אֵין שָׁעָה שֶׁאֵין לָהּ אָדָם, אֵין נְבָלָה שֶׁאֵין
לָהּ מְבַצֵּעַ, אֵין תַּפְקִיד שֶׁאֵין לוֹ פָּקִיד מְמַלֵּא
פְּרָטִים בַּחוֹזֶה, אֵין לָךְ אֶלָּא לְהִסְתַּגֵּל: הֲרֵי אַתְּ
מְנֻכֶּסֶת לִי, מוּבֶסֶת, אוֹ אֲנִי הוֹרֵס אֶת מְקוֹר
לַחְמֵךְ. אֵין לָךְ אֶלָּא לְהִסְתַּגֵּל.

“רָאִיתִי בַּחֲלוֹם שֶׁאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי. אָמַר לָהּ:
וְלָמָּה בַּחֲלוֹם, הֵא לְךָ בָּעֲלִילוֹת”. לֵיל אָדוֹן שׁוּב
יוֹרֵד עַל הָעוֹלָם, רַגְלֵינוּ כְּבֵדוֹת, זֶה לֹא הַטַּל.
מְנַשְּׁקֵי הַמַּגָּף צוֹנְנִים כְּמוֹ מַרְבַד
צְלוֹפָחִים. אֵין לָךְ אֶלָּא לְהִסְתַּגֵּל (לִבְגֹּד
לְהַלְשִׁין, לְרַגֵּל). וְכֵן: בְּלִי מִשְׁמַעַת אֵין סֵדֶר וּבְלִי
סֵדֶר אֵין כַּלְכָּלָה וּבְלִי כַּלְכָּלָה אֵין אָדוֹן וּבְלִי אָדוֹן
אֵין עֲבוֹדָה. עַל כֵּן נַעֲבֹד אֶת אֲדוֹנֵנוּ, לְחוּד, עַל כֵּן
אָהַבְנוּ אֶת אֲדוֹנֵנוּ בְּיַחַד (אֵין שׁוֹטִים וְאֵין עַקְרַבִּים
דַּי לָאָדוֹן בְּתוֹלָעִים)

לַמֵּאָה הַבָּאָה אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים עֲרֻמִּים:
(הַזְּכוּת לָלֶכֶת) בְּלִי כְּתוֹבוֹת שֶׁל חֲבֵרִים
בַּכִּיס. “אַתְּ חֲבֶרְתִּי הַיְּחִידָה וְאַתְּ הוֹלֶכֶת”.
(בֵּינְתַיִם אֲנִי נִשְׁאָר). “אֲנִי חֲבֶרְתְּךָ, לָכֵן
אֲנִי הוֹלֶכֶת”. (בֵּינְתַיִם אֲנִי נִשְׁאָר). הַחִבּוּר
בֵּין מִשְׁפָּטִים בְּנוּיִים כַּהֲלָכָה הוּא מַה שֶׁנּוֹתָר.
וְהַצִּטּוּט. “‘דְּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים’, אֵינוֹ אוֹמֵר דָּם
אָחִיךָ, אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו”.
והציטוט: “לַמֵּאָה הַבָּאָה נִקַּח אֶת דָּמַיִךְ, אֲדֻמַּת
שֵׂעָר וְדָם חָצוּף, לֹא מִסְתַּגֵּל”. אֵין לָנוּ זְכוּת אֶלָּא
לֹא לְהִתְרַגֵּל. אֵין אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה