זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם סֶרֶט קוֹלְנוֹעַ
נַעֲרָה רָזָה
שֵׂעָר אָרֹךְ
חָזֶה כָּבֵד
(אוֹ רַק פְּטָמוֹת בּוֹלְטוֹת מְאֹד)
וְאַף אָדֹם מִקֹּר (אוֹ קוֹקָאִין)
עִם לַהֲקַת הָרוֹק, בָּרְחוֹב לְיַד הַפַּארְק
חֹרֶף עוֹד מְעַט
...

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, עַם סְגֻלָּה, וְהִנֵּה גַּם הַשֶּׂה
לָעוֹלָה. הִפְקַרְתִּי אֶת בְּנִי לַמּוֹהֵל, רוֹעֵד מִבֶּהָלָה
נָתַתִּי לְהַטִּיל בּוֹ מוּם מִטַּעַם הַשֵּׁבֶט. כַּמָּה אֲנִי
שׂוֹנֵא אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה וּבְכָל זֹאת מִדֵּי בֹּקֶר
אֲנִי מֵבִיא אוֹתוֹ לִלְמֹד חֶשְׁבּוֹן, תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה
זָרָה, כַּפּוֹ הָרַכָּה בְּכַפִּי, וּבְהַרְבֵּה הֲקַלָּה אֲנִי חוֹשֵׁב
שֶׁרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה וְשַׂר הַבִּטָּחוֹן וְהָרָמַטְכָּ"ל בַּדֻּבּוֹן
וְהָאַלּוּף הַנָּבוֹן וְהַמָּחָ"ט הָרִבּוֹן וְכָל עוֹזְרֵיהֶם, גַּם אִם
הֵם דּוֹרְכִים וְשׂוֹרְפִים וְהוֹרְסִים וְרוֹצְחִים, בְּכָל זֹאת הֵם...

תיכף אחרי החתונה דרש הבעל לדעת מי היו הגברים לפניו. אשתו הביטה בו בחומרה כלשהי ואמרה: "למה לא שאלת אותי כשהכרנו?" הוא לא ידע. אולי פחד שתברח לו, השיב במבוכה, ולמען האמת, תמיד כמעט שאל, אבל רק ביום שאחרי החתונה פרצה השאלה החוצה. "ועכשיו אתה חושב שאני לא אברח לך?" הוא חייך, "זה מסובך יותר, לא?" הביטה האשה לתוך עיניו של בעלה וראתה פחד.

"באמסטרדם לא היה מה לאכול. מהקפה שעבדתי פיטרו אותי, כי לא היה לי רשיון עבודה. למזלי, עברה שם, בדיוק כשישבתי על המדרכה, כנופייה של אופנוענים ולקחה אותי. הייתי החברה של כולם. בעצם לא שלהם, אלא...

מאז העלה ב-1968, בעזרת חברים ומעריצים, את הקברט הסאטירי שלו "את ואני והמלחמה הבאה", היה חנוך לוין רעם מתגלגל בעולם התיאטרון הישראלי. מחרוזת הפזמונים והמערכונים, שביימה עדנה שביט, הלמה בקהל במקומות שוליים, באולמות קטנים, בארץ שרויה בעיצומה של אורגיית גאווה על "הניצחון הגדול במלחמה", שנה אחת קודם לכן. ב-31 השנים מאז אותה הצגה, הפך לוין ליוצר החשוב ביותר בדורנו, בתחומי השפה העברית. הוא התמקד בכתיבה לתיאטרון, אף כי פירסם גם שירים, ספרי סיפורים ומערכונים קומיים. מאז התראיין כמה פעמים לרגל העלאה של הצגותיו הראשונות בתיאטרון המסחרי, התרחק לוין מהתקשורת, ושמר בקנאות על צנעת חייו הפרטיים. המבוא הזה אינו מבוא ביוגרפי....