נְשִׁימוֹתַיִךְ מְלַוּוֹת אוֹתִי כְּמוֹ נַוָּט
בַּיָּם, לֹא אָעִיר אוֹתָךְ, מַה אֲנִי
אַגִּיד לָךְ? שֶׁשּׁוּב אֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֲנִי
פּוֹחֵד עַל פַּרְנָסָה, שֶׁכָּתַבְתִּי רוֹמָן
גָּדוֹל וְדוּמִיָּה עֲצֵלָה מְכַסָּה עָלָיו,
שֶׁסִּפְרוּת תְּפֵלָה מְכַסָּה עָלָיו, שֶׁנִּקְבַּרְתִּי
בְּחַיַּי, שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אוֹתָךְ אִתִּי? אֲבָל
אֲנִי שׁוֹכֵב בְּשֶׁקֶט בְּתוֹךְ הַנְּשִׁימוֹת
הַלָּלוּ, פִּרְחֵי הַחֲשֵׁכָה שֶׁלִּי. כָּתוּב:
בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת
אֶת הַגּוּף שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. כָּכָה
אֲנִי מַבִּיט בָּךְ וְאֵין לִי מִלִּים לְאַהֲבָתִי. אַתְּ חוּץ
מִמֶּנִּי, לֹא, אַתְּ לֹא חֵלֶק מֵחַיַּי (אַחֶרֶת לֹא
הָיִיתִי מַבִּיט בָּךְ בִּשְׁנָתֵךְ, מוֹדֶה לָךְ שֶׁאַתְּ
כָּאן, לֹא כָּךְ) אַתְּ מְקוֹם עָתִיד, שֶׁבּוֹ אוּכַל
לָנוּחַ יוֹם אֶחָד, בְּשֶׁקֶט, לוֹמַר תִּקְּחִי אוֹתִי
מִפֹּה, כְּמוֹ שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת בָּעֶרֶב אֶת הַיֶּלֶד
בְּמַגֶּבֶת, מֵהָאַמְבַּטְיָה לַמִּטָּה שֶׁלּוֹ, וְהוּא
צוֹחֵק בְּאֹשֶׁר רָם כָּזֶה. יִזְכֹּר יַלְדֵּנוּ אֶת אִמָּא
אֶת הַחִבּוּק הַחַם שֶׁלָּךְ עַד סוֹף יָמָיו, אֵם
בְּנִי, אֵם כָּל הָאִמָּהוֹת, אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת
בַּמַּגֶּבֶת, בְּמַסְרֵק, בִּנְשִׁיקַת לַיְלָה
טוֹב. וְכָתוּב עַל הַנְּשָׁמָה: “בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם
יָשֵׁן הִיא עוֹלֵה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה”, אַתְּ
צֶלַע נְשָׁמָה שֶׁלִּי. אֵין לִי חוּץ חוּץ
מִמֵּךְ. אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה וְהָאֲדָמָה
אֵינָהּ מַסְרַחַת לְעוֹלָם.