הַפְּרָחִים כְּבָר אֵינָם
אֶת הַפְּסָלִים הַלְּבָנִים
בַּגָּן סָגְרוּ בְּאַרְגְּזֵי עֵץ
אֶת הַצְּמָחִים הָעֲדִינִים
הִכְנִיסוּ לַמַּחְסָן עַד מוֹפַע
הָאָבִיב הַבָּא. הַבַּיִת הַגָּדוֹל
מִתְרוֹקֵן, רַק תְּמוּנוֹת
מְכֹעָרוֹת עַל הַקִּירוֹת, פַּרְצוּפֵי
עֲשִׁירִים רָעִים מַפְחִידִים אֶת
הַיְלָדִים, גַּם הֵם כְּבָר לֹא
כָּאן וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר כָּמוֹ פָּנָס
שֶׁל שׁוֹמֵר לַיְלָה טוֹב הוּא
הָרֹאשׁ הַצָּהֹב שֶׁלָּךְ. אוֹ
לוֹמַר זֹאת כָּךְ: מֵהַשָּׁמַיִם
הַכְּחֻלִּים וְהָרְחָבִים נִשְׁאֲרוּ
רַק שְׁתֵּי טִפּוֹת
עֵינַיִךְ
הַכְּחֻלּוֹת