הִיא יְשֵׁנָה
עַכְשָׁו, לֹא שַׁיֶּכֶת
לְשׁוּם אָדָם. גַּם לְהָגֵן
עָלֶיהָ מִפְּנֵי רַע אֵין
לְאַף אֶחָד רְשׁוּת וְלִכְבֹּש
כְּאֵב עַל הַשָּׁעוֹת בָּהֶן
הִיא שֶׁל מִישֶׁהוּ
אַחֵר יָכוֹל הָאוֹהֵב רַק
עִם עַצְמוֹ, רַק
בַּשִּׁירִים, בְּתוֹךְ יָם
הָרְגָעִים עַל קַרְקָעִיתוֹ
הַכֹּל מֻנָּחִים: אַהֲבָה
וְגוּמִיָּה לַשֵּׂעָר וּתְשׁוּקָה
וּמַתָּנָה מֵאַבָּא, שָׁם עַל
קַרְקָעִית הַיָּם שֶׁהוּא
מִתְכַּסֶּה בָּהּ כָּל
לַיְלָה, כְּמוֹ בִּשְׂמִיכָה
גְּדוֹלָה, תִּינוֹק שֶׁאִמּוֹ
יְשֵׁנָה וְהוּא עֵר, לֹא
יוֹדֵעַ כְּלוּם, פֶּצַע
שׁוֹתֵת דָּם, לֵב
פּוֹעֵם, שְׁאֵלָה בְּלִי
תְּשׁוּבָה, מַבָּט מַמְתִּין
לְעַיִן נִפְקַחַת, שֵׁם
אֲהוּבָה, פְּרִיחָה
מִתְאַחֶרֶת, תָּכְנִית
לְטִיּוּל, נִצּוֹלִים מִן
הַיָּם הַהוּא, שֶׁעַל
קַרְקָעִיתוֹ סִפֵּר לָהּ
וְלֹא גִּלָּה אֶת מַה
שֶּׁיָּדַע: הַמָּוֶת
מוֹלֵךְ שָׁם. מֵרֹב
אַהֲבָה