“מָוֶת מָתוֹק שֶׁלִּי”. זוֹכֶה
נִדּוֹן לַמָּוֶת בִּרְשׁוּת לָצֵאת
בִּשְׁבִיל דְּפִיקָה טוֹבָה, אַחַר
כָּךְ יַחְזֹר לָמוּת, בּוֹחֵר דַּוְקָא
בִּנְקָמָה בִּמְקוֹם זִיּוּן, לִתְלוֹת
מַמְזֵר אֶחָד, אֶת הַבֵּיצִים
לִשְׁלֹק לוֹ בְּאַנְקוֹל דֶּרֶךְ
הַגָּרוֹן. (לְבַד הָיִיתִי בִּרְגָעַי
הַמָּרִים בְּיוֹתֵר. לָמָּה אֶתֵּן
מִזַּרְעִי?) מָוֶת מָתוֹק שֶׁלִּי
מָוֶת מָתוֹק מָתוֹק