדמה, נשמעה רק גערתו של עגלון שהאיץ בחמורו: “דיו, אלטע שטינקער, דיו” ואף זה נעלם בתוך האפילה והמזכיר רמי עוז סיים בשבחי הקיבוץ ואף ציטט את הסופר התנועתי, עמוס עוז, שאמר, כידוע, כי הקיבוץ איננו המקום הכי טוב לחיות בו, אלא המקום הפחות גרוע לחיות בו, ואת מגרעותיו של הקיבוץ לא פירט המזכיר הפעם, כי הזמן קצר וגם קצרה היריעה, אבל הוא הבטיח לבנצי שעוד ידובר בו, וכן מסר לבנצי שהוריו מוזמנים לבוא לקיבוץ לכל חגיגה, כאילו בנם חי עדיין במדבר, וכל שעליהם לעשות הוא להודיע למזכירות מראש על בואם, ותמימה אמרה לג’ינג’י: “הוא באמת היה בש.ב., אחרת הם לא היו שמים לו זר”.

י”א
והטלביזיה שידרה מכל המרפסות אור כחלחל ופרק נוסף בסדרה מסוימת, ואז, כשחלק מהקהל התכוון לעזוב את המקום, בחסות החשיכה, ניגש האיש בחליפה המיוחדת אל כמה מאנשיו, אשר למרות החשיכה המשיכו להרכיב את משקי-השמש שלהם ותחת מחסה זה בלשו אחרי מקום אפשרי, שבו הוחבא אולי הדגל האבוד, מבלי לגרום לפאניקה או לפגיעה ברגשות המשפחה והאיש אמר לצעירים: “אני אדבר” והם מיהרו לחסום את השביל הפונה מן הקבר הביתה ואף ביקשו מכמה עוזבים בסתר, להזדיין בסבלנות וסקרנות גדולה אחזה בקהל Œלמראהו של פתרון כל החידות, הקרב ובא, ומחנה נירה כבר חגג את נצחונו והאיש ניגש ומכיסו הפנימי של הז’אקט המסוים שלף, מוכנית, מכשיר-קשר נייד ואחר החזירו לאותו כיס כדי להוציא את דף-הנייר, ואחר-כך הוציא מכיס הפלאים הזה פנס-יד קטן, המונח שם דרך קבע למשימות ליליות וחשאיות, אשר למרות הפונקציה החשאית שלו, דמה מאוד לפנסו של שטרקמן הזקן, אשר בעזרתו נהג לרדת לילה-לילה אל השירותים, למען לא יצטרך להעלות אור בחדר ולהעיר את אשתו הישנה, ואחר-כך נמלך האיש בדעתו והשיב את הנייר לכיס ובטון רגוע, שקט, ומשרה ביטחון אמר לקהל: “אני לא אגיד לכם מי אני ומה שמי ומניין באתי ומה אני רוצה להגיד, אבל אתם יכולים בטח לנחש שאני כאן בתפקיד, ולא רק אני, ולהיות בתפקיד זו משימה כפוית טובה, כי כשאנחנו בתפקיד, אז רק אנחנו יודעים שאנחנו בתפקיד, וזה לא כמו תיאטרון, שבעלי התפקיד עושים את עצמם, שלא רואים אותם, ובעצם כולם רואים אותם, ויודעים שזה תפקיד ואת זה למד בנציון שטרקמן על בשרו ואני לא רוצה להרחיב יותר מדי בנושא זה, רק תדעו שבשעות האחרונות היו הרבה דיונים וויכוחים וחקירות והרבה התלבטויות, שעוד לא הסתיימו, ושתכליתם היתה ועודנה להגדיר את תפקידו הממשי והאובייקטיבי של בנציון שטרקמן והדבר קשה ובאמת רציתי להביא את דבר הממונה עלינו ולא הצלחתי להשיג לכם קשר אלחוטי אתו ואני מבין מזה שהוא עדיין עסוק בהגדרה הנ”ל, ואתם, כחיילים נאמנים של המולדת, יודעים שביטחון זה כמו אהבה ובשני המקרים יש בנו חדווה ותענוג לקבל מרות ואנחנו אוהבים את אלה שנמצאים מעלינו וכזה היה גם בנציון שטרקמן, שביקש, שהתחנן, שמת להיות פקוד ולא מפקד, והמהות שלנו”, וכאן נמשכו דבריו עמוק אל תוך הגיגי עבודתו הסמינריונית בפילוסופיה יהודית, שעשה במסגרת לימודיו בירושלים ועוד הוא מדבר וכבר החל חושש שמא חרג מסמכותו, כאשר הפך את הלוויה מרשמית למחצה לרשמית במלואה, והרהר בבנצי ולא גילה את הסוד מסיבות מובנות, אבל לעצמו דימה לראות, כלשון אחד הדיווחים, את בנציון שטרקמן רודף ברחוב איטלקי חשוך אחרי האויבים ומאיים על מחבלים פלסטינאים שיירה בהם ולכן כל מה שנשאר לבדוק הוא מי נתן לבנציון שטרקמן את האקדח ומי בכלל הורה לו לעקוב אחרי שני המחבלים, ומי אמר לו איפה למצוא דווקא את שני אלה, ומדי פעם הדליק, כמעט מבלי משים, את הפנס, והאיר על פניו כדי שתמימה תקרא את מבטיו, כאיל היו איתות מרחוק, כיוון שהתאהב בתמימה וחרד פן תתפזר עם כל האחרים כשייגמר הטקס וכשנפוצה הלוויה והוריו של בנציון עלו על האוטובוס הצהוב (ועל כן נמנע מהנהג להאזין לשירים העבריים ברדיו), הציע האיש לתמימה טרמפ למרות שלא היה מקום לנוסע שמיני במכונית החשאית, ותמימה חזרה לילדיה בקיבוץ, שציפו למתנה אותה הבטיחה להם בטרם נסעה ללוויה ואמרה: “לא הבאתי שום אקדח כי ההלוויה נגמרה מאוחר, אבל בשבוע הביא יבוא לבקר אותנו דוד עם אקדח מרגלים אמיתי”.