וְהִתְרָה הַמַּלְאָךְ בְּחַוָּה: לָמָּה לָךְ
נְקֵבָה? הֲלֹא תְּגֹרְשִׁי מִן הַגָּן, מֵרֹב
אַהֲבָה וּנְקָמָה, וְגַם נַהֲמַת תַּאֲוָה הִיא
נֶחָמָה, אֲבָל חַוָּה מִתְעַקֶּשֶׁת: לְךָ יֵשׁ
אֶלֶף עֵינַיִם נוֹקְבוֹת וְלִי יֵשׁ רַק שְׁתַּיִם
צוֹרְבוֹת מֵעֶלְבּוֹן הַזִּקְנָה, וּבֶאֱמֶת קָדַם
אָדָם לְחַוָּה? וְאִם קָדַם, אָז מָה? שֶׁל מִי
הֵד הַדָּם בַּמִּפְרָק, בַּצַּוָּאר, בַּמִּפְשָׂעָה
שֶׁלִּי, בְּהַלְמוּת הַלֵּב הֶחָשׂוּף וְהָרֵיק מִתַּחַת
לָעוֹר כְּמוֹ מַזְרֵק וּפַחַד מִפְּנֵי הַרְעָלָה, הֲזָיָה
מַבְחִילָה, נְקָמָה שֶׁל נְדוּדִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
לֹא דּוֹדִים, לֹא מְגָדִים, לֹא אָדָם, לֹא חַוָּה.
קַיִן הָיְתָה נְקֵבָה. “בְּבַקָּשָׁה, שָׂא אוֹתִי לְאִשָּׁה.”
(אָז יִלְחַשׁ הַנָּחָשׁ
הָרָשָׁע: הָרֶגַע הוּא זְמַן
הָאַהֲבָה)