בַּחֹשֶךְ זוּג אוֹהֲבִים נֶעֱלָם לְתוֹךְ בַּיִת כְּמוֹ דָּגִים
כֵּהִים בְּתוֹךְ נָהָר. אֲנִי בָּעוֹלָם וְהָעוֹלָם גָּדוֹל
מִכְּפִי הַיְכֹלֶת לָלֶכֶת רָחוֹק בְּלִי לַחְזֹר עָיֵף
וְגַלְמוּד. מוּטָב אֵפוֹא לֹא לַחְזֹר. אֲנִי זוֹכֵר
אוֹתְךָ. תְּמוּנָתְךָ תְּלוּיָה בֵּין חֲדַר הָעֲבוֹדָה לַמְקָרֵר
זֶה הַטִּיּוּל הַגָּדוֹל (סִיבוּבֶנְקוֹ קָרָאתָ לַטִּיּוּל הַקָּטָן
מֵהַקָּפֶה עַד לַשּׁוּק וַחֲזָרָה), וּכְבָר לֹא יִהְיוּ שֶׁבַע שָׁנִים
טוֹבוֹת, מִקֵּץ שֶׁבַע הַשָּׁנִים הָרָעוֹת. לֹא הַרְחֵק מִקִּבְרְךָ
אֲנִי עוֹד דּוֹפֵק. רַק אַתָּה הָיִיתָ מַעֲרִיךְ נֵר נְשָׁמָה לוֹהֵט
כָּזֶה, אֲבָל מִסָּבִיב כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תַּרְבּוּתָנִים מַאֲרִיכִים
יָמִים, מִלּוֹתֵיהֶם מְאַיְּמוֹת לְהַטְבִּיעַ הַכֹּל בְּרִיר
וְאִלְמָלֵא נִשְׁמַע הַמִּשְׁפָּט “אֲנִי יוֹרֵק עַל הָעוֹלָם” גַּס
בָּעֶרֶב הַקַּר הַזֶּה, הָיִיתִי אוֹמֵר לְךָ אוֹתוֹ מִתּוֹךְ
גַּעְגּוּעַ גָּדוֹל