“כִּתְבִי לִי אֵיךְ נִרְאֵיתִי (נִפְחָד כְּמוֹ עַכְשָׁו
לְמָשָׁל?), וְאִם עָמַדְתִּי בַּחַלּוֹן, אוֹ דִּבַּרְתִּי
מְבֻלְבָּל (‘הַכֹּל כָּלֵה, אֵין דָּבָר רָאוּי לְהִזָּכֵר
וְכֻלֵּי’), אֵיךְ חִכִּית לִי? הַאִם הִקְשַׁבְתְּ לִצְעָדַי
בַּמַּדְרֵגוֹת? מה עָשִׂית עַד שֶׁדָּפַקְתִּי בְּדַלְתֵּךְ? הַאִם
שָׂמַחְתְּ כְּשֶׁבָּאתִי? וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לָדַעַת, אַתְּ – שֶׁאֶת
פָּנַיִךְ אֲנִי זוֹכֵר רַק מִן הַתְּמוּנָה הַזֹּאת בֵּין מַסְמְרִים
בּוּלִים, גַּפְרוּרִים בַּתֵּבָה – הַאִם אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי, כְּלוֹמַר
לְטוֹבָה? רַק אֶל תִּכְתְּבִי דְּבָרִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי, אַף פַּעַם לֹא אָבִין
אוֹתָךְ, אֶת הַהִמָּלְאוּת שֶׁלָּךְ (סִפּוּר חַיַּיִךְ לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי
לֹא בַּעֲלֵךְ וְלֹא יְלָדַיִךְ, וְשֶׁחַיַּי לֹא יְעַנְיְנוּ אוֹתָךְ, וְלֹא שׁוּם
זְוָעָה עוֹלָה מִן הַשּׁוּרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבָה, אוֹ גֵּיהִנֹּם
הַמִּין הַנִּשְׂרָף בְּאַהֲבָה). אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר רַק אֶת כַּף יָדֵךְ
אֶת הַנְּשִׁיכָה בְּאֶצְבְּעוֹתַי, אֶת הָרְכִינָה הַמְּהִירָה, סַפְּרִי לִי
אֵיךְ הִרְגַּשְׁתְּ אוֹתִי כְּבָר בִּזְמַן הַגְּהִירָה, הַמְּצִיצָה וְהַגְּמִירָה.
אֲנִי [לֹא] רוֹצֶה לִשְׁכַּב אִתָּךְ, אִם תִּבְכִּי, אֲבַקְּשֵׁךְ לְהַאֲמִין
לַדִּבּוּר הַמִּתְמַשֵּׁךְ שֶׁלִּי, שֶׁהַכֹּל כָּלֵה, שֶׁאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם
הַזֶּה, הָרָאוּי לְהִזָּכֵר וְכֻלֵּי”, (כָּכָה כָּתַבְתִּי פַּעַם וְעָזַבְתִּי
וְאֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לִזְכֹּר לְמִי, וּמִפְּנֵי מַה יֵשׁ בִּי טָעַם מַר וְתָפֵל, כִּי
אֵין דָּבָר שֶׁיִּזָּכֵר, וּמִפְּנֵי מַה אֵינִי מַשְׁלִיךְ הַכֹּל, גַּם אֶת זֶה, לָעֲרָפֶל)