ברדיו ניגנה רביעיית מיתר מעצבנת והוא חיפש כמעט בחבטה שירים פשוטים בעברית. אילו אסף טרמפיסטית, היה מקדיש את הנסיעה להתקשרות. יש קסם בהתקשרות פתאומית. הכל אפשר לומר. וגם היא יכולה לומר דברים שלא העזה לומר אף פעם. תן חולף. צילו. הוא יצטרף, גם הוא יאמר משהו, לא סותר, לא מתחנף על התן, היא תצטנף. כך נראה המוות, אולי. חושך עטף את הכביש. פנסי המכונית ירו ברקים מתמשכים. גשם ירד. אחד משני המגבים פיגר אחרי בן זוגו. תן חצה את הכביש. נסה לדרוס אותו. חיפש הזדמנות נוספת. (באף אחת מעצירותיו: תידלוק, אכילה, השתנה, שיטוט עצבני סביב המכונית, לא החליט איזה רקע יענוד מתחת לכנפי הצניחה שלו, ירוק או לבן. רשאי היה לענוד כל אחד משני הצבעים. אילו נולד עשר שנים מוקדם, היה עונד, מן הסתם, רקע אדום. אני מבלבל לעצמי את המוח. לבש את מדי האל”ף שלו. אפילו חייל לא היה אוסף למכונית. בשביל זיון אחד במושב האחורי, או בחוץ, בגשם, בין השיחים, היה מיילל בתחינה. גמר להשתין, הקפיד לנער טוב טוב, אולי בגלל ההרצאה, פחד מטיפות. גשם. כולו מלא טיפות. עמד וניער טוב טוב. בלילה כמו זה באה ההתבזות. אם יראה אשה בתחנת אוטובוס חשוכה, יביים תקלה במונע, יעצור ויבקש סיגריה, ידבר איתה, עד שתעלה למכוניתו. פתח חלון. נסע ונסע ונסע. טעם רע בפיו. ירק בעד החלון. רוח פרצים החזירה לו את רוקו ישר לפרצוף. פרץ בצחוק. מה יגיד בטקס? יגיד מה שיעלה בדעתו באותו רגע. שנא להכין דברים מראש. לא רצה לנסוע לשם, אבל למה הוא לוחץ בחוזקה על הגז, מאיץ במכוניתו. בגלל מרירות. אולי נקמנות. למה הסכים לכל העניין הזה? בתחנת אוטובוס חשוכה, בכניסה למושבה, הבחין באשה רטובה. עצר, כמובן. כשניגשה לחלון, ראה שהיה זה בחור צעיר, רטוב ורועד מקור. האיש שאל אותו משהו והקצין הפטיר “לא” בכעס ונסע. אחר כך עצר ושב בנהיגה לאחור, פתח את החלון ואמר: “לא שמעתי מה שאמרת. בוא”. לא דיברו. אם ידבר, אוריד אותו באמצע הדרך. פעם עשיתי את זה לשתי בחורות שדיברו ביניהן. “לאן אתה, לשיכונים?” הצעיר באמת גר בשיכונים. ידעתי, כי אתה שחור. השיכונים הטילו צל כמו גרוטאות בנמל. פנסים עמומים האירו את טיפות הגשם. כמה שנים שגרתי למטה, אף פעם לא הייתי כאן.
— איפה זה למטה?
— במושבה
עד שההורים שלי עזבו. הם מתו. שניהם. אין לי אף אחד כאן. אילו היתה זו טרמפיסטית, יכול היה לספר לה את כל זה ואפילו יותר. הצעיר ירד. נבלע בפתח בית. אתה לא בא להרצאה שלי? לא שאל, כמובן. במרכז השיכון עמד בית קפה מואר. חנה במרחק מה, כמו במארב, כמו במעקב. כל האנשים בבתי קפה בלילה, בגשם, נראים אותו דבר. כמה שאני שונא את זה. כל האנשים שאני ראיתי בבתי קפה, בלילה, מבחוץ, נראים אותו דבר? אז משהו לא בסדר איתי, אם ראיתי אותם מבחוץ אותו דבר. מאחורי הדלפק עמדה מלצרית. מרוקאית. הייתי שוכב איתה. כמה אני רוצה לשכב איתך. תצמידי אותי לחזה שלך, לתחת שלך, כן, תושיטי ידיים לאחור ותמידי אותי לתחת שלך, חזק. את רכה מאחור, ורכה מלפנים ואני אחבק לך את שני השדיים הגדולים שלך מאחור. לא יצא מהמכונית ולא נכנס לקפה. אבל התחת שלה ישתרבב לו מהמוח כל הערב.

בית התרבות שמם. אולי בנו בית תרבות חדש? כאן ישב בימי חמישי מתוח, ביחד עם הוריו, בקונצרטים הקאמריים. תמיד השתעמם. תמיד הלך. אף אחד לא הכריח אותו. אולי הקדמתי? הרי אורנה, או איך קוראים לפקידה, רצתה לבוא איתו והוא לא רצה. אותך יש לי כאן, למה אני צריך לסחוב אותך לשם? שם אמצא מישהי אחרת. היא העמידה פני נעלבת והוא לא פייס אותה. היא חזרה בה לאט. בשביל מה נעלבה, אם חזרה בה? הציץ לתוך האולם המואר מן החלון האחורי. בגבו נגע, רכז התרבות הזקן. “עוקב אחרינו?” ציחקק. “לא, אבל אתה עוקב אחרי”. “שלום אורי’לה” פתח שוב הרכז. מעולם לא כינו אותו אורי’לה. “תרצה להיכנס לחדר הזיכרון”. הוא דיבר בכובד ראש. חדר הזיכרון התרחב מאוד במלחמה האחרונה. אתה בטח שמעת. בטח שמעתי. אורי הלך אחרי הרכז, ובדרך נטשו, פנה לשירותים והשתין בדלת פתוחה. הזקן שב על עקבותיו. אורי סגר מעט את הדלת. כמה גס אני יכול עוד להיות? הרכז הגביר את קולו, שיישמע בעד הדלת והזרם. גם חזן הזקן יהיה כאן הערב. כבר היו אנשים באולם. אורי בוודאי יודע שאיחדו אותם, מן הבחינה המוניציפאלית, את כל המושבות והיישובים למין עיר אחת. נו, עיר הם עדיין לא, אבל גדולים כמו עיר, זה כן, מבחינת השטח אפילו יותר גדולים מעיר. תושבים אין הרבה, ופעילות תרבות, אורי יודע איך זה, אין הרבה, מעט אנשים מתעניינים ביציאה מהבית בערב, לשמוע קונצרט, או לראות מופע, או חידון, או ערב ראיונות. כמה מחברותיה הזקנות של אמו ישבו בשורה הקדמית. אילו יכולתי להתרגש, ללכת וללחוץ להם את הידיים. הוא חצה את האולם, כמו ברווז אלך? רגיל? איך אני הולך רגיל? מאחור קרא מישהו בשמו. הוא הסתובב. מושיק. מושיק נראה קצת קשיש. מצד שני, הפנים היו אותם פנים, משהו היה אותו פרצוף, אבל זקן. ובן כמה הוא באמת? בן גילי. נמוך. עוד קוראים לך מושיק? עוד קוראים לו מושיק.
— אולי תסביר לי מה זה כל העניין הזה?
— מה זה? אתה בא בלי לבדוק קודם?
כל אחד מבקר תיאטרון כאן? אבל יש לו חיוך טוב.
— בכל זאת תסביר לי?
ובכן, אורי בטח שמע על טקס האיחוד הגדול של כל המושבות. על הטקס אורי לא שמע, אבל הוא לא הפריע לדיבורו החרישי של מושיק, שהתנצל, שכן הילדות הזה, ומצד שני, היה משהו אירוני בקול שלו, בטוח שהאירועים הללו חשובים.
— אז למה באת?
— בגללך, כמובן.
אורי חיכה לעקיצה, אבל מושיק היה רציני. בשבוע שעבר היה כאן טקס רציני. שר הדואר, הוא אמר ברצינות. גם הרמטכ”ל היה. ומקהלה גדולה וחיזיון אורקולי.
— אבל הערב, מה הם רוצים ממני הערב?
— הערב יש איזה תוכנית ראיונות בסגנון הטלוויזיה. כל המרואיינים הם בנים מהמושבות, שהתפרסמו, כמוך. הטקס בשבוע שעבר היה מפואר. הרבה מוסיקה דווקא. לא היית מאמין.
— מי משתתף חוץ ממני?
ובכן, חוץ מרס”ן אורי משתתף בערב הזה גם קצין מג”ב אחד, שהציל שני ילדים מטביעה בים בשנה שעברה ונגן אחד מהפילהרמונית, אבל הוא עלה לארץ, כשאתם כבר לא גרתם כאן. שוב גאתה בו מרירות. מה היה לו שהסכים לבוא בלי לברר? חום הציף אותו, כשטילפן האידיוט ההוא? מהחושך הגיע, עטוף במעיל גשם גרמני וצהוב, בולצקי עם הגיטרה שלו. למה שינינו את שמות המשפחה שלנו? למה לא? גם שמות פרטיים אפשר לשנות. מושיק אמר: “נו, וזה ישיר לנו שירים, ישר מהטלוויזיה”.
— אתה עוד משוגע למוסיקה קלאסית?
מושיק חייך חיוך עצוב, אולי כדי להביך את אורי. כן, הוא מלמד קבוצות של ילדים, בעיקר מהשיכונים, לנגן בחלילית. הם אפילו הופיעו בטקס הגדול לפני שבוע והיו הרבה יותר מסתם נשפנים קצרי נשימה, חסרי שליטה באוויר, בהפקת הצליל. אחד מהם, הוא לא היה בטוח שאורי מתעניין, או אולי אורי לא מכיר את המשפחה, ניגן ויואלדי, את האדאג’ו מהקונצ’רט בדו מאז’ור. הוא התכוון לשרוק את הפרק הזה, אבל ויתר. אורי דימה לראות אצלו שמץ של עלבון. כמעט ביקש ממנו לשרוק. אין תקציב בשביל הילדים האלה, והוא מלמד אותם כמעט בחינם. אבל בשנה הבאה, אחרי הבחירות, יהיה בטח כסף גם למוסיקה. “תאר לעצמך,” אמר אורי למושיק, “אתה הרבה יותר חשוב ממני”, והוא טפח לו על הכתף בחוסר טעם, וגם ידע כמה חסר טעם היה המעשה. באמת אורי לא רצה להתראיין כאן, ורצה שמושיק ידבר אליו עוד ועוד, וישרוק לו את האדאג’ו, בטח שהוא זוכר את האדאג’ו הזה, כמה הוא אוהב את האדאג’ו. מושיק סיפר על הוריו, על בריאותם הרופפת אמר משהו. אורי פיגר אחרי השיחה. אבל הוא המפקד. “אתה עוד בוכה ממוסיקה יפה?” שאל. “לא, כבר לא. אולי, לפעמים, אם יש משהו באמת יפה, לא משהו נדיר, אבל יפה ופשוט, במתיאוס פאסיון, אתה יודע, הקוראל הקצר, לא רוצים שייגמר”. הוא לא שר. הוא היה קצר נשימה. הוא דיקלם בשקט: “Erkenne mich, mein Hütter, mein Hirte nimm mich an!”. אחר כך שתק, כאילו חיכה לתשובה על התחינה הזאת, היתה לו ליחה בגרון. מה אתה מנסה להרשים אותי. “זהו? זה הכל?”
— לא, יש כל כך הרבה דברים שאני ננעץ בגללם בסאלון, בחושך, העצים מגינים עלינו בתוך הבתים. מוסיקה עם מלים. בלי מלים. מוצארט, הז’יג הקטן בסול, קכל 574. חכם. ענוג. ושוברט, הסונטות האחרונות. כל השלוש. בכל אחת יש משהו משתק מרוב יופי. נו, מה אני מבלבל לך את המוח כמו אנציקלופדיה?
“לא, לא אנציקלופדיה, מושיק, מה איתך? איזה אנציקלופדיה? אני לא יודע כמה אתה אוהב מוסיקה? הלוואי שהיה לי זמן לשמוע”. הוא לא חשב על זמן, אלא על סבלנות. לא על סבלנות, אלא על שקט, שקט שלא היה לו, ותוך כדי דיבור, והפרכת אפשרויות, הביט במושיק, וגופו התרוקן מאוויר, נמעך כמו תפוח אדמה, בלון מאבד אויר, עף למקום אחר, מקום עצב, מקום מרירות, עבה כמו נזלת, ארור, עלוב, לא חשוב היה לבוא לכאן, להתבזות בנסיעה בחזרה, וסנטרו הרופס של מושיק רטט, קדקדו הקריח, אולי יימלטו מהערב הזה יחד, יילכו לבלהה, כמה הוא מתגעגע עכשיו לבלהה, יאכלו תפוזים מהעץ הרטוב. הלילה יימלא בתפוזים. אני מכאן, מלב התפוזים, רצה לומר. שטויות. “למי אתה נשוי?” מושיק אמר, באותה נימה מתרצה ומסרבת, שבו אמר הכל עד עכשיו, בנימוס “נו, ואם אני אגיד לך איך קוראים לה, אתה תכיר אותה? היא לא מכאן” .
— מה אני אגיד על הבמה? מה אני אגיד בערב הגוסס הזה? תגיד לי אתה.

תחילת הערב נדחתה קצת. אחרי החדשות בטלוויזיה הם באים. לאורי לא אכפת. אבל מושיק משתתק. אל תשתתק מושיק. רטוב עד לבניו הגיע חזן הזקן מהחושך. אורי הבחין בו עוד לפני שהלה ראה את הקצין במדים וגרר את מושיק מהפתח לתוך החשיכה, סיור קצר. מושיק דיבר, סיפר דברים משעממים על הרחוב שבו נולדו שניהם, גדלו שניהם. אני רוצה לתפוס משהו בחשיכה הזאת ואני לא יכול. אני לא יודע מה אני רוצה לתפוס. כמו מנגינה ששכחתי. לא. לא שכחתי. עוד לא שמעתי. אבל אני לא מתגעגע לכלום, מושיק. אורי שתק ומושיק דיבר על מחלה בפרדסים. הכל יימכר. מהעצים יכינו פחמים. פחמים מעצי הדר. אורי חשב על הדברים שלא יאמר לחזן. יש מפקדים שמוצאים דברי נחמה להורים שכולים. אני לא יכול להגיד כלום. למרגלותיהם השתרע מכתש עפר גדול ואפל, מגרש הכדורגל הישן. הם חייכו זה לזה. לא אמרו דבר. אילו חיבקתי אותו עכשיו, מה היה אומר? עצי האקליפטוס רישרשו. היה להם ריח חריף. נזכר בריח הזה. שנים שחי בין אקליפטוסים ושכח את הריח. איך לומר את זה? הריח נוכח? הגשם פסק. שקט פשט בתוכו. אפילו חזן הגוסס, המגדף, היורק, נעזב באמת. הנה חזן, צעקת ‘מה אתה עוזב אותי, בן זונה?’ ואני עוזב אותך. באמת לא יכולתי לעזור לך. אבל עכשיו אני שקט. סיפר אורי למושיק על המרוקאית הרחבה, שראה מבעד לשמשת בית הקפה, בגשם, בשיכונים. לא בדיוק רחבה, אבל עם ישבן מוצק. “יש להן שדיים ותחת כמו שצריך, שמת לב פעם? אני אף פעם לא שמתי לב, עד הערב, אני חושב”. בשכם היה יושב בלילה בג’יפ שלו ומביט לתוך בית קפה אחד, לא הרחק מהממשל הצבאי. רצה להיכנס לפעמים אבל לא העז. מושיק אמר: “אשתי מרוקאית, אתה יודע?” “בחייך!” ענה אורי אחרי שתיקה קצרה. “אתה גר במושבה הזאת כמו שהיא היום”, התפעל הרב סרן, “ואתה בן של יקים, לא להאמין, ואתה מלמד את הילדים שלהם לנגן. לא להאמין, כל הכבוד. עם ישראל חי”. את הסיום המטופש הזה טבע למרות שהחליט לא לומר אותו, ומיהר לחייך בגלל טעותו. היו לו פני פלאטינה. מיהר למחוק את חיוכיו. “ואיך אתם מסתדרים? אני מתכוון בעניין האובססיה שלך למוסיקה קלאסית?” מושיק היה איש טוב. הוא צחק ולא אמר דבר. בלהה התחתנה עם מישהו מהמושבה השכנה. מי בכלל יכול לזכור שאהבת אותה? עד כדי כך? עד היום? גם מצידה וגם מצד בעלה יש הרבה אבוקדו. ענף משתלם. לא נפגשים הרבה. בכלל, מתביישים להגיד שלום למי שהכרת לפני ארבעים שנה כבר ולא הפסקת להתראות אתו יום יום. צריך להשמיד מסמכים, היכרויות ישנות. מוטב ככה. יש לה שלושה ילדים. היא כבר מזמן לא בלונדינית. איפה אתה חי? יש לה קמטים בצוואר? לזה הוא לא שם לב.

בולצקי פתח את הערב בכמה שירי רחל מולחנים. מושיק חייך לעצמו. אולי לא בכאב. אולי באירוניה. זמר של ימי ששי בערב בטלוויזיה. הקצין ממג”ב בא לבוש אזרחית. אורי כעס. הכנר מהפילהרמונית דיבר על אהבת הטבע שלו, על שורשים, אהבה למולדת. הזקנים שאורי לא הכיר היו, כנראה, אורחיו. הזקנים מעדות המזרח היו אורחיו של משמר הגבול. ידידות של אמו הביטו בו וביקשו לקטוף ממנו חיוך. הוא חייך קצת. אחר כך הניד בראשו. הישיבה על הבמה הפכה אותו לחפץ כבד. ההתבזות הזאת תיחרת בו עמוק. אולי ישכח הכל. איפה מושיק? בקצה האולם, ליד הדלת. הוא קורץ אלי. אורי היה נרעש. בולצקי גמר עוד מחזור של שירים ואמר כמה מלים, אחר כך שר שני בתים משיר של טשרניחובסקי, “האדם אינו אלא…”. את ההמשך, התנצל, לא הספיק עדיין, אבל עד הפעם הבאה, חייך, הכל יהיה גמור. זוהי, כמובן, השמעת בכורה לכבוד המקום שבו נולד וגדל ושר עוד לפני שהתפרסם. מושיק חייך. אורי העווה את פניו. הוא שנא את הזקנות המביטות בבמה. הכל חשוב בשבילן. כמה מהן יכלו להיות שונות לגמרי, אילו היגרו למקום אחר, לא לפלשתינה, אילו נשארו במקום שבו נולדו. במקום, שבו נולדו, שרפו בני אדם, וכמה מכל המיליונים שנמלטו מארצותיהם, רק במאה הזאת, נעלמו, כמו אלה, בכל מיני מקומות נידחים? וכמה החלו חיים חדשים? ולמה לעשות עניין גדול כל כך מההתחלה החדשה? הכל ייגמר, כשם שהתחיל. כמה משלמים לבולצקי על ההופעה שלו? גם לי מגיע. לא הכסף מעניין אותי. כמה זמן היה מושיק רווק? יש לו בטח ששה ילדים. הבכור, בן כמה הבכור? חזן נרדם. האחים שלה הכריחו אותו להתחתן איתה בגלל ששכבו בחורשה מול בית הכנסת הישן. הוא לא איש שמסוגל להחזיר מכות. ואולי כל זה מאידיאליזם. טוב שעשה ככה. גבר מוכרח להתחתן. גם אני הייתי צריך.

תורו להתראיין. קשה לעיתונאי הצעיר לפצח את שתקנותו. נמלא אי שקט, העיתונאי. אורי סמור (בתוכו) כמו חתול. איך נפצעת? אולי מתוך אהדה למושיק, שישב בקצה האולם וחייך אליו כדי לעודד אותו, הרים את החולצה, ואת הגופיה, והראה להם את הצלקת העצומה על הגב. נהמה עברה באולם. לא נהמה. איך אומרים על קריאת התפעלות חרישית, כאובה, מזדהה? אחר כך החזיר את החולצה, פחות או יותר, למקומה, אבל חש לחפש את עיניו של מושיק. אתה מבין שעשיתי את זה בשביל הבידור? מושיק חייך. הוא איש טוב, מושיק. למה אף פעם לא שמרתי איתו על קשר? אני גם כן אידיוט גמור, 25 שנים אני לא רואה בן אדם ואני חושב למה לא שמרתי איתו על קשר. ואם יהיה לי זיון אחרי הערב הזה, אשמור איתו על קשר? לא. כן. לא. למה עדות המזרח מאיימים עלי. עלי ולא עליו? גדלנו יחד. קיבלנו יחד מכות מהילדים של המעברה. קיבלנו? מי נתן להם מכות? הם גנבו לנו פרי מהעצים. ובזמן שמחשבות כאלו התרוצצו בראשו, התבזה לו אורי וסיפר על הצל”ש המפורסם שלו. חזן הקיץ בבהלה. ראשו נפל מטה והתרומם מעלה והעיניים נפערו והוא הסתכל, אם אין רואים אותו. ריר נזל לו על הסנטר. כמה מתוקה היתה שנתו הקצרה. הבן שלו היה חייל קשה, מר, עקשן, נוכל. אני חי. הוא מת. בפעם האחרונה שהסתכל עלי, רציתי לבקש ממנו סליחה על ההתעללויות בו. איך יכולתי לדעת שימות לי יום אחד ולא אספיק לבקש סליחה. כשבא לנחם את ההורים, לא ידע אם הבן סיפר להוריו על המרורים שהמפקד האכיל אותו. אכל אצלם מרק עם קוסקוס, והתפאר בפני הקצינים האחרים שהוא בן המקום. בן המקום. דיבר ודיבר וחיפש את עיניו של מושיק עוד פעם. מושיק היה עייף. הוא פיהק. חייך במעין התנצלות. אילו התחתנתי, מושיק, הייתי גר ליד הבית שלך, מגדל ילדים בחצר הסמוכה, היינו מחסלים את הגדר, מדשאה אחת ועצי אשכולית זרועים בה בלי סדר. בלילה האשכוליות נוצצות כמו זהב מהעצים.

ככה דיבר אורי על הקרב ההוא, וגם על לחימה בכלל, על גבורה, זה אורי שסירב לעלות בדרגה, למרות שביקשו ממנו לעלות בדרגה, ודיבר בגסות אל חיילותיו-מעריצותיו, ואל חייליו בקושי דיבר, והעדיף כבר שנים את השיטור האכזרי בשכם, ואת המכות למיידי אבנים, והעריץ את נערי העיר הזאת, הר האש, ודיבורו התארך, העיתונאי משך בכתפיו לרכז התרבות, כי לא ידע איך להפסיק אותו, את המרואיין האחרון, הסקופ של הערב, והוא גילה גם סודות צבאיים, כנראה, להג ארוך ניגר מפיו, כאילו היה שליח שהביא בשורת ניחומים לגולה רחוקה רחוקה, כאילו ביקש משומעיו להאמין לו שמקום מגוריו הוא גלות רעה יותר. אפילו כתובת קבועה לא היתה לו, ולא היתה לו דירה בשום מקום בעולם, גם לא דירה שכורה, לא ספריה משלו, לא ארון בגדים אזרחיים, לא כלום. המיץ על השולחן נגמר והא דיבר על הילדות, ועל געגועיו, ופתאום פחד להפסיק, כי מה יהיה בדממה? מה יגידו לו על מה שקרה לו? אי אפשר להפסיק. “הלוואי שהייתי מורה לחלילית. הלוואי שהייתי מתחתן עם בלהה. כל חיי אני אהיה מאוהב בה. היו לי הרבה בחורות בחיים. זיונים בלי סוף. בחורות צעירות שאף גבר בגילי כאן לא חולם לזיין. לפעמים שכבתי עם שלוש בחורות באותו יום, בלי לרחוץ את הזין בין זיון לזיון. מה אתם מסתכלים עלי ככה? אני יכול לדבר על הצל”ש ועל הצלקת. על הצלשת. פעם היה לנו חוג למוסיקה קלאסית. אנחנו, הילדים של הוותיקים. היינו ילדים קטנים. לקחנו את עצמנו ברצינות. מוסיקה היתה הדבר הכי מכובד. כמו אַלות. מי לא שיבח אותנו? מושיק. אתם מכירים אותו. זה שיושב שם מאחורה. מה אתה מתכופף? שיכירו אותך”. בוצלקי ארז בשקט את הגיטרה שלו, בצד, כאילו הבטיח לאמו לחזור ב11- ולא לאחר, אפילו אם אורי ישכח את משפטי הסיום שלו. גם אורחיו של קצין משמר הגבול יצאו, בשקט. בחוץ מישהו מהם השתעל. המים בשירותים ירדו ברעש גדול. גם הכנר הכפרי הלך. אורי סיפר, למי שנשאר, על החוג למוסיקה קלאסית של הילדים מכיתה ד’. לפעמים סטה מהנושא. דווקא שכם ביצבצה לו כמו גופיה על כרס שמנה. גם סיפר על אהבותיו הישנות וכמעט סיפר איך אונן בין הפרדסים, אבל התאפק. קולו הצריד. אביו עלה לארץ מתישהו והבן חזר לספר על החוג למוסיקה קלאסית שילדי הכיתה הקימו. החיוך סר מזמן מעל פניו החנונים של מושיק. עכשיו ינסה להחזיר לשם את החיוך או שיעליב אותו.

נשארו רק עוד כמה אנשים. החוג שאותו הקימו היה חוג שקדני. אלים. מושיק ממשיך להנחיל מוסיקה קלאסית לשחורים עד היום. זה מה שצריך לעשות. לא צבא. “מושיק יכול היה להפוך לאישיות מרכזית במערכת המוסיקלית של ישראל, אולי ברדיו או בטלוויזיה, אבל הוא בחר להישאר כאן כדי לנגן בחליליות. אם מגיע למישהו כאן צל”ש, זה לא לי. זה למושיק. הוא מלמד אותם מה זה סינקופה. זאת הציונות האמיתית, רבותי. החוג הקטן שלנו הפך לאימפריה”. אורי פחד לשתוק. מה שאני עשיתי לעצמי. איך אברח מכאן? איך אשכח מחר בבוקר את הערב הזה? “אני זוכר איך הגיע לכאן ‘הנודד’ עם ראג’ קאפור. סרט מפגר. השחורים מילאו את הרחבה. שני בתי הקולנוע הקרינו אותו בתורנות. אחד התחיל ב5- השני התחיל ב7- והצגה שניה התחילה ב8- וב9-, וחזן, אתם זוכרים את חזן? הוא נסע על אופניים בין שני הקולנועים הצפופים והעביר את הגלגלים הגמורים, כל ארבעים דקות גלגל והופ הוא נסע. איזו הצלחה מסחרית היתה לסרט הזה. אף סרט על מוצארט או שוברט לא היתה לו הצלחה כזאת. אנחנו לא הסכמנו. לא לא”.

ובקיצור, אם לחסוך לקוראים את הפירוט הניחר של רב סרן אורי, במונולוג הגעגוע שלו אל בלהה, שרק בגללה הקים את החוג למוסיקה קלאסית, ולמרות שהסיבה המוצהרת היתה להקים גבול ברור בין הילדים של השחורים לילדים של הוותיקים, הוא בכלל לא היה לו אכפת. הוא אהב את בלהה. הוא דיבר בנימה עצובה. באמת שקשה לו להבין את האלימות נגד חזן על האופניים. אילו נשאר חזן עד הסוף, היה בוודאי מתנצל לפניו. כל החוג למוסיקה קלאסית ארב לחזן בשדות שבין שתי המושבות. עכשיו הן שייכות לעיר אחת. אז עמד במרכז כל אחת מהן קולנוע שפתאום נכבש בידי אוהבי סרטים הודיים. הם היכו בו די חזק והשמידו את הגלגל האמצעי. ההקרנות הופסקו. אף אחד לא ידע מי היו התוקפים. שריקת המבצע שלהם היתה הטאקטים הפותחים של הסימפוניה החמישית, של בטהובן כמובן. חזן נפצע קל. לא האמינו לו. הכל נשכח. אילו הסתכל מישהו מבעד לחלון באותו ערב חורפי, היה חושב שהאיש על הבימה נטרפה עליו דעתו. מושיק עזב, כמובן. אולי התבייש במעשי הילדות. אולי היה זה שקר גס. חוץ מזה, הוא באמת אוהב מוסיקה. ואולי באמת גדלנו עם המוסיקה באור, כדי להגן עלינו מן החושך סביבנו, שלא יבלע אותנו. אורי ישב על הבמה ושרק את האדאג’ו של ויואלדי. רכז התרבות נגע בכתפו, אמר לו שכולם כבר הלכו, כי למרות שהכריזו עלינו כעל עיר, עוד שנים רבות נהיה כפר.

1981